חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

אליס אמרה שהוא מת.
"באתי וראיתי אותו מת. כיסיתי אותו בעיתונים ואיש לא היה לידו. אשתו נעלמה, כולם נעלמו. נשארתי לבדי."

אליס אמרה שלקחה אותו לבית-הקברות וראתה שם אנשים נטולי פנים. "האנשים שם היו בלי פנים," אמרה לי. היא דיברה אליהם ולא זכתה לתשובה. אחר-כך עזבה אותם והלכה לדרכה. כך תם ונשלם הסיפור.

"ספרי לי עליו," אמרתי לה.

"איך אספר לך?" שאלה. "אני, שחייתי איתו, לא יודעת. כשאתה חי אתה לא שׂם לב לדברים. לא שמתי לב לכלום. אני פשוט לא יודעת." היא הנידה בראשה וחזרה על המשפט שאמרה: "אני יודעת שהוא הלך ומת לחינם."

אני זוכר את דבריה של אליס. ניסיתי לשחזר את מה שסיפרה ומצאתי חורים בסיפור. כבר איננו יודעים לספר סיפור. כלום איננו יודעים. כל הסיפורים מלאים חורים. סיפורו של גאנדי הקטן תם ונשלם. המסע תם ונשלם, וגם החיים.

כך תם ונשלם סיפורו של עבד אלכרים חצן אלאחמדי אלמע'אירי הידוע כגאנדי הקטן.

גאנדי הקטן התעורר. גאנדי הקטן לא נרדם לרגע כל אותו הלילה, לילה שהיה שונה מן הרגיל בקיץ המשונה ההוא. ביירות הקיצה משנתה ונדמה שלא נמה. והיה המֶלח. כל האנשים אמרו שמלח לבן התפזר ברחובות. כאילו ירד גשם של מלח. גשם לא ירד, והעיר שקעה בדממה. ביירות שוחה בחושך ושוקעת.

גאנדי הקטן הרגיש שהעיר שוקעת. הדממה זחלה וטיפסה על עורפו של הגבר הקטן שישב לבדו בפינה במרתף של בניין בּוּרְג' אלסלאם, שהפך לביתו הקבוע בשש השנים האחרונות. גאנדי הקטן נתקף פחד. פחד שאינו דומה לפחד שהרעיד את גופו כששמע את רעש המטוסים הפושטים על העיר. זה היה פחד אחר. פחד שעוצם את העיניים עם שתי אבנים כבדות. הגבר הקטן לא הצליח לפקוח את עיניו למרות שלא ישן. נדמה היה לו שראה את צילה של אשתו הגוצה והשמנה משוטטת ברחבי החדר, כאילו מבקשת לומר משהו ולא אומרת.

לפתע החל הרעש אשר ניסר את צירי הדלתות ומשקופיהן. עשרות מטוסים פילחו את האוויר, חגו נמוך בשמים וכמעט נשקו לראשי הבניינים. גאנדי הקטן לא נע ולא זע. נראה היה שישן, אבל לו היה נדמה שלא ישן. ובעודו מנסה לישון פקד אותו לפתע משב של עֵרוּת. הוא כבר לא ידע אם ראה או חלם חלום. הוא פקח את עיניו הקטנות ולא ראה דבר. הוא מצא עצמו יושב בפינת החדר, בדיוק באותו מקום. הפחד בלע אותו. הוא נשען על הקיר וחש שהוא עומד להתמוטט.

הוא פקח את עיניו אך לא ראה דבר. הוא ישן ולא ראה דבר. לובן של שחר מוקדם החל לפלח את החשכה והטיל גון אור מוזר על הדברים. הוא לחלח את שפתיו בלשונו ופיו נמלא בטעם של מלח. הגשמים של אתמול המטירו מלח. גאנדי הקטן ראה את המלח מפוזר בחוצות העיר. משטחי הלובן הפרושׂים ברחובות נראה לו כלשונות של חיות מתות המוטלות על הקרקע.

