חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

פתח דבר (בשילוב תמונות מתוך הספר) | רונית שני

פעם, לפני עשרים-שלושים שנה, כשהיה מישהו שואל אותי מה אני מצלמת, הייתי עונה: אנשים. זה היה נכון וזה היה ברור, והייתה הרגשה שכולם מבינים במה המדובר. אחר-כך זה הלך והסתבך. כבר לא צילמתי אנשים, ומה שעשיתי היה פחות קל להגדרה. הייתי מוצאת את עצמי לא פעם, במקום לענות, חושבת על תשובה, כשאני רואה את המבוכה הולכת ומעמיקה בפנים שמולי. במבט לאחור, אפשר לחלק את שנות הצילום שלי לשני חלקים. התקופה הראשונה התחילה עם ההחלטה לצלם אנשים ברחוב, צילום שאינו מביים ואינו מבקש רשות. זה היה בלונדון, 1973, שנת לימודי הצילום האחרונה שלי. הייתי נלהבת: לצאת החוצה, לחפש את "התמונה הטובה" הבאה, לקרוא את "שפת הגוף". היתה כאן, בין השאר, השפעה של הצלם הצרפתי קארטייה-ברסון. לצלם את חיי היומיום כאילו היו בימת תיאטרון. לחפש את האבסורדי, את יוצא הדופן, את הרגע המכריע.

זיכרון מאותה תקופה: דייב לָבֶנְדֶר, מורה לצילום, מדבר איתי על רגעים שאי-אפשר לצלם. אנחנו ברחוב שהולך ומחשיך, זו שעה של כמעט שקיעה, גוני השמים מתחלפים מעלינו באיטיות אירופית. אני חושבת היום שהוא התכוון בפשטות לקושי של סרט הצילום להתמודד עם פחות מדי אור. משהו קסום נשאר אצלי מהשיחה המוקדמת הזאת, המחשבה ואיתה הגעגוע - אל דברים שלא ניתן לצלם.

כשצלמים חברים אמרו לי לעיתים "אז את פוטו-ז'ורנליסטית", הרגשתי אכזבה. האם אפשר היה שלא לראות את העולם הפנימי שלי דרך צילומי הרחוב שהצגתי? תמיד הפרדתי בין צילומי העיתונות שעשיתי כפרנסה לבין האמנות שרציתי לעשות. האם, אומנם, דמתה האמנות שלי באותן שנים לצילומי עיתונות? יותר ויותר הרגשתי כמיהה לצלם לא-אנשים. לא ידעתי איך. הרי כבר יצרתי לי שם כצלמת של אנשים ברחוב וסוג של גאווה מקצועית.

בניו יורק, 1984, אני עדיין צלמת-רחוב. כשמסתיימת שנת הלימודים הראשונה שלי לתואר שני בצילום, בפראת, זה כבר סוגר עלי מכל עבר. האם רק לצלם אנשים אני יודעת? האם זו מלכודת? איך אצא ממה שאני כבר יודעת?

כאן מתחילה התקופה השנייה, תקופה "מכוננת" לא פחות מהראשונה. המורה-מנחה שלי, פיל פֶּרקיס, נותן גיבוי מלא לדרך החדשה, שאני מציעה כסקיצות ראשוניות. יש לפני שמונה חודשים עד תערוכת הסיום, אני מרגישה תחושת חופש והקלה גדולה, ובמקביל גם חרדת כישלון. עבודות כמו אלה שאני מתכננת לא עשיתי מעולם. אני רוצה להשתמש ב"רעיון" (קצת מאוחר, אבל אמנות קונספטואלית), להכניס מילים ו/או צבעי שמן לגוף הצילום, לעשות עבודות בגדלים משתנים. מן הפוסט-מודרניזם החדש אני לוקחת את הרשות לצטט, להשתמש ב"רֵדי-מֵייד". עכשיו מותר לי ואני נהנית: "לשחק" עם הצילום כדי לראות מה ייצא; לקלקל, בידיים שלי, את "קדושת" הצילום הישיר, הטהור.

