חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מצורפים שלושה פרקים ראשונים

כל הדמויות וכל האירועים המופיעים בספר הם פרי דמיונו של המחבר, וכל קשר בינם לבין המציאות מקרי בלבד. יוצאים מכלל זה דמויותיהם של אישים ידועים ואירועים היסטוריים שונים, אך גם לגבי אלה, הקשר שבו הם מובאים בדוי על-פי-רוב, חלקו או כולו.


פרק ראשון

הרי גיר לבנים חומים התרוממו מעל הכביש השבור. גדרות תיל, חפירות ועמדות טנקים שנחפרו במהירות, ערימות החומר של דופנותיהם מונחות לאורך האספלט המבוקע. שלדי כלי-רכב שרופים עמדו מפויחים בשולי האספלט, לשם נהדפו כדי לפנות את הכביש. השקט היה מוחלט. על החול הרך שבצד הדרך עמד ג'יפ רוסי, פס לבן צבוע על מכסה המנוע, מגן מפני התקפות חיל האוויר הישראלי. ג'יפ שנלקח שלל ונזנח. פּוֹדי עבר את הרכב הדומם ועצר כמה מטרים אחריו. הכביש היה ריק. שום מטוס לא חצה את השמים הכחולים מאוד. אפשר היה לראות את פתחו המזרחי של המעבר בין ההרים. הוא הסתובב והביט מזרחה. צלעות הגבעות היו ריקות מצמחייה. הוא הקשיב לדממה ואחר-כך צעד אל הג'יפ, משעין את הקיטבג אל הגלגל הקדמי. הוא פתח את מכסה המנוע. המנוע היה חדש. לא היו בו נזילות וכיסויי תילי החשמל היו שלמים. המנוע ניצת וכבה מייד. פודי הביט בשעון הקילומטרים. חמש מאות קילומטר. הוא פתח את מכסה הדלק, מוריד פנימה מדיד עץ דק ששבר מקופסת תחמושת מרוסקת. לא רחוק משם עמדה משאית שתא הנהג שלה נמחץ בהתנגשות. בארגז המשאית היו מיכלי דלק. הג'יפ הניע בנהמה. פודי שילב למהלך. הרוח, קרה ויבשה, נשבה על פניו ועברה בתוך האבק והתלתלים הקשים, פורעת את הזקן שירד אל החזה. הוא לחץ לאט על דוושת הדלק והג'יפ התגלגל על הכביש המבוקע.

הכביש שהתפתל בתוך המעבר יצא מההרים אל מישורים של חמאדה חומה-צהובה, שחצץ קטן היה מפוזר עליה וסלעי גיר לבנים רכים הציצו משוליה שעוטרו בדיונות. הכביש נמתח בקו ישר מזרחה. גם פה הפציצו המיגים והסוחויים. משאיות נטושות, נגמ"שים שרופים וטנקים פגועים, קניהם שמוטים אל האדמה או מכוונים אל השמים, מונחים על צידם כמו חרקים גדולים ומתים. עם הרוח הקרה הגיע הריח הדק של גוף שנשרף שריפה ישנה. בסופו של הכביש הפך המישור החולי לעיר חומה-אפורה של מחנות צבא. מחנות של מבני בטון נמוכים וארוכים ואוהלים שנמשכו לכל הכיוונים, מוקפים בקילומטרים של גדרות שנצבעו בצבעי החילות השונים ובסלעים מסוידים שהובאו ממקומות שיש בהם סלעים. על המוטות התנופפו דגלים דהויים ומרוטים, וניירות שנדבקו לגדרות התיל הארוכות רעדו ברוח.

שדה התעופה נבלע במידבר. הרקולסים כבדים ואפורים המריאו מהשדה, מושכים את חרטומיהם המעוגלים לתוך השמים. הרוח הביאה איתה ריח של שמן רובים, אדי דלק מטוסים, שמן מכונות ואדי פיח. פודי ספר את המטוסים הממריאים תוך כדי נסיעה. עכשיו כבר מילאו את הכביש משאיות, טנקים, נושאי גייסות, ג'יפים וקומנדקארים. הכביש הוליך אל השק"ם הענק והקולנוע שהיה הבניין הגדול ביותר ברפידים. ביר גפגפה. אל השדה. פודי ליקק את השפתיים שהתייבשו מהרוח.

"פודי!"
הוא עצר ליד אבנר שעמד ונופף בידו. "השתחררתם?"
"כן."
"הזדכיתם?"
"כן," אמר אבנר.
"הם לא שאלו איפה הרובה שלי?"
"נתנו אחר במקומו."
"איפה הפלוגה?"
"טסו הביתה. הם קיבלו מטוס.
"אז מה אתה עושה פה?"
"איזי אמר שהוא נשאר."
"ומה אתה עושה פה?"
"קצין לא עוזב את הסמל שלו במידבר סתם," אמר אבנר. "מה זה?"
"הג'יפ שלי. איפה איזי?"
"פה," אמר איזי, מתרומם מהמקום שבו ישב. "סע עד לגדר, הארגז שלי שם."
"ניקח את הנשק?"
"תיקחו אם אתם רוצים, אני גמרתי עם רובים." איזי זרק את הקלשניקוב אל תעלה ליד הגדר. פודי הביט ברובה שהיה מונח בכנת הג'יפ. אבנר תחב את הרובה שלו מתחת למושב.
"תעלו." פודי נסע אחורה אל הגדר. איזי כיסה את הארגז בשק-שינה, הידק את שוליו מתחת למושבים האחוריים של הג'יפ והתיישב בכיסא ליד פודי.
אבנר עלה אל המושב האחורי והניח את רגליו על הארגז המכוסה.
"לאן?"
"לאן שייקח אותנו הרוח."
"תיקח."
"צריך דלק," אמר פודי.
"סע לאבּוּ רוֹדֶס," אמר איזי. "שם בטח יש, אם המצרים לא פוצצו את הכל."
"זה בכיוון הבית?" שאל אבנר.
"לא," אמר פודי, "אתה רוצה הביתה?"
"לא. ואחר-כך?"
"למי איכפת?" איזי הדליק סיגריה.
פודי הפנה את הג'יפ דרומה, לכיוון מצבת פַּרקֶר. "יש משקפי אבק בקיטבג. תוציא כמה."
"מאיפה יש לך כל-כך הרבה?" שאל אבנר.
"לא יודע," אמר פודי, "הסמל של מחלקת סיור ביקש שאשמור לו עליהם. תשאיר שלושה ותזרוק את השאר."
"חבל, הם בטח עולים הרבה כסף," אמר אבנר.

