חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

תולדות האמנות | א. אנחנו

אני האש ששרפה את האורנים שבקצה הגן, את הפיטנגו הזקן ואת האשכולית המרה, החוּשחשית, שמעולם לא טעמתם. אני האש שעלתה בהר וירדה במטע הזיתים ומשם אל הכביש, אל דרך הכורכר, אל הטראסה העליונה, אל הבוגנוויליה הכתומה, אל האורנים, האורנים שהשלימו את המלאכה בגיצים ובאצטרובלי אש שהטיחו בשקדים ובאלת המסטיק ובפלפלון הזקן.

אני הרוח שליבתה את האש ששרפה את האורנים, עלתה בהר וירדה במטע הזיתים וכילתה את הגן הישן שגרפתם וזיבלתם והשקיתם ואהבתם. אני הרוח, השַרְקִיָיה המזרחית, שהחרידה את הכבאים בסחרורי להבות ובנשיפות ובחרחורים ובאבק צורב שזריתי בעיניים, בעיניים. אני הרוח, הרוח הרעה, שהבריחה לא רק את הכבאים ואת השוטרים, אלא גם את הדְריאַדוֹת ואת רוחות היער ואת הפֵיות, מגזעי העצים ומהעלווֹת ומהבצלים שנמו את שנת הקיץ, הקיץ שהתארך השנה לתוך הסתיו.

אני הרוח, הרוח הטובה של הציירת הזקנה המתה, הערירית, שנשפה חרישית ולא יכלה לשרקייה שליבתה את האש ושרפה את הבוסתן, את הפיטנגו הזקן ואת האשכולית המרה. אני הרוח שראתה את חזירי הבר רצים בטירוף דעת, עולים מהגן אל השביל ומהשביל אל המדרגות שהעפילו אל הכיכר, הכיכר שהייתה שרויה בעלטה גמורה מפני שעמודי החשמל בכניסה אל הכפר נשרפו ונפלו על הברושים ועל התאנה. אני התאנה המרקיבה, שרֶשֶף חשמל נאחז בה אבל היא לא נאכלה אלא בערה ובערה.

אנחנו חזירי הבר שנסו מההר שהיה בוער כל הלילה, לוט בערפל עשן מחניק, שנכווינו ונצרבנו, שצרחנו וצווחנו, ששעטנו ממטע הזיתים אל הכביש, מה שלא היינו מעזים לעשות בדרך כלל, ומשם רצנו אל שביל הכורכר, אל הבתים בפאתי הכפר, אל הכיכר שהייתה אפופת עשן, היכן שקולות אנשים היו צועקים, איפה צינור הכיבוי כשצריך אותו לעזאזל, וקולות אחרים ענו להם ברוע, קיבּינימט המדינה והראש ממשלה שככה עוזבים אותנו לבעור כל הלילה, שנמלטנו אל פחי האשפה הגדולים של המסעדה, שהייתה פעם מסגד, שם היה צונן יחסית, נעים, וריח של ירקות רקובים משיב נפש קיבל את פנינו.

אני בן זוגו של האמן שגררו אותו אל שביל הכורכר, אותו ואת שלושת הכלבים שלנו, אף שלא הסכמתי להתפנות מהבית, וצעקתי ובעטתי בשוטרים, שנטלו ממני בכוח את חגורות הכלבים ואת המפתחות של הג'יפ, והושיבו אותי לפני ההגה, ואת הכלבים העלו בפתח האחורי, לא לפני שהשכיבו את המושבים האחוריים וזרקו עליהם שמיכת פּיקֶה ישנה שמצאו בבגאז', וציוו עלי לנסוע אחת שתיים, יאללה, יאללה, אחת שתיים זוז, והפכו אותי ואת הכלבים שלנו לפליטים בעל כורחנו.

אני התאנה שראתה את החזירים, אמא חזירה גדולה – בראש, וארבעה חזרזירים – בטור עורפי אחריה, שהקטן שבהם, במאסף, היה הולך ומתרחק מהחבורה מפני שבפרוותו נתפס זיק של אש, גחלת שהפכה עד מהרה ללפיד בוער, שהיה נוער וצורח עד שנעצר במקומו באפיסת כוחות וראה – בפעם האחרונה בחייו – את אמו ואת אחיו רצים הלאה הלאה, מטפסים במדרגות, עד שנעלמו מעיניו בעשן שעלה מהכיכר הגדולה, איפה שבימים רגילים אשה ערבייה מוכרת לתיירים את מרכולתה, תבשילים וכבושים וממולאים ומאפים שהיא מביאה מהכפר האחר במעלה ההר, היכן שהתיישבו הפליטים הראשונים.

אני האמן שלא היה באותה השעה בביתנו בכפר, מפני שבן זוגי היה בטוח שזו שריפה מקומית שלא תתפשט במעלה ההר ותגיע אלינו, ועל כן צעק לי בפלאפון שזו טיפשות גמורה לעזוב את הסטודיו שלי בתל-אביב ולבוא הביתה – אל תפריע לאמנות שלך, צייר שלי – אלא אם כן יחול שינוי דרמטי, אז יסמס לי ואעלה על הרכבת לעתלית ומשם בטרמפ לכפר, לעזור לו עם הבית ועם הגן ועם הכלבים שלנו. אני האמן שהיה מצייר חזירי בר שחורים וצהובים, סדרה שלמה, חזירים גדולים, כִּתמיים, פראיים, צצים ונעלמים בקווי אורך של נזילות ומשיחות מכחול שהיו כעין יער קמאי, יער שמייצג את כל היערות שבעולם. אני האמן.

