חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

פרק מתוך הספר

כיצד התגלגלו הדברים לידי כך ששלושתנו עמדנו בלשכת מנהל בית-הספר ובאוזנינו ניחתות המילים העוינות "פרוטוקול", "שימוע", "שבועה"? בשל מה הפכנו, בפעם הראשונה בחיינו, מילדים רגילים לגמרי, תלמידים מן השורה, לנאשמים, כאילו היה זה עניין שבשיגרה? באיזו דרך פלא נכפתה עלינו הבגרות הזאת? למען האמת, אינני יודע זאת עד היום. אפשר שהדברים תוכננו מראש, אבל אנחנו לא ידענו על כך. הדבר היחיד שחשתי בו אז היה הכאב ברגלי השמאלית, כי פקדו עלינו לעמוד כל הזמן, והציגו לנו שאלות שחזרו על עצמן - הכל בחיוכים ערמומיים, באיומים מעורבים בבקשות שהושמעו במתק שפתיים, "רק להסביר הכל שוב, על-פי הסדר ובלי שום המצאות."

גבר במדים מחה זיעה ממצחו ונעץ בנו מבט קהה של חיה מותשת. בכל רגע איים באצבעו ומלמל מתחת לחוטמו קללות בלתי מובנות. המנהל, בעניבה רפויה, הקיש באצבעותיו על המשטח השחור של שולחן-הכתיבה, והמורה לטבע מ-סקי נכנס בכל עת לשאול על מהלך החקירה. ראינו כיצד קרני השמש הסתווית, המשתקפות מבעד לווילון, מאירות את השטיח המאובק בצבע בורדו, וליבנו נחמץ על הקיץ הגווע. העייפות לא הכריעה אותם. הם המשיכו לשאול שוב ושוב, מאה פעמים, ולא היו מסוגלים לתפוס את הדברים הכי פשוטים בעולם, ממש כאילו הם הילדים.

"זו הטעיה, ועל כך נקבע עונש בתקנון!" צעק ההוא-במדים, והמנהל הנהן בהסכמה ואחז בכל פעם בעניבה שלו כשאמר "מה שאתם מעוללים לי, ילדים, מה שאתם מעוללים לי!" והתיר עוד יותר את המשולש הגדול בקשר העניבה שלו.

רק מ-סקי שמר על שלווה, ובביטחון של יודע דבר היה לוחש באוזנו של ההוא-במדים מידע מסוים, שבעקבותיו השניים נעצו מבט רב עניין בשלישייה שלנו, אשר הקדים בדרך-כלל סידרת שאלות חדשה.

"כל אחד מכם אמר משהו אחר לגמרי," צעק המנהל, "ואף פעם לא חזר על אותה גירסה. מדוע אינכם יכולים להסכים ביניכם על גירסה משותפת?"

"זה עניין רציני מכדי להתלוצץ עליו," קטע את דבריו ההוא-במדים. "ההלצות הסתיימו אתמול. היום הגיעה שעת האמת. כל האמת במערומיה - על השולחן!"

לא ידענו כיצד נראית אמת במערומיה. הרי איש מאיתנו לא שיקר. כל שאמרנו הוא רק מה שרצו לשמוע מפינו, וכשמ-סקי שאל על חומר הנפץ שלא התפוצץ, הנהנו בהסכמה, שאכן מדובר בחומר נפץ כבוי. לעומת זאת, כשהגבר במדים הוסיף שמדובר במחסן של תחמושת חלודה, איש מאיתנו לא מחה. אישרנו שבמקום כלשהו בטח היה מחסן כזה, וייתכן שהוא עדיין קיים, אבל לא ידוע לנו היכן. התשובות האלה הציפו את פני השואל באודם עז וגרמו לו להדליק סיגריה נוספת.

תשובותינו היו שיטת הגנה לא-מודעת, שבפניהן התנפצו שאלותיהם כבועות סבון. אילו, למשל, שאלו אותנו אם היינו עדים לפיצוצים שביצע וייזר, כל אחד מאיתנו היה משיב תשובה חיובית, אף שלא יכול היה לציין באילו שעות של היום, ואחד מאיתנו היה בוודאי מוסיף מייד, שווייזר עשה זאת לבדו, ומדי פעם היה מזמין רק את אֶלקה. ידענו היטב שלשאלות שהציגו לנו לא היו תשובות מדויקות, ואפילו אם היה מתברר אחרי זמן-מה, שבכל זאת יש תשובות מדויקות לשאלותיהם, הרי זה היינו-הך, כי ממילא מה שאירע באותו אחר צהריים בחודש אוגוסט, יישאר לגבי דידם סתום וחסר פשר, כמו משוואה עם שני נעלמים לגבי דידנו.

עמדתי בין שימֶק לפיוטר, יחד עם רגלי הכואבת והנפוחה עקב חוסר תנועה ממושך. הם יכלו להציל את עצמם במבטים לשמאל ולימין, ואילו אני נותרתי לבד עם מבטו של המנהל הנעוץ בי, מעל ראשו תלויה תמונת נשר לבן במסגרת כהה. לרגעים היה נדמה לי שהנשר מניע אחת מכנפיו כאילו רצה לעוף החוצה אל החצר, וכבר ציפיתי שנשמע כולנו את קולות הזכוכית המתנפצת בעודו מתעופף מבעד לחלון, אבל זה לא קרה. במקום מעוף הנשר המיוחל נחת עלינו מטח תכוף יותר של שאלות, איומים ובקשות, ואנחנו המשכנו לעמוד חפים מפשע לגמרי ומבוהלים כדבעי כי לא ידענו כיצד כל זה עתיד להסתיים, שהרי לכל דבר יש סוף, כמו לקיץ, שצליליו האחרונים הגיעו לאוזנינו מבעד לחלון הפתוח למחצה בלשכת המנהל.

"אדם אינו הולך לאיבוד מבלי להשאיר עקבות כלשהם," צעק ההוא-במדים. "זה לא ייתכן. ואתה, קוֹרוֹלֶבסקי," אמר בפנותו לשימק, "עומד על כך שווייזר והחברה שלכם (ההוא-במדים לא יכול היה להיזכר בשמה של אלקה) יצאו יחד באותו יום מהבית לכיוון בּוּקוֹבָהוּרקָה ויותר לא ראית אותם, אלא שבאותו זמן ראו אתכם בשלישייה ליד מסילת הרכבת."
"מי ראה?" שאל שימק בלשון רפה בעודו מתנודד מרגל לרגל.
"אתה אל תציג לי כאן שאלות. התפקיד שלך זה להשיב עליהן!"
עיניו של הגבר במדים ניצתו בברק מאיים.
"מבחינתכם כל זה עתיד להסתיים ברע!"
שימק בלע את רוקו ואוזניו הבולטות האדימו.
"ראו אותנו. יומיים קודם."
המנהל הניף בעצבנות את גליונות הנייר שבהם נרשמו ההודאות שלנו.

"לא נכון! שוב אתה משקר בעזות מצח! הרי החברים שלך אמרו בפירוש שהלכתם בשלושה לאורך המסילה הישנה בכיוון בְּרֶנטוֹבוֹ. ואולי," הוא פנה עכשיו אלינו, "אלה לא המילים שלכם, מה?" פיוטר נד בראשו בהסכמה.

"כן, אדוני המנהל, אבל אנחנו לא אמרנו כלל שזה היה באותו יום אחרון, וזה באמת היה יומיים קודם."