"אידיוט," אמר איזי, וזרק את המשקפיים על הכביש, "אלה לא מתאימים. תן לי זוג אחר." אבנר הרגיש עייפות כבדה נופלת עליו ברגע שישב בג'יפ. פודי אהב לנהוג. הוא לא ראה כשעברו את מצבת פרקר. הנהימה הקבועה של הג'יפ, הכביש הישר וההרים הצהובים-חומים הרדימו אותו. הוא משך את כובע המעיל מעל לראש וישן.

הוא התעורר בערב. כשפקח את העיניים שקעה מולו השמש בכדור כתום. הריח של הים העיר אותו. הרוח שאצרה בתוכה לחות מלוחה של ים. הוא הביט לתוך השמש עד שנעלמה, והפנה את מבטו לכיוון הנסיעה רק כשפודי האט בין בתים חד-קומתיים שמרפסות קטנות הובילו מהשבילים שביניהם אל תוכם. לאורך חזיתות הבתים היו סדקים ארוכים. מעבר להם השתרע המידבר - צהוב ושטוח, ועוד הלאה היו גבעות לבנות. "עיר," אמר פודי. הבתים שנצבעו לבן, דמו עכשיו למידבר הדהוי שמסביבם. הצבע התקלף בחלק הפנימי של המרפסות. על החלונות היו רשתות יתושים קרועות. ליד הבתים צמחו שיחי פתילת מידבר ועל כמה מהם טיפסו צמחי בוגנוויליה וגראניום באדום וּורוד.


פרק שני

"עיר היא גן-חיות אנושי," אמר אבנר, ואיזי ופודי הביטו בו. פיו היה יבש וקהה. הוא הוציא מימייה ושתה מהמים התפלים. פודי הביט בים שמעבר לבתים ולדקלים.

"גן-חיות אנושי, ומה זה מלחמה? ג'ונגל?" נהם פודי וירד לחולות, הג'יפ עלה וירד, חוזר לדרך בין הבתים שבנתה חברת הנפט בימים שבהם הופעלו השדות על-ידי צוותים אמריקאיים. "אתה המצאת את זה?"

"דסמונד מוריס," שאג אבנר מעל רעש המנוע, אגרופיו לופתים את המושב שלפניו, הג'יפ מנתר על החולות ובין הבתים שעל גגותיהם דודי מים כסופים ומנוקבים. "פסיכולוג אנגלי. כל מי שנשאב לתוך העיר לא יכול לצאת, מסתובב במעגל, שותה, אוכל, מזיין, מחפש חנייה, משלם ארנונה, דורך על חרא של כלבים, משכנתא, שכר דירה, קנסות חנייה, מרוקן תיבות דואר מכרזות, פירסומות, הזמנות." פודי עצר. איזי הביט בשתיקה בים. "אני אין לי מושג," אמר פודי, "אני מושבניק. זה נכון כל מה שהוא אומר?"

"אם הוא אומר," אמר איזי. "אני זוכר רק שהוא אמר אוכל, שותה, מזיין. לא שאני זוכר מה זה. אבל אם יש את כל הדברים האלה בגן-חיות הזה - אז אני בעד."
"גם אני," אמר פודי.
בתוך הים בערו רפסודות באש אדומה, עשן שחור עלה מהאש. מהמיבנים המפויחים ומשלדי המכוניות עלה ריח עשן כבוי. הם עצרו ליד חביות דלק נטושות ומילאו את הג'ריקנים שבקדמת הג'יפ. "הא -" אמר איזי. פודי הביט בו. איזי החזיק ביד קונכייה של פי כושי גדולה וּורודה שהרים מהחול. הוא הצמיד את הקונכייה לאוזן והקשיב.
"לא יותר פשוט להקשיב לים פה?" שאל אבנר.
"לא," אמר איזי. ונשם את הריח של הקונכייה. "זה מזכיר לי משהו."

הוא עצם עיניים והצמיד את הקונכייה לשפתיו, ליקק עם הלשון את החריץ. טעם של אצות ומלח. הוא חשב על תמר לפני המלחמה ביום הולדתה העשרים ושלושה, היום שבו נפגשו. היא נולדה בשלישי באוקטובר ובשישי נפרדו כי היתה מלחמה. במלחמה כתבה לו שהיא מניחה את פי הכושי על ערוותה וחושבת עליו. בלילות היה חושב עליה. לילות קרים של חורף מידברי. קמע. איזי היה ממציא קמעות. אווזים, ברווזים, חיילים מצרים מתים, קווים לבנים, נותבים ירוקים. השמש ירדה לכיוון מערב. אל הים. איזי נרעד. הוא לא חזר אליה בשום חופשה מאז. שלושה חודשים. במכתב האחרון כתבה לו שאם הוא מת היא תזכור אותו, ואם הוא חי ולא עונה לה אז שישכח ממנה.

"נישן בבית?"
איזי הניח את פי הכושי בכיס ורק אז הרגיש בטעם החול והדלק בפיו.
איזי פרש את שק-השינה הצבאי על החול מול הים. פודי ואבנר נכנסו לתוך הבית עם הרובים וסרקו אותו. פודי הוציא את הפרימוס ומזג לתוכו בזהירות דלק, מדליק להבה שהיתה אדומה וצהובה ואחר-כך כחולה וירוקה ומילאה את אוויר הלילה ברעש.
הלילה ירד על שלהבת, והמדורות דלקו על הים באור אדום וכתום. הם הדליקו סיגריות וטיגנו בשר משומר. "מה יש לך בקיטבג?" שאל איזי את פודי.
"ספרים," אמר פודי. "אני סוחב מילים."
"משהו מעניין?"
"כל מיני דברים. מעניין אותך?"
"כן."
"קרואק -"
"מי זה קרואק?"
"סופר אמריקאי."
"משוגע גם הוא," אמר איזי. "קיטבג של ספרים. ומה איתך?"
"כלום," אמר אבנר, "רק בגדים והספר הזה של דסמונד מוריס."
"שליטה אמריקאית מוחלטת. במלחמה הבאה בטח גם לערבים יהיה נשק אמריקאי וספרים אמריקאיים."
"וזה יהיה סוף העולם?" שאל איזי.
"מה זאת אומרת?" שאל אבנר.
"זאת אומרת שגמרנו עם היסטוריה להיום," אמר איזי. "במלחמה הבאה אני לא אהיה פה. אני אסע לאמריקה. אני אמכור משם פנטומים וטנקים לכל מי שירצה להילחם במקומות החשובים האלו - ציר טירטור, לקסיקון, בחווה הסינית, במוצב המזח -"

הצל התגנב מאחורי הבתים. איזי הרגיש בו ראשון. פודי ראה אותו כשחמק בין הבתים שמאחוריהם. הצל דילג מעבר לקיר הבית ואיזי הביט בפודי.