אני האש שהיתלה באמן ובבן זוגו של האמן וברוחה של הציירת הזקנה ובתאנה הקשישה ובפיטנגו ובאשכולית המרה. אני האש ששרפה את החזרזיר במאסף, שהבריחה את הדריאדוֹת ואת הפֵיות ואת רוחות היער אל הכביש, שם נתקלו בכבאים ובשוטרים שהיו בטוחים שאלה בוזזים שהגיעו מהכפר במעלה ההר, ולכן צווחו להם ברמקולים לעצור או שהם יורים, יורים. אני האש שבאה ושרפה לכם את הבתים, את הגנים שלכם ואת עצי הזית העתיקים, גם את אלה ששרדו מאות בשנים, עוד מימי הצלבנים, שהפכה אתכם לפליטים לאיזה ימים. אני האש.

אני רוח הרפאים של הציירת הזקנה, שהייתה כחיץ של אוויר צונן בין הבית והאורנים, האורנים שבערו ואיימו לקרוס על סוכת הגפנים לפני דלת העץ ולהצית אותה ואת הבית. אני הציירת הזקנה שלא הניחה להם לכלות את ביתי הישן אשר אהבתי, ביתי שעל שתי הטֶראסות, העליונה והאמצעית, ולא את הבריכה, ולא את הבוסתן, ולא את אלת המסטיק והשקדים מול חלוני, מנשבת הייתי בהם בחצי הלילה עד שהגיעו חיילים וכבאים עם זרנוקי מים והצילו את הבית.

אני הבית שידע ימים טובים יותר וטובים פחות, שהתגלגל במסמכים ובצווי ירושה ובחוזי מכירה עד שהגיע אל האמן ובן זוגו (ושלושת כלביהם), שאף הם ערירים כמו הציירת הזקנה שהורישה את ביתה לגנן שלה שאהבה, הפליט, שנטע לה את הפיטנגו ואת האשכולית המרה שהייתה מוציאה ריחות הדר מתוקים באביב. אני הסתיו שבושש להגיע השנה, ובגללו נשבו רוחות מזרחיות וליבו את המדורה בעומק ההר, היכן שכפריים היו מעלים אש במזבלה, כדרך שהם עושים כל ימות השנה, כך בכל אופן הודיעו בחדשות הערב בכל ערוצי הטלוויזיה. אני הבית.

ב. אני האמן
בבית, לאחר השריפה הגדולה על הכרמל.
אני כותב ביומן. מאז שעברנו לגור בכפר האמנים רציתי לכתוב ביומן הזה, אלא שמצאתי את עצמי רק משרבט בו, רושם סקיצות, סתם פרצופים מטופשים או איברי מין. אני חושב שכל אמן צריך לכתוב יומן. אבל לא אכתוב על האנשים שהיו כאן, האמנים המייסדים, וגם לא על אלה שחיים כאן עכשיו, או על בעלי החיים והרמשים על ההר, העצים והשיחים. אכתוב עלי ועל ידידיה. אכתוב כדי להבין את עצמי, את האמנות שלי ואת השקרים שלי.

אני שקרן מדופלם. אני מאמין שהרבה אנשים כאן בכפר שקרנים מדופלמים כמוני. הרי האמנות היא שקר מוחלט, התחזות, הונאה, גם כשהיא ציור נוף מדויק לכאורה, או דיוקן שמצויר בסגנון ריאליסטי. אפילו תצלום אמנותי הוא שקר גמור. אני חושב שלא יכולתי לחיות ללא השקרים שלי, הקטנים והגדולים. לולא השקרים כבר מזמן הייתי שׂם קץ לחיי.

התחלתי לכתוב ביומן בגלל השריפה הגדולה כאן בכפר.

ידידיה נוהג לנכש את העשבים השוטים בגן, לגרף את מחטי האורנים ואת העשבים היבשים. בגלל זה לא הצליחה האש להתפשט ממש. לולא האורנים הגדולים שנטעה כאן דינה ליווין, לא הייתה מגיעה השריפה עד הבית. האורנים הוליכו אותה – מחט אל מחט, אצטרובל באצטרובל, ענף אחר ענף – אל סוכת הגפנים שלפני הדלת, אל סככת הרעפים הקטנה שנאחזו בה גיצים, אל עציצי החרס היבשים.

אבל שם היא נעצרה. אני חושב שזאת הקארמה של הבית. הגורל שלו. אולי חמלו עליו הרוחות מפני שלא היה מהבתים הערביים המקוריים, הנטושים, אלא בית חדש שבנתה הציירת ליווין. ידידיה צחק ואמר שאלה הם בטח הגִ'ינים העתיקים ששמרו על הבית, רוחות ושֵדים שמתחבאים פה על ההר עוד מימי הצלבנים והממלוּכּים. הרי הכפר הזה נחשב תמיד מקום מיסטי בעיני תושביו.

ידידיה אוהב אותי כמו שלא אהב איש מעולם, ככה הוא אומר לי תמיד. ומפחיד אותי. אני לא אוהב שאוהבים אותי יותר מדי. אבל אני לא מגלה את זה לידידיה.

