חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

טעימות מתוך הספר:
חיבוק משולש, זאת אותה האהבה, חטא הגאווה,
נבחרת הרוגבי האוסטרלית, על הפרקט.

חיבוק משולש
מייד אחרי הדלקת נר שמיני של חנוכה, כשאני צובט לעצמי בצמיגים בניסיון לשלוט בקדחת הלביבות שלא עוזבת אותי כבר שבוע, אני שומע את יואל לוחש מעל החנוכייה את סיפור נס חנוכה הפרטי שלו. "אתה ואבא ערן חיפשתם בית לגור בו," הוא אמר, "ואז עליתם לקומה השלישית הכי גבוהה, ואז נכנסתם לבית הזה, ואז ראיתם שזה בית יפה עם חדר אחד סלון, וחדר אחד עם מיטה שלי, וחדר אחד עם מיטה של אבא ואבא, ואז קניתם את הבית, ואני הייתי קטן-קטן-קטן-קטן, אבל אז גדלתי והייתי בן שלוש, ובן שלוש וחצי, ובן שלוש ואחד-עשר חודשים ובן ארבע." בפעם המי יודע כמה מאז שנולד, דמעות מילאו את עיני. הטבעיות שבה הוא מספר לעצמו את קורות הצד התל-אביבי במשפחה שלנו – עם אמא רות הוא גר ביפו – אף פעם לא הייתה מובנת מאליה עבורי, והיא מצליחה לרגש אותי בכל פעם מחדש.

מאז שנולד חששתי מהרגע שבו ישאל למה יש לו שני אבות. "מה נגיד לו?" דחפתי את בעלי במיטה, מופתע לגלות שהוא כבר נרדם. בניגוד אלי, בעלי אף פעם לא הטריד את עצמו בשאלה הזו. "זה מוקדם מדי לדבר איתו על זה," הוא ניסה להמשיך לישון. "הכל אתה דוחה," נזפתי בו. "עוד אין לו שנה, הוא עוד לא מדבר אפילו, תניח לי," בעלי שם כרית על האוזניים וסגר את השיחה. "אתה ישן?" הרמתי את פינת הכרית. הוא הסתובב אלי. "אתה חושב שהוא יאהב אותנו גם אחרי שהוא ידע שאנחנו הומואים?" שאלתי אותו. "אני חושב שלא מזה אתה צריך לדאוג," הוא חייך. "למה אתה רומז?" המשכתי להציק, אבל הוא כבר לא ענה, רק משך לי את הכרית מתחת לראש וסתם לי איתה את הפה.

גם בגיל שנתיים, כשהוא כבר קורא לנו מיוזמתו אבא ערן ואבא אבנר, לא דיברנו איתו על זה עדיין. בינתיים פיתחנו כל מיני מסורות משפחתיות מקוריות, כמו למשל "חיבוק משולש". לפני המקלחת אנחנו שמים את יואל על כיור בחדר האמבטיה, הוא באמצע, אנחנו משני צידיו, ומתחבקים חזק-חזק. פעם אחת עם הפנים למראה, עושים לה המון פרצופים, פעם שנייה הפוך, ואז שוב פרצופים למראה. עם הזמן הוספנו גם נשיקה משולשת לסיפור. יואל באמצע, ואבא ואבא מועכים אותו בנשיקות בלחי. הוא צורח מאושר, ומבקש עוד פעם ועוד פעם, הילד הכי מאושר בעולם. "נדחה עוד קצת את השיחה איתו, חבל להרוס לו את המצב רוח," אני אומר לבעלי, שטוען בתוקף, שאני צריך ללכת לאנליטיקאי חמש פעמים בשבוע, כי ארבע לא מביאות תוצאות מן הסתם.

