חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מצורפים הפרק הראשון וקטע נרחב מתוך אחרית הדבר

פרק ראשון

על מנת לשים קץ לפריצות נלמד לקח ממעשים של פריצות
בדיבור על אהבים נקודת המוצא היא התשוקה לאהבים

הפזמון אומר:
על שחור השיער קשה לשמור
סומק הלחיים מחוויר די מהר
האדם אינו אורן ירוק -
שמו מתפוגג, רכושו נעלם
פרחים נושרים ברוח.
חבל שיִכְלו הנעורים בלא עונג
בחצרות אהבים אין מקום לזִקנה.
שמעו לי בני-נסיכים -
האזינו לשירת "שמלות הזהב"
רווּ סם מתוק של אהבות ראשונות.

בעולם האדם - לפי כל חישוב
- ארץ האושר היא חדר המשכב;
לא כמו עניינים של תהילה וכבוד,
כאן הצער נגמר, השמחה מתחילה.
בוקר-בוקר נלך אחרי לבנו
בנשף ניפול שיכורים לשינה
מפחד צלצול פעמון שחרית.
פקחו עיניים ושורו -
למטה הארץ, למעלה שמים -
יריעה ענקית של מעשה אהבים.

הפזמון הזה, לפי המנגינה "מלאה החצר ניחוחות", טוען פשוט שחיי האדם בעולם אינם אלא עמל ומרורים, צער וטרדה, ולא היה בהם אפילו קורטוב אחד של נחת, אלמלא אותו חכם דגול, שהפריד בימי קדם את השמים מן הארץ, והמציא למזלנו את תאוות ההזדווגות בין גברים לנשים, להפיג את העמל והמרורים ולהרפות מן הצער והטרדה, למען לא נדע רק סבל. לדעת המחמירים שבמשכילים, מה שיש לאישה מתחת למותניה הוא הפתח לחיים והדלת למוות. ועל-פי המבינים, אלמלא אותו דבר היה שׂער ראשנו מלבין כמה שנים מוקדם יותר, וחיינו מתקצרים בשנים אחדות. ומי שלא מאמין, די לו שיסתכל סביבו: כמה נזירים בני ארבעים-חמישים יש בעולם ששׂערם לא הלבין? וכמה בני שבעים-שמונים שגוום לא כפוף? ואם יגיד מישהו שאם כי ויתרו על משפחה בכל-זאת יש להם לאן לפנות, אם לעגוב בחשאי על נשים ואם לבוא על תלמידיהם, ולכן כמוהם כשאר בני-תמותה, ואינם יכולים לשמר את חִיוּתם או להגיע לגיל מופלג, שיתכבד ויראה את הסריסים בבירה, שלא רק שאינם עוגבים על נשים או באים על תלמידים, אלא שגם המכשיר המשמש לעגוב על נשים ולבוא על תלמידים, גם זה אין להם. והרי על-פי טענתו היו צריכים לשמר את מראה הנעורים כל חייהם, כמה מאות שנים, ואם כך, למה יש להם יותר קמטים מלאנשים אחרים? ולמה שׂער ראשם מלבין מוקדם יותר? קוראים להם "סבא", אבל למען האמת הם דומים לסבתות. ובבירה תלויים לוחות עץ לציון סתם אנשים שחיו חיים ארוכים, אבל אין קשתות זיכרון לסריסים שחיו מאה שנה.

אפשר לראות שמעיקרו של דבר האהבים אינם מזיקים לאדם, אם כי ב"ספר צמחי המרפא" אין לכך זכר, ולכן אין לנו השקפה מפורשת ובדוקה. יש אומרים שהם מועילים לאדם, ויש אומרים מזיקים. אבל אם שוקלים את שתי הדעות לאור ההוכחה שהבאנו, עולה לא רק שהם מועילים, אלא גם שטבעם המרפא דומה לזה של גִ'ינְסֶנְג ואַקוֹנִיטוֹן ויכולים לשמש במקומם. ורק עניין אחד - הג'ינסנג והאקוניטון הם אמנם סמים מחזקים, אבל מן הראוי להשתמש בהם לאורך זמן ולא להפריז בכמות, שכן הם משמשים כתרופה ולא כמזון. ואם מתעלמים מההבדל הזה ובולעים אותם בלי להקפיד על זמן ומידה, הם יכולים גם להזיק. התועלת והנזק שבאהבים הם ממין זה. השימוש לאורך זמן מחזק כי היִן והיאנג מאזנים זה את זה, ואילו השימוש המופרז מחליש כי האש והמים מנצחים זה את זה. אם נוהגים בהם כבתרופה, הם מרחיבים את הלב ומקלים על הראש; ואם רואים בהם מזון הם פוגעים בשרירים ומדללים את הדם. אם יבינו הבריות שיש לנהוג באהבים כבתרופה, שאין לקחת לא לעתים רחוקות מדי ולא קרובות מדי, לא בלי אהבה ולא בלהיטות יתר, כי אז מי שטרם ניסה יחשוב ויאמר "זאת תרופה, לא רעל, אז ממה יש לחשוש?" ומי שכבר ניסה יחשוב ויאמר, "זאת תרופה, לא מזון, אז למה לשקוע בזה?"; כך היאנג לא יהיה בוטה מדי והיִן לא יהיה עצור מדי, שום איש לא ימות בטרם עת, ולא יהיו בעולם נשים שישבו בלא בעל, ולא גברים שיסתובבו בלא אישה, כמו בעת שלטונו של מלך אמיתי.