אני נוסע יום-יום לסטודיו שלי בדרום תל-אביב. אני לא מסוגל לצייר פה, בכפר. אני צריך את הבדידות שלי כדי שאוכל ליצור. בכלל, מאז שעברנו לגור בכפר האמנים, לפני יותר משנתיים, החלו הבדים שלי להשחיר. הצבעים הכהים תפסו את מקומם של הבהירים, ואור השמש הטבעי התחלף באור מלאכותי. הטבע כאן חזק ומעיק עלי. גיליתי שאיני מסוגל ליצור אמנות בחיקה של אמא אדמה. אבל זה היה מאוחר מדי, ובחרתי להסתיר את הדברים מבן הזוג שלי. לא רציתי לפגוע בידידיה שהתחיל לפרוח ממש כאן על ההר, על הטראסות של הציירת הזקנה, כאילו היה בעצמו איזה שתיל. אז שיקרתי לו. זה היה השקר הגדול הראשון שלי, אני חושב.

אני האמן שחזירים גדולים, שעירים, צהובים ושחורים, צצים ועולים בו כל אימת שאני מביא את המכחולים שלי אל הבד. כאילו איזו יד נעלמה מכוונת אותי. מה לי ולחזירי בר? אף פעם לא ראיתי חזירים כאלה, בטח לא כאן בכפר. הרי הבית שלנו סמוך אל הכביש, אל פנסי התאורה הגדולים, אל רעש המכוניות המאיצות בעלייה אל ההר. לפעמים אני מוריד תצלומים של חזירי בר מהאינטרנט ומדפיס אותם. הם ההשראה הפלסטית היחידה שלי. גם החזירים המצוירים שלי הם סוג של שקר, בעצם. אין לי עניין בציור מן הטבע, נוף כזה או אחר, מוֹדֶל או דיוקן.

ידידיה אומר שהחזירים שאני מצייר הם בעצם המועקות והפחדים שיוצאים מתת-ההכרה שלי. אני לא חושב ככה – אנחנו מתקוטטים הרבה בגלל "החזירים" שלי – אני יודע שהחזירים האלה הם התשוקות שלי, התאווֹת שלי. אני מתענג עליהם ממש. אני מאמין שהחזירים הולכים איתי עוד מימי ילדותי, כשהייתי מעמיד פני ישֵן ומציץ בדמותו הגדולה והשעירה של אבא, כשהיה רוכן על הכיור בחצות הלילה לחפוף את ראשו הבלונדיני בחדר האמבטיה מול חדרי. עקבתי בעיני אחר הגומות בישבנו כשהיה משפשף את קרקפתו בשמפו נגד קשקשים, מתענג על גופו הגדול, על רגליו החטובות, היחפות, שהיו טובלות בשלולית של מי סבון, על חרחורי ההנאה שלו שהיו מהדהדים בכל הבית.

אבא שלי זיכרונו לברכה היה חזיר נאה, שמן ושעיר וצהוב. אולי בגלל זה אני אוהב גברים כאלה. גם ידידיה שלי הוא כזה, פעם הייתה לו רעמת שיער בלונדינית. היום הוא קירח. הוא איש של אדמה שהיה כלוא כל חייו בדירות עירוניות.

הוריו של ידידיה הורישו לנו ציור שמן ישן שצִייר להם חבר צייר חובב לפני הרבה שנים, נוף כרמלי של גבעות ירוקות וברושים, וכביש צר שעולה ומתעקל במעלה ההר אל זכרון יעקב. אני לא אהבתי את הציור הזה, מפני שהיה חיקוי גרוע של סֶזאן, אבל ידידיה תמיד אמר שירצה לסיים את חייו בנוף כזה, כרמלי. פעם אפילו הלכנו מכות בגלל הציור המחורבן הזה. ידידיה תלה אותו בסלון של הדירה ברמת גן, מעל הטלוויזיה, למרות שלא הסכמתי, ובאיזה פרץ של כעס השלכתי על הציור כוס יין.

ידידיה כמעט הרג אותי. הוא העיף לי סטירה שהממה אותי, ורץ אל הציור כאילו היה איזה תינוק חסר אונים שהתעללתי בו. אני לא ויתרתי לידידיה על התגובה המוגזמת שלו, עפתי עליו ובעטתי בו, וכמעט שהכיתי גם את הציור שהיה מדמם יין אדום על הקיר. אה, כמה שנאתי את הציור הזה, כאילו כבר אז חשתי בנבואה שהייתה טמונה בו. וידידיה לקח אותו לתיקון אצל רֶסטוֹרטורית מומחית בירושלים. אבל כשהשיב אותו הביתה לאחר שהושלם התיקון, לא הרשיתי לו להחזיר אותו למקומו מעל הטלוויזיה. וידידיה תלה אותו בפרוזדור.

