חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

פנינים מתוך המחרוזת

אגדות

לסופר אחד, שניחן בדמיון ערני, הציעו לכתוב דבר-מה לילדים. "מצוין," השיב בשמחה, "יש לי איזה רעיון עם מכשפה." הגברות מההוצאה לאור נופפו בידיהן: "רק לא מכשפות, אסור להפחיד את הילדים!" - "ומה עם הצעצועים בחנויות," שאל הסופר, "הדובונים הפוזלים הללו מקטיפה שעירה?" באשר לי, אני חושבת על זה מזווית אחרת. ילדים אוהבים אגדות מפחידות. יש להם צורך טבעי לחוות התרגשות גדולה. אנדרסן הפחיד ילדים והם לא נטרו לו על כך, גם לא בבגרותם. אגדותיו היפהפיות שופעות יצורים על-טבעיים, בלי להביא בחשבון את בעלי-החיים המדברים ואת הדליים הפטפטניים. לא כל החבורה הזאת נחמדה ובלתי-מזיקה. יותר מכולם מופיע המוות, דמות חסרת-רחם. לפתע פתאום הוא פולש אל לב-ליבה של השמחה ונושא עימו את הטובים ביותר, את האהובים מכל. אנדרסן התייחס לילדים ברצינות. הוא מספר להם לא רק על הצד השמח של החיים אלא גם על מצוקותיהם, דאגותיהם, ומפלותיהם הלא תמיד מוצדקות. אגדותיו, המאוכלסות ביצירי דמיון, ריאליסטיות יותר מטונות של ספרות ילדים בת זמננו, השומרת על סבירות ובורחת מן הפלאי כמו מאש. לאנדרסן היה אומץ לכתוב אגדות עם סוף עצוב. הוא חשב שצריך להיות טוב, לא מפני שזה משתלם (תפיסה המשוּוקת בעקשנות במעשיות-מוסר-השכל בנות זמננו, והרי במציאות זה לא תמיד כך) אלא משום שמקור הרוע במוגבלות חשיבתית ורגשית, וזאת הצורה היחידה של דלות שממנה יש לסלוד. והיא מצחיקה, כמה שהיא מצחיקה! אנדרסן לא היה סופר גדול בלי חוש ההומור שלו, הנוצץ בכל גוני הקשת - מטוּב לב ועד לעג. אבל הוא לא היה מוראליסט גדול אילו היה בעצמו התגלמות טוּב הלב. הו לא, היו לו גחמותיו וחולשותיו, ובחיי היומיום היה בלתי-נסבל. דומה שדיקנס הוא שבירך את היום שבו אנדרסן בא לבקרו והשתכן בחדרון שהתמלא פרחים לכבודו. ואחר-כך בירך את היום שבו יצא האורח אל עבר ערפילי קופנהאגן. אפשר היה להעלות על הדעת שסופרים הדומים זה לזה מבחינות כה רבות היו צריכים להסתכל איש בעיני רעהו עד יום מותם. נו, מה לעשות.

האנס כריסטיאן אנדרסן, 'אגדות', מהדורה חמישית (בבקשה!), תירגמו סטפניה ביילין וירוסלב איוושקביץ', ההוצאה הלאומית לאור, ורשה 1969.