ורק דבר אחד, התרופה הזאת דומה לג'ינסֶנג ואקוֹניטוֹן כמעט מכל בחינה, חוץ ממה שנוגע למוצא ולכללי בחירה, ועל המשתמש בתרופה לדעת זאת. כשמדובר בג'ינסנג ואקוניטון המוצר האמיתי הוא הטוב ואילו המקומי חסר ערך. לגבי אהבים ההפך הוא הנכון, המוצר המקומי הוא הטוב, ואילו האמיתי לא רק חסר ערך אלא גם עשוי להזיק. מה פירוש מוצר מקומי? מה פירוש מוצר אמיתי? הנשים והפילגשים אצלך בבית; אין צורך לחפש רחוק או לבזבז כסף, שלח ידך וגע בן, זה פירוש מוצר מקומי. איש לא יפריע לך לשכב ישר או הפוך, ולא תיבהל אם ידפקו על הדלת. הצ'י שלך לא ייפגע, וגם מקדש האבות יצא נשכר. ומרגע שיש הרמוניה, הצ'י מתעצם וזורם בלי הפרעה. האם אפשר שלא לכנות זאת מועיל לאדם?

"איילות-אהבים עולות משערי ארגמן, יעלות-חן מאחורי מסכים רקומים", ו"אין טעמה של תרנגולת מן הלול כטעמו של פסיון-זהוב". אי-אפשר להשוות את פניהן הנבולות של הנשים בבית ליופי הרענן של פרגיות מהרמונו של גביר, והרי לזה אנחנו קוראים "אמיתי". על נשים כאלה אתה חושב בשנתך ורואה בחלומך, אתה מוכרח להשיג אותן, תחילה בדברי אהבים, ואחר-כך במתנות, וסופך שאתה מטפס על קירות לפגישה חשאית וחופר מנהרות לאהבה אסורה. אבל להוט ואמיץ ככל שתהיה, רוחך תיפול ותתחלחל כעכבר, וגם אם לא תראה איש תחשוב כל רגע שמישהו מתקרב - זיעת העגבים תמעט וזיעת הפחד תרבה, והזרע יזוב מכל החורים, שכן התשוקה ארוכה והאומץ קצר. תשקע במצולות אין חקר ותביא על ראשך אסונות בל ישוערו: בעולם הבלתי-נראה תפגע באשראי שלך לגלגול הבא, ובעולם הנראה תפר חוקים מפורשים, ויגזרו עליך מיתה. ומכיוון שלא יהיה אז מי שיכפר על הפשע, אשתך שתחיה אחריך תשרך את דרכיה, ומכל בחינה אין הרווח משתווה להפסד. בענייני אהבים, לפיכך, ברור לגמרי שאסור לנטוש את הקרוב ולבקש את הרחוק, למאוס בישן ולבקש את החדש.

למחבר רומן זה אין שום מניע, פרט ללבו הרחום, בבואו להסביר את תורת הבודהא, לעודד את האנשים לכבוש את יצריהם ולא לתת להם פורקן, להסתיר את הפריצות ולא לפרסמה ברבים. אל לכם הקוראים לטעות בכוונתי.

מספר נכבד, אם אמנם רצית להביא לריסון הפריצות ולכיבוש היצרים, למה לא חיברת ספר מלומד המעודד את ההתנהגות הנאותה, במקום לכתוב רומן רומנטי?

