חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

תיאטרון הזיכרון והמוות: אנדרטאות וטקסים בישראל

אבנר בן-עמוס

"הדבר הבולט ביותר במצבות-זיכרון הוא שאין שמים לב אליהן. אין לך דבר בעולמנו שיהיה סמוי מן העין כמצבות-זיכרון. אין ספק שמציבים אותן בשביל שיראו אותן, יתר על כן, אין מציבים אותן אלא בשביל שיעוררו תשומת-לב. ובכל זאת משהו אוטם אותן בפני תשומת-הלב, וזו ניגרת על-פניהן, כטיפות המים על מעטה שמן, ניגרת מהר ואינה משתהה אפילו רגע." (1) במילים ספורות אלה הגדיר רוֹבֶּרט מוּזיל את הפרדוקס של האנדרטה הניצבת בתוך מרחב שאנו חולפים בו מדי יום ביומו. כמו שם הרחוב, שנועד להבליט ולהנציח אירוע או אדם כלשהו אך הופך לסימן סתמי, אחד מני רבים המרכיבים את המרחב העירוני, כך גם האנדרטה: מבנה חד-פעמי, ייחודי, שנבלע עד מהרה בנוף, ואינו זוכה ליותר מאשר מבט מרפרף המוודא שהוא אכן עדיין שם. הדברים נכונים עוד יותר לגבי אנדרטאות הממוקמות בגנים הציבוריים או "בחיק הטבע", היכן שרק מעטים פוקדים אותן. המרחק מן העין הופך למרחק מנטאלי, ומכאן אך כפסע אל השיכחה.

כיצד להחזיר את תשומת-הלב לאנדרטה? מה צריך לעשות כדי להפקיע אותה מן השטף המרחבי ולמקד בה את המבט? האמצעי הפשוט ביותר הוא להכניס את האנדרטה למסגרת שתבודד אותה מן הסביבה, תורה עליה באצבע ותאמר: זהו. הגדר שנמתחת סביב האנדרטה מיועדת לעיתים לשמש כמסגרת שכזו, אך במקרים רבים אין בכך כל תועלת. דוגמא לכך היא מערכת העמודים והחבלים הכחולים הפרושים סביב האנדרטה בגדרה (עמ' 36), אך נראים כמאבדים מכוחם לנוכח עוצמת המדרגות הרחבות ומבנה אריחי השיש השחור.

גם התמונה יכולה ליצור מסגרת, אולם -- כפי שמראות עבודותיהן של דרורה דומיני ופראנס לבה-נדב -- זוהי מסגרת גמישה למדי. בחלק מן התצלומים בחרו דומיני ולבה-נדב להבליט את האנדרטאות, וכך הן מופיעות במרכז התמונה וממלאות אותה בנוכחותן, למשל האנדרטאות בשדרות (עמ' 32) או בבנימינה (עמ' 41). לעומת זאת, בתצלומים אחרים הורדה האנדרטה מגדולתה והפכה לאחד ממרכיבי הנוף המתחרים על תשומת-ליבו של הצופה. כך, למשל, בתצלום האנדרטה למאורעות תרפ"א בפתח תקוה (עמ' 29), שם מהווה הטרקטור האדום כתם צבע בולט המנוגד ללובן האוֹבֶּליסק; בתצלום האנדרטה בטבריה (עמ' 38), היכן שהשלטים המסחריים הבוטים "מכסים" את הצדודית השחורה של התותח; ובתצלום האנדרטה לפורצי הדרך לירושלים, במעלה שער הגיא (עמ' 68), היוצר מתח בין השיח האנכי שבחזית ובין מבנה המתכת האלכסוני שמאחור. לעיתים אפילו מתגמדת האנדרטה המצולמת על רקע הנוף שמאחוריה, כמו במקרה של אנדרטת דוב גרונר ברמת גן (עמ' 31, תצלום 2), שמפסידה במאבקה כנגד בית הדירות רחב החזית שמעבר לכביש, או של שורת המשולשים במבוא מודיעים (עמ' 70, תצלום 2), שאינם מסוגלים להתחרות בברושים המחודדים המתנשאים מאחוריהם.

