חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

א. רכבת העמק

רקפת שכבה על גבה ואני הצצתי בה ממקום מושבי, מאחורי שולחן הכתיבה. מבעד לדלת הפתוחה קמעה יכולתי להבחין בבטנה העגולה. הכרס שאהבתי כל-כך ללטף התנשאה גבוה מעל גופה, ולרגע דמתה בעיני לתבור. טבורה המעובה השקיף מלמעלה על נוף איבריה הרפויים כבית המנזר של הכרמליטים על עמק יזרעאל, עולה ויורד לקצב נשימותיה הסדורות.

"בן יהיה לנו," אמרה לי רקפת כל בוקר לפני שנפרדתי ממנה לשלום ויצאתי לאוניברסיטה או לאתר החפירות, ועל אותה בשורה בדיוק הייתה חוזרת מדי ערב, בשובי אליה:

"בן נפלא ייוולד לנו, בן זכר, אתה עוד תראה!"

"מאיפה את יודעת?" שאלתי אותה באחד הערבים. "מה את חושבת שאת, נביאה? הרי דרשת במפורש מהרופא שלא יספר לך מה מין היילוד. אז מנין לך הביטחון הזה?"

"אני פשוט יודעת," השיבה רקפת בחיוך מפתה, ובתנועה זריזה חשפה מול עיני את שדיה. "תסתכל - הציצי הימני גדול יותר מהשמאלי, אתה רואה? וכל אחד יודע שזה סימן מובהק לבן זכר."

"אבל הוא היה גדול יותר גם לפני שנכנסת להריון," מחיתי.

"מה פתאום?" נעצה בי רקפת מבט מזועזע. "למה אתה אומר דבר כזה?" ושוב עלה החיוך המפתה על פניה.

בן, בן יהיה לי, חשבתי לעצמי ורעד קל עבר בי. הלידה הצפויה של בני בכורי, אם אמנם תתאמת תחזיתו של השד הימני, הזכירה לי את הסיפור האהוב ביותר על בֶּלָה, אמי היקרה, שלא החמיצה שום הזדמנות לחזור עליו באוזני, ועשתה זאת בעיקר בנוכחות שכנים ומכרים:

"אתה נולדת מין גוי קטן! בחיי, גוי קטן! היית בסך הכל בן שמונה ימים, אבל התנגדת בכל הכוח לזה שיעשו לך ברית מילה... בידיים, ברגליים, בצרחות! היית מוכן שיחתכו לך אפילו מהאצבע הקטנה, רק לא משם, מהבולבול. את זה, בכית לנו, בשום אופן אני לא מסכים! שלושה אנשים חזקים היו צריכים להחזיק אותך!"

שׂערה הזהוב של רקפת היה פרוש כעת סביב ראשה כעטרה זוהרת בציור של קדושה נוצרית, ועל שפתיה הדקות, הפעורות קמעה, היה נסוך אותו חיוך נצחי, כמעט לא רצוני, שכה אהבתי. אצבעותיה נעו על גבי הסדין הכחול והעידו שהנה, עוד רגע קט, היא תפקח את עיניה וחיוכה יזהיר אלי.

בן! זה היה נושא השיחה החביב על רקפת מאז בדיקת השתן הגורלית שנערכה בביתנו לפני יותר מחצי שנה. לפעמים נסחפתי איתה בהתלהבות הגואה, אבל באותו בוקר דעתי לא הייתה נתונה לבני הממשמש ובא. גם ליבי לא.

