חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

פרק ראשון

בגיל עשרים ותשע אני מגיע לניו-יורק בפעם הראשונה בחיי, בדרך להנפקה של הסטארט-אפ שלי. העיר פרושה מול החלון הענק של החדר בקומה הארבעים ושש במלון שברחוב 52. מיליוני חלונות מוארים מנצנצים מסביב, ובתוכם מיליוני אנשים שלאף אחד מהם אין מושג שאני עומד לכבוש את העיר. את העולם. את כל מה שארצה בזכות הרעיון האדיר שיש לי.

לא רק אני חושב ככה, למרות שאפילו אם רק אני הייתי מאמין ברעיון שלי הייתי הולך איתו עד קצה העולם. מאמינים בי עוד אנשים. מאמינים ברעיון שלי, בטכנולוגיה שמחברת בין גברים לנשים טוב יותר ובעיקר מהר יותר. לכן הביאו אותי להציג את הרעיון למשקיעים לפני הנפקה בבורסה של ניו-יורק. היום הספקתי רק להגיע ולקנות חליפה. הייתי קונה כחולה, אבל גבה הקומה ששירת אותי אמר שאם זאת החליפה היחידה שיש לי אז כדאי שהיא תהיה שחורה.

הגברת לצידו פקחה עיניים נדהמות שמעליהן עפעפיים שכבר נותחו, ואמרה לי שהיא לא מאמינה שגבר צעיר ונאה כמוני לא מחזיק ברשותו ארון של חליפות בכל הסגנונות. עם גוף כמו שלך, היא אמרה לי, אתה בטח מדהים בחליפות ועוד יותר בלעדיהן. היא נשכה את שפתיה בהתנצלות מדומה על דבריה, והצמידה בתנועה מתפנקת את זרועותיה אל מחשוף הקשמיר שלה. עיני השתהו על הוורידים העדינים שהשתרגו על שדיה. יפה. גבה הקומה נזף בה במבט מקצועי של בית-אופנה מהוגן לחליפות. איזה פטנט, אמרתי לעצמי, ככה מוכרים חליפות לאנשי עסקים יהירים. הגבר מפגין מורשת של חייטות עילית, והגברת מפגינה סקס בלתי נשלט. עוד סטארט-אפ. קדימה לבורסה.

הרפיתי את העניבה מול בבואתי בחלון חדרי בקומה ה-46. שלפתי את המחשב הנישא שלי והתיישבתי אל שולחן הכתיבה בחדר המפואר מדי ששכרו לכבודי שותפי הצרפתים. מול החושך שנשקף בחלון חשבתי על הורי שנשארו בארץ. תמיד מול חושך אני נזכר באמא ואבא. הרגשתי די טוב בקשר אליהם. הם יכולים להיות גאים בי. המחשב לא נדלק כי הסוללה ריקה. אין לי מטען והנה הפשלה הראשונה במסע הכיבוש העולמי שלי. התקשרתי לקבלה. איש הטכנולוגיה של המלון לא נמצא אחרי השעה עשר, הסבירו לי באדיבות. חוט ומטען, אמרתי, לא טכנולוגיה. שוב הסבירו לי באדיבות שכל אחד אחראי על התחום שלו, וגם אני לא הייתי רוצה שאחרים יעשו את עבודתי, האין זאת? אין זאת, עניתי, ונשארתי בלי מטען למחשב.