המנהל שוב התיר את עניבתו, שכבר לא הזכירה עניבה רגילה, אלא צעיף קטן, צר וצבעוני, כרוך מתחת לצווארון. ההוא-במדים הביט בהודאות שלנו בפרצוף עקום, אבל הפעם התאפק ולא צעק, כדי להציג בפתאומיות ובעורמה שאלות נוספות בנושא אחר לגמרי לכאורה. נראה שרצה לדעת מנין השיג וייזר חומר נפץ לפיצוצים שלו. הוא פתח בשאלות שוליות כמו, למשל, איזו שמלה לבשה אלקה, מתי ראינו אותה בפעם האחרונה, ואם וייזר איים, לפני היעלמו, "שיבצע משהו גדול, שהוא עוד יראה להם משהו." כל השאלות נסבו באורח בלתי נמנע על אודות השניים האלה, אבל ידענו היטב שלעולם לא יגיעו אל האמת, כי שיטת החקירה שלהם הייתה מוטעית מיסודה. אני לא זוכר כמה זמן עבר מאז עד שמ-סקי הציע שיטה חדשה לניהול החקירה. אבל בפרק הזמן ההוא חשבתי שווייזר ואלקה, בשיטה הידועה רק להם, בטח שומעים עכשיו את ההודאות שמוציא מאיתנו האיש המפחיד במדים, בעודנו עומדים בלשכת המנהל, ובטח וייזר מצקצק בלשונו באהדה כשהוא שומע איך השלושה מתענים איתנו, ואלקה צוחקת בקול רם, חושפת שיני סנאי לבנות. גם פיוטר ושימק חשבו על זה. איש מאיתנו לא צייץ כשמ-סקי ציווה עלינו לצאת למזכירות ולחכות שם עד שניקרא ללשכה כל אחד בתורו. זה היה הרעיון החדש שלו, שאמור היה להנחיל להם הצלחה גדולה יותר: לשמוע כל אחד מאיתנו לחוד.

במזכירות הרשו לנו סוף-סוף לשבת, הרשאה בעלת חשיבות עליונה, שהעניקה לנו הפוגה ממבטיו של מ-סקי ומצעקותיו של ההוא-במדים. זה היה רגע של אושר בלתי צפוי שנתפס בעינינו כאות משמים, כאילו הרע ביותר כבר מאחורינו. שלושת הגברים שנשארו בלשכת המנהל הניחו לנו שהות קצרה כדי להרהר במצבנו הנואש ולהגיע למסקנות הראויות. אבל לא היינו חייבים אפילו להתייעץ בינינו כדי לתאם עמדות בדבר ההצהרות העתידיות. היה לנו ברור שכל אחד מאיתנו יאמר מה שיאמר על-פי תחושתו, ודווקא משום כך חשנו מחוזקים ביכולתנו להתנגד לדיכוי.

בטבילת האש הראשונה זכה שימק, שנעלם בצעד שפוף וחרישי בלוע לשכת המנהל. נשארתי לבדי עם פיוטר, אף כי לא לזמן רב. כעבור רגע נשלח השמש להשגיח עלינו, ומייד התכנסנו בשתיקה מוחלטת, שהופרה רק עם תקתוק שעון הקיר והצלצול המקוטע של הגונג בכל שעה עגולה.

איך, באמת, הכרנו את וייזר? ראינו אותו לא פעם קודם לכן. הוא למד איתנו באותו בית-ספר, רץ איתנו באותה חצר, וכמונו גם הוא קנה בחנות של צירסון בקבוקי אורנג'דה דביקים, שהמבוגרים קראו להם "קְרָחְלֶה", אך מעולם לא לקח חלק במשחקים שלנו, אלא עמד מן הצד, כמפגין אי-רצון להיות אחד מאיתנו. כששיחקנו כדורגל על המדשאה מול הקסרקטין הפרוסי, הוא הסתפק בהבעת אהדה אילמת שעה שהתבונן בנו, וכשפגשנו אותו בחוף יֶליטקוֹבוֹ אמר שאיננו יודע לשחות ומיהר להיעלם בהמון, כאילו התבייש בכך. הפגישות איתו היו קצרות וסתמיות כמו חזותו. הוא היה קטן קומה, כחוש ומגובנן מעט. עורו החיוור-חולני היווה ניגוד לעיניו הכהות, שהיו חריגות בגודלן ופעורות לרווחה. על כן נראה תמיד כאילו פחד ממשהו, כמו חיכה לבשורה רעה. הוא גר עם הסבא שלו במספר 11, ועל דלת דירתם היה שלט צהוב שעליו נכתב "א. וייזר. חייט". וזה היה כל מה שיכולנו לומר עליו עד הקיץ, שהתבשר באותה שנה בלהק של חיפושיות וברוח דרומית חמה. איך, באמת, הכרנו את וייזר?

אם לכל דבר יש התחלה, הרי זה היה ביום קורפוס כריסטי, שיצא השנה מאוחר במיוחד. בבוקר יוני חם ומאובק צעדנו בתהלוכה, כשבינינו לבין הכומר דוּדאק הפרידה קבוצה של המשרתים בקודש, ושרנו כמו כולם: "ברוך ישו בן מריה, אתה אלוהינו, אלוהי אמת..." והתבוננו ביראת כבוד בקטורת. הקטורת הייתה חשובה בעינינו יותר מכל. לא ייחסנו חשיבות מרובה כזאת ללחם הקודש ולדיוקנאות האם הקדושה והאל שהיה לאדם, ואף לא לדמויות המגולפות בעץ שנישאו בידי חברי חוג הרוזנקרוציאנים בכרכרות מיוחדות, ולא לדגלים ולסרטים שנישאו בידיים עוטות כפפות לבנות. כל מעיינינו היו נתונים לקטורת, שטולטלה בתוך פח זהב, תולה על שרשרת עבה באותו צבע, נעה לימין ולשמאל, למעלה ולמטה, ומפריחה ענני עשן אפור. ריחה העדין של הקטורת גירה את הנחיריים, אך גם סיחרר אותנו באורח מוזר, עד שחשנו בחילה קלה. שובל הריח עמד זמן רב באוויר, ואנחנו האצנו את צעדינו והתחככנו בעקבי הצועדים לפנינו בתהלוכה, כדי לתפוס את ענני העשן הללו לפני שייעלמו באין.

ובדיוק אז ראינו את וייזר בפעם הראשונה בתפקיד שהיה אופייני לו, תפקיד שבחר לעצמו ואחר-כך הטיל על כולנו, ושעל טיבו לא ידענו כמובן דבר. בדיוק לפני המזבח הארעי שנישא, כבכל שנה, על-יד הבית שלנו, הניף הכומר דודאק את כלי הקטורת שהפיץ את הענן המופלא, ושציפינו לו בהתרגשות ובמתח. וכשצנח ענן העשן האפור ראינו את וייזר עומד על גבעה קטנה משמאל למזבח, מביט בתהלוכה בגאווה מופגנת, כאילו היה גנרל הסוקר את גדוד חייליו. כן, וייזר עמד למעלה והתבונן בכל זה כאילו מצעד הקבוצות הדתיות, השירים, הדגלים, התמונות והסרטים הוכנו במיוחד למענו, כאילו לא הייתה לאנשים סיבה אחרת לצעוד בתהלוכה ברחובות הרובע שלנו, ופיהם מלא מזמורי תפילה יללניים. כיום אין לי צל של ספק שווייזר היה כזה

מתמיד. אבל רק אז, כשעשן הקטורת התפזר באוויר, יצא ממסתורו והראה לנו בפעם הראשונה את פניו האמיתיות. זה לא נמשך זמן רב. כשהתפוגג ריח הקטורת בענן עשן אחרון וכשנדמו מילות המזמורים בקולו הצווחני של הכומר דודאק וההמון נע לכיוון הכנסייה, נעלם וייזר מן הגבעה ונטש אותנו. כי איזה גנרל ממשיך ללכת בעקבות גדודי החיילים שלו אחרי תום המצעד?

נותרו רק כמה ימים עד סוף שנת הלימודים. חודש יוני השתולל בחומו, ומבעד לחלונות הפתוחים העיר אותנו בכל בוקר ציוץ הציפורים, שהכריז על ראשית שלטונו הבלתי מעורער של הקיץ. וייזר שוב נעשה וייזר הביישן והתבונן ממרחק במשחקים הרועשים שלנו. אבל משהו השתנה בו. חשנו איזה ריחוק במבטו, שהיה חודר וצורב, כאילו הסתכל בנו מבעד לעין נסתרת, בוחן כל צעד שלנו. מי יודע, אפשר שבתת-מודע לא יכולנו לשאת את המבט הזה. די היה בכך שביום חלוקת גיליונות הציונים במקצוע "דת" ראינו אותו שוב כמו ביום קורפוס כריסטי. מיתחם הכנסייה על שם האבות שקמו לתחייה, נמצא, כמו כל הרובע שלנו, על-יד היער, וכשהכומר דודאק סיים את תפילותיו וברכותיו, כשחילק תמונות לנאמניו המסורים ביותר, וכשקיבלנו סוף-סוף את גיליונות הציונים החגיגיים, פתחנו בריצה מטורפת ליער כדי לחוות רגע ראשון של חופש אמיתי, כי את בית-הספר עזבנו יום קודם לכן, ודבר כבר לא עמד בפנינו זולת חודשיים של חופשה נהדרת.