אינסטינקט או ניסיון נרכש

כמה גזעים של בעלי-חיים מגלים, מייד לאחר הלידה, יכולת לחיות בכוחות עצמם אך ורק הודות למנגנון עצבי שקשה לנו לשערו ולתכונות מולדות שאנו, בתחום שהוקצה לנו, עמלים שנים כדי להשיגן! הטבע שלל מאיתנו אלף מאפיינים נפלאים, ובתמורה העניק לנו - מה שנכון נכון - את האינטלקט, אבל הוא שכח לכאורה שזה יהיה האמצעי העיקרי שלנו להסתדר בעולם. אילו זכר היה טורח להעביר לנו הרבה מן הידע הבסיסי בדרך התורשה. מן הראוי היה שניוולד עם ידיעת לוח הכפל, עם שליטה בשפת האם לפחות, עם יכולת לחבר סונטה הגונה ולשאת דברים באקדמיה. היילוד יכול היה להתחיל מייד את דרכו אל מחוזות המחשבה העיונית. בגיל שלוש היה יכול לכתוב, טוב ממני, את קריאת רשות, ובגיל שבע היה נעשה למחברו של הספרון 'אינסטינקט או ניסיון נרכש'. אני יודעת שכתיבת הטרוניות הללו בטורֵי 'חיים ספרותיים' לא תקדם דבר, אבל נעלבתי. דרוֹשֶר כותב באופן ציורי על הישגיה מעוררי ההשתאות של רקמת העצב המאפשרת לבעלי-החיים לראות בלא עיניים, לשמוע דרך העור ולהריח סכנה בלא משב רוח. וכל זה קשור בפולחן הנדיר בעושרו של פעילויות אינסטינקטיביות... כל אינסטינקט כזה מעורר את קינאתי. אבל אחד יותר מכולם: שמו האינסטינקט הבולם מהלומות. בעלי-החיים נלחמים זה בזה, בתוך תחומי הזן, מלחמות שבדרך-כלל מסתיימות ללא שפיכות דמים. ברגע מסוים אחד מן הצדדים נסוג וזהו זה. הכלבים אינם נושכים למוות, הציפורים אינן מנקרות למוות, האנטילופות אינן דוקרות למוות. לא בשל אופיים המתוק אלא פשוט משום עבודת המנגנון המגביל את עוצמת המהלומה או את לחץ המלתעות. האינסטינקט הזה נעלם רק בשבי, והוא איננו מופיע אצל גזעים שנוצרו באמצעות הכלאה. וזה בעצם היינו הך.

'אינסטינקט או ניסיון נרכש', תירגמה מגרמנית כריסטינה קובלסקי, הוצאת ידע כללי, ורשה 1969.

חיי היומיום בוורשה בתקופת ההשכלה

אנו חולמים, אבל באיזה חוסר-הקפדה, באיזה חוסר-דיוק! "אני רוצה להיות ציפור" אומר אדם זה או אחר. אך לוּ הפך אותו הגורל הצייתן לתרנגול-הודו היה חש עצמו מרומה. לא זה מה שרצה. סכנות גדולות עוד יותר טמונות בציר הזמן. "אני רוצה להיות בוורשה במאה ה-18" היית מפלל בלא דאגה וחושב שדי בכך. שמכל המקומות תנחת בוודאי בסלון של הוד מלכותו סטניסלב פּוֹנייטוֹבסקי שיאחז בידך בחיוך רך ויוביל אותך אל אולם הסעודות לארוחת צהריים של יום חמישי. במקום זה אתה צונח לתוך השלולית הראשונה שנקרית בדרכך. בקושי נחלצת ממנה, מייד נכנסת לסימטה הצרה מרכבה רתומה לשמונה סוסים, מצמידה אותך, המבוהל, אל הקיר ושוב מכסה אותך בבוץ מכף רגל ועד ראש. וחשוך כאן עד שאינך רואה את קצה אפך, אינך יודע לאן לפנות, אתה משתרך בצידם האחורי של אי-אלה ארמונות, בתוהו ובוהו של סימטאות לא-מרוצפות, הררי אשפה ועיי חורבות. עד מהרה יגיחו מן העלטה ביריונים ויתחילו לטלטל אותך בדש מעילך. איני כותבת סיפור, ולכן אינני חייבת להמציא מפלט מצרה זו. די בכך שאתה יושב בפונדק ומגישים לך צלי, אבל בצלחת מלוכלכת. בעקבות הערתך הפונדקאי ישלוף את כנף חולצתו מתוך המכנסיים ויצחצח את הצלחת. כשתתרעם יאמר לך שנראה כי התחנכת בג'ונגל, שהרי אינך יודע שכך בדיוק נהג הנסיך רדז'יוויל ביחס לגבירותיו. בבית-המלון, אחרי שלא הצלחת לקבל מים לרחצה, אתה צונח על המיטה ומייד מסתערים עליך פרעושים. סופסוף לפני עלות השחר אתה נרדם וממהר להקיץ למשמע צעקות - בקומה מתחתיך מישהו הצית אש. בלי להמתין למכבי-האש, שטרם הומצאו, אתה קופץ מהחלון, ורק הודות לערימות הזבל המצחינות שובר רגל ולא את המפרקת. את השבר מאחה, בלי הרדמה, גלב טירון. תהיה בר מזל אם לא יתפתח נמק ואם העצמות תתאחינה כמו שצריך. בצליעה קלה אתה חוזר לתקופתך שלך ורוכש את הספר שממנו צריך היה להתחיל: 'חיי היומיום בוורשה בתקופת ההשכלה'. הוא יאפשר לך למצוא מחדש את האיזון הראוי בין ארציותם לשמימיותם של הזמנים ההם.

