מצורפים שלושה פרקים ראשונים

פרק 1
ווזלי שר ולנסיה ומקבל מכתב חשוב

קוראים לי וֶוזלי ג'קסון, אני בן תשע-עשרה, והשיר האהוב עלי הוא ולנסיה. אני משער שכל אחד בעולם מוצא לעצמו מתישהו שיר שאהוב עליו. אני יודע שלי יש, כי אני שר אותו כל הזמן ושומע אותו כל הזמן, אפילו כשאני ישן. אני אוהב איך שהבחור צורח בקול הכי חזק שלו:

ולנסיה!
בחלומות
נדמה תמיד
שאת קוראת בלחש לי!
ולנסיה!
דאט טאראטה
דאט טאראטה
דאט טאראטה, דאט טא טא!

אי-אפשר להתחמק משירים בעולם הזה, כי לכל אחד יש תמיד איזושהי צרה, וצרה הולכת עם שירה. חבר שלי הארי קוּק שר, אם זה תלוי בי, יקירתי, לא תזדקני לעולם. הוא שר את זה לאנשים שהוא לא אוהב, והוא מתכוון שמצדו הם יכולים למות, הוא לא מתכוון שהוא רוצה שהם יישארו צעירים לנצח. הוא גם יכול לשיר את השיר כאילו הוא מתכוון למה שהתכוון כותב השיר - כאילו הוא שר אותו לכלה שלו והלב שלו שבור, כי הוא לא יכול לשמור אותה צעירה ויפה לנצח. אבל הבנאדם שהארי מעוצבן עליו יודע למה הארי מתכוון, רק שהוא לא יכול לעשות שום דבר בעניין כי השיר נקי, ואף אחד לא יוכל לעולם להוכיח שהארי לא שר אותו לבחורה שעומדת להיות הכלה שלו יום אחד. אין שום חוק שאוסר לשיר לאהובה שלך.

ניק קאלי שר:

הו אלוהים, הן תדע שאין לי רֵע כמוך -
אם לא גן-העדן ביתי, אלוהים, מה אעשה?
מלאכים ינחוני אל שעריו הפתוחים של גן-עדן
ולא אוכל להרגיש שהעולם הזה הוא ביתי.

גם ניק שר את השיר שלו בשתי דרכים - רצינית ומבודחת. מהאופן שבו ניק שר אפשר לדעת שהוא מתכוון ל"אני לא אוהב את החיים האלה", אבל באותו זמן יודעים שהוא גם מתכוון ל"אני לא אוהב אותם, אבל אני רוצה להחזיק בהם, כך שאם אני חייב ללכת, בשם אלוהים, הלוואי שאלך למקום טוב יותר מהמקום הזה - הלוואי שאלך לגן-עדן." אפשר לדעת שניק מתגעגע למין חיים בלתי אפשריים, ואפשר לדעת שהוא מתבדח על הגעגועים שלו. בכל פעם שאני שומע את ניק שר את השיר הזה, או שאני נזכר בו שר אותו, אני נעשה כל-כך עצוב שהייתי רוצה להיות מישהו אחר ממי שאני. הייתי רוצה להיות סיני או אסקימואי או כל דבר מלבד מי שאני - אמריקאי שנולד בסן-פרנסיסקו, ושאמו הגיעה מדבלין, אביו מלונדון, והם נפגשו בסן-פרנסיסקו, התאהבו, התחתנו והולידו שני בנים, אותי ואת אחי וֶרג'יל. אני מתחיל להתייאש מהחיים שלי כשאני שומע את ניק קאלי שואל את אלוהים מה עליו לעשות אם יתברר שגם גן-העדן הוא לא הבית שלו.

לכל מי שאני מכיר יש שיר שהוא זוכר מאיפשהו, שיש לו משמעות מיוחדת בשבילו. אני אוהב לנחש אלו שירים שרים לעצמם אנשים מפורסמים כשאין אף אחד בסביבה. מה שבנאדם שר בכנסייה זה דבר אחד, ומה שהוא שר כשהוא לבד זה דבר אחר.

בינתיים אתם יודעים את שמי, את הגיל שלי, מהו השיר האהוב עלי, אבל אתם לא יודעים את הדבר החשוב ביותר שיש לדעת עלי: אני מכוער. אני לא קצת מכוער כמו אנשים אחרים, אני מכוער לגמרי. אני לא יודע למה זה, אבל ככה זה וזה סוף הסיפור. כל פעם שאני מתגלח יש לי הפתעה. אני לא יכול להאמין שמישהו יכול להיות כל-כך מכוער, אבל הנה הוא ממש מול עיני, וזה אני! ווזלי ג'קסון (39,339,993), ולא אף אחד אחר. לא ידעתי כמה אני מכוער עד שהתחלתי להתגלח, לפני שלוש שנים, והייתי צריך להסתכל על עצמי פעם ביומיים-שלושה. זה מה שמפריע לי בגילוח. לא אכפת לי להתגלח, לא אכפת לי לנסות להיות נקי, אבל אני חייב להסתכל על עצמי כשאני מתגלח, ומה שאני רואה גורם לי בחילה כל-כך גדולה שאני אפילו לא טורח לרצות להיות אסקימואי, אני רוצה למות.

בגלל כל זה הכנסתי לעצמי לראש לפני שלוש שנים שאני צריך להישאר כמה שיותר רחוק מטווח הראייה של אנשים. יצאתי להליכות ארוכות וקראתי המון ספרים. הליכה גורמת לך לחשוב, וקריאה מחברת אותך למחשבות של אנשים אחרים - סביר להניח שמרביתם מכוערים בעצמם. אחרי שהלכת המון וקראת המון וחשבת המון, אתה מתחיל לדבר אל עצמך, רק שזה לא בדיוק אל עצמך, כי אם אל הטיפוסים שנתקלת בהם בספרים. די מהר אתה משתוקק לדבר עם מישהו חי, אבל כשאתה הולך לעשות את זה אנשים לא יודעים על מה אתה מדבר, כי הם לא קראו את הספרים שאתה קראת או חשבו את המחשבות שלך, ורוב הסיכויים שהם יחשבו שאתה משוגע. אולי אתה באמת משוגע, אבל מי יודע מי משוגע ומי לא? אני לא הייתי לוקח על עצמי את האחריות להגיד על אף בנאדם שהוא משוגע, כי אולי אני טועה.

השלב הבא הוא שאתה מתחיל לחשוב שאתה חייב לכתוב מכתב למישהו, וזה מה שעשיתי. אני מתכוון לומר שחשבתי שאני חייב לכתוב מכתב, רק שלא ידעתי אל מי לשלוח אותו. כמעט כל חיי אמא חיה בנפרד מאבא ואיבדתי איתה קשר.
בנוגע לאבא - לא ידעתי איפה הוא בכלל. בנוגע לאחי ורג'יל - מה כבר אפשר להגיד לבחור שהוא בסך הכל בן שלוש-עשרה, גם כשמכירים אותו - ואני לא הכרתי. אם הייתי כותב לנשיא, הוא בטח היה מופתע, לא?
לא הכרתי מישהו מספיק טוב כדי לכתוב לו, אז בסופו של דבר כתבתי לגברת פוֹקס שלימדה בבית-ספר של יום ראשון בסן-פרנסיסקו.