קוראים יקרים, יש כאן משהו שאינכם מבינים. המבקש לשנות את דעת הקהל ולחולל תמורה במנהגים חייב ללכת בדרך שבה השתלט יו' הגדול על המבול. יוצאים מעמדה של יתרון ומתעלים את הזרימה לכיוון הרצוי, ואז הדברים נכנסים בקלות. בני זמננו נרתעים מכתבי-חכמים וביוגרפיות של אנשי מופת, ואוהבים רומנים היסטוריים. וגם ברומנים היסטוריים נמאס להם לשמוע על נאמנות וכיבוד אב ואם ומעשי צדיקים, והם מעדיפים כל מיני תועבה וכזבים. אכן אפשר לומר שאורחות הדור בשפל המדרגה! ואיך יוכל מי שמבחין במה שקורה סביבו שלא לדאוג? אלא שאם תכתוב ספר מלומד המעודד את הבריות לעשות את הטוב, ברור שאיש לא יקנה אותו בכספו, וגם אם תנהג כאוהבי הטוב שתורמים להדפסת סוּטרוֹת ולכריכתן, ותיתן אותו במתנה בלוויית כרטיסי ברכה, הרי שרק יקרעו אותו כדי לצור על-פי צלוחית או להדליק מקטרת, ואיש לא ירצה להעיף מבט במה שיש בו. מוטב לקחת סיפור של אהבים ותשוקות שיעורר את הקורא ולחכות שיגיע לרגע עסיסי במיוחד, ואז להכניס פתאום כמה משפטים של דברי תוכחה, שיגרמו לו להיאנח מפחד ולומר לעצמו: "אם האהבים יכולים להיות כל-כך מוצלחים, כי אז איך אפשר שלא לשמור על הגוף שמסב לנו תענוג, כדי שנוכל לשוב ולהשתמש בו ימים רבים, ותחת זאת לנטוש את הממשי ברדיפה אחרי שם שווא וליהפך לרוח רפאים מתחת לאדמוניות?" או לחכות שהקורא יגיע למקום שבו מתברר שעלינו לשלם על מעשינו, ולהוסיף שם בעדינות מילה או שתיים שיעוררו אותו לָאמת כי "אם זהו העונש על פריצות וניאוף, כי אז איך אפשר שלא לשמור על הנשים והפילגשים לשימוש ביתי, ותחת זאת לירות על דרורים במרגלית יקרה, ללוות כסף שווא ולהחזיר במטבע קשה?" וכשמחשבותיו יגיעו עד כאן, מאליו לא יסטה מדרך הישר, ואם לא יסטה מדרך הישר, כי אז, מטבע הדברים, הבעלים יאהבו את נשותיהם, והנשים את בעליהן, ותמורה גדולה מזו לא יחולל אפילו "ספר השירים" . לזאת הכוונה ב"לדון בכל דבר לגופו, ולמשול באדם על-פי טבעו".

ולא רק לכותבי רומנים היסטוריים מתאימה שיטה זו, החכמים ואנשי המופת היו הראשונים שנהגו כך בכתביהם. ואם אינכם מאמינים תזכרו איך מֶנְג דְזֶה , בתקופת המדינות הלוחמות, דיבר עם שו'אן מלך צִ'י על "ממשל המלך". אותו שו'אן היה איש שטוף תאוות וחמדן, ו"ממשל המלך" לא היה מהדברים האהובים עליו, ולכן לא אמר אלא "מילים יפות!" אמר לו מנג דזה "אם הן יפות בעיני המלך, מדוע אין הוא נוהג לפיהן?" אמר המלך: "יש בי פגם, אני אוהב ממון." ואז, כדי למשוך אותו לכיוונו, מנג דזה מספר לו על "אהבת הממון" של הדוכס לְיוּ, והמלך שו'אן מוסיף ואומר, "יש בי פגם, אני אוהב נשים." בכך התכוון לומר שברצונו לנהוג כמו המלכים הקדומים גְ'יֶה ודְז'וֹ , משפט שכמוהו כמו להשיב בכתב: לא אנהיג את "ממשל המלך".

אילו נהג מנג דזה כבעל מוסר, היה מוכיח אותו על הפקרותו המינית: "כלל מוסרי מימי הקיסרים הקדמונים אומר: "בן-העם הלהוט אחרי נשים יאבד את גופו, שוע הלהוט אחרי נשים - את מעמדו; נגיד הלהוט אחרי נשים יאבד את המדינה, בן-השמים הלהוט אחרי נשים - את הקיסרות." ואילו שמע המלך שו'אן את המילים האלה, היה משיב לו, גם אם לא במפורש, "אם כך הרי שהמחלה חלחלה כבר עמוק לקרבי, ואין לזה מרפא, כך שאין לי עוד צורך בך, אדוני." אבל מנג דזה - מי היה מאמין?! - לא עשה כן; להפך, הוא סיפר למלך מעשייה רומנטית על המלך טָאי שאהב נשים, על מנת לרתק אותו, שיקשיב לו בהתרגשות ולא יפסיק. אם המלך ידמה במחשבתו את המלך הגדול טאי בשעתו הקשה נמלט על סוסו ולוקח אתו את הגבירה גְ'יָאנְג, כי אז יוכל להבין שדווקא מחמת אהבת הנשים שלו לא ייפרד מנשותיו כל חייו.