רצנו, כל החבורה, צווחים ותוקעים מרפקים זה בזה. נדמה שדבר לא יכול היה לעצור את איתן הטבע הזה, דבר זולת מבטו הקר של וייזר, והוא עמד נשען על גזע של עץ ארזית, כאילו המתין לנו שם בכוונה. אולי רק כמה דקות ואולי מאז ומתמיד. לא ידענו זאת אז ולא כעבור זמן, כשהמתנו בתור לשימוע בלשכת המנהל ובמסדרון ליד המזכירות, ואפילו לא עכשיו, כשאני כותב את המילים האלה, וכששימק גר בעיר אחרת, אלקה נמצאת בגרמניה ואינה משיבה למכתבים ופיוטר כבר אינו בין החיים; הוא נהרג ברחוב בשנת 1970.

כי וייזר יכול היה לחכות לנו מלכתחילה, וזה כנראה עיקרו של הסיפור שאני מגולל בלי להתייפייף.

אכן, הוא עמד והסתכל. כן, פשוט עמד והסתכל. נדמה שלא יותר. ועם זאת הוא עצר גל של גופים מיוזעים צווחים במלוא גרונם, הדף אותו בגופו, דחף אותו לרגע, רגע קצר שבו איתן הטבע נסוג כדי להכות במשנה כוח.

"דוידק וייזר לא הלך לשיעורי דת!" רעם איזה קול מאחור. אלה שרצו בראש חזרו על הקריאה בגירסה שונה במקצת: "דויד, דוידק, וייזר הוא ז'ידק!" ורק עכשיו כשהדברים נאמרו, חשנו כלפיו עוינות רגילה, שתפחה לשנאה מפני שהוא אף פעם לא היה איתנו, אף פעם לא השתייך אלינו, וגם בגלל המבט בעיניו הבולטות במקצת, מבט שרמז בהתרסה: אנחנו נבדלים ממנו, לא הוא מאיתנו.
שימק נדחק קדימה והתייצב מולו, פנים אל פנים.
"תגיד וייזר, למה אתה לא הולך איתנו לשיעורי דת?"
השאלה עמדה באוויר בינינו ותבעה תשובה מיידית.

אבל הוא שתק ורק חייך חיוך טיפשי וחצוף, כפי שנדמה היה לנו בשעתו, ומאחור התחילו להתלחש: אולי נוריד עליו כמה "לחמניות". תרגיל ה"לחמניות" כלל השכבת הקורבן המיועד על הדשא והפעלת לחץ על גבו באמצעות אגרופים וברכיים. וכבר ראינו את גבו הלבן והחשוף, וכבר התעופפה חולצתו באוויר, נמסרת מיד ליד, ואז זינקה פתאום אלקה אל מעגל המתעללים, בועטת לימין ולשמאל בעיניים מזרות אימה, צועקת "הניחו לו, הניחו לו!" וכאילו לא היה די בכך, היא נאחזה באחד המתעללים בציפורניה וחרתה על פניו שריטות ארוכות שהלכו והאדימו במהירות. הנחנו לווייזר, ומישהו אפילו מסר לידיו את החולצה המקומטת. הוא לא הוציא מילה מפיו ולבש אותה כאילו דבר לא קרה. אחרי רגע הבנו שלא הוא הושפל, אלא אנחנו. הוא לא השתנה. הוא נותר אותו וייזר שיכול להביט בנו כמו בחג קורפוס כריסטי - רגוע, קר רוח, שומר על ריחוק. קשה היה לשאת זאת, ואומנם ברגע שהתחיל להתרחק מאיתנו, פוסע לאורך הגדר המגודלת עשב של הכנסייה, שימק השליך את האבן הראשונה וצעק בקול "דויד, דוידק, וייזר הוא ז'ידק!", והאחרים חיקו אותו וצעקו אותו הדבר וזרקו אבנים. הוא שמר על גאוותו - לא הסב את פניו ואף לא האט צעדיו, מותיר אותנו מבוישים וחסרי אונים. מאחר שאלקה רצה בעקבותיו, חדלנו להשליך אבנים.

זו הייתה ההיכרות הקרובה הראשונה שלנו עם וייזר, עם גבו החיוור עד חולי, עם החולצה המשובצת והמקומטת ועם המבט הבלתי נסבל, שאותו חשנו בפעם הראשונה על בשרנו ביום קורפוס כריסטי, כשהכומר דודאק פיזר ענני קטורת חריפים ומשכרים מתוך כלי מוזהב.

האם היה זה מקרה רגיל? האם וייזר נמצא ליד הבניין במיתחם הכנסייה מרצונו החופשי, כפי שעמד על הגבעה הקטנה ליד המזבח הארעי ביום קורפוס כריסטי? אם כן, מדוע בחר להופיע בפנינו באופן כזה? אם לא, איזה כוח ציווה עליו לעשות זאת? השאלות האלו הדירו שינה מעיני במשך זמן רב, זמן רב אחרי סיום החקירה ושנים רבות לאחר מכן, כשכבר הייתי אדם אחר לגמרי. אינני יודע אם יש בכלל תשובה. בהיעדרה אני ממלא שורות על נייר ואינני בטוח במאום.

מכתבים ששלחתי כל שנה למנהיים בתקווה להבהיר עוד כמה דברים הקשורים באותם אירועים ובאישיותו של וייזר, לא נענו. בהתחלה חשבתי כי מיום שאלקה נעשתה גרמנייה, לא הייתה להוטה לחדשות מכאן. יש להניח שלא צמאה לזכרונות ילדות, שעלולים היו להפר את האיזון הגרמני החדש שלה. אבל עכשיו כבר איני סבור כך או, לפחות, איני כה בטוח בכך. היה משהו בינה לבין וייזר, לא תשוקת נעורים חולפת. משהו קשר אותם זו לזה באורח מוזר, ואנחנו לא עמדנו על טיבו.

פסיכולוג בן ימינו יכול היה בוודאי לומר על כך הרבה. שתיקתה העיקשת של אלקה ביטאה דבר-מה נוסף, לא רק סלידה מארץ הולדתה.

ובאותו יום, כשהחולצה של וייזר התעופפה באוויר מיד ליד, נסענו בחשמלית מספר 4 מרופטת לחוף הרחצה ביליטקובו. למרות שעת אחר הצהריים המוקדמת הייתה צפיפות רבה בתוך הקרון. השמש עדיין הלמה בחוזקה, ובתוך קרונות החשמלית עמד ריח אופייני של צבע שנאנק תחת חום. דעתנו לא הייתה נתונה לווייזר ולא למה שהתרחש בשעות הבוקר. כשהחשמלית נכנסה בחריקה איומה לעיקול התחנה הסופית, ליד צלב העץ, רצנו לכיוון החוף, מנופפים במגבות שבידינו. לא הבחנו ברשתות הדייגים התלויות בין הבתים, ולא בסלים שנערמו בפירמידות והסריחו משמן דגים ומזפת. רק כאן, בחוף, התחיל החופש האמיתי: צלילה ראשונה במים כדי לתפוס חופן של חול ביד, תחרויות שחייה ומירוצים ארוכי מסלולים עד הרציף בסוֹפּוֹט. מן הרציף בסופוט הפגינו הנועזים בינינו את כוחם בזינוקים מסוכנים אל המים. לחוף יליטקובו לא היה קיום בלעדינו, כשם שעירנו הייתה חסרת ממשות ללא המפרץ והחוף.