"ובאותה הזדמנות אני אמציא שמות חדשים למפות הקוד," אמר איזי והניח את היד על מתפס הרובה כשהצל הגיע לפינת הבית. הוא סימן לפודי שהתיישב על המדרגה והניח את הרובה על ברכיו. המים בקומקום רתחו ואבנר הוסיף את עלי התה.

הצל חצה את פינת הבית ופודי הצמיד אליו את קנה הרובה. "אל תזוז!"
"לא זז," אמר הצל. "נגמרה המלחמה?"
"הפסקת אש."
"מי ניצח?"
"הפסקת אש," אמר אבנר. "אף אחד לא ניצח."
"כולם הפסידו," אמר איזי, "אתה יכול להפסיק לכוון אליו."
"בשימחה," אמר פודי. "אתה משטרה צבאית?"
"לא. שמעתי שמדברים על ספרים ובאתי."
"הוא מדבר על ספרים," אמר איזי והצביע על אבנר. "לנו אין קשר לזה."

הצל התיישב ליד האש. הוא היה לבוש מדים וסוודר אדום, זקנו הארוך ושערותיו ירדו עד לכתפיים. הוא נעל נעלי-בית קרועות. פודי הציע לו סיגריה מהסיגריות האמריקאיות ששלחה אשת הנשיא והוא מצץ את הסיגריה ברעב. "אתם מהצנחנים?"
"היינו."
"אני הייתי מחיל אוויר."
"ואיפה אתה עכשיו?"
"כאן."
"כמה אנשים אתם פה?"
"אתה ממצ"ח?"
"תגיד לי, אתה אידיוט?" אמר פודי, דוחף לעבר הצל פחית בשר מלאה.
גל פיצוץ הגיע מכיוון הים ואחריו עוד שלושה פיצוצים. הם הביטו אחרי שעברו גלי ההדף, מצפים לראות את הים מואר. אלא שהפיצוצים כיבו את האש באסדות הקידוח.
"מה זה היה?"
"מכבים את הבארות שנפגעו בהפצצות. כנראה שבאמת יש הפסקת אש."
"מפוצצים אותן כדי לכבות?"

הצל החזיק את פחית הבשר והביט בפודי. "מעכשיו לא יכתבו יותר רומאנים. ספרים יהיו כמו סרטים. כל העולם הולך להחליף תמונות - תמונות. לאף אחד לא יהיה כוח לקרוא ספרים ארוכים ואף אחד לא יכתוב יותר רומאנים."

"לא מלחמה ולא שלום," אמר פודי.
"זה בדיוק מה שאני אומר," אמר הצל. "אין טעם יותר בספרים ארוכים. מקסימום סיפור קצר. ככה זה באמריקה. שם כבר אף אחד לא כותב רומאנים. מקסימום סיפור קצר שעובר בין שתי נקודות." "אה, אמריקה," אמר איזי. "קיבלתם ספרים אמריקאיים עם האם-16 החדשים או עם הזלדות?" הצל התעלם ממנו, מדבר אל פודי ואבנר. "לכן החלטתי להיות משורר. שלוש שורות ואתה מחליף נושא. זה הסיכוי היחיד שיש לספרות, ואני בעד ספרות." הוא דיבר מהר, מחזיק את קופסת הבשר. "קודם כל צריך לשפר את הכריכה, ועל הגב של הכריכה צריך לכתוב טקסט שאף אחד לא יבין בדיוק. אתה מבין? אסור שמה שכתוב על הספר יהיה ברור מדי, כי זה מה שיעשה את הטקסט בפנים למורכב. אני חשבתי על זה הרבה במלחמה. הספרות תקועה. את הדפים צריך לעשות לא יותר מדי צפופים, אותיות גדולות, לאנשים אין סבלנות לאותיות קטנות. זה מעצבן, כמו נמלים. אתה היית רוצה להיתקע פה עם נמלים? ואחר-כך הכל מהר - בדידות, מפגשים, זיונים, עצב ושימחה. וצריך שיהיה מלא הפתעות. שזה לא יהיה צפוי. כדי שבסוף יישאר כאב וגעגוע והרגשה שזה לא מספיק, שצריך עוד ספר, צריך לגרום לאנשים שיזדקקו לספרים, שיצרכו אותם, כמו אוכל, כמו אוויר."

"כמו לחרבן," אמר איזי, עדיין מזועזע מההתפוצצויות. "בן כמה אתה?"
"עשרים ושתיים."
"גיל טוב למשוררים," אמר פודי. "עם דעות כמו שלך לא בטוח שיש לך עוד הרבה לאן להגיע."
"לאן יש כבר להגיע? איזה יום היום? בואו תהיו אורחים שלנו."
"כמה אנשים אתם פה?"
"כל מי שנשאר."
"כולם מחיל האוויר?"
"כל מיני."
"סדיר או מילואים?"
"סדיר. אין פה מילואים."
הם נסעו לבית שבמורד הרחוב.

הבית היה קטן ומרובע. מרפסת קטנה ואחריה דלת שהובילה אל מטבח קטן, חדר הסבה ושני חדרי שינה. שולחן גדול, וסביבו כיסאות שנאספו מהבתים הסמוכים, מילא את החדר. על השולחן נפרשה מפה ועליה צלחות, סכינים ומזלגות, מפיות כפות וכפיות. נרות דלקו במרכז השולחן. "שבו בבקשה," אמר המשורר, והיושבים סביב השולחן שלבשו מדים ותערובת של בגדים אזרחיים, נעליים, סנדלים וגרביים ממינים שונים, הביטו בהם.