"אתם מלח הארץ," אמר לאשורי הישיש כשביקר בחנותו ערב קודם לכן. זה היה ב-14 בספטמבר 1982. הצבא הישראלי הגיע לשערי ביירות. הפיצוץ באשרפיה גרם לגאנדי להרגיש שהעיר צונחת לים. הוא נזכר באמין הכומר האורתודוקסי, שהכיר עוד בהיותו עלם צעיר. הוא היה נעצר מול ארגז הצחצוח בנעליו הלבנות-חומות, וגאנדי היה נתקף במבוכה, שכן לא ידע כיצד לצבוע את נעל העור המחוררת מבלי להבעיר את חמתו של הכומר. כעת נזכר בנעל, בפניו הכחושות והכהות של הכומר, ובאמירה שהיה מסנן תמיד בין שיניו הלבנות: "אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ וְאִם הַמֶּלַח הָיָה תָפֵל בַּמֶּה יָמְלָח." הכומר תמיד סינן את המילים בין השיניים. כיצד ימשיך לדבר כאשר יזדקן ושיניו ינשרו? גאנדי הקטן הספיק לראות את הכומר מזדקן, מאבד את שיניו ומפסיק לדבר.

יום אחד ראה אותו מול כנסיית סַיִּידַת אלנִיַאח, לאמור אדונית הקינות. הכומר הסתובב כמשוגע ולא פצה את פיו, למעט התפילות שמלמל ביוונית. גאנדי זכר את הכומר, אבל את שמו שלו שכח. אפילו שכח למה כינו אותו גאנדי ולא ידע מי הגאנדי הזה בכלל. כשהפרופסור האמריקאי הגבוה סיפר לו שגאנדי היה מנהיג גיבור של ההודים, צחק גאנדי הקטן צחוק כבוש. מאז שעבד במסעדה של סלים אבו עיוּן לא העז לצחוק, עד שצחוקו נראה כפיהוק. הצחוק חזר אליו אמש כאשר שמע את הידיעה על הפיצוץ ועל מותו של נשיא הרפובליקה בַּשיר ג'וּמַייל. אלא שהוא השאיר את צחוקו בחזית החנות של ספירו בעל הכובע ושב בריצה הביתה.

בעל החנות: גבר בשנות השישים לחייו שישב תמיד מאחורי הדלפק והצליף בזבובים שסביבו. הוא דיבר על קץ המלחמה, והאשורי הזקן הנהן בהסכמה. גאנדי הקטן שנא את האשורי בעל האף הגדול, שהיה מחווה קידה בפני כל אדם ואדם. נכון שהוא צחצח את נעליו ונעלי ילדיו אצל גאנדי, אבל זה היה מזמן. גאנדי הקטן עזב את המקצוע כבר לפני חמש שנים. זו לא הייתה הפעם הראשונה שעזב את המקצוע.

בפעם הראשונה עזב את המקצוע כאשר פתח מסעדה על חשבון הכלב האמריקאי. הוא נזכר בסיפור על מיסטר דייוויס, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה האמריקאית בביירות, שהכיר לו את הכומר אמין והזמין אותו לתפילה בכנסייה. גאנדי ביקר בכנסייה רק פעם אחת, אבל התיידד עם הכלב של מיסטר דייוויס, ובזכות הידידות הזאת הפך לבעל מסעדה.

יום אחד ניגש אליו מיסטר דייוויס וביקש שיסייע בידו להאכיל את הכלב. "אני אין לי כלום חוץ מנעליים," אמר גאנדי. אבל הפרופסור האמריקאי, שדיבר ערבית בלהג ביירותי, ביקש ממנו להביא שקית יוּטה חומה וללכת בעקבותיו.

גאנדי הלך בעקבותיו אל המסעדה של האוניברסיטה האמריקאית, שם מילא את השקית בשאריות של אוכל. אחר-כך לקח את השקית לביתו של מיסטר דייוויס, ומן השקית הזאת צמח הרעיון. מדי יום הביא כמה שקיות יוטה ומילא אותן בשאריות מזון. שקית אחת השאיר לכלבו של מיסטר דייוויס ואת האחרות סחב לביתו בנַבְּעָה. שם, בחזית הבית, פתח מסעדה: לַבָּנֶה, גבינה, בשר, קציצות קבאב, חומוס ושאר ירקות.