אבא שלח אותי לבית-ספר של יום ראשון, כי הוא טען שאיבד את הדרך אל החיים הטובים וחשש שגם אני אאבד אותה אם לא אקבל מעט עזרה ממישהו. הוא אמר שזו האחריות שלי למצוא את הדרך בשביל שנינו, אבל לכל הרוחות, אבא היה השתיין, לא אני. הוא זה שהיה צריך ללכת לבית-ספר של יום ראשון. כתבתי לגברת פוקס מכתב ארוך וסיפרתי לה חלק מהדברים שקרו לי מאז שראיתי אותה בפעם האחרונה. זה היה לפני תשע שנים. לא חשבתי שהיא תזכור אותי, אבל נראה היה לי שאני חייב לכתוב למישהו, אז כתבתי אליה. מה הטעם להיות בצבא אם אתה לא כותב לפעמים מכתב ומקבל תשובה לפעמים? אם גברת פוקס תכתוב לי, יופי. אם לא תכתוב, זה גם בסדר.

לילה אחד, בערך חודש אחרי ששלחתי את המכתב שלי לגברת פוקס, התעוררה מהומה גדולה במשרד הדואר כי הגיע אלי מכתב. וֶרנוֹן היגבּי התחיל את הרעש. במקום לזרוק אלי את המכתב כמו שהוא עושה תמיד, הוא אמר שהוא רוצה להגיש לי אותו רשמית. הבחורים אהבו את הרעיון להפוך את זה לרשמי, ולי לא היה אכפת במיוחד, אז כשהם פינו לי דרך אל הבמה, צעדתי במסלול, עליתי על הבמה וניגשתי אל ורנון, כמו שכולם ציפו שאעשה. ידעתי שהם רוצים שיהיה להם שעשוע קטן, וכשהרבה בחורים בצבא רוצים להשתעשע, הכי טוב זה לתת להם את זה, כי אם אתה לא נותן הם משועשעים עוד יותר, ואתה בכלל לא. אבל אם אתה נותן להם, אז גם לך יש מעט שעשוע. אם אנשים צוחקים עליך, על מי הם צוחקים? אני צוחק על עצמי, אז למה שגם הרבה בחורים בצבא לא יצחקו עלי? אני מתאר לעצמי שכל אחד לומד לצחוק על עצמו אחרי גיל שמונה-עשרה.
כשנעמדתי על הבמה לצד ורנון כולם צחקו ונהנו, ואז ורנון נשא את ידיו כמו שעושים נואמים בציבור כשהם משתלטים על הקהל שלהם.
"שקט, כולם!" הוא אמר. "זהו האירוע החשוב ביותר בקריירה שלי כפקיד דואר של פלוגה ב'. יש לי הכבוד להודיע שהגיע מכתב דרך מערכת הדואר האמריקאית - ויש לי הכבוד הגדול והמשמח להודיע שהמכתב נשלח לטוראי ווזלי ג'קסון. שלוש קריאות הידד לטוראי ג'קסון, בבקשה." הבחורים הריעו, ואני רק תהיתי מה יש לגברת פוקס להגיד לי במכתב. באותו זמן המשכתי לשמוע את הבחור צורח ולנסיה.
אחרי הקריאות מישהו אמר, "ממי המכתב?" ומישהו אחר אמר, "אל תגידו לי שאפילו לווזלי יש בחורה." אבל לא היה לי אכפת.

"כל דבר בשעתו, בבקשה," אמר ורנון היגבי. "ברשותו האדיבה של טוראי ג'קסון אני אגיד לכם ממי המכתב. בקשר לשאלה האם לטוראי ג'קסון יש או אין בחורה, תשובה חיובית או שלילית בנוגע לזה אינה קשורה בטקס הנוכחי, שהוא רשמי. המכתב שאני מחזיק ביד, שהוא רכושו הפרטי של ג'קסון, ממוען אליו באופן ברור על-ידי השם ווזלי ג'קסון, והדרגה שלו שהיא טוראי, והמספר האישי שלו שהוא 39,339,993 - הכל לפי תקנות הצבא. שלוש קריאות הידד לתקנות הצבא."
הבחורים הריעו לתקנות הצבא, ואז ורנון אמר, "טוב, אז ממי המכתב? המכתב הוא מהכנסייה הפּרֶסביטֶריאנית בשדירה השביעית בסן-פרנסיסקו." כאן פנה ורנון אלי.

"טוראי ג'קסון," הוא אמר, "יש לי עונג גדול להגיש לך בשם האומה את המכתב הזה, שהגיע אליך מהכנסייה הפרסביטריאנית בשדירה השביעית בסן-פרנסיסקו, עיר שקרובה ללבי, תשעה מייל בלבד מהצד השני של המפרץ שליד הבית שלי בסן ליאנדרוֹ, וכמעט מאתיים מייל מהבסיס הצבאי הזה." ורנון נקש בעקביו ועבר לעמידת דום. מאיזושהי סיבה כל אחד מהבחורים שעמדו מסביב וחיכו לדואר שלהם - בערך מאה איש - עשו אותו הדבר. הם לא חיקו את ורנון, הם נקשו בעקבים שלהם ונעמדו דום יחד איתו. זה היה משחק, אבל לי בכלל לא היה אכפת. אפילו קצת אהבתי את זה, כי לא ראיתי את הבחורים האלה כל-כך נמרצים לפני כן, אפילו לא במסדרים. בשביל השעשוע, אנשים יכולים לעשות כמעט הכל בצורה נמרצת. חוץ מזה, גברת פוקס ענתה למכתב שלי ותוך זמן קצר אני אקרא אותו. ורנון קד קידה, הושיט לי את המכתב, וכולם פרצו בצחוק שלא תוכלו לשמוע בשום מקום חוץ מאשר בצבא - בעצם, אולי גם בבית-סוהר. יכולתי לשמוע אותם צוחקים כשרצתי לחורשה שהייתי רגיל ללכת אליה כששירתתי באותו בסיס. כשהגעתי לחורשה התיישבתי מתחת לעץ ושמתי את המכתב לפני על האדמה והתבוננתי בו.

זה היה המכתב הראשון שקיבלתי מימי, והשם שלי וכל השאר היה מודפס על המעטפה, הו ולנסיה! לאחר זמן-מה פתחתי את המעטפה כדי לראות מה יש לגברת פוקס להגיד, אבל המכתב לא היה ממנה. הוא היה מהדרשן של הכנסייה. הוא אמר שהוא מצטער לבשר לי שגברת פוקס נפטרה. היא נפטרה בשנתה, לפני שלושה חודשים, בגיל שבעים ואחת. הוא כתב שהוא הרשה לעצמו לפתוח את המכתב שלי וקרא אותו שש פעמים. הוא הצטער על שמעולם לא פגש אותי, כי אם לשפוט לפי המכתב שלי אז אני בחור נוצרי טוב (משהו שמעולם לא ידעתי עד שהוא אמר לי, ודבר שאבא היה שמח לשמוע). הוא אמר שהוא מתכוון להתפלל בשבילי וביקש שגם אני אתפלל - אבל הוא לא אמר לי להתפלל בשבילו. הוא אמר הרבה דברים אחרים שקראתי בעוד דמעות זולגות מעיני כי גברת פוקס נפטרה, ואז הוא כתב, "יש דבר אחד שהחלטתי לומר לך לאחר שיקול-דעת זהיר, ואני מקווה שיהיה לך האומץ לקבל אותו באצילות ובענווה: אתה סופר. אני עצמי כתבתי הרבה בארבעים השנה האחרונות, ואני חייב לומר שאף-על-פי שלא התעלמו מיצירתי (פרסמתי ספר דת לפני חמש-עשרה שנה על חשבוני, שנקרא לחייך למרות הדמעות, ספר שהכומר ר.ג'. פֵתֵ'רוֶול מסוֹסליטוֹ, קליפורניה, עשה בו שימוש בתור נושא לדרשה שבה הוא אמר, 'הרי לפנינו ספר שהעולם חיכה לו זמן רב - ספר שהעולם החשוך והמושחת זקוק נואשות לאורו הענוג.') - אף-על-פי שכמו שאמרתי לא התעלמו מיצירתי, אני חייב לומר לך שהכתיבה שלך טובה משלי, לכן אתה חייב לכתוב. כתוב, בני!"