אולי כדאי להגיד במפורש, פוסטמודרניזם לא עשיתי. לא נכון בשבילי, אז כמו עכשיו, לעשות את מה ש"נכון" לתקופה. זו אינה התעלמות מרוח הזמן. אבל, לא אעשה פרויקט חדש אלא אם כן הצורך בו מתהווה ונוצר קודם בתוכי.

שוב בתל-אביב, 1985. בידי גלוית נוף מצולמת של חיפה, העיר שבה עברה עלי ילדותי. באמצעות חוד של מספריים אני חורטת, מעל לכותרת המודפסת "חיפה בלילה", את המילים "פה גדלתי". אני כותבת באנגלית, כדי לשלוח לחברה בניו-יורק, ופתאום מבינה: אני לא אשלח את זה לאף אחד, אני רוצה את זה לעצמי. מהמשחק ההוא יצאה עבודת אמנות (עמ' 43). מכאן התחילה סידרת הגלויות.

'אצל השכנים סיידו' ו'התגעגעתי' (עמ' 92 ו-34) הם ניסיונות ראשונים שלי, אחרי החזרה לארץ, להשתמש במילים בגוף הצילום. אני עדיין מצלמת במצלמת 35 מ"מ, שבה נגאטיב מלבני רגיל. הנגאטיב הקטן יחסית והקושי הפיזי של חריטה בתוכו גורמים לכך שהמילים ייצאו גדולות בהדפסה הסופית. בשנות התשעים, עם מצלמת שש-על-שש בעלת פריים ריבועי, אני מצלמת נוף עירוני. אל המילים שמופיעות בצילומים - פרסומת, שלט, תמרור - אוסיף מילה/מילים משלי. כאן יהיה דיאלוג. אני מוסיפה לצילומים חריטות ידניות, לפעמים משתמשת בכימיקלים שממיסים חלקים מהדימוי שעל הנגאטיב. אם יש אדם בצילום, אני מוחקת אותו. כבר יש מחשבים ופוטושופ, אבל אני רוצה בלי. אוהבת את תחושת הסכנה: או שייצא אוצר או שהנגאטיב יילך. כאילו רק בנסיבות של הרפתקה - סכנה קיומית לנגאטיב - רק כך זה משחק ששווה לשחק.

קשה לי להסביר איך זה קורה ולמה, אבל תמיד ובמפתיע, מבלי שציפיתי או שלטתי בזה - בא מהפך. כך נולד בן יום 'סיפור החייזר', כשהוא תובע ממני מייד - כמו תינוק חדש שהבאתי הביתה - את כל תשומת הלב. החייזר נחת בתל-אביב, בשכונה שלי, לגמרי במקרה. כל מה שהוא רואה כאן חדש ומדהים בשבילו, יוצר שאלות. בידיו מצלמה, והוא מנסה לחקור איתה את מה שאינו מבין. האתגר שלי בפרויקט הזה מוקצן: להסתכל כמו במבט ראשון, "אחרת", על דברים שכבר מזמן הפסקתי לראות: דשא, רצפה, כוס, דלת כניסה. לא להזניח את מה שהכי שיגרתי רק משום שהוא שם תמיד. לנסות רק לצלם, בלי לייחס לאובייקט משמעות נוספת.

כל הצילומים צולמו קרוב לבית. אני מצלמת בצמצם פתוח, ממרחק קטן, לא תמיד בפוקוס, לא פעם מבלי להסתכל בעינית המצלמה. מקווה לאותו "נס" שקורה דווקא כשאין שליטה, לצילום שיקרה למרות ובניגוד ליכולת המקצועית שלי. לחזור להתרגשות של צילום כהפתעה. כאילו רק במקום שקרוב או נוגע בכישלון יש סיכוי גם לאמנות.