כשהוא התחיל ללכת לגן הנחתי מראש שימי התום תמו. למרות המיקום בלב תל-אביב מצאנו את עצמנו המשפחה היחידה שמונה אמא ושני אבות, אמא ואבאז. בניגוד גמור לסטטיסטיקות שקוראים עליהן, על אחוז הגירושין או להבדיל הבייבי בום בקהילה ההומו-לסבית, יואל התרוצץ בחצר עם עוד עשרים ושבעה ילדים, ולרובם, ככל הידוע לנו לפחות, אמא ואבא נשואים שאפילו גרים באותו בית. אסון. מבחינתי זה היה רק עניין של זמן עד שהילדים יתחילו להציק לו בשאלות למה יש לו שני אבות וינדו אותו מארגז החול. "ילדים יכולים להיות מאוד אכזריים, אני רוצה שנחזיר אותו למטפלת," אמרתי לבעלי, שהביט בי במבט של "עוד מעט תצטרך להסביר לו גם למה שני האבות שלו גרושים". שתקתי.

אחר צהריים אחד חברו הטוב של יואל, אדם, ביקש לבוא אלינו אחרי הגן. בדרך-כלל אני מעדיף לארח אחד האבות החתיכים, לא משנה עם איזה ילד, אבל אמא של אדם מקסימה, וממילא מאמצי לרמוז לו שיזמין אלינו הביתה את אבא של אלי – סליחה, את אלי – עלו בתוהו. כשסיימו לשחק ואכלו את ארוחת הערב שהכנתי להם, אדם שאל פתאום את יואל, "יואל, למה יש לך שני אבאים?" וליבי החסיר פעימה, או מה שנהוג להגיד כשאתה חוטף דום לב ושבץ ביחד. בניגוד אלי, יואל לא התבלבל לרגע. "כי שני אבאים רצו אותי," הוא ענה בנונשלנטיות, והמשיך לאכול מהסלט, כאילו חשב ותיכנן את התשובה מאז שנולד. אדם אמר, "אה, נכון", ואני מחיתי דמעה, כי לכזו תשובה טובה אין סיכוי שהייתי מכין אותו. "נכון, גאון אחד," חיבקתי ונישקתי אותו, "כי שני אבאים רצו אותך." מאוחר יותר בערב, אמא של אדם סימסה לי שאדם דורש גם שני אבאים, והיא מסבירה לו שגם אחד זה לפעמים יותר מדי. אנחנו לקחנו את יואל למקלחת, העמדנו אותו על המראה מול הכיור, ועשינו חיבוק משולש, ונשיקה משולשת, ועשינו פרצופים למראה.

זאת אותה האהבה
הוא יהיה בן שלושים החודש, וזה מופרע בעיני, כי כשהכרנו והתאהבתי בו הוא היה בן עשרים, ועכשיו הוא כמעט בן שלושים ואני עדיין אוהב אותו, למרות שהוא בן-אדם אחר לגמרי ממה שהיה אז, ובטח גם אני, וזה ממש מדע בדיוני שהגבר שנהיה ממני אוהב את הגבר שנהיה ממנו, ושהגבר שנהיה ממנו אוהב את הגבר שנהיה ממני, ואף-על-פי שזה נשמע כאילו עשינו החלפת זוגות בינינו לבין עצמנו, יחסים פתוחים זה לא, כי יחסים פתוחים זה משהו שבחיים לא היה עובד אצלנו: לא אצל מי שהיינו ולא אצל מי שאנחנו עכשיו, ויש להניח שגם לא אצל מי שנהיה בעוד עשר שנים, למרות שברגע של חולשה הבטחנו זה לזה, שאז, בגיל ארבעים המופלג ובלי נדר, נעלה באוב את מי שהיינו בגיל עשרים ואת מי שהיינו בגיל שלושים ונארגן לנו אורגיה משפחתית חביבה, שעם קצת מזל לא תסתיים במחלקה סגורה.