אלה היו כלים שלובים, כך דימיינו לפחות באותם ימים, שזכרם לא יימחה.
בראש הקבוצה הרעשנית רץ פיוטר, משתוקק להפגין את תרגיל החוף שלו, שהתבסס על הסרת החולצה והמכנסיים תוך כדי ריצה, בלי לעצור, וזינוק לתוך הקצף הלבן של המים. כפות רגליו היחפות כבר חרקו על החול והותירו אחריהן מזרקות של חול, ואז נעצר פתאום על-יד המים וצעק, כאילו ננעץ ברגלו איזה מכשיר חד: "קיפודי ים! בואו! תראו כמה!"

המחזה שנגלה לעינינו חרג מכל מושג מוקדם שהיה לנו לגבי היכולת הקטלנית של הטבע: אלפי קיפודי ים צפים על גבם וחושפים את בטנם, נעים בעצלתיים עם הגל, ויוצרים רצועה ארוכה של פגרים. די היה להכניס יד למים כדי שהקשקשים שנדבקו לעור ינצנצו כמו שריון בשמש. זו לא הייתה תחושה נעימה. במקום רחצה היה לנו מרק דגים, שאפשר היה רק להקיא לתוכו מגועל. אבל זו, כפי שהתברר, הייתה רק ההתחלה. בימים שלאחר מכן מרק הדגים הלך והסמיך, עד שנהיה גוש צמיג ומסריח. בלהט חודש יוני הפגרים הרקיבו והתנפחו כמו שלפוחיות. את צחנת התפוררותם אפשר היה לחוש אפילו בעיקול הפסים לפני התחנה האחרונה של החשמלית.

חופי הרחצה התרוקנו במהירות. נדמה היה שפגרי הדגים הולכים ומתרבים, ולייאוש שלנו לא היה גבול. יליטקובו לא רצתה בנוכחותנו. הגוש הצמיג לאורך החוף החליף את צבעו מירוק בהיר לחום כהה, ולהקות של זבובים, גדולים מכל מה שידענו עד אז, נחתו על הפגרים לאכול מהם ולהטיל בהם את ביציהם. למרות החום הכבד, השמים הכחולים ללא רבב, האוויר העומד ללא משב רוח, נמנע מאיתנו להגיע אל חוף הים. הכל היה לשווא.

רשויות עירנו והערים הסמוכות החליטו לסגור את כל חופי הרחצה מסְטוֹגי עד גְדינְיָה. זה היה אישור רשמי לחומרת המצב.

רע מזה לא יכול היה לקרות לנו, אבל כשחשבתי על כך בחדר המזכירות של בית-ספרנו בעודי ממתין בתור לחקירה, וכשהרהרתי במה שאומר למ-סקי בפעם הזאת, שיערתי כבר אז שזה לא היה מקרה. וגם אם כן, זה לא היה מקרה רגיל לגמרי. אלמלא מרק הדגים, לעולם לא היה עולה בדעתנו לעקוב אחרי וייזר, לעולם לא היינו הולכים אחריו דרך "גבעת האשורים" והמטווח הישן, והוא לא היה מניח לנו להתקרב אליו. אבל אני מקדים את המאוחר; לסיפור הזה, כמו לכל סיפור אמיתי, חייב להיות היגיון מוצק משלו.

דלתות הלשכה נפתחו קצת וראיתי את שימק נדחף החוצה בידי מ-סקי. לפני שקראו בשמו של פיוטר, ולפני שהשמש קם מכיסאו כדי ללוות אותו, ראיתי את אוזנו הגדולה והאדומה של שימק, נפוחה ומתוחה באורח לא טבעי. הרגשתי התכווצות בקיבה וסביב הלב, אך לא יכולתי לשאול דבר, כי בדלת הופיע מ-סקי, הניח לפיוטר להיכנס פנימה, והורה לשמש שישגיח עלינו כדי שלא נחליף בינינו מילים. שימק התיישב על הכיסא המתקפל, הרכין את ראשו ולא הרים את מבטו מעבר לברכיו. לרגע תהיתי אם גם לי ימרטו באוזן, אבל מהר הנחתי למחשבה הזאת. מלאי אמצעי העונשין של מ-סקי היה בלתי מוגבל.

תפקידו של מ-סקי בכל הסיפור הזה לא פוענח כראוי עד היום, ואם לא גיליתי זאת עד עכשיו, הרי זה משום שלא היה לי שמץ מושג מי באמת היה או לא היה מ-סקי, כבר אז, כשחיכיתי בתורי לחקירה. האימה שהטיל עלי בזמנו ורצף האירועים שהתרחשו אחר-כך הרחיקו אותו ממחשבותי. ואומנם, כשדלתות הלשכה המרופדות בחומר איטום נסגרו חרישית מאחורי פיוטר, נזכרתי באירוע חשוב מאוד.

בית-הספר שלנו, ככל בתי-הספר, השתתף בכל שנה במצעד אחד במאי. צעדנו במיפגן בראש זקוף, חולצות לבנות ומכנסיים כהים, כשמ-סקי צועד תמיד בראש, נושא כרזה, מחייך לאדונים על בימת הכבוד ומעודד אותנו לשיר בקולו הצפצפני:

ק-די-מה, נו-ער ה-עו-לם!
י-על שיר ה-אח-ווה!

ואנחנו צעדנו ישר-ישר, חייכנו כמו כולם, וידענו כי תלמידים שלא באו להשתתף בחג השמחה, הנעורים וההתלהבות הכללית, יזכו ביום המחרת, או לכל המאוחר תוך יומיים, בביקור בית של מ-סקי, ומ-סקי ישאל את ההורים בדאגה מזויפת מה קרה, האם מדובר במחלה רצינית ובמה יוכל לעזור כדי שבשנה הבאה, בעת הזאת, התלמיד יהיה בריא כמו שור.

תלמיד אחד ויחיד נעדר ממצעד האחד במאי בשנה שעברה: דויד וייזר. ואף-על-פי-כן מ-סקי לא ביקר בבית וייזר כדי לשאול את הסבא מדוע הנכד לא בא לצעוד איתנו. בשעתו לא ייחסנו לכך משמעות רבה. רק בהתקרב התור שלי בחקירה, עמדתי על חשיבות הדבר.

כיצד אפשר היה לקשר בין מ-סקי לווייזר? עד היום אני סבור שלא ניתן היה לקשר בין השניים. בשל מה אם כן נמנע מ-סקי מביקור בביתם? האם משום שלא אהב חייטים? ואולי פשוט שכח? לא, על שיכחה אין מה לדבר, בוודאי לא במקרה של מ-סקי. שהרי מ-סקי היה מורה לטבע שיטתי וקפדן מאין כמוהו; הוא רשם הכל בפנקסו הקטן, שממנו לא נפרד מעולם. אם מ-סקי ידע על וייזר משהו שאנחנו לא ידענו, משהו שאני כבר לא אדע לעולם, אם היה משהו כזה, אז מדוע המורה המוזר לטבע לא יכול היה לדעת לאן נעלם החבר שלנו?

כן, מ-סקי היה תמהוני מובהק, מהסוג שכיום פוגשים רק בספרים, ולא בסתם ספרים. כמונו, גם הוא לא נהג לנסוע לחופשת הקיץ אל מחוץ לעיר. פגשנו בו לעיתים קרובות על המדשאה ליד יער ברנטובו, או ליד הנחל בדוֹלינה ראדוֹסצ'י, הוא עמק השמחה, כשרץ אחרי פרפרים, מצויד ברשת ובמגדיר חרקים. וכשלא צד יצורים מעופפים הלך רכון כשמבטו נעוץ באדמה ועצר בכל רגע, קטף איזה צמח ומלמל לעצמו "מֶניאנטֶס טְריפוֹליאטה" או "ויוֹלה טריקוֹלוֹר", והכניס את הצמח לתיק עשוי קרטון שנשא איתו תמיד. מ-סקי התעתד לפרסם מחקר על החי והצומח ביערות שהשתרעו לאורך גבולה הצפוני של עירנו ועד העיר גדיניה, יערות שבהם צד פעם פרידריך הגדול בכבודו ובעצמו, ולצורכי מחקרו הוא צד ואסף כל מה שצמח או זז בשדה הראייה שלו. למרבה המזל היה קצר רואי, מעלה גדולה שעשבים, עלים, תיקנים וזבובים, ויצורים זעירים אחרים, חבים לה את חייהם.