'מתחם בזל', שהוא כינוי השכונה שלי, יהפוך לימים לשם התערוכה, שבה יוצג הפרויקט. הנוף העירוני החליף אצלי את האנשים: לא נוף במובן הרחב-הפנורמי, אלא נוף קרוב, לפעמים קטע של נוף. במבט לאחור אני יכולה לראות שבעצם נושא כל העבודות שלי במשך השנים הוא אנשים. הסביבה העירונית משמשת לעיתים כמטאפורה, כהלך-נפש. אולי זה מתחבר לכמיהה, שאותה הזכרתי קודם, לצלם את מה שלא ניתן לצלם. אני מזדהה עם דבריו של הצלם רוברט פרנק שאמר: "אני רוצה יותר לספר איך אני מרגיש מאשר מה אני רואה."

*

כששאלו את פול גרהם, צלם בריטי עכשווי שעשה פרויקט צילומים באירלנד, אזור מוכה מלחמה, מה לימד אותו תהליך הצילום, ענה: "אמנות אינה עוסקת בתשובות. אמנות היא על שאלות: על דברים פרובוקטיביים, לא צפויים, לא מנוסחים. זה בשום אופן לא ניסיון להסביר משהו או לנעול בתוך משמעות." כך אני מרגישה לגבי העריכה שעשיתי לצילומים בספר זה: עריכה שאינה מסודרת, כמקובל, על-פי כרונולוגיה או על-פי נושאים.

אולי היה קל יותר למתבונן אילו עבודתי הייתה פרושה, פרק אחרי פרק, כפי שהתפתחה לאורך השנים. אבל יותר משרציתי למנות הישגים או לעשות "רטרוספקטיבה" מסודרת, העדפתי להתמקד במבט שלי על המציאות, לספר סיפור אישי, אינטימי. לארוז יחד, ללא סדר היררכי, עבודות שונות, מתקופות שונות, על נושאים שונים. להכניס גם עבודות שלא הוצגו קודם בתערוכות, אם משום שכבר התחלתי פרויקט חדש ואם משום שהן לא קרו במסגרת של "פרויקט".

הקשר בין כל צילום לבין זה שלפניו ואחריו הוא אסוציאטיבי: דרך דמיון, ניגוד, פרט משותף, אירוניה. עירבבתי את הצילומים כדי לחבר ביניהם מחדש. יכולתי להיווכח, כבר אחרי כמה ניסיונות, שהחיבור החדש טען את הצילומים במשמעויות נוספות. גם כשהחלפתי סיגנונות ודרכי עבודה, דיברתי תמיד באותו קול.

חשוב מאוד בעיני, שבמקום להניח מראש שיש "פתרון נכון" אחד כלשהו ולהתחקות אחריו, יאפשר המתבונן לצילומים לתת מקום לראיית העולם שלו. מה שלא יתגלה לעין מייד, אני מקווה, ילך וייחשף בהתבוננות שנייה ושלישית. כמו קריאה חוזרת בספר. כמו פגישה חוזרת עם אדם שאתה מבקש להכיר.

רונית שני
אוקטובר 2006



 

שם הספר: חמסין
שם המחברת: רונית שני

Heatwave
by Ronit Shany

מהדורה דו-לשונית,
עברית-אנגלית
תירגום לאנגלית: ג'ני צפריר

מהדורה ראשונה, פב' 2007
פורמט: 27.5X21 ס"מ
צבע מלא, הדפסת איכות,
נייר משובח
מספר עמודים: 144
כריכה: קשה
על חזית העטיפה: פרחים 1987. צבע זכוכית על גלויה
על גב העטיפה: פורטרט עצמי, ניו-יורק 1984
עיצוב הספר והעטיפה:
תמיר להב רדלמסר

מחיר מומלץ: 98 ₪
מסת"ב 978-965-7120-93-4
דאנאקוד: 497-1095


שתפו ספר זה עם החברים