חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

פרק מתוך הספר

העין השמאלית. המסך נרעד. קול רעם קצר אך רם.
הבימה מחשיכה, ושוב קול רעם... אור לבן...

שתי הנשים בחנו את ראשו המגולח, את הצלקת הגדולה שעל לחיו השמאלית ואת הצלקות הקטנות יותר שעל מצחו וקודקודו.
מה רואות עיני? האומנם קצין פרוסי?
קצין פרוסי? כאן? על רוּסלאן?
אולי ברח מאויבו בנפש, שרצה לקטוף את אוזניו או לקצץ את קצה אפו...
אה, מוּרָה, מוּרוֹצְ'קָה... העיפי עין: לוּדְמִילָה צ'ארְסְקאיָה,** ספר של ילדוֹת! את חושבת שאיש כזה היה קורא ספרי ילדוֹת ברוסית? את מטורפת לא פחות מכפירי הגרמנים... קצין פרוסי על רוסלאן!
את צודקת, ליובה...
היא אמרה משהו בקול נמוך, ושתיהן פרצו בצחוק.
מדבר. ערפל ברקע. שרידי קרב: חניתות, קסדות, מגינים, חרבות.
גבירותי, אמר ופקח את עינו השמאלית.

מושכות סוסך. מֵייפְלַאוּאֶר הישראלית... כבר בשנת 1962 נשמעו דיבורים על הכנת חגיגות היובל למסעה של רוסלאן. פוליטיקאים, תעשיינים, סוחרים, משוררים, ציירים, אדריכלים - כל אלה שבאו על סיפון האונייה האגדית כמעט יֵצאו להפלגה על 'שלום' המפוארת ויעשו את דרכם ליפו, אם לא מאודסה, הרי לפחות מנמל חיפה. ואלמלא מותה של גברת צֶ'מֶרינסקי, אלמלא הדלֵקה... מייפלאואר! רק איש אחד מנוסעי רוסלאן התאים להשוואה עם אוניית הצליינים: אדון אוסישקין, מלך מלכי הציונים, שאח השאחים, פאדישאח אוסישקין, שהיה מתבודד בתאו ורק פעם אחת ביום היה יוצא לטיול, נוקש בחוד מקלו ברצפה, זקוף, ממאן להביט שמאלה וימינה, עיניו שטות בשמים הקודרים, בערבות המים, בנחשולי הים, סוקרות בשלווה מלכותית את פראות איתני הטבע. הבדחן מקבוצת החסידים, שהיה מחקה את נוסעי רוסלאן וחורז עליהם חרוזים ביידיש במהירות מפתיעה, חיקה להפליא את אדון אוסישקין. בגופו הצנום של הבדחן נראה אדון אוסישקין נעים יותר משנראה בגופו שלו. הבדחן אָצַל חיבה סמויה לדיוקנו, משהו ילדותי וחלוּם. כאדון אוסישקין הממשי, היה גם אוסישקין שלו נועץ את חוד מקלו בדיקטים, בחפצים, בחבלים, באשפה, כאילו הוא דוקר ומרטש גוף של לווייתן מרושע, ראשו בשחק הרהוריו, חולף במבטו על פני התוהו ובוהו של רוסלאן. אך לא רק גאווה הביעו פניו. בחיקוייו דמה אוסישקין לחתנים וכלות המביטים תמיד אל על, תכלת שמים בעיניהם, דנדון פעמונים באוזניהם - חתנים וכלות כמו בתצלומיו המפוארים של הצלם האוֹדֶסי המהולל יֶפְרֶם סֶרָפימוֹביץ זְלאטקין, אומן בעל רוך חייכני וחיבה מוצרטית לנס הזוג.