אני זוכר אותו בן עשרים, תמים וביישן וחסר-ביטחון כבננה לפני הקטיף, שלא יודעת אם תגמור כמחית גרבר על סנטרו של זקן חסר-שיניים, או כסלט פירות טריים שננגס בפיו של שחיין מוצק איברים. אני זוכר גם את עצמי אז - איש כוחות הביטחון עם אוזנייה שמשמיעה לו רק את עצמו, ויהירות ע"ש ניקולאי צ'אושסקו. על הנייר התאמנו כמו כולסטרול לחולה לב, אבל הוא אהב אותי ואני אהבתי אותו והשמש זרחה לנו מהתחת עד שהכל התפוצץ ורבנו את הריב הקשה הראשון שלנו, בגלל שהוא הכין לי לאוניברסיטה סנדוויץ' עם חומוס ועגבניה, ואני שונא סנדוויץ' עם חומוס ועגבניה, וגם אמרתי לו את זה יותר מפעם אחת, אבל הוא לא הקשיב, אז זה מגיע לו שצעקתי עליו שהוא אידיוט, ומגיע לי שהוא עזב אותי כי אני דיקטטור, ומגיע לנו שחזרנו, כי זה עשה רק טוב שלי ירד קצת הביטחון ושהוא קיבל קצת יותר ביטחון, ולמרות שהפכנו לאנשים קצת שונים, פתאום התאמנו קצת יותר.

והיה גם העניין הזה של מגע שלא לצורך יחסי מין, שאני לא ממש עודדתי במשך תקופה מסוימת, ואם לדייק ממש שנאתי את זה, או לפחות חשבתי שאני שונא, והאמת שזה ממש עלה לי על העצבים שהוא מחבק אותי ומלטף אותי ומנשק אותי או סתם נוגע בי במקרה בכתף בלי שביקשתי, כי בניגוד לי הוא דווקא אהב מאוד לנגוע ולחבק, וזה ממש הרג אותו כשהייתי נרתע בבהלה בכל פעם שהידיים שלו היו מתרחבות לעמדת חיבוק, או כשהשפתיים שלו - שהן הכי סקסיות בעולם - היו מתקרבות אלי למרחק נשיקה, והוא היה צועק עלי שאני לא נחמד אליו, ושבטח אני לא נמשך אליו יותר, ושזה פוגע בו, ושהוא לא יכול ככה. אז החלטתי לעשות מאמץ וללכת לקראתו, ובכל פעם שהוא רצה לחבק אותי, כי נראיתי לו חמוד פתאום או משהו, נשמתי עמוק והסתרתי את האימה שניבטה מעיני, ונתתי לעצמי להיבלע בין זרועותיו, בהתחלה שנייה-שתיים ואחר-כך דקה שלמה, ואחרי חודש-חודשיים התחלתי לחבק אותו ביוזמתי, עד שהיום אני אפילו לא צריך להזכיר את זה לעצמי, כי רוב הזמן זה בא לי לגמרי טבעי.

זה כמובן יהיה שקר לומר שכל שינוי התקבל בברכה, ושכל גבר חדש שפתאום נהיה מאיתנו התקבל בשמחה למיטה. כשהחלטתי יום אחד שפירסינג בפטמה זה ממש אני, הוא אמר שאין לו בעיה עם זה, והוא רק מקווה שזה לא יפריע לי אם בכל פעם שאוריד את החולצה הוא יחטוף צמרמורות ועוויתות בלתי-נשלטות. כשהוא חזר אלי מאוסטרליה עם זקנקן גותי מבחיל זכרתי את הפתיחוּת שגילה בדרמת הפירסינג, והודעתי לו בהתחשבות אין קץ שיש לו שעה לגלח את הלכלוך מהפנים, או שאני תוקע פירסינג בפטמה, בלשון ובזין (שלו).