צלחת לַבָּנֶה בעשרה גרוש. צלחת בשר בחצי לירה. באלוהים, גאנדי פתח את המסעדה הזאת על חשבון הכלב. וכאשר הכלב מת הציע גאנדי למיסטר דייוויס לקנות לו כלב חדש. אבל דייוויס נתקף תוגה. אמרו שעמד להתגרש מאשתו. אמרו שאשתו הרגה את הכלב מתוך קנאה. זה לא מנע מגאנדי מלקנות גור כלב-רועים ולגדל אותו בביתו. אז התחילו הבעיות: בתו סוּעאד צרחה ודעתה של אשתו כמעט נטרפה עליה. אלא שכל זה היה לשווא. מיסטר דייוויס עזב את ביירות והכומר סירב לקחת את הכלב, שבינתיים גם נקשר לגאנדי. גאנדי נאלץ להרוג את הכלב ולחזור אל ארגז הנעליים.

הפעם הסתלק מהמקצוע אחת ולתמיד. הוא הסתדר והתמנה לאחראי על הניקיון ברובע. אשתו פאוּזִיָה אמרה שהחליף מקצוע, וממצחצח נעליים הפך זבלן. זה לא מדויק. הוא מוּנה לאחראי על הניקיון. זבלן לא אחראי על כלום. הוא מטאטא את הרחובות, אוסף את האשפה וממשיך בדרכו. גאנדי הקטן, לעומת זאת, היה אחראי לניקיון מתחילתו ועד סופו: לפזר שקיות ניילון, לאסוף אותן, להשליך אותן ולהשגיח שאיש לא יחבל בשיטה.

הם ישבו מול החנות ודיברו על סוף המלחמה. גאנדי הקטן נותר לעמוד. לא מפני שהעדיף לעמוד, וגם לא משום שלא הוזמן לשבת, אלא מפני שלא היה לו מה לומר. הוא לא ישב. הוא נשאר לעמוד במקומו והקשיב לפטפוטיהם. האשורי דיבר על המזון לחתולים שנעלם מן השווקים בזמן המצור המתמשך, סֶת נג'את דיברה על היוד שבמי הים ועל ערכי התזונה שלו, וגאנדי ניסה להבין את פשר השמחה שעל פניהם. לפתע ראה את הפנים המתארכות. קריין הרדיו הודיע על פיצוץ באשרפיה והאנשים החלו לנוס לבתיהם.

הפנים התארכו ונראו כמו מסכות. המסכות רצו בחוצות העיר שהתרוקנו מאדם. אפילו קולות הצעדים כבר לא נשמעו. בעל החנות נעל את החנות. סֶת נג'את רצה לביתה. גאנדי מצא עצמו מתהלך ברחובות ללא פשר. הפעם הבין שהמלחמה לא נגמרה. שלושה שבועות לפני כן, כשראה את בנו בוכה ברחוב, חשב שהמלחמה נגמרה. "המלחמה נגמרה," צעק גאנדי, החזיק את בנו בכתפו ואסף אותו אל הבית. כאילו בכיו של הילד בישר את קץ המלחמה. כוחות הפדאיון הפלסטיניים היו בדרכם אל הים והצבא הישראלי עמד בשערי ביירות.

"הכול נגמר," אמר בנו. "האמריקאי הטוויל יחזור, ואיתו יחזור כל דבר למקומו. גם אנחנו נחזור להיות כמו שהיינו."

באותו לילה אמר גאנדי לאשתו, אחרי שהאכיל את בתו סוּעאד, אחרי שהכריח אותה לפתוח את פיה ואחרי שאיים עליה במכות והיא ברחה ונצמדה לקירות. אחר-כך הילדה נעתרה, התיישבה מולו, והוא האכיל אותה כאילו פיטם תרנגולת. אחר-כך עלתה הילדה על יצועה וישנה. באותו יום אמר לאשתו שכל דבר שב למקומו, ושבנוֹ הסַפָּר יכול להתחיל את חייו מחדש.

באותו יום הפכה המלחמה למסכות על פני האנשים. האנשים הפכו למסכות נטולות עיניים ההולכות ללא מטרה בחוצות העיר. גם גאנדי הקטן הלך. הוא לא הלך הביתה. האם ידע שהלך אל המוות? שהלך בדרכו האחרונה? האם נכון שאנשים שהולכים אל המוות מריחים קודם את ריחו ומקדמים את בואו מבעוד מועד? האם צעד גאנדי את צעדת הפרידה שלו כאשר התעכב מול הבר? הוא היסס ארוכות לפני שנכנס, וקיווה למצוא את אליס במקומה הרגיל, עומדת תחת הפנס האדום החיוור ובידה שלושה ורדים אדומים.