למעשה לא היתה רוסלאן אלא אוניית משא עלובה, העלובה באוניות המשא. ארבעה תאים היו בירכתיה: תאו של רב-החובל אדום העיניים, תאם של שני סגניו - הנווט שהיה לפעמים פיכח, והרב-מכונאי שהיה שיכור תמיד - תאו של אדון אוסישקין הגדול, ותאם של הסוחר העשיר יקותיאל שוּבּוֹב ואשתו השמנה. פרט לתאים האלה לא היתה אף לא מיטה אחת ברוסלאן. הכל ישנו בבטנה הענקית של הספינה, שכולה פחם, פיח, גלי אשפה נושנים, חבלים רקובים וכבלים חלודים. בקור העז ובסערות החורף היתה האונייה העלובה, המטונפת להפליא, מסתחררת כסהרורית, עמוסה אנשים חולים ורעבים. לא חסר הרבה ומייפלאואר עלובה זו לא היתה עוזבת כלל את אודסה. העיר עברה מיד ליד, מידיים לבנות לידיים אדומות, מידיים אדומות לידיים לבנות, מוועדים למטות. האנשים, שלא יכלו להיחלץ מחיקה של אמא-רוסיה בזמן המלחמה הגדולה, המתינו כעת במלונות מתפוררים ברחובות הסמוכים לנמל, בסמטאות המצחינות, עד שיוכלו לחזור לארץ-ישראל: חסידים מירושלים וביניהם הבדחן המדהים, סוחר משי, שני נגרים, בעל בית-מלאכה מחיפה, ועמהם מתחזים כמוהו עצמו: שני חזנים, מהנדס חשמל, אפילו מהנדס טלפונים. שנה וחצי סובבה רעיה בין הוועדים השונים עם מכתבו של בוריס שץ אל מרינסקי, שבו זויפו ארבע מילים על-מנת לרמוז שמרינסקי גר בירושלים ולימד רישום ארכיטקטוני ב'בצלאל'. הוא ורעיה ועוד ארבע משפחות ציוניות שיננו כתובות ירושלמיות, שמות רחובות ושמות אישים, כדי לעמוד בבחינות שנערכו לפני ועדות רבות.

הלבנים הסכימו לתת אשרות יציאה לארץ-ישראלים המסכנים. האדומים לא היו מוכנים להוציא איש מהאי הסובייטי, אי השוויון והצדק. באפריל הופיעו דגלים אדומים על תורני אוניות צרפתיות שבנמל, וכשהפליגה לבסוף רוסלאן ורחקה כשני קילומטרים מהחוף, נשמעו מרחוק הדי טרטור של מקלעים ופיקוק מרגמות קטנות - האדומים קרבו לעיבורה של העיר. איש אחד, אברהם קְרילא, הביא אתו אל האונייה לוחות דיקט רבים כדי לבנות מהם (כך חשב בתמימותו) צריפים בארץ הקודש. לא עברו יומיים מעת ההפלגה וכל הדיקטים של האדון קרילא נשטחו על הפחם, הפיח, החלודה, גלי האשפה. לשווא מיחה, לשווא איים, לשווא בכה והביט בעיניים מוכיחות בנוסעים: הדיקטים נשטחו על רצפתה של רוסלאן. מישהו אפילו בנה מהם קיוסק קטן, והיה מבשל בסיר גדול מרק ומוכר אותו לנוסעים בזיל הזול. אף הוקמה ועדה שאספה כסף למען מי שלא יכלו לשלם את הפרוטות המעטות בעד המרק.

הים לא היה ים של אלת האהבה אלא של שד-ים מדובלל, שערותיו אצות ירוקות וריריות, גופו מלוּפף שרכים וצמחים חונקים וטורפים של סיוטים, ים של מפלצות אימה, של חיות אופל. מי יכול היה לעבוד בים כזה את אלת האהבה? רב-החובל המטונף כאונייתו, שעיניו אדומות תמיד וזקנו גל מסוער ברוחות הסותרות? שני קציניו השיכורים? הסוחר שובוב המשתעל והמנוזל? אשתו רפודת השומן, שהפליא את כל רואיו בשנת 1919 השדופה? אדון אוסישקין הגדול, שנראה כמי שבעיניו שעשועי האלה אינם אלא איוולת?

חודש ימים. קרנטינה באיסטנבול. קרנטינה בפיראוס. המקלחות בקרנטינות: מים רותחים בפיראוס, קרים מאוד בפחונים הדולפים של איסטנבול. אבל שם לפחות הצליח מרינסקי לקנות שלושה בקבוקי ראקי נדיבים, ונקניק יבש ענקי - אוצר שלם תמורת שעונו.

מעבר לגדר פסעו הסבלים של איסטנבול, לוליינים מופלאים, מְאזנים על גבותיהם פירמידות של סחורות, ארונות עצומים שכמו נועדו לבתי ענקים. ידיו של מרינסקי היו מוכות כפור מכדי שיוכל לצייר את שלל כיסויי הראש של ההמון: כל צורה אפשרית של תרבוש או פֶז - עם נוצות, עם פיסות בד צבעוניות, עם צעיפים, שְבלים, גדילים. האדם הוא הר מכובד עד מאוד, וראשו - פסגתו, כולה גנדוּר והוד. ההמון הזה לא היה שייך לשנת 1919 אלא אבוד באלף לילה ולילה של תוהו, ובלב התוהו - עין הריק. חיילים מוזנחים עברו לידו, רועדים מקור בשינֶלים שחוקים ומטולאים, רעבים ומפוחדים.