חשבתי אמנם שהאיש טיפש גמור, אבל לאחר זמן-מה מצאתי את עצמי עושה מה שהוא הציע, וכך קרה שאני כותב את הסיפור הזה שעוסק בעיקר בעצמי, מכיוון שאני לא מכיר אף אחד אחר כל-כך טוב, אבל הוא עוסק גם באחרים עד כמה שאני מכיר אותם.

נזהרתי מאוד בלשוני במכתב ששלחתי לגברת פוקס - וגם במחשבותי, אני מתאר לעצמי - אבל יותר אני לא צריך להיות זהיר, ואני מתכוון לומר מה שאני חושב לנכון בכל זמן שהוא, מה שזה לא יהיה.

פרק 2
ווזלי מסביר מה הצבא עושה לבנאדם, אומר משהו
שהוא חושב לנכון ולא מצליח להירדם

אמרתי שהמכתב שקיבלתי מהדרשן בתשובה למכתב ששלחתי לגברת פוקס היה המכתב הראשון שקיבלתי אי-פעם, אבל זה לא כל-כך נכון, אם כי זה גם לא שקר. קיבלתי פעם מכתב מהנשיא, אבל אני לא חושב שהוא ממש ידע על זה, אז לא החשבתי אותו. בכל אופן, זה לא היה מכתב אישי. הוא גם לא נראה כמו מכתב אישי. קראתי את המילה ברכותי ותהיתי למה לא כתוב להתראות, בהתחשב בכך שמשמעות הדבר היתה שאני עומד להתגייס לצבא בזמן הקרוב. שמעתי שאם אתה מסוגל לנשום הצבא מעוניין בך, ואני נשמתי ממש בסדר. שמעתי הרבה דברים אחרים על הצבא, חלקם משעשעים וחלקם מלוכלכים, אבל הכל תמיד הסתכם בזה שבקרוב אהיה במדים, כי לא היה לי תיק פלילי, לא הייתי לא-שפוי, לא היה לי לב חלש, לחץ הדם שלי היה בסדר, והיו לי כל האצבעות והבהונות והעיניים והאוזניים, וגם כל הדברים האחרים שנולדתי איתם היו בסדר. נראה כאילו נועדתי מאז ומתמיד להיות חייל, ורק הסתובבתי בחוף הים ובספרייה הציבורית בסן-פרנסיסקו בהמתנה להכרזת מלחמה. בכל מקרה, לא ממש השתוקקתי ללכת. השתוקקתי לא ללכת.

פעם או פעמיים חשבתי להתחבא רחוק בהרים ולחכות שהמלחמה תסתיים. פעם אחת אפילו ארגנתי את הדברים שאזדקק להם בשביל חיים במחבוא, וכרכתי אותם בצרור ולקחתי חשמלית שנסעה הכי רחוק מחוץ לעיר. ירדתי לכביש המהיר, ובחור אחד נתן לי טרמפ ולקח אותי שישים מייל דרומית לגילרוֹי, אבל כשהסתכלתי סביבי ראיתי שאני עדיין באותה ארץ, ושכולם עדיין מתלהבים מהמלחמה. כולם נראו חולים מרוב התלהבות, וההתלהבות נראתה נתעבת. קניתי המבורגר וכוס קפה, ואז חזרתי הביתה בטרמפים. לא סיפרתי לאיש מה עשיתי. אפילו לא הזכרתי איך הבטתי מעבר לכתפי, אל הרי קוֹסט רֵיינג', איפה שחשבתי לחיות במהלך המלחמה, ואיך הרגשתי כל-כך בודד ונואש ובור וזול ונתעב שהתחלתי לשנוא את כל העולם, שזה דבר שאני לא אוהב לעשות כי העולם זה אנשים, ואנשים הם עלובים מכדי לשנוא אותם. פשוט המשכתי לנוע יחד עם כולם, וכשהגיעה השעה הגעתי לרחוב מרקֶט 444 וגייסו אותי לצבא.

אבל כל זה היסטוריה עתיקה כיום, ואני לא מתכוון להתעסק בשום היסטוריה בסיפור הזה. יום אחד כל המלחמה הזאת תהיה היסטוריה, ואני ארצה לדעת מה תהיה הדעה המוסכמת לגביה. אני מתכונן להיות מעוניין לדעת מה יהיו התוצאות שלה. תהיה לי הפתעה קטנה אם המלחמה הזאת תתברר כנקודת המפנה, כמו שהם אומרים ברדיו. הבעיה היא, שאם אתם חושבים על נקודת מפנה במשך שלוש או ארבע דקות אתם מגיעים למסקנה שאין משהו בעולם שהוא לא נקודת מפנה, והדבר היחיד שחשוב לגבי נקודת מפנה זה ממה היא נקודת מפנה ואל מה. אם זאת נקודת מפנה מלא-כלום אל לא-כלום, אז מה טוב בה? יכול להיות אפילו שאפשר להתעלם ממנה, למרות שאני לא יכול לראות איך מישהו שהוא לא נכה או משוגע מסוגל להתעלם ממלחמה, בהתחשב בדואר שהוא מקבל ובתסבוכות שפולשות לחיים שלו מרגע שהוא פותח את הדואר וקורא אותו.

אני זוכר שלפני תחילת המלחמה לא היה איש בכל הארץ שידע שאני חי או שהיה לו באמת אכפת ממני, כך או אחרת. אף אחד לא הזמין אותי להצטרף למציאת פתרון לבעיות השלום. תמיד הייתי אני זה שזקוק לקצת מזומנים. זאת הסיבה לכך שרוח המשפחה-הגדולה ששורה על כל הארץ בשעת מלחמה גורמת לי לחשוד מעט באנשים שארגנו את החגיגה, כי נראה לי שהם תמיד מחייכים ומלאי תקווה וזריזים מכדי להיות גיבורים, בעוד שהבחורים במדים מבולבלים ואומללים רוב הזמן ומחייכים רק כשאין להם שום דבר אחר לעשות, והם אף פעם לא ממש מלאי תקווה כי הם לא יודעים כל-כך מה קורה ומה המשמעות של זה או מה תהיה כנראה התוצאה - בכל מה שקשור אליהם, אני מתכוון. הם אף פעם לא ממהרים להיות גיבורים, כי עם קצת מזל רע הם עלולים להיות גם גיבורים וגם מתים. כשבנאדם יודע משהו כזה, הוא לא יכול ליהנות בכל לבו מהמסיבה. הנרי רוֹדס נהג לומר, כשהוא ואני נמצאנו יחד בבסיס הקליטה בימים הראשונים של השירות הצבאי שלנו, "זאת המולת הבטלנים, ג'קסון, ואתה ואני צמד בטלנים." הנרי רודס היה רואה-חשבון ציבורי מוסמך, שעבד במשרד ברחוב מונטגומרי בסן-פרנסיסקו, עד שגייסו אותו. הוא ממש לא היה ילד. הוא היה בן ארבעים ושלוש, אבל באותם ימים לקחו את כולם.