"איזי, פודי, אבנר -" אמר אבנר.
"אה - ברוכים הבאים," אמר המבוגר מבין כולם, פניו הארוכות חרוצות קמטים, בחולצת טריקו לבנה ונקייה מאוד תחובה בתוך מכנסי צבא ונעליים גבוהות לא צבאיות. "אני סטיב. בורחים?" "לא -" אמר אבנר.
סטיב הביט בו, "מלחמה זה לא בריא לאנשים צעירים."
"כן," אמר איזי. "שותים כאן יין?"
סטיב הניח משקפי קריאה על עיניו והביט בתווית. "יין גרוזיני. איפה מצאת אותו?"
"בקרון פיקוד רוסי."
"מצוין," אמר סטיב. "כמה בקבוקים?"
"עשרים," אמר איזי. "מספיק?"
"אני חושב," חייך סטיב. "הפתעות כל יום."
"כן," הסכים אבנר, "הפתעות כל יום."
"לחיים," אמר פודי. "גם אתה אמריקאי?"
"גם אני," אמר סטיב.
"מה קרה כאן במלחמה?" שאל אבנר.
"אין לי מושג," אמר המשורר. "אני חדש פה, הגעתי לפני חודש."
"מי היה פה קודם?"
"סטיב."

הפטיפון ניגן בקול צרוד וחורק את אדית פיאף JE NE REGRETTE RIEN. סטיב חייך. אבנר דיבר עם המשורר על ספרות. פודי ואיזי עישנו סיגריות ושיחקו קלפים מול זוג מהשייטת שהתמחה בברידג'. "הם היו ביחידה שניסתה לחלץ את הלכודים במוצב המזח," אמר המשורר, "המצרים זיהו אותם. באור של הירח. לא היו גלים והמים היו חלקים. סירת הגומי נפגעה מרסיס והם ירדו אל המים. הפגז הבא נפל ממש לידם. שניים נהרגו ושניים נפצעו. הם שחו עם הפצועים, מנסים להגיע לחוף ולהתרחק ממעגל הטיווח של המצרים. הפגזים נפלו במים, מתיזים לכל הכיוונים. הים רוחש, מבעבע. הם הסתובבו וצפו על הגב, כדי לא לספוג את הפגיעות הפנימיות מגלי ההדף. כשיצאו ממעגל הטיווח, גילו שהם מושכים ארבע גופות. ראשי המתים רבצו בתוך המים מעל חגורות הציפה השחורות. מראה החברים המתים שלהם אושש אותם בבת-אחת. הם ידעו שלא יגיעו לחוף בחיים. הסירות האחרות נמלטו מהקרב וחזרו אל הבסיס, משאירות את המתים והפצועים ואת שלושים וכמה החיילים במוצב המזח לנפשם. סופגים עוד הפגזה ועוד הסתערות, נסגרים בתוך הבונקרים ומזמינים את הארטילריה הישראלית להפגיז את המוצב כדי להרוג את חיל הרגלים המצרי שחדר פנימה בחסות הרתק. בבוקר הצליחו להגיע לחוף, ומצאו ג'יפ נטוש שנמלטו בו דרומה, לכיוון שריפות הענק של אסדות הנפט שנפגעו בהפצצות ובמטחי הטילים. כשהיו במרחק לא גדול מאבּוּ רוֹדֶס ירדו המיגים על מיכלי הנפט הגולמי וענן שחור וכבד הסתיר את הכל. הם יצאו מתוך העשן והתחבאו בתוך הבתים. ככה מצא אותם סטיב."

"מי זה סטיב?"
"האמריקאי," אמר המשורר, "היחיד שלא עזב את אבו רודס במלחמה. הוא משוגע."


פרק שלישי

"קח, קח," הושיט לו איזי כוס וודקה כשפקח את העיניים ועצם אותן בכאב.
"אני אקיא -" הבוקר עלה והשמש האירה את הבתים מדרום-מזרח בקרניים אלכסוניות ונמוכות. האדמה היתה לחה ואבנר הרגיש כאב מנסר בראשו.
"אתה לא. אין טיפול אחר." אבנר שתה את הוודקה בבת-אחת. "ועכשיו הרבה מים, שלא תתייבש." אבנר גמר את המימייה. הוא ניסה להרים את הראש, ומיהר להורידו.
"ניסע מפה?"
"לאן?"
"לא יודע," אמר אבנר. "מה יש לי לחפש פה?"
"מה יש לך לחפש במקום אחר?"
"מקום אחר," אמר אבנר.
"אני נשאר, ואני חושב שגם פודי. רוצה את הג'יפ?"
"נראה," אמר אבנר ובוסס בחול הלבן לכיוון הים. החול היה קר. האוויר הצלול, הוודקה והמים שיחררו אותו מהבחילה. השמש שעלתה מעבר לבתים הנמוכים פגעה בגבו. הוא הוריד את המדים ונשאר בתחתונים. איזי הביט בו ופודי צלה קופסה של בשר קצוץ על אש מדורה שהבעיר מארגזי תחמושת ריקים.