שליט מופקר ומושחת כזה, איך ייתכן שלא איבד את גופו ואת מדינתו? משום שהוא היה מופת לאהבת נשים, וכל הגברים במדינה לקחו אתם את נשותיהם כשנמלטו יחד אתו. ובזמן שהמלך טאי והגבירה ג'יאנג התענגו זה על זה, כך גם כל הגברים של המדינה ונשותיהם. הוא נהג על-פי הכלל "שמש האביב מאירה על הכול, השמים והארץ אינם אנוכיים", ואמנם, מי לא נענה לו בהלל, או העז להזכיר את פגמיו?! המלך שו'אן הקשיב, וכשהגיע לנקודה זו לבו כבר נטה מאליו ל"ממשל המלך", והוא לא העלה עוד מיני "יש בי פגם" כגון "אני אוהב יין, או יש לי מזג רע". כך הצליח מנג דזה להצמיח לוטוס מן האש , והמופת שהציב הוא שאימץ את כוחו של מחבר רומן זה. אין הוא מייחל אלא שקהל הקוראים בכל העולם יקנה את הספר ויקרא בו כפי שקוראים בכתבי החכמים ובספרי ההיסטוריה, ולא כשם שקוראים רומן. בכל מקום שיש בו פנייה ישירה לקורא, נאמרים דברי תוכחה או לקח, וצריך לשים לב אליהם ולרדת לעומקם. תיאורי תחושות המשגל והנאות חדר המשכב אינם בלתי-קרובים אמנם לפריצות וזוהמה, אבל כל תכליתם למשוך את הקורא אל המקום שאליו מתכנסת העלילה, שם כבר יבין מה הם שכר ועונש, וידע להיזהר. אחרת יהיה הספר מעין זית, שעיקרו הטעם שנשאר ממנו, אבל אם מכניסים אותו לפה הוא חמוץ מדי ואיש לא רוצה לכרסמו. בתיאורים המפורטים שהכנסתי לספרי יש לראות תמר מתוק שעוטף את הזית, ומושך את הקורא לאכול אותו עד שיגיע לטעם שנשאר בפה, בלי שיהיה לו לזרא.

אלא שדי בפטפוטים, הסיפור מתחיל בפרק הבא.


מתוך אחרית הדבר

בשנת 1657, שלוש-עשרה שנה אחרי ששושלת המאנצ'ו עלתה לשלטון בסין, וכתשעים שנה לפני ש'פאני היל' של ג'ון קלילאנד התחיל את דרכו אל פסגת הספרות הארוטית העולמית, הופיע בעיר היפה האנג-ג'ו רומן משובב מבושים לא פחות מ"זיכרונותיה של אשת התענוגות", אבל הרבה יותר רב המצאה, מתוחכם ומעניין ממנו, ובעיקר הרבה יותר משעשע. רוֹ-פּוּ-טוּאַן (מחצלת-התפילה מבְּשָרים) התפרסם בעילום שם - כמו רוב הרומנים בסין המסורתית, שמשכיליה התייחסו בזלזול לכתיבה שאינה שירה או הגות - אבל דומה שלחוקרי הספרות של התקופה אין ספק שכתב אותו לי יו', אחת הדמויות היותר צבעוניות של אותם ימים...

אישיותו הססגונית ועיסוקיו המרובים של לי יו' ניכרים כמדומה ב'מחצלת הבשרים', הרומן היחיד שכתב "הזקן בכובע הדייג", כפי שכינה את עצמו: אם השירים הפותחים כל פרק (על חלק מהם ויתרתי, ראו להלן), והמשמשים פה ושם לתיאור, או הפנִיות של המספר לקורא, הם עניין מקובל ברומנים הסיניים, הרי שידו של לי יו' המחזאי מורגשת בכל הספר; הנטייה המסאית שלו בולטת במקומות רבים בגוף הרומן - למשל, דבריה של ין-פאנג על נאמנות ובגידה, נאום הגנב האציל, או ההרצאה המלומדת על השימוש בכרית בעת המשגל - ושולטת לגמרי בפרק הראשון ובפסקה המסיימת את הספר, והחינוך הקונפוציאני המסורתי שקיבל מסביר את הציטוטים המרובים מספרי המופת הקונפוציאניים (מנציוס, למשל, או 'דרך האמצע') אם כי לא את מה שהוא עושה בהם, ואת הבחינות הממשלתיות כמטאפורה חוזרת להתנהלותו של וי-יאנג בחדרי המשכב.