ואכן, הציור הגשים את עצמו. הנה אנחנו, האמן (כמעט בן חמישים), ובן זוגו של האמן (כבר אחרי חמישים), שכאילו קפצו אל תוך הציור הישן של הנוף הכרמלי, ועכשיו אנחנו כלואים בתוכו עד סוף חיינו. הייתי רוצה להיחלץ מהציור הזה, היפה מדי, המאושר מדי. אבל אני פחדן ושקרן קטן. אני נושך את השפתיים כמו איזה ילדון שנענש, ועולה לרכבת היוצאת מהתחנה בעתלית לכיוון תל-אביב. כשהרכבת חולפת על פני האצטדיון החדש של נתניה אני מתחיל לנשום לרווחה, לחוש משוחרר. אני לא מעז לגלות לידידיה את המחשבות שלי, אבל יש לי תחושה שהוא קורא אותי כאילו הייתי ספר פתוח לפניו, נובר בתוך השקרים שלי ומצחקק לו בהנאה מרושעת.

ידידיה הוא איש של אדמה, של צמחים ובעלי חיים ורמשים, של הפרטים הקטנים שמרכיבים את התמונה הכוללת. אני מנוכר לטבע. האדמה מושכת אותי אליה, אבל אני רוצה לעוף, לראות את הכל מרחוק, לזהות את הזרמים באוקיינוסים, את חלקות היער שרוחות מדבר יבשות נוגסות בהן וכובשות אותן. אני נוחת בתחנת הרכבת "ההגנה" והולך ברגל אל הסטודיו שלי הסמוך לתחנה המרכזית בתל-אביב. אני לא אוהב את המקום הזה, המלוכלך, הרוחש עוני וזרות וחיים קשים. אבל כשאני מסתגר מאחורי דלת הסטודיו שלי, בתוך ארבעת הקירות הפרטיים אצלי, החופש שלי מתוק לי. חופש מלאכותי של צבעים תעשייתיים. אני מתעב צבעי שמן מפני שאינם ממהרים להתייבש כמו צבעי אקריליק.

אני אוהב סיפוקים מיידיים, וממהר לסיים ציור אחד ביום, לפעמים אפילו שניים או שלושה. אני מתנפל על הבדים ועל הצבעים, מזרז את הדימויים שממהרים להתעצב לנגד עיני כאילו היו חוששים ממני. אין בי כוחות נפש להמתין, להתמהמה ימים שלמים מול עץ אדר סורי שישריש ויצמיח עלווה, או שיח עגבניות שיגדל וייתן פרי. ידידיה יכול לשבת שעות ולהמתין לי בתחנת הרכבת בעתלית, לשם הוא נוסע לאסוף אותי בכל ערב. ידידיה אוהב להמתין.

כשהכרנו המתין לי ידידיה שנתיים רצופות, מפני שהייתי נע ונד במערכות יחסים מקולקלות ובסיפוקים של רגע. לי מעולם לא הייתה הסבלנות להמתין. ואני נענש על כך שוב ושוב.

אל כפר האמנים הוותיק הגענו דרך מכּרה רחוקה של ידידיה שמתגוררת כאן הרבה שנים. ביקרנו אצלה באיזה טיול להר הכרמל, ומייד התאהבנו במקום. כלומר – ידידיה התאהב. גם אני התלהבתי, אבל לא מאותן הסיבות. אפשר לומר שנגררתי אחרי התלהבותו, ובעל כורחי. לידידיה יש איזו אידיאה מטופשת על מה זו אמנות, ומיהו אמן, ואיך צריך לחיות אמן, ונראָה שכפר האמנים הכרמלי הגשים אצלו את האידיאה הזאת, אידיאה שהחליט לאמץ לו, ובמיוחד לי. כאילו אם נעבור לגור כאן אהפוך לחלק מהאסכולה של הכפר הזה. כאילו ישפיע המקום לא רק על חיינו, אלא גם על היצירה שלי. מי יודע, אולי אהיה אמן דגול לפחות כמו ז'ק פַבּיאן, האב המייסד של הכפר, או ירקוני הווירטואוז. אותי זה הצחיק. ואחר-כך גם הכעיס. כאילו ביקש ידידיה שאתחזה לאמן כזה שבכלל לא רציתי להיות. אני חושב שלהיות אמן זה לא עניין של מקום וזמן, או של וירטואוזיות, אלא עניין הרבה יותר נפשי. אבל מי אני שאתווכח עם ידידיה...

את הבית רכשנו מהכפר, מפני שזַכַּרִיַא לא יכול היה להחזיק בו יותר. הוא איננו אמן, ולכן היה חייב למכור אותו בתוך זמן שנקצב לו על-ידי הכפר ועל-ידי הרשויות. זה החוק היבש פה. גם ילדי האמנים אינם יכולים להתקבל לכפר אם אינם אמנים של ממש, או ליתר דיוק אם אינם מוּכרים כאמנים של ממש על-ידי הוועדה האמנותית של הכפר, "הז'וּרי". הבית התגלגל בין שוכרים שזכריא השכיר להם אותו (וזכריא הוסיף לגור בדירת הסטודיו בקומה התחתונה, היכן שגר תמיד, או התחבא, עוד בימים ההם, כשהציירת הזקנה הייתה חיה), עד שעבר לרשות הכפר ונמכר לנו.

זכריא עבר לגור עם משפחת אֶחיו בכפר של הפליטים במעלה ההר, ומעולם לא נתן לנו את התחושה שדחקנו אותו מהבית שלו. הוא איש ערירי ולא נשא אשה בימי חייו. הוא בנה לאֶחיו ולאחיותיו בתים בכסף שקיבל מהמכירה של הבית, רכש להם טנדר גדול, אבל הם נטרו לו טינה על ששמר על החוק היבש ומכר לנו, היהודים, את הבית. שמעתי על כך לא מזכריא, אלא מאנשים חורשי רע בכפר שלנו ובכפר של הפליטים על ההר.