כן, באותו קיץ חם, כשווייזר שיתף אותנו בסודותיו, או ליתר דיוק שיתף אותנו בחייו - באורח חלקי, אגב, ובמינון שקצב על-פי רצונו בלבד - באותו קיץ מ-סקי פגש אותנו פעמים רבות בקירבת המטווח שעל גבעת האשורים, בבית-הקברות בברנטובו ובדולינה ראדוסצ'י. הוא עקב אחרינו בגניבה בעיני הדג הבולטות שלו, ואף פעם לא היינו בטוחים אם לא יחליף אותנו באיזה זן של בעל-חיים שהיה נחוץ לו להשלמת יצירתו בת האלמוות. מחוץ לבית-הספר ומצעד האחד במאי היינו לדידו זן של חרקים טורדניים. הדבר ניכר במבטו החלול והקר. ממבטו פחדתי כפי שלא פחדתי מעינויי "מריטת נוצות אווז", "משיכת חדק פיל", "הלקאה לחימום כף היד" ושאר עונשי גוף מכאיבים ומתוחכמים יותר שהנהיג בשיעורים שלו. כשראיתי את אוזנו האדומה של שימק חששתי שמ-סקי, עם המבט הזה שלו, עלול להחליף כל בן-אדם בכל בעל-חיים על-פי ראות עיניו, ובעיני רוחי כבר ראיתי את עצמי מגדל שריון בצבע ירוק מתכתי ואת ידי מתכווצות ומסתעפות לכמות עצומה של רגליים שעירות. זה היה נורא - חמור פי מאה מן הפחד מכאב, מן האוזן האדומה של שימק, ומן ההפתעות הצפויות לי בחקירה.

בימים הראשונים של יולי נדמה היה שסמיכותו של מרק הדגים במפרץ הגיעה לשיאה. לא היה מה לחפש בחוף הים, ולא נותר לנו אלא להפנות את מרצנו לפעילויות אחרות. וזה הפרק הראשון בספר על וייזר, שאיש מאיתנו לא כתב מעולם ולא יכתוב לעולם. כי מה שאני עושה עכשיו איננו כתיבת ספר; אני משתמש בשורות מילים כדי לסתום חור, למלא בהן כתם לבן, רגע לפני התבוסה הסופית. כן, הפרק הראשון בספר הלא-כתוב הזה מתחיל במרק הדגים במפרץ ובמשחקים שלנו בבית-הקברות בברנטובו, שהתחלנו ללכת אליו במקום לשפת הים. שם, בדממת המצבות הנטושות והסדוקות, שעל חלקן היו חרוטות מילים גרמניות, בצל עצי אלמון ואלסר עבותים, ניהלנו את משחקי המלחמה שלנו. שימק פיקד על פלוגת אס-אס, ואת אוזניו הבולטות כיסתה קסדה חלודה של הוורמאכט שנמצאה בתעלה סמוכה. פיוטר פיקד על מחלקת פרטיזנים, שתמיד נרדפה, כותרה והוכתה, ועשרות מלוחמיה חוסלו. אבל פיוטר קם תמיד לתחייה כדי להכין מלכודות נוספות לאויב. כששימק ופקודיו לקחו אותנו בשבי, הרמנו ידיים למעלה כמו בסרטים, וצעדנו בידיים שלובות על העורף, וכמו בסרטים על מלחמה אמיתית שהוקרנו בקולנוע שלנו, טראמוואיש, חוסלנו בצרורות מנשק אוטומטי ונפלנו לתוך תעלה אמיתית בשולי בית-הקברות, שבצידה השני היה יער אורנים.

כשאני נזכר, במבוכה מסוימת, באיזו הנאה ובאיזו מומחיות נפלנו לתוך התעלה ההיא, באיזו התרגשות חיכינו לרגע שבו שימק יורה בתנועת יד על תחילת ההוצאה להורג, אני יודע שאנו חבים כל זאת לקולנוע טראמוואיש, שנמצא לא רחוק מבית-הספר, על-יד התחנה הסופית של כלי התחבורה בעיר, שם הקרינו לנוער סרטים שנועדו להמחיש לנו פרקים בתולדות המולדת. אני כבר לא זוכר באיזה יום, באיזה קרב, ראינו שוב את וייזר. זה היה כשנפלנו בשבי, עמדנו כשידינו מורמות למעלה מול קני הרובים של האס-אס, וחיכינו לפקודה feuer שישמיע שימק מתחת לקסדה החלודה שלו. וייזר ישב על עץ אורן, ואפשר שצפה במשחק שלנו כבר ימים אחדים. שמענו קודם את הצעקה שלו, צעקה שהייתה מכוונת לשימק ועיכבה את מתן הפקודה, ורק אחר-כך ראינו אותו על עץ האורן. הוא ישב והחזיק בתת-מקלע שמייסֶר ישן וחלוד, שאותו כיוון לאנשהו במרחק, מעבר לצריח הכנסייה, והסתכל בנו בדיוק כמו אז בחג קורפוס כריסטי, כשצץ פתאום מבעד לענן הקטורת האפור. אלקה עמדה מתחת לעץ, נשענת על גזעו. היא לא אמרה דבר, אבל ברור היה שהיא איתו ולא איתנו. לכן לא שמענו הפעם את רעם ה"דה-דה-דה-דה" המתמשך, שאחריו צריך היה ליפול קודם על הברכיים, ובניגוד לנוהל נפלנו על הגב או על הצד או על הבטן, עם הפנים בתוך הדשא, כי וייזר קפץ פתאום מן העץ וניגש לשימק הנדהם.

היום, כמו פעם, כשישבתי על כיסא מתקפל לצד שימק במזכירות בית-הספר, בהמתנה לתורי בחקירה, היום, כמו אז, הייתי נותן הרבה כדי להיזכר בדברים שאמר וייזר בבית-הקברות, כי היו אלה למעשה המילים הראשונות שהופנו אלינו ישירות. שימק, שנשאל על כך במכתב, לא השיב לי. הוא מתעלם במופגן מכל זיכרון הקשור בווייזר. אלקה, שאמורה לזכור טוב מכולנו, לא עונה ממנהיים על שום שאלה, ואילו פיוטר, שבשנת 1970 יצא לרחוב לראות מה קורה, נפגע ומת מכדור אמיתי לגמרי.

כן, אני משוכנע שבמילים אלה צריך להיפתח הספר הלא-כתוב על וייזר. הוא החזיק בשמייסר ההרוס ואכול החלודה, קפץ מהעץ, ניגש לשימק ואמר "עזוב, אני אעשה את זה טוב יותר", או "תשאיר לי את זה", או עוד יותר קצר: "תן לי." אלא שווייזר לא אמר דבר מן הדברים האלה, ולא יכול היה לומר דבר כזה, כיוון שהשמייסר נדד לידיו של שימק, ואילו הוא ירד עם אלקה לכיוון השער השבור של בית-הקברות, כאילו בא לכאן רק כדי להשאיר לנו את הנשק האוטומטי ולהתפנות לעניינים חשובים יותר. ההוצאה להורג לא בוצעה. הקפנו את שימק במעגל וכל אחד רצה, ולו לרגע, להחזיק בחתיכת הברזל המרשימה אך חסרת התועלת.

כן, באותו רגע וייזר עוד לא היה הכי חשוב בעינינו. רבנו באיזה צד יש להחזיק בנשק האוטומטי. הייתי בצד של פיוטר, ואומנם רציתי שאנחנו נחזיק בו, כיוון שהם היו בעלי הקסדה. בסופו של דבר קבענו סגנון חדש ומעניין יותר של משחק מלחמה. ומאז, אחרי כל קרב פיוטר החליף עם שימק את הנשק האוטומטי בקסדה, וכך היינו פעם גרמנים, שהמפקד שלנו חובש קסדה, ואחר-כך הפכנו לפרטיזנים, אחזנו ברובה ורצנו בין המצבות מכוסות העשב.