אמרתי שאגיד כל מה שאמצא לנכון, מה שזה לא יהיה. אז הגיע הזמן לומר משהו שאני חושב אותו לנכון, אבל הנה אני פוחד פחד מוות לומר את זה. אני פוחד מפני שאני בצבא, אבל מה לעזאזל מפחיד את אלה שלא בצבא? מרגע שפורצת מלחמה נראה שכולם שוכחים כל מה שהם ידעו אי-פעם - כל דבר ששווה יריקה - וסותמים את הפה ושומרים אותו סגור, ורק גונחים בייסורים על השקרים שהם שומעים בכל מקום כל הזמן.

מההתחלה הם מפחידים אותך בצבא עד מוות. הם מתחילים להפחיד אותך עם תקנות המלחמה. אין להם שום כוונה להיות אנושיים בנוגע לשום קושי מהקשיים שסביר להניח שבנאדם ייתקל בהם. הם פשוט מאיימים עליך בטבעיות שהם יהרגו אותך, זה הכל. הם אומרים לך את זה כשאתה מרים את ידך להישבע. הם אומרים לך את זה לפני שהורדת את היד, לפני שאתה עמוק בתוך הצבא, "...העונש הוא מוות." הם המשפחה שלך, אותם אלה שאומרים לך כל-כך הרבה דברים שרבים מהם מבלבלים מאוד. זה אחרי שאמרו לך מה העונש. כמובן, רק לעיתים רחוקות מאוד הם צריכים להטיל את העונש הזה על מישהו, אבל המילה מוות עומדת באוויר בכל הנוגע לחוק ולסדר הצבאיים, ודי מהר היא מחלחלת אל כל תקנה קטנה ומעצבנת שבנאדם יכול להפר. כך שאם הוא הולך לשתות קצת מים אחר-הצהריים הם קוראים לזה נפקדוּת, וזה דבר חמור ביותר, שהעונש עליו - למרות שהוא נקרא "תורנויות נוספות" - הוא למעשה מוות. או אם מישהו נותן למים לזרום בזמן שהוא מתקלח, במקום למלא את הכיור, שוב העונש הוא תורנויות נוספות, אבל מבחינתי זאת רק הגדרה אחרת לרצח. אתה מקבל שישה או שבעה חודשים מהסוג הזה של חוק וסדר, ואם אתה לא פוחד עד מוות או מתמלא בלבול וכעס, סימן שאתה אדם טוב ממני, כי למרות שאני בנאדם נוח לגבי כל הדברים, ולמרות שזכותי לא להיות מפוחד, מבולבל או כעוס, אני מפוחד ומבולבל וכעוס. אני לא אוהב את זה, אבל אני לא יכול לעשות שום דבר בעניין.

בכל אופן, דיברתי על הנרי רודס ומה שהרגשתי שאני חייב לומר כי אני מרגיש שהוא נכון - אבל פחדתי לומר את זה כי אני בצבא - היה הדבר הבא: הנרי רודס היה מעוצבן על הממשל, כי גייסו אותו לצבא. פחדתי לומר דבר קטן כמו זה.
אני מתבייש בעצמי.
אני לא יכול לישון מרוב המחשבות על הדברים האלה, אבל לפעמים, כשאני לא יכול להירדם זה בגלל הרעש שהבחורים עושים בבסיס כל הלילה - מדברים, מספרים סיפורים גסים, שרים או משגעים זה את זה, כמו השיגוע שדומיניק טוֹסקה ולוּ מריאצ'י עשו לאחיו של דומיניק, ויקטור, שישן ביניהם. מרגע שוויקטור נרדם, התחילו דומיניק מצד אחד ולוּ מצד שני ללחוש לו באוזן: "אני לא רוצה להיות בצבא. למה זה קרה לי? לא התערבתי לאף אחד בעניינים. אני לא רוצה להיות חייל. אני לא רוצה להרוג אף אחד. אני רוצה ללכת הביתה. אני לא רוצה למות." הם לחשו יותר חזק ועוד יותר חזק עד שוויקטור המסכן התעורר ואמר, "תפסיקו עם זה, טוב? אותך לאמא, דומיניק." כל הבחורים בבסיס שאגו מצחוק, אפילו אני, למרות שבכלל לא חשבתי שזה משעשע.

פרק 3
ג'ים קרבי מיונייטד פרס מלמד את הארי קוק ואת ווזלי
על המלחמה, ושולח אותם בטיסה צפונה

בכל אופן, אני חושב שהארי קוק בחור משעשע.
ערב אחד ישבתי על ערימת העצים מול המגורים שלנו וקראתי ספר שמצאתי בעיר, שנקרא על המלחמה. הארי שכב על הגב מהעבר השני של ערימת העצים. העצים היו מקום טוב לישיבה או להשתרעות, אבל אף אחד לא ידע אף פעם למה הם נועדו באמת. לפי הצבע שהם קיבלו יכולתי לדעת שהם היו מונחים שם הרבה זמן. הארי אמר שוב ושוב בקול מספיק חזק כדי שאני אשמע, "טוראי קוק מתייצב לפקודתך, המפקד. אתה יכול לקחת את הצבא, קולונל, ואני חושב שאתה יודע מה אתה יכול לעשות איתו." לאחר זמן-מה אמרתי:
"אל מי אתה מדבר?"
"אני מדבר אל הקולונל," אמר הארי. "הבן-זונה."
"מה?"
"שמעת אותי."
"אתה יכול להגיע לבית-דין צבאי על זה."
"שמעת אותי," אמר הארי שוב.
"מה יש לך נגד הקולונל?"
"הוא היה פעם מנהל האשראי של חנות כלבו."
"איך אתה יודע?"
"הקצרנית שלו אמרה לי. היא בדקה את זה."
"בשביל מה היית צריך לראות אותו?"
"הקפטן שלח אותי."
"למה?"
"הלוטננט."
"מה עשית?"
"הסרג'נט אמר ללוטננט שהערתי הערות שמבזות את הצבא."
"מה אמר הקולונל?"
"הוא אמר שאני צריך להתבייש. הוא אמר שהוא לא שולח אותי לבית-דין צבאי רק מפני שהוא לא רוצה להוציא שם רע לבסיס. אז הוצאתי לו שם רע, ואתה יודע איזה שם."