"אתה הולך?"
"לים," אמר אבנר ופשט את התחתונים.
"קח מברשת שיניים," אמר פודי.
אבנר התרחק לעבר הדקלים שצמחו לא רחוק מהמים. ילדות בדואיות ציחקקו במחסה העצים. "אתה חושב שהוא ייצא מזה?" שאל איזי.
"רוצה לוף?" שאל פודי.
"זאת תשובה," אמר איזי, חותך חתיכת בשר קצוץ ורוד שנחרך באש המדורה. "מאיפה אתה משיג את הבשר הנפלא הזה?"
"יפה הבית ההוא," אמר פודי אחרי שגמרו לאכול. "אתה חושב שזה אחראי לתת לילד ללכת ככה לים?"
"לא. זה גם לא אחראי לתת לסטיב מהבית היפה ההוא לנהל את שלהבת. אין לנו השפעה על כלום."
"אה -" אמר פודי. "הצלחה הסטיב הזה."
"הצלחה גדולה," אמר איזי, "לשתות בקבוק יין בקלות כזאת -"
"הוא עושה את זה הרבה שנים, זו לא המלחמה הראשונה שלו."
"דבר נפלא, מלחמה," אמר איזי.
"כן -" אמר פודי. "אתה חושב שזה אחראי לתת לו ללכת ככה?"
"לא. לך תדע איזה דגים יש בים."
"לוֹקוּסים בטוח," אמר פודי. "בוא נלך לים לדוג."
"תירוץ יפה," אמר איזי. "למה אתה דואג לו כל-כך?"
"בגלל שהוא שלומפר," אמר פודי, "אני אוהב שלומפרים, הוא מזכיר לי ילדה שפעם הכרתי." "בלי בנות אמרנו - או שתלך לים לבד."
"בלי בנות," אמר פודי, "מי בכלל זוכר מה זה."
פודי זרק את הקופסה הריקה לאש, הביט בעצי ארגז התחמושת שבערו באש כחולה וסגולה, הצבע מאבך עשן שחור, ואחר-כך משך בכתפיים והכתיף את הרובה. איזי הצליב את הקלשניקוב על כתפו וצעד יחף אל הים, בחולצה צבאית ותחתונים.
"מה יש לך בשקית?"
"כביסה," אמר פודי, "אני לא יכול ללכת לישון בחולצה ותחתונים מלוכלכים."

הוא היה מותח חבלים לכביסה בכל מקום שבו חנו בחודשים שעברו מאז המלחמה. מכבס, מתקלח בכל מים שמצא, מרסס את שק-השינה בדיאודורנטים שמצא אצל הקצינים המצרים בקרונות הפיקוד של סוללות הטילים הנטושות. את המציאוֹת הוא היה מאחסן בארגז של איזי. החלק הסודי של משאית האפסנאות הפלוגתית היה שייך לפודי, חלק מוגן שאף אחד לא היה מעוניין בו חוץ ממנו. תחתונים על החבל, חולצות טריקו, גרביים צבעוניים. לא סופות חול, לא הפגזות ולא עשן המיסוך לא הפריעו לכביסה שספגה את שמש המידבר, דוהה לאיטה עד שהגיע המשלוח הבא שממנו היה פודי בוחר בקפידה את הבגדים, עורם וקושר ערימות של סמרטוטים ישנים וטומן במעמקי המשאית.

בתוך הים, מעט לפני קו השונית שחה אבנר בתנועות חתירה ארוכות. פיו מציץ מעל המים כל כמה תנועות.
"אני מקווה שאין כרישים."
"כרישים, ברקודות, אבנונים, דגי שמש ומורינות," אמר פודי שעבד פעם במעבדה לחקלאות ימית באילת. הריח המלוח של הים שהועצם עם רוח דרומית-מערבית שהתחילה להגביה גלונים. מרחוק, כשהביטו אל הים, אפשר היה לראות את הרוח מערמת את פני המים, מריצה לפניה את הגלים. גם אבנר הרגיש ברוח למרות שהים שבין השונית לחוף היה עדיין קפוא. ים של בוקר מוקדם. "באה סערה. שייצא כבר." הוא השליך את הבגדים במים הרדודים, הוריד מכנסיים והניח עליהם את הרובה, מתכופף וחובט בערימת הבגדים, סוחט וטובל.

אבנר שחה עד החוף, ראשו מתחת למים עד שידיו נגעו באבנים העגולות שבמי האפסיים ואז התרומם לאיטו בתנועה אחת והזדקף. הרוח נגעה בו והעור התגבשש בבליטות קטנות. הוא התיישב מול הים בכריעה והמים נזלו וניקוו על החול. עננים שחורים הצטופפו מכיוון מיצרי דחלאק, עוברים את האי שדוּאן ומתקדמים הלאה, צפונה לכיוון ראס זעפרנה וראס סוּדאר, עוברים את קו החוף השטוח והגירי. פודי גמר לסחוט את הבגד האחרון, התפשט וטבל בים בבת-אחת, מסתבן בתנועות קצרות ודוביות, מעביר יד בזקן ובתלתלים הסבוכים, מצחצח את שיניו בקפידה. "אתה לא מתרחץ?"
"שטפתי את השיניים בבוקר."
"עם וודקה?"
"אז גם חיטאתי," אמר איזי. "שנים של רחיצה לא יורידו ממני את הטינופת של המלחמה הזאת." הוא קם בבת-אחת מהמקום שישב בו על החול. הרוח התגברה. צמרות הדקלים החלו לנוע ברוח. הוא הפנה את גבו אל הרוח והתחיל ללכת. אבנר קם מהקריסה ופסע אחריו. פודי אסף את הבגדים הרטובים לתוך השקית והביט בים. אין טעם לדוג, חשב לעצמו. לא בסערה הזאת. כשהגיע אל הבית שלידו עמד הג'יפ היתה המדורה כבויה, והרוח העיפה ניירות וניילונים מסביב.
"איפה איזי?"
"הוא הלך לשתות משהו עם סטיב." פודי החל למתוח חבל במרפסת המוגנת מפני הרוח. מי שבנה את הבתים הבין את הים האדום ואת הרוחות. הבתים פנו אל הקרירות של הצפון.
"מה אתה עושה?"
"תולה כביסה."
"לא -"
"אחר-כך אני גם הולך לסטיב."
"אתם באמת רוצים להישאר כאן?"
"כן," אמר פודי. "אני לא יודע. עד שאבין מה קורה פה."
"אני חייב להמשיך."
"לאן תלך, ילד?" שאל פודי. "מי ישמור עליך?"
"אני כבר גדול."
"כן," אמר פודי. "תשגיח על הכביסה. אני אצל סטיב."

אבנר הביט ברוח ואז נכנס פנימה. החדר היה אפור, והרוח, קרה וחזקה, הרימה את החול ואיבכה אותו. השמים התכסו בעננים. אבנר לבש מדים ומעיל. נעלי ההתעמלות של פודי. הוא נעל את הנעליים על הגרביים הצבאיים וארז את התרמיל. קצת אוכל. גפרורים ושתי מימיות מים. הג'יפ עמד מחוץ לבית. הוא צעד לתוך הרוח שהניפה ערימות חול וכופפה את צמרות הדקלים. מניפות קטנות של חול טיפסו על האספלט השחור, ושיחים זחלו על החוליות. ניירות התעופפו ברוח, קרטונים של כדורים, ניירות טואלט, פלסטיקים, קופסת שימורים ריקה, שהרוח נכנסה בצידה הפתוח ונכלאה בצד הסגור, התגלגלה על הכביש.