היה לי ברור שאני משיג מטען הלילה, כי זה מה שרציתי לעשות הלילה, לעבוד מול המחשב לקראת ישיבת הבוקר עם בנקאי ההשקעות ועורכי-הדין שאמורים להנפיק אותנו. החלטתי לרדת ללובי ולצוד מטען למחשב. מפגר שכמוני, רוצה משקיעים ברעיון האינטרנט שלי, הנפקה של מיליונים, ושוכח מטען למחשב שאמור למכור את הרעיון כבר מחר, בפגישת ההכנה לרוד-שואו הראשון. אולי זה היה הג'ט לג, אולי הריטאלין שהפסקתי לקחת כי נמאס לי לקחת אותו מגיל חמש, אין לי מושג, אבל משהו עשה אותי ערני כאילו הבוקר זורח לי מהתחת ממש עכשיו, בשעה עשר בלילה, בעיר המשגעת שעוד לא טיילתי בה אפילו פעם אחת. מהמטוס למונית, מהמונית לחנות החליפות, מחנות החליפות במעלית לחדר דרך הקבלה, זאת הייתה כל הקריירה הניו-יורקית שלי עד לאותו רגע. הרגשתי טוב בחליפה השחורה שלי כשחציתי את הלובי לכיוון הקונסיירז', מילה שלמדתי משותפי הצרפתים. כאן נדמה לי שקוראים לזה בל-בוי. הנחתי את הלפטופ שלי על השולחן שלו ושאלתי איפה הוא מציע לי לקנות מטען מתאים.

אלוהים, הוא אמר, כמה שהיא יפה, מביט מעבר לכתפי.

היא הניחה את הטלפון הסלולרי שלה על הדלפק.

אלוהים, עניתי, המום במקצת. היא באמת הייתה יפה. מילה קצת סתמית, יפה. עמדה לידי האישה הכי יפה בעולם.

מה אפשר לעשות בשבילך, מיס יוניברס? שאל אדון בל-בוי את האישה היפה.

איבדתי את המטען של הטלפון שלי, ענתה מיס.

איך זה קרה? שאל רופא המטענים בתשומת לב ממוקדת מאוד, שהעלימה אותי לגמרי מעולם החירום שעליו הוא מופקד.

סליחה, הייתי כאן לפניך, אמרתי לשניהם. אבל את יותר יפה, אמרתי רק לה.

אני מצטערת, היא אמרה, חוץ מזה שאתה נראה בכלל לא רע בעצמך.

יש לנו אותה מטרה, אמרתי למיס יוניברס בעברית.

לכבוש את העולם? היא ענתה.

למצוא הלילה שני מטענים - אחד לנייד שלך ואחד למחשב שלי.

נעים מאוד, אני שיר, היא הושיטה לי יד לבנה.

ידעתי מי היא. אני חושב שלפני שנה או משהו, כשהיא זכתה בתואר, כל העולם התעניין בה לרבע שעה בערך, ולכן כל אחד אמור לדעת מי היא, לפחות בערך. אבל מי חשב עליה עד לאותו רגע? איזה מין בן-אדם אומר לעצמו - תשמע, אני חייב להכיר את המיס יוניברס הזאת, היא נראית נפלא. בטח שלא בן-אדם כמוני, שמרוכז לגמרי בעצמו ובדרכו לתהילת עולם.

אבל הנה זה קורה, ואני אוחז בידה והיא באמת מדהימה. ידעתי מייד שאני עומד לפתח אובססיה לאף המופלא שלה. לא יכולתי להסיר את מבטי מנחיריה העדינים - אליפסות גיאומטריות מושלמות החושפות דפנות ורודות זעירות. הוורוד הזה סיחרר את מחשבותי בזמן שהיא ניערה קלות את ידי שאחזה בידה.

אז מה התוכנית שלך? היא שאלה בחיוך.

קוראים לי דין, אמרתי. בואי ניקח מונית ונתכנן בדרך.

בזרועות שלובות חצינו את הלובי לקול מחאותיו של מישהו שקם לקראתה והספיק לשאול בטון פטרוני לאן היא חושבת שהיא הולכת. היא זרקה לו משהו על פגישת הבוקר הצפויה שלהם, וכבר עמדנו רועדים מקור על המדרכה בפני הדלת הנפתחת של המונית.