זכריא מגמגם, אבל החוכמה שלו מחפה על הגמגום. אף שהוא מבוגר ומלאו לו שמונים שנים לא מזמן הוא מוסיף להגיע אלינו מפעם לפעם ולעזור לידידיה בעבודה בגן. הוא עודנו גבר מרשים, גדול, גבוה, שחור ושעיר, המטפח שפם עבות לבן ומכיר את הצומח ואת החי כאן על ההר כאילו היה ההר בעצמו. הוא מלמד את ידידיה, וידידיה שותה את דבריו בצמא. זכריא הבטיח לעזור לידידיה לטעת בוסתן חדש תחת זה שנשרף בשריפה הגדולה. הוא ייסע עם ידידיה למשתלה בקיבוץ יגור, ויעזור לו לבחור את העצים ואת השיחים.

ידידיה אמר שאם זה היה תלוי בו היה זכריא נוטע את עצמו באמצע הגן ומצמיח ענפים ועלים. אני בטוח שבאחד הגלגולים שלו הגנן הזה היה עץ חרוב עתיק, ענק, כמו אלה שצומחים כאן על ההר. חרוב שנשרף והתגלגל בתנים ובחזירי בר ובחרדונים שנטרפו או שנשרפו בעצמם, או שמתו בשיבה טובה, עד שהתגלגלו לבסוף בזכריא.

אבל במי יתגלגל זכריא? הוא הסביר לנו שצריך לקבל את השריפה הזאת באהבה ובהשלמה, אפילו שכילתה את כל הגן שלנו כמעט. כי גם שריפות הן מהטבע, אמר, כמו הרוח והגשם והרוע של האנשים. זכריא נטע את הגן הראשון, הגן של הציירת, לאחר שבנה את הטראסות ותיחח את האדמה וסימן את השבילים ואת החלקות.

אבל על הגן ההוא הוא לא מדבר, כמו שאינו מדבר על הבית או על האשה ההיא שגרה בו. מישהו סיפר לנו שבזמנו היה המאהב שלה. בהתחלה חשדנו בזכריא. חשבנו שאינו אלא עיט אוכל נבלות שהפיל את הציירת הזקנה הערירית בקסמו ולבסוף עט על הבית שלה ועל הרכוש שלה כמוצא שלל רב.

אבל עם הזמן למדנו להכיר אותו ולהבין שהמציאות אינה כפי שהיא נראית לעיניים זרות. גם השריפות הגדולות אינן כפי שהן נראות. הן טומנות בחובן אסונות קטנים ואסונות גדולים, אבל גם זיק של חיים, של שמחת חיים ושל הוד גדול. מראֶה האש מרומם את הרוח. בשריפה הקטנה לפני חצי שנה, זו שקדמה לשריפה הגדולה על הכרמל, עליתי אל ההר לחזות בלהבות מקרוב.

זה היה בלילה, והמראה הדרמטי נצרב בי לתמיד: האש אחזה באורנים על הרכס מול הכפר והייתה הולכת ומכלה את העצים ואת השיחים בזה אחר זה. עץ אורן אחד נטרף על-ידי האש בהרף עין. בתחילה מתלקחת עלוות המחטים, משמנת ומלבה את האש עד שנותר אוּד שחור חרוך, פחמי, גפרורי למראה, במרכז הלהבה. מהירות הכליה מבהילה ממש.

לולא שינתה הרוח את כיוונה היה הכפר עולה באש עוד בשריפה הקטנה. עמדתי מול הדליקה וברכי רעדו מעוצמתה. חשתי כאילו אני עומד לפני קתדרלה ענקית, עשויה להבות-להבות, שנראית שטנית ומבהילה אבל גם קדושה ומרגשת. קתדרלה ששינתה את צורתה חליפות: פעם עצומת ממדים וצהובה, ופעם נמוכה ומהבהבת.

קתדרלה של צהובים, של כתומים ואדומים, של סגולים וכחולים, של שחורים. קתדרלה שהלילה חרך בה קרעים, אבל היא חזרה והתעצמה, יורקת אצטרובלים בוערים ונוסעת הלאה והלאה והלאה...

אני חושב שאהבתי את השריפה הזאת שכילתה את הגן שלנו מפני שאני בעצמי נשרפתי.

ג. אני הציירת המתה
אני לא מתגעגעת ממש לימים ההם. אולי ככה, קצת. בעיקר אני מתגעגעת לזכריא, אוהו! בגלל זה נשארתי כאן. בעצם נתקעתי. אני מתגלגלת במים שזכריא אוסף בידיים מהבריכה, מקרב אל פיו ולוגם אותי. אני גם מתגלגלת ביתושה ועוקצת את המאהב שלי, תלוי במצב רוח שתופס אותי. או שאני מתחרדנת על הדקל בשמש ומציצה בחייהם של האנשים הזרים שנכנסו לגור בבית שלי. הם הרסו את כל הקירות שמה, פתחו חלונות גדולים וצבעו את שער הכניסה בצהוב סייֶנה.