אנה בַּרדֶצקה ואירנה טוּרנאוּ, 'חיי היומיום בוורשה בתקופת ההשכלה', ההוצאה הלאומית לאור, ורשה 1969.

הפולני הסטטיסטי

לראשונה נתקלתי בסטטיסטיקה בגיל מוקדם למדי, בהיותי בת שמונה או תשע, בתערוכה נגד אלכוהול שאליה הובילו את כיתתנו. היו שם גראפים וספרוֹת שכמובן אינני זוכרת. לעומת זאת אני מיטיבה לזכור את דגם הגבס הצבעוני מאוד - כבדו של השתיין. כולנו נקהלנו מסביב לכבד הזה. אך יותר מכל הפליא אותנו לוח שבו נדלקה מדי דקתיים נורה אדומה. הכתובת הבהירה שבכל שתי דקות מת בעולם אדם בגלל אלכוהול. קפאנו על עומדנו. אחת מאיתנו, שכבר היה בבעלותה שעון אמיתי, בחנה בריכוז את דייקנותו של האור האדום. אולם תגובתה של זוֹשיה ו. הייתה המוצלחת מכולן. היא הצטלבה והחלה לדקלם את "ינוח על משכבו בשלום". מאז - לא הצליחה הסטטיסטיקה לרגש אותי בצורה כה ישירה. יש לי ידיד שבקוראו את השנתון הסטטיסטי יוצר לעצמו פנורמת חיים שלמה; הוא רואה ושומע מבעד לספרוֹת ואפילו חווה דברים באמצעות חוש הריח. אני מקנאה בו. כל אימת שאני מנסה לתרגם ספרוֹת לכדי תמונה מוחשית, מופיע לפני גבר אחד שלם שבחלקו נופלת אישה אחת וכמה עשיריות. זוג מוזר זה מביא לעולם שני ילדים (בקירוב?), ואלה מייד מתחילים ללגום משקאות חריפים כך שמקץ שנה כבר שתו ארבעה ליטרים וחצי. על אלה נוספים בשבילי מאורעות נוראים בתוכנם ובצלילם כמו תלאובותיה של סבתא ותמוּתיוּתוֹ של סבא. נראה שאירנה לנדאו כתבה את 'הפולני הסטטיסטי' לאנשים בעלי דמיון מתעתע כשלי. בספרה ניסתה להציג את המשפחה הממוצעת בסיטואציות יומיומיות. למרבה הצער בני הזוג קובלסקי מרגישים אופייניים מבחינה סטטיסטית, מה שמייד הופך אותם לדמויות מופשטות, שכן הפרט לעולם אינו מרגיש שהוא אופייני. הספר קל לעיכול אבל לא מזין. מספרים גדולים קשה לאלף, וחלק מהם אינם מתאימים כלל לסגנונה של שיחה לא-מאולצת. לקראת הסוף הכותבת בכבודה ובעצמה מבקשת בצחוק מן הקוראים ליטול לידם את השנתון הסטטיסטי, המעניין בהרבה.