אני יודעת מי אתה, היא אמרה לי כשהטלנו את עצמנו למונית והיא התיישבה קרוב אלי, קצת יותר קרוב ממה שאפשר היה לצפות. קר לי, אני מוכרחה להתחבק, היא המשיכה בפשטות שגרמה לי לפקפק בעצמי ובכוונות ששטפו את מוחי במהירות האור. קראתי עליך באיזה עיתון, אתה בן עשרים ותשע, יש לך סטארט-אפ מעניין ואתה בדרך להנפקה, וכולם אוהבים אותך למרות שאתה שחצן בלתי נסבל אבל טוב לב ומבריק. אתה באמת טוב לב ומבריק?

ובת כמה את? שאלתי. איזה מפגר אני. היא כנראה גדולה עלי אם אני מדשדש ככה בקטנות ולא מצליח להוציא משהו שירים את העסק. איבדתי כל צלם. אני פשוט נגרר.

אני בת עשרים ושלוש, היא אמרה, ואני מניחה שאתה יודע מי אני. וגם אם לא, כיף להתחבק איתך.

עכשיו גם הריח שלה עירפל אותי. אני יודע שאין סיכוי לתאר ריח במילים, ולכן אסתפק בניסיון לתאר מה הריח שלה עשה לי. הוא גרם לי להרגיש את הלשון שלי - מין צריבה חריפה בלשון שגרמה לי לרצות ללקק אותה, את הפנים שלה, את הלחיים שלה ובעיקר את הנחיריים שלה. להעיר את הריח שלה ולהתכסות בו.

אני מתערפל. שאלתי את הנהג איפה אני יכול לקנות מטען, והוא שאל בשעה כזאת, ואמרתי שאני מבין שזה די דבילי, אבל בטח שלא הייתי שואל אותו בשעה כזאת על מטען שאני צריך להשיג בעוד שבוע. הוא היה מבסוט שאני מתפלסף איתו ואמר שאני בטח חושב שאני פיקח. אמרתי שהכי חשוב שהיפה שאיתי תחשוב שאני פיקח, והוא אמר שאני תחת פיקח והיה צחוק. למה שלא יהיה לו קצת בידור בשעות העבודה האינסופיות שלו? מה גם שעכשיו הייתי בטוח שהוא ייקח אותי בדיוק לאן שאני צריך - למקום שאפשר לקנות בו מטען בדיוק בשעה כזאת.

שיר הייתה מכורבלת ונרגשת תחת כתפי, ונראתה כמו ילד שברח מבית-ספר.

הסיני בחנות אמר שמה שאנחנו צריכים אפשר להשיג דווקא בצפון, ואמר לשיר שהיא האישה היפה ביותר שהוא ראה בחיים שלו. הוא אמר לי שאני בר מזל שהיא איתי. שיר שאלה אותי אם אני באמת מרגיש בר מזל שהיא איתי ואני נתקעתי. אפילו לא נתתי לעצמי להרגיש את זה ולהבין את הסיפור שמתחבר לו מעצמו ביני ובינך, אמרתי. יש בינינו סיפור? היא שאלה. עמדנו רועדים מקור על המדרכה לפני החנות של הסיני והתחבקנו. פעם ראשונה בחיים שלי שאני מסתובב בחליפה שחורה, פעם ראשונה שאני בניו-יורק, פעם ראשונה שאני עם מיס, פעם ראשונה שנתקעתי בלי מטען ללפטופ. אין לי מושג באיזה סיפור אני נמצא. הזרועות הלבנות של שיר היו קפואות. עטפתי את כתפיה בז'אקט החליפה שלי והיא נראתה כמו בסרט, כשהאישה היפה מתעטפת במעיל של הגבר הקשוח והמעיל הגברי והמרושל עושה אותה עוד יותר יפה.

יש לנו משימה לבצע, אמרתי, אבל אף מונית לא הסתובבה בשעה כזאת ברחוב. הסיני יצא אלינו אחרי כמה דקות והציע שניקח רכבת תחתית לצפון האי, וזה יהיה גם יותר מהיר וגם הסיכוי היחיד שלנו לצאת מכאן.

אני מכירה אותך ארבעים וחמש דקות ואני יושבת איתך בתחתית. יותר משנה אני כבר בניו-יורק ולא הייתי בתחתית. מה אתה חושב לעצמך שאתה עושה איתי? היא דחפה את האף הקר שלה לתוך צווארי ושוב חשבתי על הנחיריים היפים שלה.