נו, לא בדיוק הטעם שלי. אני לא מבינה בשביל מה צריך לפתוח חלונות גדולים כאלה, הרי השמש כאן שורפת ממש. שלא לדבר על הצעקות והמראות שרואים בחלונות מהכביש, תיאטרון לנוסעים ולמטיילים. זה לא הכי נעים כששני הבריונים האלה מתווכחים ביניהם או משליכים זה על זה חפצים... אבל כאילו שמישהו מתחשב בי, רוח שטות מזופתת שכמותי.

אני כבר אינני מכל הבחינות. אפילו את כאבי הבשר הישנים שלי כמעט שכחתי. הגוף מתפורר ושוכח הכל, תאמינו לי, אבל הנפש – לעולם לא. גם השריפה הגדולה, האחרונה, לא הצליחה להרוס את הזיכרונות שלי.

בימים ההם נחשבתי חורגת בעיני האנשים על ההר, כְּבוד החברים הציירים הדגולים. מטומטמת. ואהבתי להיות המטומטמת, ככה היה לי נוח וככה היה נוח גם להם. היינו כולנו מתחזים. כיסיתי את הפנים באיפור כבד, גם בשיא הקיץ, כשהשמש הזילה את הצבעים על הפרצוף שלי עד שנראיתי כמו מוקיון, ולבשתי שמלות וחלוקים שתפרתי לעצמי – אוהלים של טלאים וחוטים ונוצצים. "דאדא" הם קראו לי, עגבו עלי וצחקו לי. אבל מיסיֶה פַבּיאן אהב אותי והגן עלי מפניהם. ופעם, כשהיה שיכור, נתן לי במתנה את חֶלקת האדמה הקדמית מול השביל שעולה אל הכפר הנטוש: שמדמוּאזֶל דאדא'לֶה שלנו לא תסתבך בדרכים פה, נַטוּרֶלמן. נו, אחר-כך הרשיתי לו לשחק לי בשדיים...

וגם בעלת ממון הייתי, באופן יחסי לעניים כאן. כשהייתי ילדה אמא שלחה אותי לפלשתינה עם ערימה של מזומנים ותכשיטים (ונשארה להישרף "שם" עם כל המשפחה בתנורים של היטלר). לא התגעגעתי לאירופה, הדחקתי את החיים הישנים שלי כאילו היו אקוורֶל שדהה בשמש.

זו הייתה הדרך היחידה להמשיך ולחיות. והייתי מאושרת: אבנה בכסף של אמא'לה בית חדש בכפר של אמנים! לא רציתי לגור בחורבה של ערבים, שרוחות רפאים כועסות נתקעו בה. כבר אז פחדתי מהרוחות על ההר כאן. הן ראו אותי, וגם אני ראיתי אותן.

המצאתי לי דיבור של תימהונית, להתגונן מפני העולם שהיה אז גס. בימים ההם עוד היה לי מבטא גרמני כבד. אבל הגרמנית שלי הייתה מזופתת. לא הוֹך-דוֹיטְש אלא גרמנית מסורסת, מעורבּבת ביידיש של אוֹסְט-יוּדֶן, יהודים גליצאים שהלכו לעשות כסף בגרמניה, ונתקעו עם גלילי בד סאטן מזויף ופאות נוכריות משׂער סוסים. פרוֹיליין מוֹרגֶנשְטֶרן, הרקדנית, לא סבלה אותי. אמרה לכולם שאני גרמנייה מתחזה. נו, גם אני לא השתגעתי עליה, איך שאומרים.

היא הייתה נפוחה מעצמה, ואובססיבית. רקדנית משכמה ומעלה ושונאת גברים מקצועית. הסתכלה עלי כאילו הייתי שק של אשפה. לא האמינה שמוֹדֶליסטית עירום כמוני יכולה באמת להיות ציירת, אמנית. אולי פחדה ממני מפני שהייתי אשה בשלה שלא חששה להפגין את הנשיות שלה על כל צעד ושעל. נו, אמרה שאני נימפומנית. אז אמרה. אני לא אשמה שכל הציירים פה תחבו ידיים למחשופים שלי.

בשנות החמישים הייתי מוֹדֶליסטית מקצועית בתל-אביב. כולם רצו לצייר אותי, עמדו אצלי בתור עד יפו. אבל לי היו פּרֶטֶנזיות של אמנית, רציתי לצייר כמותם. וככה ירדתי מהבמה של המודל ועברתי אל הבד ואל המכחולים. וזה לא היה קל, שלא תחשבו. שוביניסטים כאלה היו שמה באגודת הציירים וב"אופקים חדשים", אוהו! גם הנשים. אבל לי היה חוש מצוין לצבעים ולגברים. טבעי. אז המשכתי לדגמן להם, ובתמורה הם הסכימו לקבל אותי לקבוצה שעלתה להתיישב בכפר האמנים החדש על ההר.

הכי אהבתי את ההוא הקיבוצניק, בן-אורן, הצייר האקספרסיבי ממינסק, ששינה את השם שלו ואת הסגנון שלו כדי שיקבלו אותו ל"אסכולה החדשה" שלהם. אבל הוא היה על תנאי. היה בתחתית כמוני. בפריז כבר היה יוצא ממנו איזה שאגאל או סוּטין... אבל כאן התיכו אותו בכור ההיתוך של חסידי זריצקי. האמנים הנחשבים של הימים ההם ציירו מופשטים אוניברסליים יפים, התעלמו מהכיעור של הארץ: מהמעבּרות המגעילות, מהשלדים שהגיעו מהשואה באירופה, מהבתים הנטושים של הערבים.