לא - לא בני העסיק אותי באותו בוקר. עם עלות השחר ידעתי מהי קורת רוח אמיתית, כמאמר הביטויים החבוטים, אלא שלעיתים רק ביטויים חבוטים יכולים לגעת במציאות כהווייתה. ולא - לא הייתה זו סתם קורת רוח. הרבה יותר מזה. הייתה זו התעלות הרוח ממש. כי בשעה שקרני השמש הראשונות גיששו בפינת העבודה שלי השוכנת בפאתי הסלון, הנחתי את העמוד האחרון של ספרי על ערימת הדפים שנאספה לה בפאת שולחן הכתיבה... העמוד האחרון, מלמלתי ביני לבין עצמי בעוד עיני סוקרות באהבה את ערימת הדפים - מאתיים חמישים וארבעה, ליתר דיוק - שהתהדרו לא רק באלפי מילים שנבחרו בקפידה אלא גם ברישומים ובשירטוטים מעשה ידי. ערימת הנייר סיכמה את המחקר הארכיאולוגי ששקעתי בו במשך שנים, המחקר שבחן את המצודה שכיניתי - אני הוא זה שהעניק לה את שמה - "המצודה הצלבנית הנעלמת", ובקיצור: "המְצד הנעלם".

כעת אחזתי בחוזקה בצרור הדפים, וכל דעתי הייתה נתונה לפגישה הצפויה לי בעוד שעה קלה. עלי להזדרז ולהגיע למשרדה של שפרה ריינס, אשה זעופה, עבת גבות ודקת גיזרה. ועל אף שכבר ביליתי איתה שעות לא מעטות, שבהן דנו ארוכות במבנה הספר וכל כיוצא בזה, עדיין לא הצלחתי למצוא במראיה שום רמז שיעיד על גילה. לא היה לי מושג אם היא בת שלושים, נניח, או שישים. הסקרנות אכלה אותי, וזאת למרות שלמניין שנותיה לא הייתה שום חשיבות: צעירה או זקנה, שפרה היא העורכת הכל-יכולה של בית ההוצאה האוניברסיטאי, והיום הוא המועד שבו על-פי סיכומנו המוקדם מוטל עלי להפקיד בידיה את כתב-היד שלי, אוצרי היקר מכל. יקר אפילו יותר מבני העתיד להיוולד, חשבתי לעצמי במין התרסה כנגד בטנה המתנשאת של אהובתי.

"אני מוכרח לרוץ, אני כבר מאחר," אמרתי כשרקפת מתחה מרפק עצל, פקחה את עינה השמאלית וטלטלה בגאווה של בוקר את כרסה הלפותה בין שתי ידיה. בתוך כך הגרתי לגרוני את שארית התה החזק שהכנתי לי, מניח לו ולמכוות מימיו הרותחים, ואולי גם לצרור עלי הנענע הירוקים שטבלתי בו, להמריץ את גופי היגע מהתרגשות, ומיהרתי לסגור אחרי את דלת הבית הצבעונית - הדנובה הכחולה, כך רקפת מכנה אותה, רומזת לתפקידה בדירת הגג שלנו. וכבר כשהגחתי אל הרחוב פשטה רווחה באיברי: תחילה חשתי בה באגן הירכיים, ואז עקבתי אחריה מטפסת במעלה גופי עד שמילאה את צלעותי.

"קשה למחבר להיפרד מכתב-יד שעליו שקד שנים רבות," נזכרתי בדברים שאמרה לי שפרה באחת מפגישותינו, "אבל כשמחזיקים בפעם הראשונה את הספר עצמו עטוף בכריכה קשה ומהודרת - הנפש חוגגת!"

כשם ששמחתי לפגוש את העורכת הזעופה, כך שׂשׂתי לחמוק מפניה של רקפת. כל מה שרציתי היה לחגוג את המצד הנעלם. לא היה בי אפילו שמץ סבלנות ללהגה הבלתי פוסק של האשה שעיברתי, החוגגת את הבן העתיד לצאת מרחמה ולכבוש את העולם.