שום דבר אישי, אמרתי. אני צריך מטען ואת צריכה מטען, קר לנו אז אנחנו מתחבקים בתחתית ועוד מעט נגיע ואני מחזיר אותך בשלום לאן שאת שייכת.

אף אחד לא ביקש ממך, היא אמרה.

לא רצית מטען לטלפון שלך? שאלתי.

לא, לא ביקשתי שתחזיר אותי בשלום לאן שאני שייכת, אני רוצה להיות קצת איתך.

הרכבת נעצרה. הכרוז ברמקול הודיע שכל הנוסעים מתבקשים לצאת ולעבור ברגל שלושה רחובות עד הרחוב ה-89 ושם לרדת בחזרה לרכבת. תקלה במנהרה, הוא התנצל בקול של קריין חדשות.

אני לא מאמינה שזה סוף-סוף קורה לי, אמרה שיר והדביקה נשיקה מרפרפת לשפתי. די מהר הבנו למה שאר הנוסעים שעלו איתנו מהרכבת ירדו מייד במדרגות שהחזירו אותם לכיוון ההפוך. רק שיר ואני מצאנו עצמנו הולכים מנותקים לגמרי ברחוב צדדי בהארלם מול עיניהם הבוחנות של נערים שישבו בשעת לילה על מדרגות הבתים, כולם שחורים וכולם נראים מאיימים למדי, לפחות בעיניו של מי שעד לאותו רגע ראה את הסצינה רק בסרטי פשע אמריקאיים. שיר נצמדה אלי ותלתה בי מבט של אני סומכת עליך כבר הרבה שנים וגם עכשיו יהיה בסדר. הרגשתי כאילו היחסים שלנו מקבלים פתאום עומק של שנים. אנחנו מפחדים יחד. המשכנו ללכת אדישים לכאורה בין הרגליים הארוכות הפשוטות לפנים שכמעט חוסמות את המדרכה. הסתכלתי על שיר וחשבתי שהיא נראית ממש נחמד עם הז'אקט של החליפה שלי אבל למי היה ראש לזה. הרגליים שלהם הלכו והתארכו, ואחרי חצי דקה התרוממו כמה בחורים ובאדישות מעושה חסמו את דרכנו. אני בטוחה שאתה יודע מה לעשות, שמעתי את שיר לוחשת. ידעתי שאני יודע מה לא לעשות, לא לברוח, אבל לא היה לי שום מושג מה כן לעשות. מצד שני, לא דאגתי. אני מכיר את עצמי, וכל השותפים שלי מכירים את "תיאוריית צלצול הטלפון" שלי. הבטחתי לעצמי שאספר לשיר על התיאוריה אם נישאר בחיים. התקרבנו אליהם כמו פרפר למלכודת אור. היה נדמה לי שיש משהו מאיים במבטים האדישים שלהם. פתאום שמעתי את הצלצול וידעתי מה הרעיון. הידקתי את זרועה לחיקי והאצתי את צעדינו אליהם. ראיתי את זיק התדהמה בעיניהם. היי, חבר'ה, פרשתי לקראתם את זרועותי, מתנתק מאחיזתה של שיר. הם נכנסו לעמדת התגוננות וזה היה הסימן שלי להמשיך.

תכירו בבקשה את מיס יוניברס, קראתי בשמחה. אני בטוח שאתם יודעים לזהות את מיס יוניברס שנבחרה לפני שנה באמריקה. נורא רציתי להכניס איזה פאק או מאאאן או שיט לתוך הנאום שלי אבל כנראה שפשוט אין לי את זה. נואו שיט, סלסל אחד מהם. כן גבר, אמרתי לו, קדימה תכיר את מיס יוניברס. אחת קטנה יצאה מהמדרגות בריצה עם הידיים מורטות את התלתלים שלה וצעקה, ג'יזס זאת באמת מיס יוניברס יש לי פוסטר שלה בחדר, אני ממש נדלקתי עליה לפני שנה. פאקן שיט, מלמלו כל האחרים והסתדרו במסדר לחיצות ידיים עם מיס. היו שם עוד הרבה פאקים ושיטים וכבוד רב למיס יוניברס שבחרה לכבד אותם בהיכרות אישית.