הוא צעד לתוך הרוח, גוף צעיר וחזק שהמלחמה מתחה עוד יותר. הרוח הקרה חדרה דרך המעיל ודרך המדים וחולצת הטריקו ומילאה את שפתיו והחדירה אל בין שיניו חול. אי-אפשר היה להרים את הראש. הוא פסע על האספלט עד הכביש הראשי ועמד ופניו דרומה. הרוח התגלגלה לתוך פניו. הוא הניח את התרמיל על האספלט והתיישב בגבו לרוח. כשיבוא רכב, ייסע איתו דרומה. לכיוון שארם א-שייח. מטוס בשמים. נמוך בתוך סופת החול. אבנר הקשיב לקול המנועים. הרקולס. רעש המנוע נשמע עמום. אולי בגלל הסופה. נמוך מדי. המטוס היה מימינו בתוך הסופה, מעל לבתים של שלהבת. רעש המנועים נפסק בבת-אחת ויחד איתו, מושהה בגלל הרוח, עלה קול רעם. סופת האבק נפסקה וגשם בוצי עם רוח קרה החל לרדת על הכביש. אבנר השאיר את כובע המעיל על הכתפיים ונתן לגשם, כמה זמן לא ירד עליו גשם, לשטוף את האבק ואת החול אל האספלט מסביבו. הגשם ירד בטיפות גדולות, ואפשר היה לשמוע עם הרוח את הסערה, ואת הגלים המתנפצים על השונית המרוחקת יותר מקילומטר מהכביש.

הכביש היה ריק. הוא הרים את התרמיל. הכביש היה ריק גם כשהמסוקים הנחיתו אותם לחפש את הקומנדו המצרי. הם צעדו משני צידי הכביש, פרושים במניפה, חוליות עומק מאחור, מביטים בחול שמשני צידי הכביש לחפש מוקשים טמונים, עקבות נעלי קומנדו, פונים לתוך ההרים בעקבות הגשש, מחפשים את המקום שבו נחת המסוק המצרי. הגופות היו מוטלות במקום שבו נפלו. הם קפצו מהמסוק לתוך אדמת המידבר מגובה רב מדי. כמה מהמצרים נראו כאילו עוד היו בחיים, שרידים אחרונים של חיים, מביטים בעיניים פקוחות אל השמים הכחולים והקרים של הסתיו, שבורי גב, כתמים של שטפי דם פנימיים משחירים את הגופות במקום שבו נחשפו מהבגדים, מהתרמילים הכבדים והנשק שמשכו אותם לתוך האדמה והטביעו אותם בחולות. זמי סימן לפלוגה לרדת במקום, ניגש לאט, מסתובב בין הגופות. זבובים ראשונים החלו להצטבר עליהן. עוד לא היה ריח. הריח המתוק של המלחמה. ריח גוויה נרקבת.

תספרו ותכסו אותם, אמר זמי. אבנר הוציא את את החפירה וניגש אל המת שלידו. הוא התחיל מהראש, לא יכול לסבול את העיניים שהביטו בו.

"טינופת," אמר איזי כשישבו לבשל קפה על גבעה לא רחוקה, "אני הייתי בטוח ששלי עוד נושם." "מזל שהם מתים כולם - הם כמעט במיספר שלנו, חסר לנו שהם לא היו קופצים מגבוה מדי." הם נשכבו כשנשמעו היריות הראשונות. ואז ראו את קרֶסֶנטי יורה לעבר שתי דמויות שדידו לכיוון הגבעות הנמוכות.

"לא כולם," אמר פודי, מניח את הנשק, חוזר אל הקפה כשצוות מהפלוגה יצא לרדוף את הבורחים. "יש להם מזל או אין להם מזל?" שאל אבנר.
"למה אתה שואל?"
"יש להם מזל שלא נהרגו כשקפצו מהמסוק או אין להם מזל כי קרסנטי ראה אותם?"
"אין להם מזל. לאף אחד מאיתנו אין מזל. אם היה לנו מזל לא היינו כאן בכלל."
"שתוק, שתוק," אמר איזי, "תפסיק עם זה."
פודי הרים את הקפה מאש הגזייה הקטנה ומזג לספלי הזכוכית הקטנים.
"למה אין אף אחד בתצפית כאן?" צעק זמי.
אבנר הניח את הנשק על התרמיל והשקיף אל המידבר שקפא בשקט עד שולי הגבעות, שאליהן הוליכו עקבות. "יש שם עוד בגבעות."
"כן," אמר איזי, "ואנחנו נחפש ונצוד אותם עד שנהרוג את כולם."

הרוח חדלה והגשם הפסיק לרדת. עננים אפורים וכבדים כיסו את השמים. גבעות החול. אבנר הביט אל החולות. כמה אנשים קבורים מתחת לחולות? בתוך הים? מפוזרים על-פני השיחים? טבועים בתוך הטנקים, הנגמש"ים והמטוסים על קרקעית התעלה ובאגמים המרים? הוא הרים את התרמיל וצעד בחזרה על הכביש, הים האפור והבתים של שלהבת מתקרבים והולכים, הרוח שהתנועה יוצרת מייבשת את הבגדים. בדואי על הכביש מולו. "בוקר טוב."
"בוקר טוב," ענה אבנר.
"אתה משלהבת?"
"לא," אמר אבנר. "כן. אתה משלהבת?"
"לא," אמר הבדואי. "אני עוזר לסטיב. ואיך קוראים לך?"
"אבנר. ולך?"
"ואליד."
"אתה הרבה זמן פה?"
"ככה." בדואי צנום לבוש בגלבייה של הבדואים ובכאפייה הלבנה. נעלים של הקומנדו המצרי על הרגליים. הוא ראה את מבטו של אבנר. "אתה חדש?"
"כן," אמר אבנר, "חדש."
הבדואי התחיל ללכת לתוך החולות, פונה לכיוון הים שפסי קצף לבנים עלו וירדו בתוכו עם תנועת הגלים מתחת לעננים האפורים. כפות הדקלים ברוח. החול המשיך לנסוע על הכביש בגרגירים קטנים. אבנר הניח את התרמיל בחזרה בבית שהג'יפ עמד לידו ופנה לביתו של סטיב. גנרטור האיר את הנורות. השולחנות, הכורסאות הכבדות והישנות. רדיו גדול ניגן בחריקות. הבַּאר בקצה החדר שעליו בקבוקי וודקה ממגורי הקצינים הרוסים, ויסקי, שרי ופורט, פרנו וקוניאק צרפתיים.

