הגישה הרומנטית למוות קובעת, שבני־אדם נעשים מיוחדים ומעניינים יותר
על־ידי מחלתם. "אני נראה חיוור," אומר ביירון בהסתכלו במראה. "הייתי
רוצה למות משחפת." "מדוע?" שאל חבר שביקר את ביירון באתונה באוקטובר
1810 . "כי הגברות כולן תאמרנה: הסתכלו בביירון המסכן עד כמה הוא נראה
מעניין במותו."
הן הרופא והן הפיזיותרפיסטית מתעקשים שעלי לאחוז את המקל ביד שמאל,
אלא שיד שמאל שלי חשובה כמתה, אפילו סיגריה אני לא יכול לתקוע בין
אצבעותיה.
רבות מן ההתייחסויות הספרותיות והאירוטיות הידועות בשם "ייסורים
רומנטיים", מקורן בשחפת ובגלגולי דימוייה. הייסורים נעשו רומנטיים בתיאור
מסוגנן של הסימפטומים הראשונים של המחלה (למשל, החולשה נעשית
כמיהה) והייסורים הממשיים פשוט דוכאו. צעירות חולניות שקועות־חזה
וצעירים חיוורים מוכי־רככת התחרו זה בזה כדי להיות מועמדים למחלה זו,
שעל־פי־רוב לא היה אפשר לרפאה (בזמן ההוא), שעשתה את הלוקה בה לנכה,
ושהיא באמת נוראה. "כשהייתי צעיר," כתב תיאופיל גוטיה, "לא יכולתי לקבל
זאת, שמישהו שמשקלו עולה על ארבעים וחמישה קילו הוא משורר לירי."
כבר שנה ושמונה חודשים שאיני מעשן, ועדיין אני חייב לינוק בבוקר משני
משאפים שונים, ומאחד מהם — גם בלילה. ואף־על־פי־כן, הטיפוס במדרגות
לא בא בחשבון. גם הירידה קשה. לא נורא, אין כמו להיות בבית. מזג האוויר
בו יציב לאורך כל השנה.
באנגליה שטופת המגפות של סוף המאה השש־עשרה והמאה השבע־עשרה,
האמינו רבים — לפי ההיסטוריון קית תומַס — ש"האדם המאושר לא יידבק
במגפה". מסתבר שההזיה, שמצב נפשי מאושר הודף מחלה, פרחה ביחס לכל
המחלות המדבקות, לפני שהבינו את טבעה של ההידבקות. תיאוריות, שהמחלות
נגרמות על־ידי מצבים נפשיים ויכולות להירפא על־ידי כוח רצון, הן לעולם
קנה־מידה עד כמה אין מבינים את הבסיס הפיסי של המחלה.
הטלפון מצלצל (אני לא עונה). מייד אחריו רוטט הטלפון הנייד (אני מתעלם).
אני גם לא מגיב לפעמון אפילו אם זה הדוור שמביא מכתב רשום. לפעמים אני
מקפיד להגיף את עינית ההצצה של דלת הכניסה.
|