אולם מיסגור האנדרטה במרחב -- באמצעות הצילום -- הוא רק אחד האמצעים המאפשרים לה לבלוט על פני השטח. אמצעי אחר הוא המיסגור בזמן, דבר הנעשה על-ידי טקס הזיכרון המתרחש לידה. גדעון עפרת מכנה את הטקס הזה "זמן האנדרטה": פרק הזמן המיוחד שבו עובר המבנה תהליך של העצמה, המבדיל בין קיומו בזמן הטקס לקיומו בימים הרגילים האחרים. (2) האנדרטה זקוקה לטקס מפני שהמשמעות שלה מצויה על הרצף שבין הפסל ומצבת הקבר. בעוד הפסל שייך לשדה האמנותי, ומשמעותו אמורה להיות אוניברסלית, מצבת הקבר מסמנת באורח נקודתי כי מתחתיה טמונה גווייה. משמעות האנדרטה, לעומת זאת, שרויה בתחום הביניים החברתי. היא תלויה בקהילה המסוימת שיצרה אותה ומעוניינת להתקשר באמצעותה אל עברה. המיקום המרחבי של האנדרטה קשור במרחב שבו פועלת הקהילה הזוכרת, ואם קשר זה ניתק, הופכת האנדרטה לחסרת ערך. משום כך, למשל, הקימה חטיבת גולני את האנדרטה ללוחמיה דווקא בגליל, ומשום כך האנדרטאות המנציחות את החללים בוגרי בתי-הספר ניצבות תמיד בחצר המוסד החינוכי.

הטקס הוא האירוע הייחודי המכנס את הקהילה -- או נציגיה -- סביב האנדרטה כדי להיזכר יחדיו. כשם שהאנדרטה זקוקה לטקס, שבמהלכו היא "נטענת" במשמעות על-ידי הקהילה הסובבת אותה, כך גם הטקס עצמו זקוק לאנדרטה. להלכה ניתן לקיים את טקס הזיכרון בכל מקום שהוא, אך בפועל, מאחר שהאנדרטה כבר סימנה מקום מסוים כ"מרחב זוכר" בעל חשיבות לקהילה, יש משמעות מיוחדת לקיום הטקס דווקא לידה. כך מעצימים הטקס והאנדרטה זה את זה ויוצרים יחד אירוע המסמן זמן ומרחב קדושים. מרחב האנדרטה נחשב אמנם ממילא כמרחב קדוש, המובחן מן המרחב העירוני או הטבעי ה"רגיל", אך פרק הזמן המיוחד של הטקס מטעין אותו בקדושת יתר.

כיצד מצליח הטקס להעצים את האנדרטה? מה הופך אותה, במהלכו, לאתר מקודש, הנחלץ מאפרוריות חיי היומיום? את התשובה לכך ניתן לתמצת במילה אחת: תיאטרליות. כפי שמראות דומיני ולבה-נדב בתצלומיהן, חלק מן האנדרטאות עוצבו מלכתחילה כחלל תיאטרלי: הן כוללות משטח אופקי רחב, כעין במה, הסגור בחלקו האחורי על-ידי קיר שכולל תבליט וכתובת, ומשמש כתפאורה. אלה הם מבנים בעלי "צד" אחד בלבד, קדמי, הפונה אל הקהל, ובו מתרחש הטקס. לצד האחורי של האנדרטה אין כל שימוש באירועים אלה, והוא נחשב ל"מאחורי הקלעים".

כוחן של האנדרטאות האלה לקבוע את נקודת מבטם של הצופים גדול עד כדי כך, שאפילו דומיני ולבה-נדב אינן "מעזות" להביט אל אחוריהן. במרבית התצלומים אנחנו מתבוננים לעבר חזית המבנה, ורק בחלקם נקודת המבט היא צדדית. אך יש גם אנדרטאות אחרות, כאלה המורכבות ממבנה מרכזי אחד, רב-צדדים. אף הן הופכות במהלך הטקס למעין תפאורה, שאליה מיתוספים שאר הסממנים של האירוע התיאטרלי: הקהל, השחקנים, והאביזרים הסמליים.

טקסי הזיכרון הנפוצים ביותר בישראל הם אלה הנערכים לכבוד "חללי מערכות ישראל", כלומר החיילים שנפלו בקרב, שהם גם גיבורי מרבית האנדרטאות. הקהילות שהקימו את האנדרטאות ועורכות את הטקסים לידן, מגוונות ביותר: ערים, כפרים, קיבוצים, יחידות צבא, מוסדות חינוך ותנועות נוער. ואף-על-פי-כן קיים דמיון רב בתבנית הבסיסית של הטקסים, המהווים למעשה טקסי מעבר בין זמן החולין ויום הזיכרון המקודש. מסגרת הזמן של האירוע נקבעת על-ידי הצפירה או תרועת החצוצרה (בהתחלה) ושירת "התקווה" (בסיום), כאשר בתווך נחשפים הנוכחים לתפילת "יזכור", בדרך-כלל בנוסח החילוני ("יזכור עם ישראל..."), לנאום מפי נציג השלטון (מנהל בית-הספר, ראש העיר, אלוף הפיקוד...), ולמסכת הכוללת שירים, דקלומים, ולפעמים אף קטע מחול. הדמיון בין הטקסים אינו מקרי. הוא נובע בעיקר מההנחיות הכלליות של משרד החינוך, ומן ה"רפרטואר" המוגבל של הטקסטים המוצע למארגנים באמצעות חוברות הנערכות ומופצות על-ידי גופים רשמיים כגון משרדי ממשלה, רשויות מקומיות וצה"ל.