בחוץ צהל יום חורפי שאווירו החד והצלול צבע בסומק את לחיי, סנטרי ואפי. גווי הזקוף הסגיר את גאוותי. אחת לשלוש פסיעות דילגתי לגובה בתנועת מחול מסתחררת. בעודי מדלג ורוקד הגעתי לפינת הרחובות הקישון-אילת. הידקתי את דפי הספר אל בטני ונכנסתי אל לועה האפל של תחנת המטרו "פלורנטין". שיני המדרגות הנעות חרקו כאילו הן גורסות חצץ, והורידו אותי באיטיות אל מעמקי האדמה, היישר אל הרציף המוצף באור ניאון חיוור. בתוך דקה או שתיים נשמעה צפירת התראה קצרה, ומבטנה השחורה של המנהרה הגיחה שורת קרונות, מקרקשים כאילו יצאו מתוך חרוזיו של שיר ילדים. הדף האוויר שפרע לרגע את ?ערי שכך, שקשוק גלגלי הפלדה נדם, והרכבת עצרה למנוחה קצרה.

בראש הקרון הראשון, בתוך תא קטן שטבל בנוגה של ניאון דבשי, ישב נהג לבוש במדים כהים ולראשו כובע מצחייה, מוקף בסבך נוצץ של שעונים, מחוונים וידיות. סביב אמרות השרוולים של מקטורנו וכובעו נמתחה רקמת זהב עבה, ששיוותה לו מראה של גנרל על מרפסת הכיכר האדומה במוסקבה. עיני נמשכו אל האור שהקיף אותו, ואז הבחנתי בשלט מעל ראשו. על השלט נהרו אותיות עבריות:

רכבת העמק

הכינוי הנאה שזכה בו המטרו של העיר העברית הראשונה הוסיף רוממות לרוחי ואוויר לחזי. נזכרתי לפתע איך בביקורי הראשון בפאריז השתוממתי על מנהגם של בני המקום להטביל את רכבותיהם בשמותיהן של קדושות, כמו מארי, אן או ז'אן. והנה אצלנו, לא שרה, לאה, רחל או רחב - אלא שם נוסטלגי-חלוצי. ובעוד אני מתפעל מהיתרון הישראלי, גיליתי שלמרות שמה המבטיח, דבר-מה אינו כשורה ברכבת העמק: הדלתות האוטומטיות נפתחו ונסגרו שוב ושוב, ולא איפשרו לנוסעים להיכנס אל הקרונות הנחשקים. ליתר דיוק לא איפשרו לי - שכן הייתי הנוסע היחיד על הרציף. המחזה המוזר לא פסק, והדלתות רטטו ללא הרף ככנפיהם של פרפרי פלדה ענקיים, אלא שהייתי נחוש בדעתי להידחק לתוך הקרון, וממש כשנשמעה צפירת ההתראה הנוספת - זו שמעידה על כך שהרכבת יוצאת שוב לדרכה - זינקתי לעבר הדלתות המרפרפות והצלחתי להשתחל פנימה, רגע לפני שהן שבו ונסגרו וכמעט מחצו את כתפי.

מרגע שהרכבת יצאה לדרכה היא האיצה בתנופה עוצרת נשימה, דוהרת ללא שום שליטה, חותכת את המנהרה כמו טיל שלוח. נאחזתי מייד בעמוד המתכת שניצב במרכז הקרון, נאבק בטלטלה שאיימה להטיח אותי כנגד הדופן העשוי פח מגולוון. חרדה גדולה אחזה בי. לא לעצמי דאגתי, אלא למאתיים חמישים וארבעה גיליונות הנייר הכתובים בצפיפות רבה בעט נובע. פחדתי שמא תמצית חיי תישמט מידי. העפתי מבט בחבילה וגיליתי שהאותיות הקטנטנות, המתפתלות, דומות לנמלים זעירות. בידי הימנית נאבקתי לשמור על שיווי המשקל, שלא אתנפץ חלילה אל דופנות הקרון המיטלטל כאחוז תזזית, ואילו זרועי השמאלית הידקה אל גופי את עבודת המחקר, מחשש שדפיה ומילותיה יתפזרו לרגלי הנוסעים המוזרים שמילאו את המושבים.