הארי התגלגל אל שכבת העצים הבאה, מחוץ לטווח הראייה, אז חזרתי אל הספר שקראתי, אבל בדיוק אז הבחנתי בחבורה של אנשי צבא עם אזרח אחד ביניהם מגיחים מהקנטינה, והולכים היישר אל בין העצים. מהאופן שבו הם נעו יכולתי לדעת שהם חשובים. אפשר להבדיל בין קצין לטוראי מהאופן שבו הם הולכים. זה לא שהקצין הולך טוב יותר מהטוראי, זה משהו אחר. אפילו ממרחק אפשר לראות שקצין מרגיש שהוא מתוצפת, או על-ידי קצינים בכירים יותר או על-ידי חוגרים, ואתה יכול לראות שהוא חושב שהוא די חשוב בעולם הזה של גברים, כמו שהוא תופס את העניין - אמנם לא חשוב כמו קפטן, אם הוא לוטננט, אבל חשוב יותר מהרוב המוחלט של הגברים בצבא, או בכלל בעולם, ולו מהבחינה הזאת. לא הייתי צריך לראות את תרנגולת-הפח על הכותפת של הקולונל כדי לדעת שהוא חשוב. ידעתי את זה מהאופן שבו הוא תפס את המקום שלו בין שאר הגברים בקבוצה. הוא תפס את המקום שלו בחשיבות קצת יותר גדולה מהמייג'ור שלידו, והמייג'ור תפס את המקום שלו בחשיבות קצת יותר גדולה מזו שבה שני הקפטנים שלידו תפסו את המקום שלהם. הלוטננט היה קצת שולי בחבורה הזאת, אבל האיש הכי משמעותי היה האזרח. הוא גם היה הצעיר שבחבורה, כנראה לא יותר מעשרים ושש או עשרים ושבע. נתקפתי קצת פאניקה כשראיתי כל-כך הרבה אנשים חשובים, מפני שהייתי בחוץ - במרחב הפתוח - ויכלו לראות אותי. לא ידעתי אם כדאי לי לרדת מהר מערימת העצים ולזרוק לכל החבורה הצדעה, או לרדת שכבת עצים אחת או שתיים מתחתי ולהתחבא שם. לא אהבתי להצדיע באותם ימים ולא מצא חן בעיני לחשוב על זה כל הזמן, אבל היום זה בכלל לא מפריע לי כי אני מתנהג בדיוק כמו שאני מרגיש. אם אני רואה ברחוב קולונל קטן וקשיש שנראה בודד ומבולבל כאילו הוא לא יותר מטוראי, אני לוכד את המבט שלו ומצדיע לו הצדעה נמרצת וממשיך ללכת. אבל אם אני רואה טיפש צעיר ומתהולל מסתער על הרחוב, כאילו הוא עומד לשנות את ההיסטוריה של העולם ממשהו עצוב למשהו זוועתי, אני פשוט תועה במחשבות או פונה להסתכל בחלון-ראווה או נושא עיניים לשמים וחולף על פניו של המטומטם. אני אצדיע רק אם יתחשק לי. הצדעתי לקבצנים זקנים, לילדים ברחוב, לנערות יפות, לשיכורים שנתלו על פנסי רחוב, לנערי-מעלית במדים ולכל האנשים שאני מחבב בצבא - בלי שום קשר לדרגה. אבל החבורה שצעדה במורד דרך הפלוגה לא מצאה חן בעיני, אז התכופפתי וזחלתי אל מחוץ לטווח הראייה עד שהגעתי אל הארי קוק.
"מה הבעיה שלך?" שאל הארי.
"הקולונל," לחשתי. "עוד ארבעה קצינים ואזרח."
עכשיו שמענו את הקולות שלהם, והארי עיקם את הפרצוף.
"בוא נקשיב להם," אמרתי.
אבל הם לא אמרו שום דבר שהיה שווה להקשיב לו, אז חזרתי לספר שלי, והארי התחיל לשיר בשקט בשקט, אם זה תלוי בי, יקירתי, לא תזדקני לעולם. ידעתי שהוא חושב על הקולונל.

הגברים היו במצב-רוח מרומם ביותר בדרך המיוחדת של אנשי צבא, אבל בו-בזמן גם זהירים מאוד - לא במה שהם אמרו כמו בַּטון שבו הרשו לעצמם לדבר. מדי פעם שמעתי את המייג'ור מדבר בצורה מבריקה מדי לדרגתו, ואז שמעתי אותו משנה את הטון מתוך כבוד לקולונל. זה היה נכון לגבי כולם, מלבד הקולונל והאזרח. הקולונל היה מבריק למדי יחסית למי שעד לא מזמן עבד במחלקת האשראי של חנות כלבו גדולה, אבל מה שהוא אמר נשמע לי די אווילי. הבנתי שהאזרח הוא עיתונאי, שנשלח מטעם העיתון שלו לכתוב סדרת כתבות על איך האנשים בצבא חיים. ואז שמעתי אותו אומר:
"קולונל רמינגטון, אני שואל את עצמי אם אוכל להחליף מילה עם אחד או שניים מהאנשים שלך - לא משנה עם מי."
ואז שמעתי את הקולונל אומר:
"אין בעיה, ג'ים. לוטננט קוֹבּוֹרן, האם תוכל להשיג לחברנו ג'ים שניים מאנשינו? תפעיל את כושר השיפוט שלך, לוטננט."

שמעתי את הלוטננט עונה את התשובה הרגילה וממהר ללכת משם. הגברים חזרו למצב-רוחם המרומם, אבל כמובן לא מרומם מדי. הקולות נשמעו די מהר קרובים מכדי להיות נעימים, ופתאום, בלי שום התראה, כל החבורה צעדה מסביב לערימת העצים, בדיוק למקום שממנו יכלו לראות את הארי קוק ואותי. לפני שיכולתי להחליט מה לעשות הם כבר ראו אותנו! כולם ראו אותנו, אבל במיוחד הקולונל. הארי העמיד פנים שהוא לא יודע שהם שם והתחיל לשיר בקול רם מכפי הדרוש כדי להישמע כאילו הוא לא יודע שיש מישהו בסביבה. הייתי צריך לעשות את הדבר הנכון, רק שלא ידעתי מהו. קפצתי על הרגליים וגיליתי שאני עומד קצת מעל לראשים שלהם, דבר שגרם לי להרגיש אווילי. בכל זאת העברתי את הספר מיד ימין ליד שמאל כדי שאוכל להצדיע, ואז הצדעתי. כולם מלבד האזרח החזירו לי הצדעה, והקולונל אמר, "משוחרר, בן." ידעתי שהוא רוצה להרשים את העיתונאי. הוא רצה שהעיתונאי יתרשם שהוא בנאדם רגיל. ולאחר שהבחין בספר אמר, "משלים שיעורי בית?"

הארי כבר הפסיק לשיר. הוא העביר את הזמן בלהביט בי מלמעלה, ואז על הקבוצה. הוא נעמד על רגליו, וכשזה היה כבר טיפשי לחלוטין הוא עשה את זה - הוא הצדיע, אבל הוא עשה את זה כאילו יש לו כל הזמן שבעולם. היה שם רגע איום של מבוכה, כי הארי הצדיע כל-כך לאט שהתגובה האוטומטית שאנשי צבא מגיבים להצדעה נמרצת, השתבשה. אף אחד לא החזיר לו הצדעה בהצדעה, אבל הוא לא ויתר. הוא פשוט עמד שם על העצים והמשיך להצדיע. אחרי הרבה תנועות עצבניות הקולונל החזיר הצדעה באופן נרגז ביותר, וכל שאר הקצינים עשו כמוהו. עכשיו כולם כבר היו אחוזי תזזית והתחרטו שנתקלו בנו, אני מתאר לעצמי. עבר כל-כך הרבה זמן מאז שהקולונל שאל אותי אם אני משלים שיעורי בית שלא חשבתי שיש טעם לענות, אז פשוט נשארתי גם אני לעמוד שם. העיתונאי שבר את המתח כשאמר, "קולונל רמינגטון, האם תרשה לי לדבר עם שני הבחורים האלה?"
הפעם לא היתה רוחו של הקולונל מרוממת כל-כך.
"אני רוצה שתדבר עם כל מי שאתה רוצה," הוא אמר. "מי שזה לא יהיה."
העיתונאי הביט בהארי, חייך ואמר, "איך מוצא חן בעיניך הצבא, בחור?"
הארי לא חייך.
"הוא לא מוצא חן בעיני," הוא אמר, "והשם שלי לא בחור, קוראים לי הארי."
"מה שם המשפחה שלך?"
"קוק."