למארגנים יש אמנם חופש לבחור בטקסטים אחרים, אך נראה שמרביתם מעדיפים שלא להשתמש בו. גם המרחב של האנדרטה ממוסגר מחדש לכבוד הטקס: שורות של כיסאות פלסטיק, חבלים מתוחים, דוכן נואמים, מיקרופונים -- כל מה שנחוץ כדי להעיד ש"כאן מתרחש אירוע חגיגי". על כל אלה נוספים כמה אביזרים סמליים המבטאים שלושה מן היסודות הבסיסיים: האש -- בדמות הלהבה הבוקעת מתוך קסדת הפלדה ההפוכה או הלפיד הנישא ביד; הרוח -- הנושבת בדגל הלאומי שהורד לחצי התורן; האדמה -- המיוצגת על-ידי זרי הפרחים שהמשתתפים מביאים איתם. ולעיתים קיים כבר באנדרטה היסוד הרביעי -- המים -- בדמות מזרקה או בריכה. כך עוברת האנדרטה, מבנה מלאכותי השייך לתחום ה"תרבות", תהליך המקרב אותה לתחום ה"טבע". אם ה"תרבות" היא שרירותית ובת-חלוף, הרי ה"טבע" הוא חלק מן הסדר הנצחי והמובן מאליו. בדומה לכך, קיום הטקס מדי שנה, באותו תאריך, באותה עונה ובאותה מתכונת, מקרב אותו לתחום ה"טבע". בשל כך נוטים הצופים לשכוח כי המתרחש לפניהם -- הטקס המשולב באנדרטה -- הוא פרי החלטות מסוימות, אילוצים, לחצים ופשרות; הם מאמינים כי מה שיש הוא מה שצריך להיות, כי זהו הסדר הטבעי של הדברים, וכי לא ייתכן אחרת.

מהו אותו "סדר טבעי" שמבטאת חטיבת הזמן והמרחב אנדרטה/טקס? מה אמורים המשתתפים באירוע לחוש? מהי המשמעות הכוללת של העצמים והצלילים המצטרפים לחוויה חושית מקפת? ההקשר שבו יש למקם את האנדרטאות והטקסים לזכר החיילים שנפלו הוא, בראש ובראשונה, ההקשר של מדינת הלאום המודרנית; במקרה שלפנינו המדינה היא ישראל, והלאום הוא יהודי. כפי שנגוגי ווא טיונגו טוען, (3) מדינת הלאום המודרנית היא כולה משטח ענק של מיצג (performance space). המדינה מארגנת את הטריטוריה שלה כתחום מגודר, שהכניסות והיציאות אליו נשמרות בקפידה, ומפגינה את עוצמתה על-ידי החיילים שבגבול ובודקי הדרכונים שבשערים. הטריטוריה הזו מקודשת כולה, וכל פיסת קרקע בה היא בעלת חשיבות עליונה ("אף שעל..."), אך בכל זאת יש מקומות שבהם ההוויה הלאומית באה לידי ביטוי בצורה מזוקקת במיוחד. אחד מאותם מקומות הוא האנדרטה.

אין זה מקרה כי בנדיקט אנדרסון, חוקר הלאומיות, מדגיש את פולחן החיילים המתים כאחד היסודות החשובים של הלאומיות המודרנית. (4) עוצמתה של הלאומיות נובעת, בין השאר, מיכולתה למלא את תפקידי הדת הממוסדת, שכוחה החל לרדת כבר בשלהי המאה השמונה-עשרה: להקנות משמעות לחיים עלי אדמות, ליצור תחושה של קהילה, ובייחוד להבטיח חיי נצח למאמינים. הנצח הלאומי אינו זהה, כמובן, לנצח הדתי בגירסתו המונותיאיסטית. נצח חדש זה מבוסס על ההנחה כי הקהילה הלאומית יכולה ליצור זיכרון קיבוצי משלה, שיתקיים לעד, ובו יישמר זכר אלה שפעלו למענה. ראשוני המונצחים הם החיילים שנלחמו ונפלו למען הקהילה -- ובכך תרמו לקיומה. באופן זה נערך מעין חוזה חברתי בין האומה ובין אזרחיה: אתם, אומרת האומה, תילחמו ואף תקריבו את חייכם למעני, ואילו אני, בתמורה, אדאג לכך שמותכם יהיה בעל משמעות נעלה ("למען המולדת..."), ושזכרכם לא יימחה לעולם מעל האדמה.