על הסיפון אמר ללֶוינזוֹן: שמעתי פעם ששום ים אינו כחול יותר מהים התיכון, ועטף את עצמו בשמיכה קרועה.

כשהפליגו מאיסטנבול חיקה הבדחן בפעם הראשונה את מרינסקי בדמות קצין פרוסי, מחליק באצבעו על פני הצלקת, צולף בשוט דמיוני על מגף דמיוני, מוֹנוֹקְל בעינו הימנית, פיו מכוּוץ באדנוּת. איך ידע הבדחן מה מראהו של קצין פרוסי? וכשם שריכך את דמותו של אדון אוסישקין, כך גם לא שאף לעצב בשלמות את דיוקן הקצין הפרוסי, אלא השאיר רמזים ליהדותו של מרינסקי, כמו פנים המבצבצים מתחת למסכה קצרה מדי. איזה אמן פלאי היה! מחקה את נוסעי האונייה בכמה תנועות, מספר סיפורים על כוח הקסם שיש לסיפור, על כמה חשוב לספר סיפור - כמוהו כמפתח קסמים המשנה חיים.
חודש ימים...
אפילו בעת ההפלגה של רוסלאן העלובה התרחש נס, אמרו. בין הים השחור לים השיש החוויר קו דק שכמו נמתח בסרגל, ממזרח מים שחורים וממערב גלים קטנים כסופים-אפורים. וגם בין ים השיש לים התיכון נמתח קו - ים השיש רטט כולו בגלים זעירים וכסופים, ומן העבר האחר בהק בכחול הים התיכון, אולי אפרפר קצת, אבל בכל זאת כחול.

רוסלאן, רוסלאן...
הנה כובע הפליז הִשפלתָ,
מושכות סוסך מידך הפלת,
לאט בדרך תשׂתרך...

הקצין הלבן, שבדק אותם על כבש האונייה לפני ההפלגה, הביט בהם בעליונות ובלעג דק, כבוחן תל נמלים עלובות. מרינסקי עצם את עיניו כשנפל עליו מבטו של הקצין. כתמיד צִמרר אותו הפחד מבעלי השררה. הקצין נראה גאה במדיו הנקיים והמגוהצים, כמו אֶסְטֶרהאזי, לבוש בקפידה, שפמו נאה, יפה משפמו של דרייפוס. המקום המוזר ההוא... איפה זה היה? ומה בדיוק היה? ארמון? טירה? מנזר? מדרון קצר בשביל הררי, כולו מים, מים זורמים, דבר-מה ירוק... המערה באַלוּשְטָה? ארבעת האנגלים פרקו את סירת המפרשים הקטנה...

בפעם הראשונה יוצא אדריכל גדול אל העיר תל-אביב. עזרא מרינסקי על רוסלאן. רוסלאן היפה דוהר ודוהר ודוהר, והנה תל מתגבֵּה ועולה מהמישור. תל? לא תל, ראשו של ענק ישֵן! עיני הראש עצומות, עיני הראש נפקחות. אלֵי קרב, רוסלאן, אל הראש, אל הראש! טְשְרָא! טשרא! טשרא! סוסוני-ים דולגים מתחת לאונייה, מעלה-מטה, מעלה-מטה, נוסקים וצוללים בתוך צמות המים, המים זולגים על אפיהם, על גולגלותיהם הסוסיות... אדם המאוהב כל-כך בעצמו היה צריך לאהוב את גופו, את ריחו, אפילו את לכלוכו, את זיפי זקנו, את ציפורניו המגודלות, והנה כל יום אמבט, שעות באמבט חם, ובו זרמי גולף זהובים של בשמים יקרים להשכיח את הגוף, להמיסו. נפוליאון ודאי היה יושב שעות באמבט הזהב הקטן שלו, מושל באדוות! מפחיד, מפיל מורא! רק יחד עם לוינזון, יחד עם לוינזון. ללוינזון כל דבר מובן מאליו. רק יחד אתו כדי לא לפחד. זרים הבאים ליפו - רבע גרם חינין כל יום במשך חודשי הקיץ, רבע גרם חינין! כמו באפריקה המשוונית! רבע גרם... אין אדריכלים, אין חומרי בניין... ואם לא ימצא את אדון גולדברג מחברת הבנייה הפטרוגרדית 'הבונה'? ואם ימצא את גולדברג, אך לא ימצא חן בעיניו? לאן יפנה? ואם יישרף בקדחת מיד אחרי בואו? מספר כל היהודים בארץ כמספר תושבי סימפֶרוֹפּוֹל. ואדון גולדברג - דוקטור אמיתי מאוניברסיטה, עיתונים, אמנות, מי יודע מה. האם יגלה לפניו את בורותו כמו לפני פרופסור סְטֶפַּנוֹב? פרופסור סטפנוב חש בבורותו מהר מאוד. בורוּת אדריכלים אינה בושה, אמר. ויש - הראקי אוזל - הקלה בגילוי הבורות: לשאול שאלות שבאודסה מעולם לא העז לשאול אנשים אחרים. פרופסור סטפנוב, פרופסור גדול, משורר מפורסם.