אני חושב שמלכתחילה הייתה לווייזר איזו תוכנית לסבך אותנו ברעיונות שלו, מלכתחילה חיכה לרגע המתאים כדי להפתיע אותנו לגמרי כמו בחג קורפוס כריסטי או בבית-הקברות בברנטובו. כי בתקופה הראשונה, כשלא ידענו עוד על בית-החרושת הישן לייצור לבנים, ולא על ההתפוצצויות שהוכנו בערוץ שמעבר למטווח, ולא על אוסף הבולים שלו מתקופת הכיבוש, באותם ימים עדיין לא היינו מודעים לכך ורצנו בין המצבות בבית-הקברות בברנטובו, והוא הופיע ונעלם כפי שנעלם מישהו שמופיע במקרה בחלום ואחריו אי-אפשר לשכוח אותו עוד. הוא נחרת בזיכרון, גם אם תווי פניו, התנהגותו, או דברים שאמר, כמעט נמחו. זכרנו אותו מבלי שנרגיש או נרצה בכך. נזכרנו בו באחד הימים, בין ערביים, כשהשמש האדימה בקרניים אחרונות, כשחזרנו ממשחקינו והלכנו בשביל עפר מעלה אבק ליד גבעת האשורים. די במקרה, ללא כל קשר לענן האפור של עשן הקטורת והשמייסר החלוד, שאלנו בקול רם ובבדיחות הדעת מה הוא עושה בשעות שבהן אינו משחק איתנו, או מדוע אלקה, הטיפשה הזאת, הולכת אחריו כמו כלבלב ועלינו היא מסתכלת מלמעלה כמו על חבורת כלבלבים, ולמה בעצם נתן לנו את הנשק האוטומטי החלוד הזה? מי מאיתנו היה שש להיפטר ממציאה כזאת, כך סתם מרצונו הטוב? אף לא אחד, בעד שום הון שבעולם.

אחר-כך המחשבה עליו לא נתנה לנו מנוח והדירה שינה מעינינו. איבדנו שעות שלמות במעקב אחריו ואחרי אלקה. בינתיים מרק הדגים במפרץ הסריח בכל פעם יותר, ומדי יומיים מישהו מאיתנו נסע ליליטקובו לראות מה קורה.

הסתכלתי על שימק. אוזנו הבולטת כבר לא הייתה אדומה נורא, ואפילו נדמה שחזרה למימדיה הקודמים. בינינו ישב עכשיו השמש, ומבעד לחלון הפתוח למחצה של המזכירות הסתננו צלילים עצלים של אחר-צהריים סתווי. צעדיהם של הולכי הרגל התערבו בצווחות של חבורות ילדים, ושמש סתווית מתעתעת האירה את גג הרעפים של הבניין מצידו השני של הרחוב. לכל הבתים באזור שלנו בווזֶ'שְץ' היו גגות רעפים אדומים, שדמדומי שמש בשלהי קיץ זרו עליהם אור מיוחד. מגבעת האשורים ניתן היה לצפות בחיזיון המרהיב ביותר: פרט לגגות האדומים המשופעים נשקפו ממנה שדה-התעופה, המפרץ והחול הלבן של רצועת החוף. בכל פעם שעמדנו במעלה הגבעה נראתה עירנו שונה לחלוטין מן העיר שחיינו בה יום-יום. באותם ימים לא ידעתי מדוע העיר הנצפית יפה מן העיר שחיינו בה, אך כיום, כשגבעת האשורים איננה, וגם וייזר וילטיקובו אינם, אני חושב שמן הגבעה פשוט לא ראו את החצרות המלוכלכות, על מיכלי האשפה שלהן שלא רוקנו, וכל הכיעור של מרכז העיר שהסתמל אולי יותר מכל בחנות האפורה והמאובקת של צירסון, שבה קנינו אורנג'דה בבקבוקים שהמבוגרים קראו להם קרחלה.

במקום החיזיון המרהיב מגבעת האשורים ראיתי גג של בית מצידו השני של הרחוב, שקרני השמש ציירו עליו רצועות מקוטעות וחלון פתוח למחצה בעליית הגג, שרוח בידרה את הווילון שלו. השעון במזכירות צלצל שעה חמש, וכעבור דקה שמעתי צלילי פסנתר מוכרים. זו הייתה המורה שלנו למוזיקה, שליוותה בנגינתה את חזרת המקהלה של בית-ספרנו. תחילה נשמעה נעימת המבוא, ומייד אחריה בקעו, בכל פעם בקולות רמים יותר, המשפטים "שירת המונים היסטורית" או "שירה היסטורית של המונים". אני לא זוכר איך קראו לזה אז:

כל הכבוד לכם, אדונים ושועים,
על הדיכוי והאזיקים!
כל הכבוד לכם, אבות כמורה ורוזנים,
על ארץ שטופת דם אחים.

זה היה הפזמון, חגיגי ומלא פאתוס, שחזרו עליו פעמים רבות, כמו על הבית הראשון בשיר:

כשהעם אחז בנשק ויצא לקרב,
האדונים דנו במיסים.

אף פעם לא הבנתי, לא בטקסים בבית-הספר ולא בשיעורי זימרה, שבהם היינו חייבים לשיר את השיר המשמים הזה עשרות פעמים - מה משותף לאזיקים, לדיכוי, ולכמרים, ובאילו מיסים מדובר כשהעם יצא לקרב. זאת אומרת, מה משותף למיסים ולקרב. ובכלל במה מאשימים כאן את האדונים, כשכבר מזמן אין אדונים. לעיתים אני עוד שומע את הניגונים ההם, אך הם אינם מזכירים לי את הטקסים בבית-ספר או את המורה לזימרה, אלא רק את אור הדמדומים של שמש סתווית, שהסתנן לחדר המזכירות בבית-הספר כשישבתי שם וחיכיתי לתורי לחקירה, יחד עם מראה הווילון המתבדר ברוח הקלה, יחד עם וייזר והצליל הענוג של הגונג המכה שעה חמש, שדמה לצלילו של הפעמון שהכומר דודאק צלצל בו בשעת הטקס.

אחרי שהאוזן של שימק חזרה לאיתנה, ומ-סקי פתח את דלת לשכת המנהל ושיחרר משם את פיוטר, הגיע תורי. אני זוכר עד היום את ריחה של רצפת העץ של בית-הספר, מרוחה במשחת הברקה, ריח שמנוני וכבד כמו הנצח, שהתערבב בריחות טבק ועשן שהדיפה לשכת המנהל יחד עם ריח הקפה ששתו שלושת הגברים שחקרו אותנו. מ-סקי, שלא עישן, מרט את שרוול חולצתו.

"ובכן, הלר," פנה אלי ההוא-במדים (זה היה שמי אז), "אתה מודה שראית את וייזר ואלקה בפעם האחרונה בעשרים ושמונה באוגוסט, בערוץ מאחורי המטווח הישן?"
"כן, בעצם," אמרתי בביטחון.
"מה זאת אומרת בעצם?"
"כי אחרי זה כבר לא ראינו אותם בקירבת מקום."
"האם פירוש הדבר שכן ראיתם אותם שוב למחרת? מה פירוש בקירבת מקום?"
"לא. למחרת כבר לא ראינו אותם בכלל."

מ-סקי נע בתוך הכורסה שלו.
"אם כך, ספר לנו בדיוק ולפי הסדר מה קרה באותו אחר-צהריים, אבל אל תשנה שום דבר כי לא תצליח להסתיר מאיתנו מאום!"

דיברתי והשתדלתי לא להסתכל למ-סקי בעיניים. דיברתי לאט וברגיעה, בטוח שממילא לא יגיעו לעקבות הנכונים, אלא יסתחררו שוב במעגל שאלותיהם עד שייתנו לנו סוף-סוף מנוח. "וייזר הורה לנו לחכות לו כרגיל ליד חורשת עצי הארזית, אך כשהבחין בנו, עבר דרך הערוץ, ואחרי זה הניף את ידו לאותת לנו לשכב, ומייד אחרי זה האדמה רעדה מפיצוץ, ומטח של חול, חצץ וגזירי עץ נחת על ראשינו."