הארי ירד מערימת העצים. חשבתי שהוא מתכוון לעמוד עם העיתונאי והקצינים ולענות על עוד שאלות, אבל בלי להגיד מילה הוא פנה והלך משם. אני משער שהוא הלך לקנטינה או לסרט. אז נשארתי רק אני. יכולתי לראות שהקולונל ממש מרוגז על הארי, על זה שהוא אמר מה שאמר ועל זה שעשה מה שעשה, אז החלטתי לנסות לשפר מעט את העניינים - קודם כל בשביל הארי, וגם למען הקולונל עצמו, כי אני שונא לראות מישהו מוטרד כל-כך, לא משנה מי. "הארי קיבל מכתב מאבא שלו היום אחר-הצהריים," אמרתי. "אמא שלו חולה מאוד, ואבא שלו חושב שהיא עומדת למות. הוא בכה כל אחר-הצהריים."

ירדתי מהעצים בזמן שדיברתי. הבטתי בקולונל כדי לראות איך הוא מקבל את זה, והוא אכן קיבל את זה בדרך הנכונה. קודם כל הוא הרגיש הקלה, וחשתי שהוא אסיר-תודה על שחילצתי אותו ממצב קשה. עיתונאים מהווים מטרד בשביל אנשי צבא. הם יכולים לגרום צרות רבות לקולונל ששואף להגיע לדרגת גנרל. אנשים שלא במדים, במיוחד עיתונאים, מסתייגים מקולונלים ואפילו מגנרלים - הגיבור שלהם הוא האיש הקטן. הקולונל היה מספיק פיקח כדי לדעת שהסיכוי הטוב ביותר לשמור על שמו הטוב של הבסיס, ועל השם הטוב שלו עצמו, הוא להיות עצוב בגלל העצב של הארי. אבל באותו זמן יכולתי לראות כמה הוא שמח שאמא של הארי גוססת, כי זה אמר שהארי לא באמת שונא את הצבא, הוא לא שמח על זה שהאמא שלו גוססת, אבל זה כבר עניין אחר לגמרי.

"כן," אמר הקולונל והביט בעיתונאי, "תיארתי לעצמי שהבחור המסכן עובר איזשהו סוג של משבר רגשי. מייג'ור גוֹלדרינג, בבקשה תדאג שטוראי קוק יקבל חופשה מיוחדת לצאת הביתה? אני רוצה שהבחור יעלה על הרכבת הבאה שיוצאת מהעיר ויישאר בבית כמה ימים. אני רוצה שכל אחד בבסיס הזה יבין שאנחנו - הקצינים והמפקדים - חברים שלו. תדאג, מייג'ור, שטוראי קוק יגיע הביתה מייד." "כן, המפקד," אמר המייג'ור. "אני אדאג להכל דבר ראשון בבוקר."
"לעזאזל דבר ראשון בבוקר!" אמר הקולונל. "עכשיו! מייד!"
הקולונל פנה אלי.
"איפה גר טוראי קוק?" הוא שאל.
ידעתי אמנם שהארי גר במחוז סאנסֶט שבסן-פרנסיסקו, לא רחוק מאיפה שגרנו אבא ואני. אבל לא רציתי לגרום שום בעיות, כי ידעתי ששתיים או שלוש רכבות יוצאות כל לילה לסן-פרנסיסקו. חשבתי שאם אני אגיד לקולונל איפה הארי מתגורר, והמייג'ור יעלה אותו על הרכבת הבאה, מהר מאוד יגלו כולם שאמא של הארי בכלל לא חולה, ושנינו, הארי ואני, נהיה בצרות. אז חשבתי להגיד שהארי גר רחוק מאוד - כל-כך רחוק שהקולונל יוותר על הרעיון לשלוח אותו הביתה ברכבת הבאה, ויסתפק בזה שיאפשר לו להמשיך להיות עצוב.
"הבית שלו באלסקה, המפקד," אמרתי. אמרתי את זה כי כשראיתי את הצרות שעומדות לנחות התחלתי לרצות להיות מישהו אחר ממי שאני, וזה גרם לי לחשוב על אסקימואים, ואסקימואים גרמו לי לחשוב על אלסקה.
"אלסקה?" אמר הקולונל.
"כן, המפקד," אמרתי. "הוא אלסקאי."

יכולתי לראות שלקולונל יש כעת בעיה, ורציתי להאמין שיוותרו על כל העניין וישכחו ממנו. עכשיו, אם רק הלוטננט היה מופיע עם שני אנשים שהוא בחר כמתאימים לראיון, הכל היה מסתדר, ואני הייתי הולך למצוא את הארי. הקולונל שלח מבט חטוף בעיתונאי, ואם ראיתי אי-פעם הבעת פנים שאי-אפשר לדעת מה היא אומרת, זאת היתה הבעת הפנים של העיתונאי. זה היה פרצוף פוקר אמיתי ממש. הקולונל חייך אל העיתונאי, אבל העיתונאי לא שינה את הבעת פניו, אז הקולונל ידע שהוא עדיין על הכוונת. "איזו עיר באלסקה?"
"פֵיירבּאנקס."
"מייג'ור גולדרינג," אמר הקולונל, "תברר איזה מטוסים מתוכננים לצאת לפיירבאנקס, ותעלה את טוראי קוק על המטוס הבא - תן לו עדיפות מיוחדת, ואם הוא זקוק לכסף, טפל בזה למעני באופן אישי." "כן, המפקד," אמר המייג'ור והלך משם.
"בחור צעיר," אמר לי הקולונל, "לך תמצא את החבר שלך. הוא יוצא הביתה."
"כן, המפקד," אמרתי ופניתי ללכת, אבל העיתונאי אמר, "סלח לי - איזה ספר אתה קורא?"
"על המלחמה," אמרתי. "מאת קלאוּזֶביץ."
"אפשר לשאול מה פתאום אתה קורא את הספר הזה?" שאל העיתונאי.
"האינטליגנציה הממוצעת של כל מגויס בצבא," החל הקולונל לומר, אבל העיתונאי קטע אותו.
"שרמן אמר שהמלחמה היא גיהינום," אמר העיתונאי. "קלאוזביץ אומר שזו אמנות. מה אתה חושב?"
"אני לא כל-כך מבין בזה," אמרתי.
"מה אתה חושב על קלאוזביץ?"
"קל לקרוא אותו."
"מה אתה חושב על הרעיונות שלו?"
"אני חושב שהם מסריחים."
"מה השם שלך?"
"ווזלי ג'קסון."
העיתונאי כתב את שמי בפנקס קטן שהוציא מהכיס. זמן-מה הקולונל היה מרוצה ממני, אבל מרגע שהתחלתי לדבר חופשי - למרות שלא התכוונתי - ראיתי שזה בכלל לא מוצא חן בעיניו. נראה לו שהעיתונאי הטיפש הזה נכנס לעבודה ומתכוון לכתוב על טוראי במקום לכתוב עליו.