החדר היה כמעט ריק. סטיב ישב ליד הבאר וקרא ספר, תנור נפט מאיר בהילה אדומה את החדר. הוא הביט באבנר מעל משקפי הקריאה כשנכנס.
"בוא שב ליד התנור, אתה רטוב לגמרי."
"תודה."
"לשתות?"
"כן," אמר אבנר וסטיב הביט בידיו שהיו אדומות מהרוח הקרה.
"תטעם את זה," אמר סטיב, מרים בקבוק בזהירות ומוזג לכוסית עגולה. "תתחיל עם משהו טוב, כדי שתתרגל."
"מה זה?"
"קוניאק. אתה מעשן?" הוא הושיט לאבנר סיגריה מגולגלת מקופסת פח של טבק אמפורה.. "מה אתה עושה כאן?"
"אני? אני גר כאן. אני האיש היחיד חוץ מוואליד שאפשר להגיד שהוא בן המקום." "אתה לא נולדת כאן -"
"אפשר להגיד." סטיב הדליק את הסיגריה הדקה שגילגל.
"חשיש?"
"גם. חשיש לבד חזק מדי בשבילי, אני איש רגיש, אבל חשיש עם טבק זה מאוד נעים." הרוח הפסיקה לנשוב בחוץ וסטיב פתח את התריסים, שמש חיוורת חדרה דרך החלון והאירה את הכורסאות הכבדות ואת הספה הישנה ושולחנות העץ הכבדים והנמוכים ואת שולחן הביליארד שעמד קרוב אל הבאר. מהחלון אפשר היה לראות את הים במרחק של כמה מאות מטרים. צמרות הדקלים כופפו על-ידי הרוח הדרומית והקצף על הגלים היה ניכר. גם הרעש של הסערה המתנפצת על השונית.

"איפה היית בצבא?"
"אני לא הייתי בצבא. אני לא ישראלי, מלחמות אף פעם לא מצאו חן בעיני. אני ויתרתי על הסיכוי לתהילה כבר בווייטנאם. עוד קוניאק?" הוא מזג עוד קוניאק לכוס. "תרבות," אמר סטיב, "יש כל-כך הרבה תרבות בכוס הזאת."
"בן כמה אתה?"
"שלושים ושלוש."
"אתה לא נראה יותר משלושים."
"הרבה אוויר, הרבה אוכל, ים, שתייה וחשיש."
"מאיפה אתה?"
"מינסוטה."
"אתה מהנדס?"
"גיאולוג."
"איך הגעת לכאן?"
"מקרה," אמר סטיב, "תמיד הייתי פריק של מידבריות וסלעים, לטפס על הרים, לנסוע לרוֹקיס לסופשבוע. ב-68' הייתי בסוף פוסט-דוקטורט בברקלי. הייתי פעיל פוליטית בחלוקת חומרים בכניסה לאוניברסיטה. היית פעם באמריקה?"
"לא. עוד לא יצאתי מהארץ."

"זאת אוניברסיטה נחמדה. הכי דפוקה בארצות-הברית, שהיא ארץ גדולה ודפוקה, אבל דפוקה במובן היחידי שאפשר להתייחס אליו, מקום אפור עם חדרים מרובעים ואנשים שמעשנים חשיש ומריחואנה ובולעים אל.אס.די. וטריפּים. ואז התפוצץ כל העניין של הפגנות הסטודנטים בקנט סטייט והמלחמה נגד וייטנאם. ווּדסטוק. שמעת על וודסטוק? נמאס לי מאמריקה. וכאן היתה מדינה שניצחה בן לילה במלחמה צודקת, נסעתי באוטובוס בין סטנפורד וברקלי, ושמעתי שני סטודנטים מתווכחים על בוגדים וגיבורים קלאסיים. זה נשמע לי כל-כך יותר מעניין משכבות גיאולוגיות וסלעי מחדר. התחלתי לקרוא את יוֹסֵפוּס. את תוּקידידֶס. בוגדים הם אנשים מעניינים. יש להם תירוצים טובים. אנשים שמלמדים את הדברים האלה בחוגים להיסטוריה יש להם סימפטיה לאינטריגות. סלעים וחומצות זה הרבה יותר פשוט מאנשים. בגלל הספרים באתי לכאן - בגלל ספר ישן של מונפריד." סטיב ניגש אל הדלת ופתח אותה ואבנר הציץ לחדר שבו עמדו שולחן עבודה כבד, כיסא, מנורת קריאה כסופה וארוכה שניצבה על השולחן הכבד שמעליו מדפי ספרים. "בוא נשב פה." הוא סגר את הדלת וקולות החדר השני נעלמו מעבר לדלת המבודדת. חלונות החדר הביטו אל הדקלים הרחוקים שצמרותיהם נעו מעל הדיונות ומעבר להם הכחול של הים, זרוע במישברים לבנים שהרוח הדרומית הקציפה.