בתחנה עמדתי לבדי, אך בקרון הייתי אחד מני רבים.

מולי ישבה ישישה, ובין רגליה מקל הליכה. סנטרה היה שעון על גולת המקל, שעוצבה בדמות גולגולת. גופו של המקל עטה גוון ירקרק, ודומה היה שהוא ממשיך להעלות כפתור ופרח על אף שנכרת והתייבש לפני עידנים. האשה שלפה משקפיים סדוקים ומרוטים מכיס חזייתה התפוחה, ובמשך רגעים ארוכים הזיע מצחה ממאמץ לפענח את הכתוב בעמוד הראשון של כתב-היד הלפות בין זרועי וחזי. מדי פעם הניפה את סנטרה הקמוט והביטה בי כשואלת - מה? אני רואה נכון? זה מה שיש לך לומר במבוא לספרך? - ומשסיימה לקרוא טלטלה את ראשה בכעס, החזירה את המשקפיים לחריץ שבין שדיה, ועיניה הנוזפות חרצו את גורלי: כלימה על ראשך, סוטה שכמותך!

ניסיתי לחייך, להרגיע את הישישה במבט אוהד, אלא שהרכבת שוב האיצה, כאילו הנהג החליף הילוך. גרוני נשנק ועל פני נחרת חיוך קפוא ומעוות. הפחד והמאמץ השתלטו על איברי, ואגלי הזיעה שנאספו מתחת לבתי שחיי התחילו לזחול במורד גופי לעבר החגורה. החלטתי לרדת מיד מהמלכודת-בדמות-רכבת למרות החשש שאאחר לפגישה עם העורכת. התכופפתי מעט והבטתי מבעד לחלונות, מנסה לבחון היכן אני נמצא ולאתר את התחנה הקרובה. מן המושב הסמוך הזדקף לעברי ילד כבן שבע, נטול שיניים קדמיות. עינו הימנית פזלה מעט, וידיו נופפו בשני דגלים: אחד כחול-לבן, אחד פסים וכוכבים. לשונו המשורבבת נעה ימינה ושמאלה, וכמעט ליחכה את אפי.

אלא שדגלי הפלסטיק המתנפנפים והלשון המלחכת היו רק תפאורה למחזה האימים שהתגלה לי מעבר להם: לתדהמתי נוכחתי לדעת שחלונות הקרון היו אטומים. במסגרות האלומיניום קובעו מלבני זכוכית בגון חלב שהחמיץ, בדיוק כמו אלה שנועדו לגונן על פרטיותם של יושבי בתי-שימוש. גם הדלתות לא הציעו פתח תקווה: גופן היה עשוי שתי וערב של צינורות מתכת מבהיקים ואלות גומי נוקשות, ולא היה בהן אף לא אשנב קטנטן או חרך דקיק.

כלי הרכב שזכה לשם הפסטורלי "רכבת העמק", זה שלתוכו קפצתי דקות מספר קודם לכן בנפש חפצה, נראה לי כעת כרכבת שדים המוליכה אל הגיהינום - דמונים סמויים מעין מטלטלים אותה מבחוץ ומפלצים דמויי אדם ממלאים את מושביה מבפנים. הזיעה הלכה ופשטה על גופי, סימנה סהרונים גדולים מתחת לאצילי ידי והכתימה את גבי ובטני. ריח הפחד החמוץ שעלה ממני ניתק אותי ממקומי, כאילו אני נס מעצמי, ושלח אותי אותי לחפש בין הנוסעים מושיע, או לפחות בעל ברית חרד כמוני.