"מאיפה אתה?" שאל העיתונאי.
"סן-פרנסיסקו."
"מה עשית בתור אזרח?"
"שום דבר."
"שום דבר?"
"העברתי קצת זמן בלחפש עבודה, עבדתי מדי פעם, אבל רוב הזמן התבטלתי. אבא שלי השתתף במלחמה הקודמת. הוא קיבל פנסיה כי הוא נפצע, אז תמיד היה לשנינו מספיק בשביל להסתדר." "מה אבא שלך עושה?"
"שום דבר."
"מה העבודה או המקצוע שלו?"
"אין לו עבודה ואין לו מקצוע. הוא היה בקולג' כשגייסו אותו, אבל כשחזר לא התחשק לו יותר ללמוד." "מאיפה אתה יודע את כל זה?"
"הוא אמר לי. היינו חברים טובים עד שהתחילה המלחמה הזאת."
"ומה קרה אז?"
"תראה, אבא תמיד אהב לשתות, אבל כשהתחילו לגייס עוד פעם את כולם הוא לא עשה שום דבר חוץ מלשתות. הוא אפילו לא אכל."
"איך אבא שלך נפצע?"
"גז, רסיסים והלם. יש לו חתיכת מתכת בקודקוד, איפה שהרסיסים כמעט קרקפו אותו." "אתה אוהב את אבא שלך?"
"בטח."
"על מה רבתם?"
"לא רבנו. ניסיתי לשכנע אותו להפסיק לשתות, אבל הוא לא יכול. הוא רצה, אבל לא היה מסוגל. הוא היה נעלם שיכור לשלושה-ארבעה ימים, וכשהייתי שואל אותו איפה היה, הוא לא הצליח להיזכר." "אם לא רבתם, איך קרה שהפסקתם להיות חברים?"
"יום אחד הוא לא חזר."
"אז ממה חיית?"
"מצאתי עבודה בשבתות - בעד שלושה דולר. חייתי מזה."
"איפה אבא שלך עכשיו?"
"אני לא יודע."
"יש עוד מישהו במשפחה?"
"אמא שלי ואחי."
"איפה הם?"
"הם באל פּאסוֹ. לאח של אמא שלי - דוד ניל - יש עסק לציוד חקלאי באל פאסו, ואמא שלי ואחי חיים איתו כבר עשר שנים, בערך."
"אבל אתה נשארת עם אבא שלך."
"כן. היינו יחד מאז שהייתי בן תשע."
אז העיתונאי המשיך לשאול שאלות ואני המשכתי לענות עליהן ואמרתי את האמת ובכל פעם הרגשתי יותר ויותר טיפש. קיוויתי שהלוטננט יופיע כבר עם השניים שיוציאו שם טוב לבסיס במקום השם הגרוע שהארי ואני הוצאנו לו. אבל הלוטננט לא הופיע, והידיים שלי לא הפסיקו להזיע, וכל הזמן השתוקקתי להיות אסקימואי, והבחור המשיך לצרוח ולנסיה! כי זה השיר שאבא נהג לשיר אחרי שאמא עזבה בפעם הראשונה לאל פאסו, יחד עם אחי ורג'יל, ואבא ואני מתנו אז מרוב בדידות. אחרי שהתגברנו על הבדידות, אבא הפסיק לשיר ולנסיה, ואני שכחתי את השיר הזה, אבל נזכרתי בו שוב כשאבא לא חזר, וכשהייתי בצבא כבר שמעתי אותו כל הזמן.

חשבתי שהעיתונאי לא מוצא חן בעיני, אבל כשהתחלנו לדבר שמתי לב שהוא בחור הגון, והתגברתי על זה. מסיבה כלשהי הקולונל והקצינים האחרים פשוט אפשרו לנו להמשיך לשוחח, אבל אני אשקר אם אומר שאני יודע למה. אולי הם חשבו שזה מעניין.
"שאלה אחת נוספת," אמר העיתונאי. הוא הביט בקולונל בזווית העין. ואז הוא שאל, "איך מוצא חן בעיניך הצבא?"

לכל הרוחות, הנה זה מגיע. הארי קוק ענה לו, אז עכשיו הוא רוצה שגם אני אגיד. אם אומר את האמת, הקולונל יהיה עצוב מאי-פעם, ואם לא אומר את האמת, סימן שאני פחדן. אני לא יודע למה לא רציתי שהקולונל יהיה עצוב, הרי בעיני הוא לא מצא חן יותר מאשר בעיני הארי. אני רק יודע שלא רציתי שהוא יהיה עצוב. זה פשוט נראה לי לא נכון לגרום לקולונל להיות עצוב. אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל נראה לי נורא יותר לגרום לזה שהקולונל יהיה עצוב מאשר לצאת פחדן. אז התחלתי לחשוב על הדברים שאני אוהב בצבא, אבל הם היו כל-כך מעטים שלא יכלו להוות סיבה לאהוב את הצבא, וככל שחשבתי על זה יותר נעשיתי מבולבל יותר. התחלתי גם להרגיש בחילה, אבל הייתי חייב להחליט די מהר מה לומר, אז התאמצתי להיראות גם מעודד וגם רציני ואמרתי, "הוא די מוצא חן בעיני."

בדיוק אז הופיע הלוטננט עם שני האנשים שהוא בחר, אז רציתי להסתלק, אבל העיתונאי תפס אותי בזרוע. הלוטננט הציג את שני הבחורים שבחר. אלה היו שני בחורים שהוצבו בבסיס לתמיד. הם היו פקידים. ראיתי אותם מדי פעם אבל לא הכרתי אותם. העיתונאי שאל אותם בני כמה הם ומאיפה הם ואיזו עבודה עושה אבא שלהם, אבל הוא לא כתב אף אחת מהתשובות שלהם. האווירה השתפרה מרגע לרגע, ורוחו של הקולונל חזרה להיות מרוממת, ואז המייג'ור חזר ואמר, "יש מטוס שעוזב תוך שלוש שעות לשדה שנמצא בערך מאה מייל מפיירבאנקס, המפקד. סידרתי לטוראי קוק חופשה, אישורי נסיעה וכסף. הכל כאן, במעטפה."

אני מתאר לעצמי שנראיתי חולה לגמרי כששמעתי את זה, ואני מתאר לעצמי שהעיתונאי שם לב איך אני מרגיש, כי הוא פנה לקולונל ואמר, "בחור נוסע את כל המרחק הזה במטוס לבד..." הוא פנה אלי: "אתה לא חושב שאתה צריך להתלוות לחבר שלך, בהתחשב בזה שאמא שלו כל-כך חולה ושהוא כל-כך עצוב?"
"אני חושב שכן," אמרתי. "אני חושב שהייתי מאוד רוצה לראות את אלסקה."
בשלב הזה גם שני הבחורים שהיו פקידים היו במצב-רוח מרומם, אז אחד מהם אמר, "אלסקה? מי נוסע לאלסקה?"
"טוראי קוק," אמר המייג'ור. "אנחנו שולחים אותו הביתה. אמא שלו חולה."
לעזאזל, עכשיו ידעתי שהסתבכתי.
"טוראי קוק?" אמר הבחור מהמשרד. "באיזה טוראי קוק מדובר?"
"טוראי הארי קוק," אמר המייג'ור.
אבל מה, העיתונאי הזה, הוא היה בסדר.
"קולונל," הוא אמר, "הייתי רוצה להחליף איתך מילה לבד. אל תלך לשום מקום," אמר לי.
"אין בעיה," אמר הקולונל לעיתונאי.