הוא לא שאל אותה לאן נעלמה במשך כל ימי המצור. בעצמו לא ידע היכן היה. הוא לא זכר דבר מימי המצור, לבד מכך שלא זכר דבר. הוא שכח את העבודה ואת האנשים. אשתו אמרה שלקה בשיטיון משום ששכח את שמות האנשים. הוא לא שאל את אליס דבר.

הוא התקרב והתיישב מולה מעבר לשולחן. היא הושיטה לו כוסית ברנדי והוא גמע אותה בלגימה אחת. אחר-כך הניחה את ידה על ידו הימנית המוטלת על השולחן. אליס התחילה לדבר, ודיברה הרבה. זה מה שהיה אומר גאנדי אילו היה הוא מספר לי את הסיפור. הוא היה קצר רוח לנוכח שצף דיבורה, ונהג לשתוק.

אני נמצא במקום אחר. אלמלא הייתה אליס מרבה בדיבור לא הייתי לומד דבר. אבל למה גאנדי סיפר לה את כל הסיפורים? האם באמת סיפר לה, או שבדתה אותם מליבה? היא סיפרה שברחה ממועדון הלילה בְּלוֹ-אַפּ בליל התקרית בין כמאל אלעַסְכָּרי ואסעד עוואד. אתם לא יכולים לדעת. היא ידעה. היא אמרה שהמלחמה התחילה בבלו-אפ. ועל מה? על כלום. "הלב שלי נשבר. הרגו אותם. את הגברים הרגו ולמנוולים הניחו לחיות. ביום שברחה מהמועדון פגשה אליס את גאנדי הקטן. הוא שסידר לה את העבודה בבר מונטנה שברחוב חמרא, ליד בּוּרג' אלסלאם.

אלמלא מת כמאל אלעסכרי, אליס לא הייתה פוגשת את גאנדי. ואלמלא נפגשה אליס עם גאנדי, לא הייתה מספרת לי את הסיפור, ואלמלא נעלמה אליס, או מתה, לא הייתי מעלה על הכתב מה שאני כותב עכשיו.

אליס אחזה בידו הימנית וניסתה לקרבה לשפתיה. גאנדי הקטן משך אותה במהירות לאחור. "המוות מגיע. המוות כמו מֶלח," אמר לה.

"מה הדיבורים האלה? בשם אלוהים, קום לך לאשתך וילדיך," אמרה לו.

"אני יודע. אני מריח את המוות," אמר וקם ממקומו.

היא לא שאלה לאן. היא הניחה לו ללכת אל מותו. היא ידעה. אמרה לי שידעה שימות. "למרות שפחד מהמוות, הוא הלך לקראתו ומת," כך אמרה לי אליס. מולנו ישב הבעלים של מלון סלוניקי ובהה.

הוא חזר הביתה וניסה לישון. איש לא ידע על מה חשב באותו לילה. האם חשש לבנו חִצְן שעדיין לא חזר? האם צפה בחייו חולפים לפניו כבסרט קולנוע, כמו שנוהגים לומר מחברי הרומנים? כל שאנו יודעים הוא שהתעורר בוקר אחד והרגיש שלא ישן. זה מה שאמר, סיפרה רימא. שאגות המטוסים קרעו את אוזניו. הוא הכין ספל קפה מתוק כמו שאהב, ולפתע שמע דפיקה מהוססת על הדלת. אשתו ישנה, ובתו נעה בחוסר מנוחה במיטתה כאילו לא ישנה. הוא פתח את הדלת וראה את רימא. היא עמדה לפניו בשׂערה הבלונדיני המסולסל שכיסה את ראשה כמו כובע. היא היססה לפני שנכנסה. היא שאלה על ראלף, וכשגאנדי ענה לה שהוא לא נמצא, רצתה ללכת. אבל גאנדי הזמין אותה לספל קפה. הוא אמר לה שבנו לא ישן הלילה בבית. אולי נשאר לישון במספרה. נראה שלא הקשיבה.