אירנה לנדאו, 'הפולני הסטטיסטי', הוצאת איסְקְרי, ורשה 1969.

הלמינגים המסתוריים

"על העץ ציפור יושבת / ותמהה על אנשים: / שהחכם בהם אינו יודע / את האושר להגשים..." ובכל זאת עדיף לא לדעת כדרך אנשים מאשר לדעת כדרך ציפורים. הציפור מטורפת בלי להיות מודעת לטירופה. האינסטינקט, המצווה עליה להתעופף בכל סתיו ולפעמים לעבור יותר מעשרת אלפים קילומטר, מסייע לה ושומר על בטחונה רק למראית עין. אילו היה העניין כולו מתמצה במציאת מקום עם אספקת מזון טובה באקלים נוח יותר, כמה וכמה מיני ציפורים היו מסיימים מוקדם יותר את מעופם הממושך. אולם היצורים מוכי השיגעון הללו עפים הרחק מעל להרים, שם, בהפתיע אותם הסופה, הם מתרסקים אל הסלע מעל לימים שאל תוכם הם צונחים. מטרתו של הטבע איננה אפילו סלקציה חסרת-רחמים: יש מצבים שבהם החלשים יותר והחזקים יותר נכחדים במידה שווה. גורל נבזי אורב לאווז-הבר בקרבת האגם צ'אנה. הוא חש בצורך להתעופף בעודו משיר נוצות ואינו יכול לנסוק באוויר. או-אז הוא יוצא במסע רגלי דרומה. לצעדה המונית זו אורבות בחוסר-סבלנות כל מיני ציפורי-טרף וכן היונק עם המקל, כלומר האדם. הטבח מתחיל - ואף כי הוא חוזר ונשנה מדי שנה בשנה, מאה אחר מאה, אין הוא מותיר את חותמו בזכרונו של המין. תעלול גיהינומי עוד יותר מעולל הטבע ללֶמינגים, בעלי-חיים חביבים שחיים להם במאורותיהם. יום אחד הם גודשים את המאורה על גדותיה ואז נוטשים בהמוניהם את מקום מושבם הישן. לייסד מושבה חדשה בקרבת מקום? מה פתאום! כדי ללכת, פשוט ללכת כי כך מצווה עליהם גורלם ההורמונלי. ללכת עד שיגיעו לים שבו יטבעו. מין זה שורד רק הודות לאותם מתי מעט שנשארו במאורות הישנות. בהיסטוריה של האדם יש אפיזודות דומות. רק שאנחנו איננו מחויבים לשמוח על כך, אולם אני חושדת שבבעלי-החיים שולט כורח השמחה. בְּלוֹנְד כתב את ספרו לצעירים. הוא כלל בתוכו חמישה סיפורים: על למינגים, אווזי-בר, כלבי-ים, פילים וביזונים. בחושבו על הקורא הצעיר הפך את הדברים לספרות יפה אבל במידה, ובלא פטפוטי תינוקות. גם מבוגרים יכולים לקרוא בספר למרבה התועלת והאימה.

ז'ורז' בלונד, 'הלמינגים המסתוריים', תירגמה מצרפתית ינינה קָרצ'מַרֶביץ'-פֶדוֹרוֹבסקי, הוצאת הספרייה שלנו, ורשה 1969.