הרוחות נרגעו רק אחרי שעוד ועוד יושבי מדרגות זרמו אל המפגש המכובד ברחוב 89. רק אז הוביל אותנו המנהיג אל מכוניתו הצבעונית כדי להחזיר את המלכה לבית-המלון שלה בצד הנכון של האי מנהטן. בעודו מוליך אותנו משני עבריו הוא שיבח אותי על גודל הביצים שלי, ושאל מה בעצם הביא אותנו לעשות את השטות הזאת ולבקר בשעת לילה בשכונה שלו. אמרתי לו שאני במשימת מטענים לטלפון של מיס ולמחשב שלי ומייד הדלקתי אותו. הוא הורה לאחד הילדים לקרוא ל"אלקטריק", והסביר שזה סוחר מוצרי החשמל הגנובים המצליח ביותר ברובע.

שיר נזכרה שקר לה בתוך הז'אקט שלי וחיבקה אותי בתוך הפרווה הוורודה של מושבי המכונית. "אלקטריק" הופיע עם צמד מטענים ארוזים בקופסאות מקוריות, ממותגות י.ב.מ. ונוקיה. הודינו לאחינו הגנב המהולל והוא הודה לנו על הזכות להכיר מלכה אמיתית.

בשלוש לפנות בוקר הורידה אותנו הלימוזינה הירוקה-ורודה בפתח המלון. ירדנו חבוקים וזכינו לחיבוק משולש מפינק - כך הוא הציג את עצמו - שלקח אותנו תחת חסותו.

פינק שאל אם יש משהו נוסף שהוא יכול לעשות בשבילנו, ואני אמרתי שאני יכול איכשהו לחיות עם הוורוד אבל מציע לו להיפטר מהירוק.

שמור טוב-טוב על הביצים שלך, הוא אמר כשנעלם בחריקת גלגלים והשאיר אותנו פתאום לבד. כשנכנסנו ללובי הזדקף לקראתנו האיש ההוא שכנראה מופקד על הדאגה לשיר, בחברת עוד שני גברים עם עיניים עייפות ובגדים מעוצבים מדי ותנועות ידיים עגולות מאוד. הם נשארו להשקיף מרחוק ואנחנו עמדנו חבוקים ליד המעלית. שיר נישקה אותי עמוק ומשכה את ידי לחוש את צווארה החלק. היא הורידה את הז'אקט שלי מעליה ועטפה בו את כתפי, מיטיבה אותו על צלעותי, וסיימה את מסע כפות ידיה בבתי השחי שלי. יש לה דרך לחדור אלי חשבתי. התבוננתי שוב בפניה היפות המצפות ממני למשהו רחוק שלא ידעתי לגעת בו. הנפתי את קופסת המטען והסברתי שאני עוד רוצה להכין את עצמי הלילה לפגישה מחר בבוקר. היא אמרה שאני מכור למשימות ושהיה לה כיף גדול איתי ואני אמרתי שיהיה עוד, והיא אמרה שהיא מקווה שפינק צדק ושבאמת יש לי ביצים גדולות ואני כמעט בלעתי את הגרוגרת שלי. נפרדנו. אחרי שחיברתי את המטען והמחשב התחיל לינוק חשמל בתאווה והנורית הצהובה נדלקה, חלמתי שאני שוכב עם שיר היפה והאמיצה.

 

שם הספר: אלוהים אוהבת אותי
שם המחבר: עמוס טלשיר

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה, פבר' 2008
מספר עמודים: 191
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 79 ₪
מסת"ב 978-965-13-1976-1
דאנאקוד: 497-1119





שתפו ספר זה עם החברים