"ואחר-כך?"

"אחר-כך הרמנו את ראשנו כמו אחרי כל פיצוץ וחיכינו עד שהוא ייתן לנו סימן נוסף, זה סימן שאפשר כבר לגשת למקום שבו הונח חומר הנפץ, אבל סימן כזה לא ניתן הפעם. ראינו פתאום כיצד שניהם הולכים שלובי זרוע, כמו מבוגרים, זאת אומרת וייזר ואלקה. אבל הם לא הלכו אלינו, אלא לצד השני של הערוץ, במקום שבו גדל אלון עתיק, ואף פעם לא הסבו את ראשם לאחור, אלא העפילו במעלה גבעת האשורים התלולה, וכשהגיעו לפסגתה נעלמו מעינינו. עמדנו ליד הבור הענק שנפער אחרי הפיצוץ וראינו שזה לא היה דבר של מה בכך, כי הבור היה ענק כמו אחרי הפצצה אווירית. עמדנו משתאים מן היצירה שלו, מנסים לאמוד את עומק הבור, ואת קוטרו, וכמו תמיד במקום הזה שאפנו את ריח האדמה התחוחה, המלאה בנמלים מטורפות ושלשולים, ופתאום מישהו הצביע על הגבעה וצעק 'תביטו!' וראינו את וייזר עם אלקה במעלה הגבעה רגע לפני שנעלמו מאחורי העצים. לא רצנו אחריהם. וכך למעשה," אמרתי, "ראינו אותם בפעם האחרונה מרחוק, בערוץ מאחורי המטווח."

למחרת החלו החיפושים, וכך, במרתפי בית-החרושת ללבנים התגלה המחסן של וייזר שאפילו אנחנו לא ידענו עליו, כי וייזר הקפיד לשמור בקנאות סודות כאלה. לא ידענו דבר על תיבות הדינמיט וחומרי הנפץ הכבויים, ולא על כלי הירי, כי אף פעם לא שאלנו אותו מנין הוא לוקח חומר למוקשים שלו, ולמען האמת, גם אם היינו שואלים אותו, האם מישהו כמוהו היה מגלה לנו משהו, ולו במילה? לא. רק אלקה יכולה הייתה לדעת על המחסן הזה, ואם היה מחסן נוסף, שלמעשה גם עליו לא היה לנו מושג, אם היה מחסן שני, הרי אלקה הייתה האדם היחיד שווייזר יכול היה לשתף אותו בסוד כזה. אולי בגלל זה לא חשש לקחת אותה איתו לשם.

ההם שמעו את מה שאמרתי באדישות מדומה. המנהל רופף את העניבה שלו, שהזכירה עכשיו רטייה לשיכוך כאבי גרון, שכמותה מניחים הסובלים מאנגינה. הגבר במדים לגם בלגימות רועשות את שארית הקפה מן הכוס בתוך עריסת המתכת שלה, ומ-סקי תופף באצבעותיו על המשטח המבריק של שולחן הכתיבה ובכלל לא הסתכל עלי, אלא בנקודה כלשהי על הקיר.

"את כל זה אנחנו כבר יודעים," צעק פתאום מ-סקי, "ללא עזרתכם! ברור לנו שמישהו משקר כאן. השאלה היא אם כולכם משקרים ביחד או כל אחד לחוד."

"כן," נכנס המנהל לדבריו, "אחד מחבריך הודה שלמחרת היום שיחקתם יחד ליד נחל סְטְשִיזָ'ה, מאחורי הגשר המפוצץ. אם כך, הם בילו את כל הלילה מחוץ לבית ואתם ידעתם זאת וידעתם גם איפה לחפש אותם!"

"בלי חוכמות, ילד," הצטרף ההוא-במדים, "אם הם התפוצצו מהחומר נפץ הזה, אז יאשימו אתכם בשותפות לפשע, ובמוסד לעבריינים צעירים כבר ילמדו אתכם לקח! "

"ליד נחל סטשיז'ה שיחקנו יום קודם ולא יום אחרי זה," אמרתי, והרגשתי שהשקר הראשון ששיחררתי לשימושם בא לי בקלות. "החבר שלי בוודאי התבלבל."

ועכשיו הם צעקו בזה אחר זה, וצעקותיהם החרישו את אוזנינו. הם איימו, הציגו שאלות, אמרו שלא נצא משם עד שהעניין יתברר, שההורים שלנו כבר יודעים על החקירה המתנהלת, שלא נקבל אוכל ושתייה, ונישאר תקועים כאן עד שנגלה את האמת כולה.

הם שיכנעו אותי שיהיו מוכנים לשבת כאן איתנו עד הבוקר ואפילו יותר, ואם מישהו ימצא את המחסן השני הזה (שממנו ציפו למשהו הרבה יותר גרוע) ויקרה איזה אסון, נהיה אחראים גם לו. מוטב אם כן להודות מייד.

ידעתי שהם לא יבינו דבר, ולכן חזרתי על מה שאמרתי לפני דקה. מ-סקי קם מהכורסה, ניגש אלי בצעד צבאי נמרץ, כאילו היה זה מיפגן האחד במאי, תפס את אפי בין שתי אצבעותיו ושאל אם באמת ראיתי את וייזר בפעם האחרונה בערוץ. השבתי בחיוב והרגשתי איך האף שלי נעשה פחוס בין אצבעותיו השמנוניות. אבל זו לא הייתה סתם "משיכת חדק פיל" שמ-סקי הפעיל בשיעורי טבע. היום, כשאני נזכר ברגע ההוא, הייתי קורא לזה "משיכת חדק הפיל בפיתול מיוחד", כי קודם הייתי צריך להתרומם קלות ואחרי זה כל פעם התרוממתי עוד, עמדתי על האצבעות ואחר-כך על קצות האצבעות, תוהה אם אני תלוי באוויר. בינתיים ידו של מ-סקי הזיזה את מרכז הכובד של גופי פעם לשמאל ופעם לימין, ותוך שבריר שנייה נאלצתי להציב את כף רגלי על הרצפה כדי לעקוב אחרי תנועות ידיו, וכאב חד פילח את אפי, שהזדקף ונעשה סולד כפי שלא היה מאז היוולדי.

מ-סקי, לעומת זאת, חזר על שאלותיו בנינוחות, מטעים אותן הברה אחרי הברה: "ה-אומ-נם ב-פ-עם ה-אח-רו-נה?"

לבסוף שיחרר אותי, ואני התנודדתי כמו שיכור עד שנשענתי על הקיר והייתי צריך לנקות את הדם בשרוול החולצה, כי תמיד היה לי אף עדין ובלתי חסין לשברים.

בלשכה ציוו על הפסקה. שוב ישבנו שלושתנו על כיסאות מתקפלים בחדר המזכירות. דימיתי שאני שומע שיר מקהלה ממוען לווייזר. זו הייתה הקריאה "וייזר דוידק לא הולך לשיעורי דת!" שמישהו קרא לעברו ביום קבלת התעודות בשיעורי דת, שאחריה הוסיף מישהו אחר "דויד, דוידק, וייזר הוא ז'ידק!" אלמלא אלקה, שהתייצבה להגנתו, בוודאי היינו מחטיפים לו מכות הגונות כשראינו אותו במיתחם כנסיית "האבות הקמים לתחייה", והמפגש בינינו היה מסתיים בדרך השגורה והבנאלית. אלמלא אלקה, חשבתי ביני לביני, לעולם לא היינו מכירים את וייזר. וייזר היה מתעלם מחברתנו ולעולם לא היה עולה בדעתו להציץ במשחקים שלנו בבית-הקברות או לתת לנו את התת-מקלע האוטומטי הישן והחלוד משנת ייצור 1943 של חברת שמייסר, והקיץ של אותה שנה לא היה שונה מחופשות אחרות לפניו או אחריו. כן, כשאלקה עטה על וייזר כדי להגן עליו בציפורניה, בטח הייתה לה תחושה מוקדמת כלשהי, אני בטוח בכך עד היום, כיוון שמעולם לא התערבה בקרבות שלנו ובחשבונות בינינו, שבהם היינו אכזריים אפילו יותר מן המבוגרים. ואז עטה כדי לגונן על וייזר כאילו היה אחיה, ורישומו של המהלך הזה היה כה מפתיע, ששיחררנו את וייזר ללא כל התנגדות, ולגמרי לא מתוך פחד מהציפורניים שלה.