מתחזים פרובינציאלים כאלה... פעם לקח אותי בן-אורן למטע הזיתים מול הכפר והפשיט אותי, צִייר אותי בכזאת התכוונות, רשם לא רק את הגוף שלי, אלא גם את הנפש שלי. וגם הוא התפשט, לא החזיק מעצמו איזה אמן דגול. וגם רקד איתי. וסיפר לי שככה עשו גם החבר'ה של אסכולת "הפרש הכחול" בגרמניה, האקספרסיוניסטים, שהחזיקו להם שתי ילדות צועניות – מאהבות – שהיו מפשיטים ומציירים אותן בחיק הטבע, וגם שוכבים איתן. אורגיות כאלו הלכו שמה לפני המלחמה העולמית.

אבל אז הגיעו הנאצים יימח שמם, וחתכו את החגיגות של הדֶקַדֶנטים אחת ולתמיד... איש מלומד וידען היה בן-אורן, וצנוע. אהבתי איך שהיה מספר לי את תולדות האמנות המודרנית, בטבעיות כזאת, כאילו שהאמנות זה זיונים ותו לא. ואני הזדיינתי, אוהו!

בשנים הראשונות גרתי בְּחוּשה נטושה של ערבים. חדרון צר כמו בית כלא, כמו מזבח שתכף הולכים להקריב אותי עליו בגלל משהו רע שלא עשיתי. בלי מים ובלי חשמל, ורוחות פרצים שלא הפסיקו לבכות. היינו איזה חמישה אמנים שגרו בכפר ממש. כל השאר היו מגיעים רק בסופי שבוע. לא הייתה פרנסה כאן, נאלצו לרדת לתל-אביב, שם לימדו ועבדו. גם אני ירדתי לעיר הגדולה מפעם לפעם; לדגמן בסטודיה של אבני, לזלול גלידה בוויטמן, לראות סרט בקולנוע מוגרבי. אבל הייתה לי ההכנסה החודשית שלי, ויכולתי להתפנק ברוחות פרצים ובמקלחות קרות.

פעם בחודש היה מגיע "האפוטרופוס" שלי, הֶר שְטֶמֶר. דודן של אמא שהספיק לברוח בזמן מאירופה. היה מנהל לי את הכספים ואת התכשיטים של אמא, שלא אעשה שטויות עם הירושה הגרמנית שלי. נו, כבר אז הוא פזל אל הירושה שלי, החולירע הזה, חשב שאני לא נורמלית ושלא אתחתן ולא אלד ילדים (והוא צדק – אבל בזִקנתי שיניתי לו את התוכניות מאה ושמונים מעלות!). הוא הביא ארכיטקט מהטכניון בחיפה לתכנן את בית המידות שייבנה לי בכסף של אמא'לה. אני חלמתי על בית קטן, מסויד לבן, והֶר שְטֶמֶר חלם על ארמון של אֶפֶנדי עם קשתות וגומחות. חתיכת מגלוֹמן! היו לו תוכניות לבוא לגור אצלי עם האשה שימצא בשכונת הדר או על הכרמל, עם הילדים הסְמַרקַצ'ים שתלד לו. נו...

אבל הֶר שְטֶמֶר לא הצליח למצוא לו אשה בשכונת הדר או על הכרמל, וכל הזמן דחה אותי ואת הבית. רק אחרי עשר שנים התחילו לבנות אצלי, כשהאדון "האפוטרופוס" הבין שהוא הולך להישאר רווק זקן לתמיד. אוי, זה היה תענוג לעיניים: בית משלי. איך נהניתי כשהיו מגיעים הקולגות שלא סבלו אותי בגלל הכסף שלי (הגברים), או בגלל השדיים הגדולים שלי (הנשים). קנאים! לי היה תריסול של ממש, כמו בבתים החדשים בתל-אביב, והם הצטופפו בבתים ערביים נטושים, דולפים וסדוקים. ועוד חשבו שזה רומנטי... רומנטי בתחת שלי.

שוב הם התחילו לריב שמה בבית. והכלבים שלהם עומדים בחלונות שלי ונובחים, כאילו כדי להסתיר את הצעקות בתוך החדרים. ההוא הקירח, השמן, רץ וסוגר את כל החלונות בבית, והחבר שלו, הגבוה, השחרחר, רץ אחריו וצורח כמו משוגע. ומקלל. את הסטודיו למטה הם נעלו, למרות שהגבוה השחרחר היה מצייר שם בהתחלה, כשרק נכנסו לגור בבית. אבל עכשיו החלונות סגורים והתריסים מוגפים. האמנות לא אוהבת את הבית הזה, השֵדים הרעים מרגישים שם בבית.

בימים הראשונים לא היה רדיו אצלנו בכפר האמנים, היינו נפגשים בערבים בבית-הקפה של אירקה המכוערת ויחזקאל הנמוך, בכיכר המרכזית, לשמוע חדשות מפי החברים, לשתות משהו, לשיר ביחד. להתפלסף על האמנות. אה, המפגשים האלה הסתיימו בדרך כלל בצרחות ובוויכוחים, בבקבוקי קוניאק מֶדיצינל שהוטחו ברצפה או בראשו של איזה עסקן או אמן.