ועדיין לא השתחררתי מטראומת משבר גיל עשרים ותשע שלו, כשיום אחד הוא החליט שהוא עדיין צעיר ואוהב מסיבות, למרות שהוא בחיים לא אהב מסיבות, וקנה פלטפורמות, וחולצת "עד הפופיק" באריסטו שמט, ומכנסי פלסטיק שחור בקאמרון, וג'ל, וזינק מתודלק מדי יום בשלוש בלילה למרכז רחבות הריקודים בעיר, והעיר אותי בשש בבוקר כדי להזדיין בלי להתקלח לפני, כי סקס וזיעה הולכים נורא טוב ביחד לדעתו, ושזה ממש הוא, הוא החדש, האותנטי, ואז מה אם אני לא אוהב את זה, אני אלמד לאהוב את זה, ושאחרי הזיון נלך לאפטר-פארטי.

אבל מה שקרה בסוף זה שרק אחרי שבוע ירדה לו הנפיחות מהפלטפורמה שהוא חטף בראש, כי יש גבול לכמה שבן-אדם יכול להשתנות בשש בבוקר.

חטא הגאווה
בשנה הראשונה שלנו ההורים שלי קצת ריחמו על הבחור הנחמד הזה שמגיע אליהם מדי שבוע לארוחת ערב שבת כי בטח אין לו איפה להיות. "איפה המשפחה שלך, בקנדה?" שאל אבא שלי מתוך תקווה שמדובר בבן של יורדים שהחליט לעשות עלייה ולהתגייס לצה"ל, מסרב לחשוב על האופציה שהעולה החדש יורד לבנו. אבל כשבעלי ענה שההורים שלו גם גרים בפתח תקוה, "כמה רחובות מכאן", אבא שלי לא הצליח לגבש תיאוריה חלופית שתסביר את ביקוריו התכופים של בעלי בביתם, ודבק בגירסת בן היורדים. "אז יש להם דירה גם פה וגם בקנדה?" הוא המשיך לחקור, רגע לפני שאמא שלי העלתה תיאוריה משלה. "אמא לא מבשלת, נכון?" היא שאלה והביטה בבעלי ברחמים מהולים בגאווה. שוב היא הצליחה להוכיח לעצמה שהתבשילים שלה הם הכי טובים בעולם.

חלפו כשנתיים עד שאמי גילתה את האמת. אני לתומי חשבתי שאחרי כמה חודשים שבהם בעלי מתארח מדי שבוע אצל הורי לארוחת ערב, הם כבר יבינו בעצמם שלא מדובר בחבר מהמילואים, מה שיחסוך ממני ומהם את "השיחה". אבל להורים יש כשרון הדחקה משובח בכל הנוגע לילדיהם, והורי מיאנו לפענח את הרמזים גם כשאלה היו ברורים כפסיבי בחדר-כושר. כי לא היה מדובר רק בארוחות ערב שבת. בשבת בבוקר, למשל, אבי נהג להתקשר לדירה ששכרתי עם שני שותפים שאינם בעלי, והעובדה שבעלי היה עונה לטלפון וכעבור שנייה מעביר אותו אלי בקול מנומנם לא עוררה בו שום תמיהה. ואולי דווקא כן עוררה, אבל הוא העדיף לא להיכנס לזה. בדרכו הצברית, בלוויית מודעות או בלעדיה, הוא ממילא כבר אימץ אותו כבן משפחה. ולא על כל דבר צריך לדבר.

זאת הייתה אמא שלי שמיאנה להמשיך את ההדחקה, ועשתה טובה גדולה לכולנו. כבר כשהייתי בן שבע-עשרה היא תפסה את חברתי ענת לשיחה ואמרה לה שהיא חושבת שהבן שלה הומו, "בגלל איך שהוא מתנהג עם תומר". תומר היה חברי הטוב, ואמי הבינה שאני מאוהב בו הרבה לפני שאני הבנתי את זה. לענת לא היה כמובן שום מושג מה אמא שלי רוצה ממנה. כמה שנים אחר-כך, כשענת ואני גרנו יחד בתל-אביב וכבר ידענו הכל, אמי תפסה אותה לשיחה נוספת ואמרה לה: "רק תגידי לי אם הבן שלי הומו." כשענת גמגמה משהו כמו "תשאלי אותו", אמא שלי אמרה לה: "אוקיי, הבנתי. אז איך זה שאין לו חבר?" וענת אמרה לה: "דווקא יש לו." כעבור עשרים וארבע שעות עודכנו גם אחי ואבי בעניין, ובסופו של דבר עודכנתי אפילו אני על יציאתי מהארון. עד היום ענת מבקשת ממני פיצויים על השיחה הזו שנכפתה עליה, ואני משלם לה בכך שאני עדיין מחייך אליה לפעמים אחרי כל-כך הרבה שנים יחד.