הכתב הסיני

הספר שלפנינו לא בדיוק חדש, שכן הוא ראה אור לפני שנתיים. אז לא הצלחתי להשיגו, ורק עכשיו הבחנתי בו פתאום בחלון-ראווה של חנות ספרים. אין טעם לחיות בעולם הזה בלי לדעת דבר על אודות הכתב הסיני. גם אחרי קריאת הספר עדיין לא אדע שום דבר עקרוני, אבל ה"שום דבר" הזה מאבד כאן את משמעותו הפרימיטיבית וזוכה לעומק סוקרטי. מצאתי בספר מידע רב על אודות הלשונות והניבים הסיניים, על תולדות הכתב שסימניו אינם מסמלים צלילים אלא את משמעות המילים, על שיטות החיבור של הסימנים הללו ועל הקליגרפיה. יותר מכל שבה את ליבי חיבור הסימנים. כך, למשל, אחד הסימנים שמביעים "שלווה" בנוי משלושה רכיבים של כתב ציורים: גג, לב, כלי - וזה כבר שיר בזעיר אנפין. ובכלל, הסימנים הסיניים כפו על המשוררים ריכוז אדיר. ברצותם לכתוב שיר על ציפור היה עליהם להחליט מייד באיזו ציפור מדובר: ציפור בעלת זנב ארוך או קצר? ואולי בחרו בסימן שלישי, שהיווה חיבור בין שני האחרים וסימן ציפור גדולה, שמנה? מובן שקיים גם סימן בשביל ציפור לא מסוימת, אבל באופיו התמוּני של הכתב השתמרה עד עצם היום הזה התנגדות למושגים מופשטים. השתמרה בו גם סלידה מנשים. "מריבה" בפשטנותה מיוצגת גראפית בשתי דמויות נשיות, "פריצות" מציגה בבת-אחת לא פחות משלוש נשים... סימן אחד לרעיה, אחר למאהבת. "רעיה" זו אישה בתוספת מטאטא, "מאהבת" - אשה בתוספת חליל. איני יודעת אם יש סימן לאידיאל שלקראתו הודפים אותנו באירופה כל כתבי-העת לנשים: חיבור בין מטאטא לחליל. בעודי מודה למחבר על עושר המידע ועל הבהירות שבה הציג את הדברים, אני מצרה על שמיעט להקדיש מקום לכתב הסיני בשימושו היומיומי. למשל, היה מעניין אותי לדעת כמה זמן נמשך בבית-הספר הסיני לימוד הקריאה והכתיבה. כעבור כמה זמן אפשר להשתלט על כל הסימנים שנמצאים בשימוש? איזו מיומנות נדרשת לכתיבת הערות? ולבסוף, איך נראית מכונת כתיבה סינית? לפי שעה אני מדמיינת לי אותה במימדים של קטר שאותו מעבירות ממקום למקום שמונים קצרניות תוססות. במקרה כזה הסימן לקצרנית היה משלב אישה ודרקון.

מייצ'יסלאב יֶז'י קוּנסטלֶר, 'הכתב הסיני', ההוצאה הלאומית למדעים, ורשה 1969.

תאונות בית

השהייה בבית מסוכנת מאוד. על כל צעד ושעל אורבות סכנת מוות או נכות. יש להוסיף שככל שהאיבזור התרבותי של הדירה גדול יותר, כך רב יותר הסיכוי לאסון. הכי בטוח היה לגור במערה, אך רק בתנאי שבשעה שדייריה עסקו בציד לא פלש אליה הטיגריס ארוך הניבים. העלון של א. דְזְ'יאק וב. קמינסקי (ההוצאה חסכה באותיות ולא מסרה את השם המלא) מכין אותנו לכל מיני אפשרויות ומורה לנו כיצד להגיש לעצמנו עזרה ראשונה. בלהט ההוראות חרגו הכותבים הרחק מעבר לנושא שבכותרת. לצד התאונות בבית דנו גם בתאונות בחצר, ביער ובנהר. ולבסוף חתמו את עבודתם המועילה בפרק "כיצד לנהוג במקרה של פציעה המונית (אסונות טבע, הפצצה גרעינית)". הפתעתו של הקורא מושלמת, שכן סיום כזה לא עלה על דעתו למראה הספר, שעל עטיפתו הצבעונית מצויר בית שניצב על רגל קטנה, חבושה. פעם, באירוע ספרותי, שאלו אותי מדוע במקום לכתוב על ספרות יפה אני עוסקת בסקירתם של ספרי מדע פופולרי וכל מיני ספרי ייעוץ. השבתי אז שפירסום מסוג זה אף פעם לא נגמר בכי טוב או בכי רע, וזה מה שהכי מוצא חן בעיני. כעת אני רואה שאצטרך לחזור בי מתשובתי ולחשוב על הדבר מחדש. הרי כבר אינני בטוחה שממכונות הדפוס לא יוצא ממש עכשיו ספר הוראות לטיפול בתינוקות, שהכותב בחר לחתום בפרק על קץ העולם.