כך הופכים האנדרטאות והטקסים למערך התחזוקה של הנצח הלאומי. יש בהם צורך, משום שמעשה ההנצחה החוזר על עצמו הוא ההוכחה לנכונות האומה לשמר את זכר החיילים. לעומת זאת, נצחיות האומה כשלעצמה אינה זקוקה לכל הוכחה: שורשי הקהילה הלאומית טמונים אי-שם בנבכי העבר הרחוק, וקיומה -- כגוף קיבוצי -- עתיד להימשך עד אין קץ. למרות שהתודעה הלאומית היא תודעה היסטורית, נצחיות הלאום מחלצת אותו מרצף האירועים ההיסטורי המשנה את פניו ללא הרף, ומקנה לו מהות פנימית, אל-זמנית, יציבה. משום כך מוצאים בני ישראל את עצמם נאבקים תמיד "מעטים מול רבים", במצב של יציאה מתמשכת "מעבדות לחירות" -- ואין זה משנה מהי הסיטואציה ההיסטורית המסוימת שנקלעו אליה.

בהתאם לכך, גם מעשה ההנצחה הלאומי מטשטש את עקבות הזמן שחלף, ומבליט את הדמיון בין התקופות השונות בחיי הגוף הקיבוצי. מאחר שקיומו של הלאום בהווה מבוסס ממילא על הנחה של אחדות בין כל אנשי האומה, האנדרטאות והטקסים מבטאים תפיסה מרובעת של זהות: אלה שאנו מנציחים אותם היו זהים בינם לבין עצמם, ולא היו ביניהם כל מחלוקות או פילוגים; אנו, המנציחים, זהים בינינו לבין עצמנו; המנציחים והמונצחים זהים ביניהם; אנו נישאר תמיד זהים לעצמנו. הדגש על הזהות יוצר תהליך כפול של הכללה והדרה: כל החיילים המתים מקבלים אותם פנים, ומותם מקבל אותה משמעות -- "מוות למען המולדת" -- ללא התחשבות ברצונם או מעשיהם הייחודיים. במקביל מורחקים ממעגל ההנצחה כל החיילים המתים שאינם שייכים ללאום המנציח.

החיילים הצעירים שמתו אומרים בשירו של ארצ'יבאלד מקליש:

מיתותינו לא שלנו הן
כי אם שלכם,
ואשר תעשו מהן --
רק הוא יהיה משמען. (5)

ואכן, כפי שמעידים טקסי הזיכרון הנערכים מדי אביב ליד אנדרטאות ברחבי הארץ, מדינת ישראל נטלה לעצמה ללא היסוס את הזכות לקבוע את משמעות מיתותיהם של החיילים הצעירים. התצלומים שבספר מספקים לנו אם כן רק חלק מן התמונה. כדי להשלים אותה יש לדמיין, בנוסף לאנדרטאות, את קהל הצופים, קרייני המסכת, זרי הפרחים, דגלי האומה ותרועת החצוצרה.

הערות:
1. רוברט מוזיל, עיזבון של אדם חי, מצוטט על-ידי אילנה המרמן, "מיידאנק... השם היה יפה," הארץ, 4 בדצמבר 1998.
2. גדעון עפרת, "על האנדרטא וחובות המקום," קו, 5-4 (נובמבר 1982): 62-58.
3. Ngugi wa Thiong'o, "The Politics of Performance Space," The Drama Review, 155 (Fall 1997): 11-30
4. בנדיקט אנדרסון, קהילות מדומיינות, תרגום דן דאור, תל-אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 1999, עמ' 41-39.
5. ארצ'יבאלד מקליש, "החילים הצעירים שמתו," מתוך טקס יום הזכרון לחללי צבא הגנה לישראל, ירושלים, מרכז ההסברה -- משרד ראש הממשלה, 1968, עמ' 19.

 

שם הספר:
כל מקום: נוף ישראלי עם אנדרטה
שמות המחברות:
דרורה דומיני ופראנס לבה-נדב

עורך: מאיר ויגודר
מהדורה ראשונה, אפריל 2002
מספר עמודים: 128
פורמט: 23.8X26 ס"מ
כריכה: קשה
על העטיפה:
תצלום מאת פראנס לבה-נדב
עיצוב הספר והעטיפה: חגית שמש ושירלי פלדה

מחיר מומלץ: 89 ₪
מסת"ב 965-7120-16-0
דאנאקוד: 497-4

הספר ראה אור בתמיכת קרן ארטור גולדרייך וקרן יהושע רבינוביץ לאמנות, תל-אביב ובו 51 תצלומי צבע, 54 תצלומי ש/ל. תרגום המבוא מאנגלית: איילת סקסטיין, עריכה לשונית שער אנגלית: נעמי פז.


שתפו ספר זה עם החברים