ברשימה קטנה על "לשבת" (יש גם על ללכת, לעמוד, לשכב, לשתות, וכו'), הוא מהלל את המורה הקדום קונפוציוס, שכן לטענתו מעולם לא היה איש שהצטיין ממנו בשמירה על חיותו, "מנין אני יודע את זה?" הוא שואל, ועונה, "מהפסוק [שנאמר על קונפוציוס ב'מאמרות' י' 24] 'במיטה לא שכב כמו פגר, ובחדרו לא ישב כאורח'." שכן, אילו התנהג תמיד כראוי למעמדו, על-פי כללי הטקס, נוקשה "כמו פסל מחימר או מעץ, האם היה זוכה להאריך ימים?" הגמישות, הטבעיות והרעננות שהוא מציין (לא בלי אירוניה, מותר להניח) לגבי קונפוציוס, בוודאי יפות לגביו - בדבר הביקורת לפרק האחרון של 'מחצלת הבשרים' הוא מדמה את עצמו לפילוסוף הגדול - אבל יש עוד משהו שמשותף להם: "דבר אחד עובר כחוט השני בתורתי," אומר קונפוציוס [ 'מאמרות' ד' 15] על עצמו, ואפשר אולי לומר את זה גם על לי יו', שבכל דבר מהדברים המרובים שבהם עסק ניכרת התאווה ל"מידה הנכונה", היא "דרך האמצע" (הקונפוציאנית); לא יותר מדי ולא פחות מדי. כך באמבטיה, למשל, להתחיל בפושרים ולהוסיף חמים בהדרגה, כך באכילה וכך כמובן בסקס. יש אמנם דברים שאפשר להרבות בהם בלי חשש, להתבונן בפרחים למשל, או להקשיב לציפורים - הוא כותב ב'על תענוגות האביב' - אבל במשגלים מוטב לא להפריז, על מנת שהגוף לא יהיה תשוש מכדי להחזיק מעמד בעונה החמה...

דומה שאין צורך להצביע על הרוח הפוסט-מודרנית (במובן ש'טריסטרם שאנדי', למשל, הוא פוסט-מודרני) הטובה שעולה מהספר המתכתב כל הזמן עם עצמו, או על הכבוד והחיבה לנשים וההבנה למיניות האשה שהוא מגלה - הוא בוודאי נוח יותר לקורא בן זמננו מהרומנטיקה הקלושה שעוטפת את משכביה של 'פאני היל' - אבל אולי כדאי להגיד מילה על הרווחה המטאפיזית שמאפיינת את עולמו של לי יו'. הציפוי הכמו-קונפוציאני הזה, סיפור המוסר הבודהיסטי (השכבה השניה שעוטפת את העלילה, ושגם היא ומנגנון הגמול הכפול שלה - מידי שמים ומידי אדם - הם בעיקר המצאה דרמטית פורייה, ולאו דווקא פרי של אמונה דתית), ובני-האלמוות הדאואיסטים שצצים פה ושם במהלך הדברים, מזכירים לנו שסין הקיסרית היתה התרבות הגדולה היחידה שדת ממוסדת לא תפסה בה מקום חשוב; מה שאומר שהסינים נהנו מחופש תיאולוגי ומטאפיזי שלא היה מוכר במערב עד לא מזמן מצד אחד, ומצד אחר - שלמעשים הכמו-דתיים (הדלקת הקטורת במקדש, הפנייה לבן-האלמוות) ולביטויים כמו "מחולל הדברים" שמופיעים לא אחת בספר אין קשר לאמונה דתית מנוסחת, לא יותר משיש לנישוק מזוזות בתל אביב של העידן החדש.

 

שם הספר: מחצלת הבשרים
שם המחבר: לי יו'

תירגם מסינית: דן דאור
בשיתוף הוצאת עם עובד/ספריה לעם בתמיכת המפעל לתרגום ספרות מופת
מספר עמודים: 244
פורמט: 11X19 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
ציור מתקופת מינג
עיצוב העטיפה: יהודה דרי

מחיר מומלץ: 79 ₪
מסת"ב 965-13-1743-4
דאנאקוד 32-20771


שתפו ספר זה עם החברים