הקולונל והעיתונאי הלכו אל מאחורי ערימת העצים, וכל מי שנשאר לא זז מהמקום. הסתכלנו זה בזה. שני הבחורים מהמשרדים ידעו שמשהו כאן מסריח, אבל הם לא רצו ללכת רחוק מדי עם מה שהם ידעו, כי בצבא מלמדים אותך לא ללכת רחוק מדי עם שום דבר, לא משנה כמה הוא נכון - כדי שחלילה לא תגרום בעיות למישהו בכיר יותר, כי אז יש סיכוי שהוא יודה לך מאוד על זה שיידעת אותו, אבל אחרי שבוע-שבועיים אתה עלול למצוא את עצמך באיזה חור נידח שאתה בכלל לא רוצה להיות בו. אז שני הבחורים מהמשרדים לא אמרו שום דבר נוסף בנוגע לבית של הארי קוק, למרות שהם היו בטוחים שהוא לא באלסקה.

גם המייג'ור הבין מה קורה, ומדי פעם הגניב לעברי מבט. חייכתי אליו פחות או יותר, אבל הוא הפנה במהירות את המבט כאילו אמר, "תירגע - אל תישבר - אל תגיד כלום. הקולונל הוא האחראי כאן. זאת ההצגה שלו. בוא לא נביך אותו. הוא מדבר עכשיו עם העיתונאי. הוא יחליט בעצמו וייתן את הפקודות שלו, ואנחנו נבצע אותן."

שני הקפטנים והלוטננט, גם הם קלטו את העניין, כך שלא נותר לנו אלא לעמוד שם ולחכות. לא יכולנו לדבר, כי אם היינו מדברים היינו עלולים לעשות המון בעיות לקולונל. ואני באמת רציתי לנסוע לאלסקה, אבל לא הייתי בטוח שהארי קוק רוצה לנסוע לשם. רציתי לנסוע לכל מקום רק כדי לצאת קצת מהצבא. נמאס לי מהצבא, ואם יטיסו את הארי ואותי לאלסקה זה יהיה ממש בסדר, כי נוסף על השינוי אולי אראה סוף סוף אסקימואי.

הקולונל והעיתונאי חזרו די מהר. יכולתי לראות שהם הגיעו להסכמה מלאה, כך שהייתי די בטוח שהעיתונאי הבטיח לכתוב כתבה טובה על הקולונל ולעזור לו לקבל דרגת גנרל. למרות שאיש מהם לא חייך ידעתי שהכל הסתדר, לא משנה איפה הבית של הארי קוק, ולא משנה מי יודע את זה. הקולונל סקר את אנשיו, וכולם הכירו בכך שהוא מנהיג. ואז הוא אמר, "מייג'ור גולדרינג, אני רוצה שטוראי ג'קסון ייסע יחד עם טוראי קוק לפיירבאנקס. אז תטפל בבקשה בכל מה שצריך. טוראי ג'קסון ייצא בתור שליח." הקולונל פנה אלי ואמר, "לך תמצא את החבר שלך ותמסור לו את החדשות הטובות. ואני חושב שכדאי ששניכם תארזו מהר את הציוד שלכם. לוטננט קובורן, תוכל לדאוג להסעה לשדה-התעופה?"

כולם עמדו דום והצדיעו לקולונל. הוא החזיר הצדעה, והחבורה התפזרה. הלכתי ישר אל המגורים, בגלל הסיכוי שהארי שוכב שם במיטה, והוא באמת היה שם. הוא ישן. ניערתי אותו, וכשהוא פקח עיניים אמרתי, "תקום - אתה ואני נוסעים לאלסקה במטוס תוך שלוש שעות." הארי אמר שהוא ואני הולכים לעשות משהו שלא אציין כאן מהו. הוא הפנה לי גב כדי לחזור לישון. ניסיתי להסביר שמה שאני אומר לו זו האמת, בזמן שהעיתונאי נכנס לחדר.

המזל של הארי ושלי היה שהבחור הנוסף היחיד שהיה באותו זמן במגורים, ויקטור טוסקה, ישן על המיטה שלו בצד השני המרוחק. העיתונאי הביט בהארי ואמר, "מצטער שקראתי לך בחור. לא התכוונתי לשום דבר. מה עם לחיצת ידיים?"
"בטח," אמר הארי.
"איפה הבית שלך?" שאל העיתונאי, אבל לא היה לי אכפת.
"סן-פרנסיסקו," אמר הארי. "אני גר במחוז סאנסט, מתחת לרֶד רוק היל."
"מה שלום המשפחה?"
"בסדר."
"קיבלת מכתבים מהבית בזמן האחרון?"
"קיבלתי מכתב אחד היום אחר-הצהריים, מאמא שלי. היא הכינה עוגה והיא רוצה לשלוח לי אותה." "אתה אוהב עוגות?"
"בטח - זאת עוגה מיוחדת," אמר הארי. "תמרים וצימוקים ואגוזי מלך ורום ועוד כל מיני דברים. אתה לא אוהב עוגות?"
"אני אוהב עוגות," אמר העיתונאי. הוא הביט בשנינו. "אני יודע את השמות שלכם," הוא אמר. "אז אני חושב שאתם צריכים לדעת את שלי. ג'ים קֶרבּי. אני כתב של יו-פי."
"יונייטד פסיפיק?" שאל הארי.
"יונייטד פרס," אמר ג'ים.
"מה אתה כותב?"
"הבוס רוצה שאני אכתוב על חיילים. אנשים כמוכם. לא על התותחים הגדולים, אלא על התותחים הקטנים, אפשר לומר. אני אמור לפתוח בסדרת כתבות על החיים במחנות צבאיים בעורף, ואז להמשיך יחד עם ההמונים."
הארי הביט בי ואמר, "ג'קסון טוען שעומדים לקחת אותנו במטוס לאלסקה תוך שלוש שעות."
"זה נכון," אמר ג'ים. "הרעיון מוצא חן בעיניך?"
"זה בסדר גמור מבחינתי," אמר הארי. "תמיד רציתי לראות את קלוֹנדייק. אבל איך זה קרה?"
"החבר הזה שלך," אמר ג'ים, "הוא ואני עבדנו על הקולונל, וסידרנו את זה בינינו."
"זה לא בדיחה?" שאל הארי.
"זה לא בדיחה," אמר ג'ים. "ואל תדאג משום דבר. זה בסדר. אתם צריכים עכשיו לארוז את התיקים שלכם, אז אני איפרד מכם. מקווה לראות אתכם שוב."
נפרדנו מג'ים קרבי והוא הסתובב ויצא מהמגורים. הארי ואני התחלנו לארוז את התיקים שלנו והארי לא הפסיק להגיד, "אלוהים אדירים, מה אמרת לקולונל?"

הטיול לאלסקה ובחזרה היה נהדר, וזה היה מקום די יפה לבקר בו, לשם שינוי, אבל האסקימואי היחיד שראיתי עבד במסבאה בפיירבאנקס. קראו לו דן קוֹלינס, הוא היה נוצרי ונראה כמו אמריקאי יותר מאסקימואי. אני לא חושב שהטיול היה בזבוז זמן וכסף לממשלה, כי הקולונל נתן לי להעביר כמה חבילות והורה לי לעשות כמה דברים בשבילו כשהיינו שם. עברתי בשישה בסיסים צבאיים עם הדברים של הקולונל, והחזרתי איתי דברים מכל מקום שהייתי בו.

כשהארי גילה איך ולמה נשלחנו לאלסקה הוא אמר, "מה אתה יודע?! העולם ללא ספק עקום. לא, ג'קסון?"

נסענו בסך הכל לחמישה ימים, ומרגע שחזרנו המשכנו בטירונות שלנו, וכל לילה דומיניק טוסקה ולו מריאצ'י שיגעו את אחיו הצעיר של דומיניק.