האם היא אהבה אותו? חשבתי ביני לביני כשישבתי בחדר המזכירות עם אף נפוח, כשהאדונים בלשכה התכוננו לסיבוב החקירות הבא, כך שיערתי אז, כשאני מדמה לעצמי את שדיה שהתעגלו טרם זמנם, את שערה הבלונדי הארוך ואת השמלה האדומה שלבשה בימים הלוהטים. היום אני יודע שטעיתי, אף שקשה להגדיר את טיב יחסיהם למן הרגע שבו הלכו לאורך גדר הכנסייה והאיצו צעדיהם בגלל האבנים שהשלכנו לעברם. עד שפגשה את וייזר התייחסה אלקה בזלזול לאלה שלא ידעו לשחות ולקפוץ קפיצת ראש מהשלב העליון במקפצה שעל המזח או להבקיע שער במשחק כדורגל על המדשאה ליד הקסרקטין הריק. אולם מרגע שפגשה את וייזר הצנום ועגול הכתפיים ראתה בו מישהו חשוב מאוד, עד שעטה עלינו בציפורניה כדי להצילו. לא יכול להיות שהיא השתנתה בשבריר של שנייה. אלקה חשה כנראה את מה שאנחנו הרגשנו כמה שבועות אחר-כך, כשראינו את וייזר במופע המצמרר שערך במרתף של בית-החרושת הישן ללבנים.

אני חייב להכניס סדר בהשתלשלות האירועים. לא מדובר בכתיבת ספר על וייזר או עלינו לפני כמה עשרות שנים, ואף לא על עירנו ובית-ספרנו באותם ימים, ובוודאי לא על מ-סקי, שהיה אז האדם הכי חשוב אחרי המנהל. אם החלטתי להעלות את כל הדברים האלה על הכתב, להיזכר בריחו של הקיץ ההוא, כשמרק הדגים מילא את חופי המפרץ, הרי זה כדי להכניס סדר בדברים עוד פעם אחת, ובוודאי האחרונה, ואולי להבין סוף-סוף.

זה מה שהניע אותי לנסוע לגרמניה, וזה מה שגורם לי עכשיו לרשום הכל מהתחלה, בלי לפסוח על שום פרט ולו הזעיר ביותר. כי במקרים כאלה המפתח טמון לעיתים בפרט פעוט, כפי שיודע כל מי שנתקל, אפילו פעם אחת ויחידה, בתופעה שלא ניתן להסבירה.

הימים הראשונים של חודש יולי חלפו, ובחום הלוהט ובמחנק נדמה היה שהעיר מתקשה לנשום ללא המפרץ. מרק הדגים הלך והסמיך וגרם לרשויות המקומיות טרדות חדשות. בהתחלה האמינו שהמגפה המשונה תחלוף מעצמה ולא עשו דבר. אחר-כך נקטו בצעדים מסוימים: בבוקר הסתובבו בחוף גברים עם מגרפות עץ לאיסוף חציר, ואספו איתם ערימות של פגרי דגים, שהוסעו אחר-כך במשאיות למזבלה העירונית, שם שפכו עליהם דלק ושרפו אותם. אולם יוזמתם הניבה תוצאות הפוכות מן המצופה: פגרים של קיפודי ים שתפחו בלהט השמש הלכו והתרבו, ובעיתונים דווח על מוות המוני של חתולים וכלבים באזורים הגובלים במפרץ. הזכירו גם שזה חודשיים, כלומר מתחילת מאי, לא ירדה אף לא טיפת גשם אחת, מה שהזקנים פירשו בסיפוק כעונש משמים.

ובינתיים שוטטנו בבית-הקברות בברנטובו ובידינו הקסדה והרובה האוטומטי שנתן לנו וייזר במתנה, ונפלנו מן הכדורים, פעם כגרמנים ופעם כפרטיזנים לסירוגין, בדיוק כמו בסרטי המלחמה שהוקרנו בקולנוע טראמוואיש. רק מדי פעם עלה בדעתנו לשאול את עצמנו מדוע אלקה לא משחקת איתנו וגם מה היא רואה בווייזר הצנום והחלשלוש שהיא מסתובבת איתו ימים שלמים באזורים שונים של העיר. מישהו ראה אותם בעיר העתיקה, ליד בר נפטון. אחר היה מוכן לכרות את ידו, כל-כך בטוח היה שווייזר ואלקה ישבו לעיתים קרובות על המדשאה ליד שדה-התעופה. פעם אחת פיוטר הבחין בהם כשהלכו בקירבת ברנטובו, עד הגשר המפוצץ, במקום שנחל סטשיז'ה זורם מתחת למסילת הרכבת, שמאז ימי המלחמה לא נראתה עליה אף לא רכבת נוסעת אחת. כל בוקר אחד מאיתנו היה נכנס לחשמלית ונוסע ליליטקובו כדי לראות איך נראה מרק הדגים שנקווה במפרץ ולבדוק אם במקרה החל לסגת. אחר-כך היה מחפש אותנו בבית-הקברות מאחורי גבעת האשורים כדי לספר לנו שהסירחון בחוף החריף ולהקות זבובים גדולים מתנשאות מעל הנוזל הצמיג כמו ארבה. בצל העצים בבית-הקברות היה נעים יותר מאשר בחצר וברחוב.

יום אחד, ליד הקריפטה עם הכתובת הגותית, ראינו גבר בפיג'מה ובחלוק של בית-חולים שישב על משטח הקבר ומלמל משהו מתחת לאף, כאילו נשא תפילה. כשהקפנו אותו במעגל הוא לא התרגש, ובתנועת יד הראה מנין הגיע לכאן; הוא ברח מבית-המשוגעים, שנמצא על גבעה מצידו השני של הכביש היוצא מחוץ לעיר, בצורת גוש אדום אפור. פיוטר הציע ללכת לבית-החולים ולהודיע היכן נמצא הנמלט - המבוקש בוודאי - אך איש מאיתנו לא ראה מעודו משוגע אמיתי ורצינו להיווכח באמיתות הדברים שאמר הכומר דודאק בדרשותיו חוצבות הלהבות על מטורפים המתכחשים לאל. הכומר דודאק דיבר בעצם לא רק על מטורפים. כמו הזקנים אמר גם הוא שמרק הדגים ועצירת הגשמים הם אותות מאלוהים.

"חזרו בתשובה פן תאחרו את המועד!" רעם בקולו ביום ראשון האחרון. "אל תתכחשו לאל, הוי קטני אמונה. אל תנהו אחר נביאי שקר ואלילים. אל תהיו כמטורפים האלה, המאמינים בעוצם ידם ורוצים לבנות את העולם מחדש. אני שואל אתכם: איזה מין עולם זה, שבו כלתה האמונה, עולם שבו לא נותנים כבוד לבורא. אני שואל ומתרה: אל תאמינו למטורפים, התפכחו כל עוד סיפק בידכם! הרי במו עיניכם ראיתם כי אלוהים נתן אותות לחרון אפו..." - וכך, בסגנונו חוצב הלהבות, הבהיל הכומר דודאק את צאן מרעיתו והתחנן בפניו לסירוגין. הבנו אז שיש מטורפים שבגללם אנחנו לא יכולים לרחוץ בקיץ הזה ביליטקובו, ורצינו לבדוק איך נראה מטורף כזה.

 

שם הספר: לאן נעלם דויד וייזר
שם המחבר: פאבל הילה

Weiser Dawidek
by Pawel Huelle

תירגום מפולנית: מירי פז
מהדורה ראשונה, מארס 2006
מספר עמודים: 224
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
צילום מאת פראנס לבה-נדב
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 77 ₪
מסת"ב 965-7120-65-9
דאנאקוד: 497-1076


שתפו ספר זה עם החברים