פעם מישהו אפילו הוריד כיסא על מיסיה פביאן, ונשלח בחזרה לחור שבא ממנו בתל-אביב. אנשים היו מוכנים להרוג את האמא שלהם בשביל הקונצֶפּטים והסגנון האמנותי. התווכחו כמו משוגעים על איזה ציור מופשט לירי או רישום פיגורטיבי שלא התאים לאידיאה הכללית. סערות בצנצנת טרפנטין.

זַ'ק פַבּיאן ומֶכַלֶ'ה רעש שלטו בכפר ביד רמה. פביאן היה בעל החזון ומכל'ה היה הביצועיסט. פביאן היה גבר גדול ומרשים, אפולו מזדקן עם תלתלי כסף ועין דאדאיסטית עצלה שתמיד קרצה לי, ומכל'ה היה קומקום תה רותח, קומפקטי, תזזיתי וממהר לכעוס. שני אמנים שהיו גם פקידים במשרד ההתיישבות, או איך שלא קראו לזה בשנות הצנע. נתנו להם איזה ג'יפ טרנטה ושלחו אותם לחפש כפרים נטושים של ערבים, לבדוק איפה אפשר להושיב יהודים. וככה הם עלו על הכפר הזה.

פביאן ומכל'ה היו חברים עוד בימים ההם הטובים, בפריז שלפני מלחמת העולם. הם הכירו בבתי-הזונות של פּיגאל ובּוּלוואר דֶה-קְלישי. שני ציירים צעירים ועניים, דאדאיסט וסוריאליסט, שיצאו לכבוש את מוֹנְמארטְר. אבל בסוף הציונות ניצחה את האמנות והם התגלגלו לחיפה לפני מלחמת השחרור. או שבכלל היו שיכורים כהרגלם ועלו בטעות על ספינת מעפילים בִּמְקום על אונייה שתיקח אותם לניו-יורק, למרכז העניינים החדש של עולם האמנות. שניהם הביאו לכאן ריחות של אירופה, של צרפתיוּת, וזה נעם לחברים בכפר, האמנים העניים שחיו על לחם ובצל וזֵיתוּנֶס, כמו פלאחים. פתאום כולם אימצו להם מילים צרפתיות, שרו שַאנסונים של איב מונטאן, חלמו על קממבּר ועל מוֹנְפָּרנאס, וכמה גברים פה התחילו לחבוש בֶּרֶטים ולעשן מקטרות... ליצנים כאלה. אני אף פעם לא התרשמתי מהשטויות האלה. אני מחשיבה את החזון אצל הגבר, לא את הבגדים ואת האַטריבּוּטים. ולאדון פביאן היה חזון לתפארת, אוהו!

מכל'ה הביא לכאן שועי עולם, לעשות להם שוויץ ולחלוב מהם כסף על הדרך. היינו צריכים אז כל גרוש: לניקוי החורבות מארבעים ושמונה, לסלילת דרכים, לשיקום הבתים הנטושים, להקמת סדנאות, לקניית חומרים ואובניים ונוּלים לאריגת שטיחים. מי לא הגיע לכאן – סופיה לורן ומרלֶנה דיטריך, ואפילו מיסיס רוּזוולט, מלכת ארצות-הברית בכבודה ובעצמה (שבמיוחד בשבילה סללו פה את הדרך הראשית, שלא תהרוס את הנעליים המעודנות שלה).

ושלא לדבר על יהודים עשירים מאמריקה, שאותם חלבנו בקלי קלות. היינו מגיעים לבית-הקפה עם הבגדים המרופטים שלנו ומנגנים להם על המצפון היהודי בתזמורת של מסרקים ודרבּוּקות, עושים להם הצגות של בוהמה חלוצית לתפארת. זה היה משעשע ולפעמים הסתיים באסון קולוסלי, כשאיזה נדיב שמרן או אידיוט לא הבין את הציורים בגלריה הקואופרטיבית, או לעג להם, שאז החברים היו מתחילים להתווכח איתו ולשכוח את עצמם, להתחמם, לקלל, להשליך בקבוק, או כיסא...

היום, כשאני מסתכלת לאחור על החיים שלי, אני שואלת את עצמי אם לא טעיתי כשעליתי לגור כאן על ההר. אולי אם הייתי נשארת בתל-אביב, הייתי נישאת ומולידה ילדים ונכדים, חיה את החיים האמיתיים ולא את האמנות, שהיא תמיד רק על יד החיים. אבל אין לי תשובה חד-משמעית. תיקונים קוסמיים יש רק במעשיות לילדים ובתוכניות של פוליטיקאים טיפשים.

בחיים את מתכננת תוכניות, אבל הטבע בא והורס לך אותן ברוח מזרחית משוגעת או בשריפת יער קטלנית.

 

שם הספר: תולדות האמנות
שם המחבר: יוסי וקסמן

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה, מאי 2015
מספר עמודים: 284

פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר
על העטיפה: ציור מאת יוסי וקסמן

מחיר מומלץ: 74 ₪

מסת"ב 978-965-560-017-9
דאנאקוד: 497-1196


שתפו ספר זה עם החברים