היו שם ספרים בעברית וערבית.
"אתה קורא ערבית?"
"הלוואי. רק עם מילון, ולאט מאוד. אבל כשיהיה לי זמן אני אלמד. אם לא הייתי גיאולוג, הייתי לומד שפות עתיקות. אולי אהיה בלשן יום אחד, כשאגדל. עוד קוניאק?" הוא מזג לעצמו. אבנר התקדם מעט מאוד עם הכוס שלו. "התאהבתי בסטודנטית שישבתי לידה. חודשים של הפגנות נגד המלחמה. של אהבה על שטיחים, בחופים. ביערות של כביש מיספר אחת. ריצות בעירום על גשר הזהב, טיולי לילה בפירים של המפרץ. מלחמות עם שוטרים בכניסה לברקלי. סיפור אהבה גדול. ויום אחד אמרתי לה שאני נוסע למזרח. היא אמרה שלא תבוא איתי כי יש שם מלחמה. אבל אני הייתי חייב לנסוע. המצרים היו במלחמה עם ישראל לאורך התעלה. חיל האוויר הישראלי הפציץ בדלתא ולאורך הנילוס. הרוסים היו בכל מקום ואני הייתי אמריקאי. אבל האהבה לדולרים היתה חזקה יותר מהפחד ממני. התיירים בפירמידות היו רוסים וצ'כים והונגרים. עמדתי על גבעת המציבה שמעל שדות הקבורה של אל-עלמיין, שקט מאוד, המונית הישנה חונה עם הנהג הפטפטן מאחורי. פתאום הרגשתי שאם יניחו את הגוף שלי על החולות אני ארגיש מאוד נוח פה. עליתי לאורך הנילוס ללוּקסוֹר ואסוּאן. כמה שקט יש בנילוס. בלילות הייתי מחפש אהבה עם זונות מצריות במלונות הזולים. לילות ההאפלה כשניעורו יללות הצופרים כשמטוסים ישראליים הפציצו. טילי הסאם-2 עולים כעמודי אש לתוך השמים האפלים. אפשר להתאהב בְּארץ? אפשר. כי מצרים היתה כל מה שהפוך לארצות-הברית של אמריקה. מקום שבו אין חשיבות לזמן, שאנשים מעבדים את השדות כמו שעיבדו בזמן שהֵרוֹדוֹטוֹס נסע כאן. מקום שבו יכולתי להשתמש בטקסט שלו ולראות את הדברים. והיתה לי ההרגשה המשונה שאני יכול לעשות אותו דבר גם בישראל. אי-אפשר היה לעבור ממצרים לישראל. המזרח התיכון היה קרוע לחתיכות מלחמה. פצע מדמם. העיתונים האמריקאיים היו מלאי אהדה לדויד הצעיר כשחזרתי דרך קהיר. פריז היתה שקועה בהפגנות הסטודנטים, פראג באביב קצר של להיטות לנשום את החופש, אמריקה ואירופה שרוצות לשחזר נעורים של מקומות ישנים. הפוך ממצרים, ששם העבר וההווה היו כבדים כל-כך, איטיים, בטוחים בעצמם. חזרתי לברקלי. לחברה שלי סוזאן. יש זמן קפוא וזמן מסע. חשבת פעם על הזמן? כשאתה יוצא למסע, הזמן שאתה משאיר מאחוריך נשאר קפוא בתוך הזיכרון. כמו תמונה. האהבות, השנאות. ואתה נוסע בתוך זרם הזמן. יש לך אשליה של כלב שמוציא את הראש מתוך החלון של מכונית נוסעת - שאתה אחד עם זרם הזמן. ופתאום, כשחזרתי, התברר לי שהזמן הקפוא שהשארתי מאחורי זרם גם הוא. בלעדי. היא לא חיכתה לי. חשבתי שתחכה. היו לנו זיונים טובים. ואידיאלים, כל ההפגנות, ההיסטוריה. המלחמה לעולם טוב יותר. אידיאלים וזיונים זה כנראה לא מספיק, גם לא המלחמה שראיתי. מישהו החליף אותי. הסתובבתי ויצאתי. עולם האשליה של המסע. המפגש הבלתי-אפשרי של הזמן הקפוא שאינו קפוא עם זמן המסע שאין לו שום ערך במקום כמו קליפורניה. לא היה לי בשביל מה להישאר בברקלי. במחלקה לגיאולוגיה היה פתק שמחפשים גיאולוגים שמתמחים בשברים ומלכודות נפט. הדוקטורט שלי היה על מלכודות נפט באזורי שבר. מפרץ סואץ היה חלק מהתיזה. שבוע אחרי שחזרתי הייתי על מטוס בחזרה למזרח התיכון. תל-אביב נראתה עיר נחמדה מאוד. האנשים היו פרו-אמריקאים ומאוד סוציאליסטים. שילוב נדיר, מה שאי-אפשר היה להגיד על המצרים, ולבשו מדים. העיתונים היו מלאים בפנים של אנשים צעירים שנהרגו. עוד לא היו לי מחשבות על יהודים וערבים, על ישראלים ופלשתינאים, למרות שהתחלתי לקרוא עיתונים ישראליים. הם נשמעו כמו שידורי התעמולה האמריקאיים ממלחמת העולם השנייה. היה בזה משהו תמים וישן, כמעט מצחיק. המצרים לא נראו יותר טוב לישראלים ממה שהישראלים נראו למצרים. המצרים פחדו מהישראלים והישראלים זילזלו במצרים. שיטות התעמולה בשני הצדדים של התעלה היו סוציאליסטיות."

הדלת נפתחה בכבדות ורוח חדרה פנימה במשב קר. איזי נכנס פנימה, עומד מול תנור הנפט שהפיץ חום אדמדם.
"אתה כאן - חשבתי שהלכת."
"קוניאק?"
"בשימחה," אמר איזי
. "עוד?" שאל סטיב, מסמן עם הבקבוק אל הכוס של אבנר.
"לא, תודה, אני רוצה לגשת לארגן כמה דברים." הוא יצא דרך הדלת הכבדה שנאטמה בקול איטי ושקט, לא מניחה לחום, קור, רוח או אבק לחדור לתוך החדר. העננים נעלמו במהירות לכיוון צפון, חודרים אל המידבר, מצטברים על פיסגות ההר הגבוה, מורידים גשם שהזרים שטפונות בוואדיות. החדר שלידו עמד הג'יפ היה אפור. ארגז הדברים של פודי, התרמילים, הנעליים הצבאיות. רוח קרה נשבה ממערב והשמש שקעה לתוך אובך. אבנר פרש את שק-השינה הצבאי ופתח את הארגז של פודי. ספר. הוא הדליק את פנס הוו הצבאי, כיסה את עצמו בשק-השינה וקרא עד שנרדם.

 

שם הספר: אהבה על קו השבר
שם המחבר: צור שיזף

עורך: דן דאור
מהדורה ראשונה, ספטמבר 1998
מספר עמודים: 175
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
תצלום מאת סטיב היאט
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 49 ₪
מסת"ב 965-90216-0-7
דאנאקוד: 497-1002


שתפו ספר זה עם החברים