למה שקרה במשפחתי באותן עשרים וארבע שעות גורליות יש גירסאות סותרות. האמת היא שבמשך שנים פחדתי לשאול מה הלך שם. לא הייתי מסוגל להתעמת עם הכאב שההכרה גרמה להורי. לא הייתי במקום של כאבים אז. הייתי במקום אחר, מיליטנטי ודוגמטי, של הומו זה טוב, הומו זה מגניב, וכל מי שלא חושב ככה שילך להזדיין. כולל אני. בעיקר אני. מהמקום הזה, מעולם לא התמודדתי ברצינות עם היותי הומו. רק הודעתי לעצמי שהכל בסדר, מה זה בסדר, מעולה, וסיננתי את כל הפחדים והחרדות המתבקשים, הדורשים טיפול עומק יסודי כדי להיחלץ מהם ולא נוסחאות תיאורטיות-פוליטיות, והם כמובן צצו בפרצוף אחר. של כרישים למשל. ומחלות.

כעבור שנים, כשהייתי כבר אמיץ דיי כדי להישיר מבט פנימה, נחשפו הקרביים. מתברר שאבא שלי בכה קצת כשסיפרו לו, ושאמא שלי או אחי או שניהם - הם עדיין מתווכחים מי בדיוק ומה - הזהירו אותו שחסר לו אם הוא יגיד לי מילה רעה. והוא באמת חיבק אותי, ואת בעלי למרות שהוא לא מקנדה, אבל הגילוי כאב לו מאוד. וגם לאמא שלי. היום אני בטוח שהיא מרוצה שיצא לה בן הומו. מספיק שאחי סידר לה כלה, אמא שלי לא צריכה עוד אישה בבית. אבל בחודשים הראשונים היא הסתובבה עם התיאוריה שזאת "אשמתה", ומכיוון שהמילה אשמה מניחה שנעשה איזשהו מעשה שאינו ראוי, איזה פשע, הורדתי אותה מזה באגרסיביות. "הומו זה לא דבר רע, ואף אחד לא 'אשם' בשום דבר," צווחתי עליה בנחרצות תקינה-פוליטית, מרחיק אותה במקום לקרב, מונע מהכאבים והפחדים של שנינו, של כולנו, לצאת. "גאה". גאה מדי.

נבחרת הרוגבי האוסטרלית
אף פעם לא קינאתי לבעלי. לא באמת. כל עוד הוא לא בוגד בי, שיתחרמן ממי שהוא רוצה. לא מזמן היינו במסיבה, והוא נדבק לתחת של איזה סטרייט חמוד ושוחח איתו שלוש שעות רצוף, שוכח שאני בכלל קיים. אני לא אומר שנהניתי מהמסיבה הזאת, שבה נאלצתי לנהל שיחות זעירות עם אנשים שאני לא מכיר, ואני מודה שנשברתי כשנקלעתי לשיחה עם זוג נשוי - גבר ואישה - שהתעקשו שהם גלגול של לוחמות מהאי לֶסְבּוֹס. אבל עצם העובדה שבעלי מפלרטט עם סטרייט כל-כך חמוד, שתיכף ישתכר מספיק כדי להיכנס למיטה עם גבר, לא הזיזה לי את קצה הזין. אני יודע שבליבו הוא יודע שיפה כמוני אין מן הים עד הירדן. גם בעלי לא קנאי גדול. עובדה: הוא עדיין לא רצח אותי, ואני כמובן אסיר תודה לו על כך. אבל רצח בדם קר זה בערך הדבר היחיד שהוא עדיין לא עשה לי מתוך קנאה. האמת שהוא השתפר עם השנים. עכשיו הוא טוען - ולא שאני קונה את זה - שמצידו אני יכול להזדיין עם כל חברי נבחרת הרוגבי האוסטרלית, ואפילו אז הוא לא יעזוב אותי. אבל בתחילת דרכנו המשותפת המצב היה הרבה יותר מסובך והרבה פחות נעים.