עיני נפלו על אשה גדולת גוף שנראתה כמינקת ותיקה. בין רגליה העבות היו מונחים שני סלים עשויים פלסטיק ירוק, מלאים בכל טוב השוק. היא מגיעה משוק הכרמל, אמרתי לעצמי, והתחלתי לחשב את סדר התחנות. פלורנטין - אלנבי - רוטשילד - הבימה... וכשהסדר התחיל להתבלבל בראשי, החלטתי לפנות אליה, לגברת עם הסלים, ולשאול בעצתה: היא מן הסתם נוסעת מתמידה, ולכן תדע איפה אנחנו. אלא שהאשה התעלמה ממני. תחילה סקרה את הניירות שבידי בעיניה המימיות, וכעבור רגע הפנתה את מבטה האדיש הצידה. בכף יד עבה ושעירה שלפה מלפפון כבוש מאחד הסלים, ושיניה נגסו בו, מכרסמות את הירק המוחמץ בקול עוועים.

עלם כחול עיניים שישב לצידה הורה באצבעו על ערימת הניירות שבידי וכיסה בידו על חיוך השמחה לאיד שנמתח לרוחב פניו. הרכנתי את ראשי ונוכחתי לדעת שאצבעותי צבועות בשחור, והשורות שכתבתי בעמוד הפתיחה לספר הופכות לכתמי דיו, דומים לאלה של מבחן רורשאך. גלגלי הפלדה חרקו בצרימה, והנוסעים, שעד כה העמידו פני אדישים למהומה, קיפצו במושביהם. הרכבת התפתלה על מסילותיה, פונה בחדות ימינה ואז סוטה מעט שמאלה, ואני הילכתי לאורך הקרון כשיכור, מקווה למצוא ולו שריטה אחת בזכוכית האטומה של החלונות, פרצה זעירה שתאפשר לי הצצה החוצה, עד שלפתע, ללא שום התראה, בלמה רכבת העמק בבת-אחת. הנוסעים נחבטו במושביהם, ואילו גופה של האשה עם סלי הפלסטיק נהדף אל גופי, זרועותיה חובקות אותי כאילו הייתה מכרה ותיקה. בשארית כוחותי הדפתי אותה מעלי וזינקתי אל הרציף מבעד לדלתות שנפתחו לרגע - רק לרגע. ידי לפתו בחוזקה את כתב-היד כתינוק שהצלתי זה עתה מבית בוער.

המום ומבולבל עמדתי בתחנה, מתבונן בתיעוב ברכבת המפלצתית. לא חלפה דקה והמנוע החשמלי התנער ממנוחתו הקצרצרה, ושוב אפשר היה לשמוע כיצד הוא מאיץ את סיבוביו כרעם מתגלגל. הנהמה מחרישת האוזניים לא טרדה את מחוסרי הבית השרועים על ספסלי התחנה, והם המשיכו למלמל את תמציות חלומותיהם. רמקולים שנחבאו בקירות התחנה פצחו ברינה, משמיעים צלילים רמים מהסוויטה הסימפונית "מולדתי" של סְמֶטָנָה, והרכבת התחתית של תל-אביב פרצה שוב ממקומה במהירות בלתי נתפסת, מחוללת מערבולת אוויר אימתנית שפרעה את שערי ותלשה מידי את הדפים. עמדתי מובס על הרציף וראיתי את ספרי - עתידה של הקריירה האקדמית שלי - דואה בחלל המנהרה כעדת יונים מטורפת. היונים זינבו ברכבת העמק, ומשנעלמו האורות האחוריים של הקרון האחרון החזרתי את מבטי אל כף ידי המיוזעת. רק דף אחד נותר בה, זה שעליו רשמתי לפנות בוקר באותיות דפוס עבות "סוף". על הרציף הלבינו, פה ושם, גיליונות נייר בודדים שנותרו לפליטה אף הם, רוטטים ככנפיה של יונה גוססת.

 

התחתית של תל-אביב
מאת רון ברקאי

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה, נוב' 2010
מספר עמודים: 251

פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
צילום העטיפה: Gettyimages ישראל. עיצוב העטיפה: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 84 ₪
מסת"ב 978-965-13-2149-8
דאנאקוד: 497-1154




שתפו ספר זה עם החברים