איך הם חשבו על העתיד, היוונים העתיקים האלה, פרופסור סטפנוב? אינני מצליח להבין זאת.
העתיד קבוע. מה יש כאן להבין? הכל קבוע. רק יש לגלות מה נקבע. על-ידי נבואה, ניחוש.
אבל מה פירוש קבוע? אינני מבין זאת.
קבוע מראש, מִתמיד לתמיד, מעולם לעולם.
אינני מבין.
איפה נולדת, מרינסקי?
ליד סימפרופול.
מה היה אביך?
חייט.
חלית בחזרת, באדמת?
בחזרת, באדמת וגם בשעלת ובאבעבועות, אבל קלות.
באיזה גיל שלחו אותך לבית-ספר?
בגיל חמש.
מתי התאהבת בפעם הראשונה?
בגיל אחת-עשרה.
האם אפשר לשנות את כל אלה?
את מה?
את לידתך, את המחלות, את האהבה הראשונה?
לא.
וכך אין גם לשנות את העתיד. העתיד הוא כמו העבר.
כמו העבר? אבל זה מפחיד, מפחיד מאוד, מיאסטיסלב איוונוביץ'...

טשרא! טשרא! טשרא! רבע גרם חינין כל יום בחודשי הקיץ בארץ-ישראל. רוסלאן דוהר אל עבר הראש המפלצתי - הלוע המפחיד, הפיל הרוצח, אהבת המפלצות האצילית; כל מפלצת היא יצור מופלא כשהיא מחוץ ללב. רק להיות עם רעיה, עם לוינזון, עם מישה קסטלנְיֶיץ. להם החיים מובנים מאליהם. לוינזון, בהיר, קריר - אי-אפשר לשחק אתו בִּיטְקי, יותר מדי משכיל. הגיעה שעת האדמירלים.* כמה לגימות נגד הפחד. יש משהו לא נכון, צורמני ולא יפה בבקבוק כמעט ריק. שארית הנוזל פוגמת בשלמות הבקבוק. לא להיות לבד, לא להיות בודד, לא להיות עם אנשים רבים מדי במשרד ענקי, לעולם לא להיכנס אל המעברים המסומנים משני הצדדים, אל המבוך... אה, מיסיה טְרֶמוֹ, אתה והאלגוריתם החכם והפשוט שלך.** לא אעשה זאת, לא אכנס למשרד... אהיה עם רעיה, עם ידידַי, עם לוינזון, עם קסטלנייץ.

דגלים על התורן, מדולדלים כמו סמרטוטים. לובן מלוכלך על הסיפון הקדמי, מקלעות חבלים. רוסלאן הגיבור התם נודד על פני המרחבים העצומים, כולו שקיקה להגיע אל לודמילה שלו... יפוֹ יְפַת יַמים, אנדרוֹמֶדה אתיופית כבולה באזיקים, אנדרומדה אסטרונומית, איבריה הנדיבים מבצבצים מבין הסלעים, מבין הנחושתיים, הגלים המתנפצים... קצף הגלים חושף את חמוקיה השקועים בוויתור ותרדמה.

בן שלושים ועדיין יש בכוח שמה של אונייה למשוך את לבך, אה, עזרא! המנוע והרעידות המהירות המחלחלות בברזל - האם הן נחלשות? האם תידום האונייה בלב הים? והנה השחפים. לא אלבטרוסים, לא דולפינים - שחפים. הראקי אוזל... לא לגמור את הבקבוק... והנה האשה עדוית הבושם האפל. מורוצ'קה? הבושם כמו תפוחים בקראמל... והנה ניוּטה, בתו של המשוגע. בהרות מקסימות על ברכיה, חזה - ברבור מחול. רוסלאן דוהר אל לודמילה: התוכל לודמילה האומללה לנתק את כבלי המכשף?

 

שם הספר: אלף לבבות
שם המחבר: דן צלקה

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה ראתה אור בהוצאת עם עובד,
תשנ"א-1991
מהדורה חדשה ומתוקנת,
יוני 2008
מספר עמודים: 728
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה: טיטאניק, 1912, צלם אלמוני
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 98 ₪
מסת"ב 965-7120-75-6
דאנאקוד: 497-1084


שתפו ספר זה עם החברים