השנה הראשונה הייתה הקשה ביותר - לי, לבעלי ולמפיצי הסרטים. בעלי חי באותם ימים בתחושה שאני מוכן לראות כל סרט, ולו המטומטם והעלוב ביותר, אם השחקן הראשי הוא במקרה יפה תואר. בואו נגיד שהאינטואיציה שלו הייתה די מדויקת, ואף-על-פי-כן - ואני אומר את זה במלוא הענווה - אני לא חושב שזאת סיבה מוצדקת לזרוק לי את הטלוויזיה מהמרפסת. בעלי לא חשב ככה, והתעקש לפתח שנאה עזה לכוכבי הטלוויזיה והקולנוע האהובים עלי. נגיד, אם באותה תקופה הייתי מאוהב בטום הנקס (ואני יודע שזה נשמע קצת סוטה עכשיו), אז הוא פשוט אסר עלי לראות סרטים עם הנקס. אחר-כך נפסל כל סרט עם טום קרוז, אחר-כך עם כל אחד מהאחים למשפחת בולדווין, ולבסוף גם עם ג'יימס מרשל, הידוע כג'יימס האופנוען ההורס מטווין פיקס. רק בחודש שעבר שידרו בערוץ הסרטים את גלדיאטור בכיכובו של מרשל, וכך מילאתי סוף-סוף את החור שנפער בהווייתי. דבר אחד טוב בכל זאת יצא לי מכל זה: בתום השנה הראשונה לנישואי עם הצנזור הראשי לישראל כתבתי לאוניברסיטה עבודה על סרטיו של דני דה-ויטו. קיבלתי מאה.

הטירוף ההוליוודי של בעלי נפתר כשהצלחתי לשכנע אותו שאני לא מפנטז על הכוכבים שלי, ובעצם לא מפנטז על אף אחד. פנטזיות אף פעם לא עשו לי את זה. מעולם לא נדרשתי להן כדי להפעיל את המערכת. אבל זה שבעלי התחיל להרגיש נוח אפילו כשאני מבלה בחברתו של ברוס ויליס, לא אומר שהוא הפסיק לקנא לי בטירוף. בשנים הראשונות לנישואינו לא יכולנו ללכת ביחד לבתי-קפה או למסיבות, ובטח לא למקומות של גייז, בלי לריב. הוא כל הזמן טען שאני עושה עיניים. והוא טען את זה גם כשהייתי בבריכה, מתחת למים, בלי משקפי הראייה שלי שבלעדיהם אני לא רואה ממטר. מצב אידיאלי מבחינתו היה חבר עיוור. ואכן, באחת הפרידות שלנו, אחרי שהסתכלתי על מישהו ברמזור, הוא הלך לספריית ברייל בתקווה למצוא גבר עם פוטנציאל נאמנות גבוה יותר משלי.