היא רטנה שהקפה מתוק מדי ואחר-כך שאלה מה החדשות. "היהודים בביירות," ענה גאנדי, "ובַּשיר ג'וּמַייל מת." "הוא מת," ענתה אחריו בהנמכת קול ואחר-כך פרצה בבכי שעטף את כל גופה. גאנדי לא הבין אם בכתה בגלל היהודים או מפני שדאגה לחִצן, או מפני שהתעצבה על רצח הנשיא. היא בכתה בצורה משונה וכל גופה רעד. היא התנדנדה לצדדים כאילו רקדה, עד שספל הקפה כמעט נשמט מידה. היא הניחה את הספל על השולחן והסתלקה במהירות, כשגבה כפוף לפנים ושׂערה המסולסל מרקד על ראשה כאילו הודבק אליו. גאנדי לא עצר בעדה. הוא הניח לה ללכת והגה במר גורלו. הוא פתח את הטרנזיסטור ושמע חדשות על כניסת הישראלים לביירות. לפתע החלו קולות ופיצוצים. הוא לא חשב על בנו חִצן ולא על בתו המשתטחת על הרצפה. הוא לא חשב על איש, אלא על ארגז הצחצוח שלו. הוא קם על רגליו, הזדרז אל ארגז העץ המוטל מוזנח בפינת החדר והחל לנקותו.

גאנדי חשב כל הזמן על אליס. מאז אותה פגישה חש באחריות עליה. אבל אליס הייתה חזקה כל צורכה, ומאז שגאנדי לקח אותה אל הבר מונטנה שברחוב חמרא שׂרדה בכוחות עצמה. נכון שחסן אלזַיְלָע ארגן הכול. אבל אליס הצליחה להתמודד עם הבעיות בכבוד וסיימה את הקריירה שלה בבר כמוכרת פרחים. אלא שהזמנים השתנו והלקוחות השתנו. חיילים וקבוצות של חמושים נכנסו אל הבר ושתו משקאות כאילו הם לוגמים שמן קיק. הלכו הימים שבהם אנשים ישבו, לגמו משקאות וסיפרו סיפורים על בחורות או הקשיבו לסיפורים כאלה. האווירה החדשה לא מצאה חן בעיני אליס, אבל היא הסתגלה אליה. מדי פעם בפעם אף הצליחה למכור פרחים ולהתקיים.

אחרי שמועדון בְּלוֹ-אַפּ נסגר, ואחרי שנתיים של בטלה, סידר לה גאנדי הקטן בעזרתו של אלזַיְלָע את הבר הזה. אלזילע הוא סיפור בפני עצמו. אחרי שרצח את אחותו וניסה להתאבד, התגייס לאחד מן הארגונים במלחמת האזרחים, נדד בין כולם, ולבסוף התמנה לאחראי על הברים. למרות חיוורונו, זקנו הקצוץ למחצה והעבר הפלילי שהתרברב בו – אליס אמרה שהיה לו מבט תמים בעיניים.

בבר הזה תיפגש אליס עם גאנדי הקטן. הוא נכנס אליו כמעט מדי ערב, רוקן כוס ברנדי והלך לביתו. אליס לא הצליחה לשכוח את גאנדי. "אפילו את אבא שלי שכחתי. אבל את גאנדי לא. הוא היה בן-אדם יוצא דופן. כאילו היה גבר, אבל לא ממש. איך אגיד לך. כאילו אתה עומד מול מַרְאָה. אני מכירה טוב-טוב גברים. מאבי מולידי ועד הריקודים בברים מאז שאני בת שתים-עשרה. והיה הרוסי הלבן. איך קראו לו? זה שהיה מסניף את החומר הלבן ורוקד על השולחנות כאילו הוא מלך.

הוא באמת היה מלך. אמרו עליו שהיה מרגל ישראלי. לא נורא. והיו סֶגֶן טנוּס ואשתו, והאימפרסריו אבו ג'מיל שקנה ומכר אותנו, והיה המנהיג הבלתי מעורער. אני לא הולכת לספר לך על המנהיג הבלתי מעורער, אתה תחשוב שאני משקרת. אני משקרת, אדוני? אתה כמו בן שלי. וגאנדי, אללה ירחמו, היה כמו בן שלי. לא יודעת מה לא בסדר איתי. אפילו עם המנהיג הבלתי מעורער זה קרה. כשתפסתי לו שמה למטה הוא צרח, ואני הרגשתי שהוא כמו בן שלי. אני אין לי ילדים, אבל כשאני נזכרת בהם, אני מרגישה את החלב גודֵש את חזי ומתחיל לזרום. אבל הכומר. עם הכומר זה דבר אחר. הוא בן-אדם מאמין ואיתו התנהגתי אחרת. שכבתי איתו. מסכן, הוא איבד את הזיכרון. תאר לעצמך, שכח שהוא כומר. הוא אמר לי: 'יא אליס, לאשתי קוראים אליס.' לא האמנתי לו.