א. דז'יאק וב. קמינסקי, 'תאונות בית', האירגון הארצי של ההוצאות הרפואיות, ורשה 1970.

השיר על אודות אֶל סיד

אל סיד באמת היה קיים, ואישתו באמת הייתה עלמה צעירה בשם חִימֶנָה. אומץ ליבו של אל סיד גם הוא אינו מוטל בספק. אולם בנוגע לשינאתו הבלתי-מתפשרת למוּרים של ספרד, האגדה קצת הגזימה. מדי פעם בפעם לחם בנוצרים לצידם של המוּרים. כינוי החיבה "אל סיד", שמקורו במילה הערבית "סיד" (אדון), מצביע על היכרות כלשהי של הגיבור עם עולם האיסלאם. אולם שיר-העלילה אינו זוכר עובדה זו ומתווה לחייו מסלול אחד קבוע: לצד מלך ספרד נגד המוּרים. השירים הראשונים על אודות אל סיד נוצרו ככל הנראה כמחצית המאה לאחר מותו, כלומר באמצע המאה ה-12. הגירסה שהשתמרה מקורה במאה ה-13. ספק רב אם מדובר ביצירה של מחבר אחד. סביר להניח שהיו שני מחברים - שהמעתיק המאוחר עשאם לישות אחת. אפשר להבחין בשיר בין סיפור עלילות המלחמה של אל סיד לבין סיפור צרותיו המשפחתיות. בראשון מצלצלות החרבות, בשני נשמעים לחישות אנשי החצר ורשרוש שמלות הנשים. ולמרות שקסם-הפשטות והתמימות הצלולה משותפים לשני הסיפורים, איכשהו אני מעדיפה את הראשון. הוא נוצר בידי בלזק ימי-ביניימי. הלחימה היא בעיניו בראש ובראשונה משימה כלכלית. יש להשיג זהב כדי ללחום ויש ללחום כדי להשיג זהב. מאחר שהמלחמה עולה כסף היא צריכה גם להשתלם. צריך לבנות על ביזה, להטיל מס ו - אם רק אפשר - לרמות בהלוואת כספים. ראשו של האביר, כל עוד לא רוצץ, היה עסוק בחישובים. המחבר אינו שוכח לרגע את ביזת המלחמה ומפרט אותה בשמחה ובעונג. עוד רב המרחק עד לאידיאליזציה המודעת-לעצמה של האבירות. השיר מדיף אותנטיות מן הסוג שבשירת רולן, למשל, כבר נעטפה ענני קטורת של מידות טובות מוחלטות. תרגומה של אנה לוּדביק צֶ'רני נפלא. הוא שימר את כל החופש הפנימי של יצירה מוקדמת זו. הוא מסר את פשטות הרוח הימי-ביניימית שכיום נדמית בעינינו כסטייה.

'השיר על אודות אל סיד', תירגמה מספרדית אנה לוּדביק צ'רני, אחרית-דבר מאת זיגמונט צ'רני, גרפיקה של יוּזֶף וילקוֹן, הוצאת הספרות, קרקוב 1970.

 

שם הספר: קריאת רשות
שם המחברת:
ויסלבה שימבורסקה

Lektury Nadobowiazkowe
by Wislawa Szymborska

תרגם מפולנית: רפי וייכרט
מהדורה ראשונה, נובמבר 2005
מספר עמודים: 175
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
דיוקן המחברת מאת יוהנה הולנדר
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 84 ₪
מסת"ב 965-7120-64-0
דאנאקוד: 497-1075


שתפו ספר זה עם החברים