העברתי אותו דרך כל המעברים והמחסומים אל המעון הסיעודי באשרפיה. ומשם העניינים הידרדרו. אחר-כך אספר לך. על מה דיברתי? דיברתי על משהו. כל הזמן אני מדברת. זה מה שאמר לי סֶגֶן טנוּס, אבל יצא פחדן. על כל פנים, יא אִבְּנִי, מה היית רוצה שאספר לך?"

אני מקשיב לה. אני רואה אותה מולי כאילו אינה מולי. מתפוגגת אל תוך מילותיה. גופה מתאיין והסיפורים הופכים לסיפורים.

"כמאל אלעסכרי היה גבר, אללה יסתר. אלוהים ישמור על כבודו ועל כבוד כולנו. איש לא העז להתקרב אליו, ובגלל זה הרגו אותו. הרגו אותו והשליכו אותו בבר מתפתל למוות. יא חראם. יא גאנדי, יא עבד אלכרים. לא יודעת למה היו לו שני שמות. כאילו היה יותר מאיש אחד. הוא היה כמו מַרְאָה, וכשמת הרגשתי שהמראה מתנפצת. והיא באמת התנפצה. זה מה שאתה רואה. אני כבר לא מוכרת פרחים. והבעלים של מלון סלוניקי הוא בן-אדם מאוס שאני לא מסמפטת. ומה נהיה ממני? מנקה. לוּ רק היית יודע, יא אוּסתאז, איך הייתי. אתה לא יודע. אתה בטח חושב שעכשיו זה עכשיו, אבל יא אִבְּנִי, זה לא נכון."

אליס חתמה את סיפורה בתמונת הגבר המת.

מצאו אותו מושלך ולצידו ארגז הצחצוח. אמרו שפחד אחז בו אחרי ששמע שהישראלים עוצרים את כולם. הוא פחד ללכת לכלא ופחד לחזור למערה שנכלא בה לפני זמן רב. הוא פחד שיאשימו אותו בשיתוף פעולה עם הפדאיון, מפני שקיבל משרה בניקיון. הוא הרים את הארגז, כרך את רצועת העור הישנה לצווארו, הניח לו להיטלטל מצד לצד, וצעד קדימה רועד מפחד. הם היו בכל מקום. צעקו לעברו שיעצור. אולי לא צעקו. אף אחד לא יודע. אבל הם ירו. הניחו לו ליפול ולהתמוטט על גבי ארגז הצחצוח. הצוואר מונח על הארגז והגוף שמוט לפנים.

אליס באה וכיסתה אותו בעיתונים. היא שמעה את היריות מהבר שבו ישנה בלילה, ורצה. היא ראתה אותו ואת המים הרבים שזרמו ושטפו את העיר. המלח שכיסה את חוצות העיר נמס עם המים. העיתונים נספגו במים והתכווצו. אליס עמדה שם בשמלתה השחורה והארוכה בעוד הגשמים מציפים את העיר המותשת ממצור.

אליס אמרה: "כל זה היה מזמן."

אליס אמרה: "יא אִבְּנִי, אתה חושב שאני אליס. אבל אתה טועה. אליס הייתה ואיננה עוד. הכול היה, ואין עוד עכשיו. היה, כלומר: היה מזמן. הכול היה מזמן. עכשיו – אין דבר כזה."

אליס לא אמרה כלום. היא נעלמה ברחובות הזרועים מוות. לשווא חיפשתי אחריה ארוכות. הלכה כאילו נכנסה אל בין ההריסות, ונבלעה בהן.



 

שם הספר:
מסעו של גאנדי הקטן
מאת: אליאס ח'ורי

رحلة غاندي الصغير
الياس خوري

תרגום מערבית: יהודה שנהב-שהרבני

מהדורה ראשונה, אפריל 2016
מספר עמודים: 182
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
עיצוב העטיפה: ירמי אמסטר
מחיר מומלץ: 88 ₪

מסת"ב 978-965-560-026-1
דאנאקוד: 497-1205


שתפו ספר זה עם החברים