קשה לי לשים את האצבע על הנקודה שבה כל זה הפסיק. יום אחד הוא פשוט התחיל לסובב את הראש אחרי בחורים יפים ברחוב ולפלרטט, ולהתחבר עם סטרייטים מטומטמים אבל יפים וכאילו להתעניין ברזי נפשם הסבוכה. אולי זה נשמע מוזר, אבל הוקל לי. שמחתי לגלות שאולי הוא בכל זאת נורמלי, ושמאמצים שנמשכו שנים להסביר לו שזה לגמרי טבעי להסתכל, ולפעמים אפילו לעשות עיניים, נשאו לפתע פרי. אולי יותר מדי פרי. בזמן האחרון אני מוצא את עצמי מסביר לו, בטון מודאג במקצת, את ההבדל הדק בין פלירטוט לגיטימי למציצה, ואני לא ממש בטוח שהוא תופס.

על הפרקט
מהרגע שנכנסנו לדירתנו החדשה הודיע לי בעלי שימי הטינופת של הדירה השכורה מאחורינו, ושהניקיון, "מרגע זה", עומד להיות נר לרגליו. על-מנת להבהיר את רצינותו, הוא אסר עלי לחתוך ורידים בבית. "אם כבר, אז עם הזרועות באסלה," הוא הבהיר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים. כי תבינו, אחרי השיפוצים, והחובות שצמחו בעקבותיהם, רציתי בעיקר למות. בואו נגיד שחלומות הבלהה שפקדו אותי באותם ימים של חישובי משכנתה-לכל-החיים לא בדיוק עודדו אותי לרקוד סטפס על הפרקט החדש. אבל גם אם הייתי רוצה לקפץ עליו ברגלי האספרגוס הקשות שלי, בעלי לא היה מרשה לי, שכן הוא התגייס בכל ליבו לשמירה על ערך הדירה. מהיכרותי המוקדמת איתו הייתי אמור להסיק כבר מזמן שרק מניע אפל עלול להוביל את הבלגניסט הכפייתי הזה, שמעולם לא נגע בסחבה, להקפיד לפתע על סדר וניקיון, אבל באותם ימים העדפתי לטמון את הראש בכרית. הייתי עיוור לחלוטין לאפשרות שחצי שנה בלבד אחרי שקנינו יחד דירה הוא יחליט פתאום שהוא רוצה להיפרד.

בדיעבד, שנינו הקלנו ראש במשמעותו של המעבר לדירה משלנו. משוחררים מהאפשרות לקיים טקס נישואים קונוונציונלי, וקוּלים מדי להודות שנשמח להתרגש בטקס אלטרנטיבי, העדפנו להתעלם גם מנקודות ציון משמעותיות אחרות בחיינו המשותפים, ונמנענו מלחגוג אותן כנדרש. זוגות רבים זוכרים את היום שבו עברו לגור יחד בדירה שכורה, את הרגע שבו החליטו למסד את הקשר, את החתונה, את ירח הדבש, את היום שבו חתמו יחד על משכנתה לדירה משותפת, את חנוכת הבית... בעלי ואני הקפדנו כל-כך לזרום עם הקשר, שהעדפנו לא לקבוע בו שום נקודות אחיזה. גם תמונות משותפות כמעט אין לנו. נכון שאנחנו נוצרים את היום שבו שכבנו בפעם הראשונה, אבל אפילו את התאריך הזה אנחנו נוטים מדי פעם להבליע, ויחסינו דומים לקיר טיפוס חלקלק, מרגש אבל מסוכן, המיועד לספורטאים מיומנים בלבד. מרחוק נדמה שאנחנו מטפסים עליו בקלילות של שממיות, אבל בקלוז-אפ אפשר לראות שאנחנו בסכנת החלקה מתמדת. מגנטים על קרח.

אחד הדברים הקשים ביותר בחיים עם בעלי היא התחושה ששום דבר טוב לא נצבר. שזוכרים רק את הדברים הרעים, ואת הטובים לוקחים כמובן מאליו. בוויכוחים הקשים שלנו הוא יכול לצרוח עלי שאני "תמיד" לא מבין אותו, "תמיד" לא מקשיב לו, "תמיד" לא מפרגן. ריב אחד, חצי יום של התנהגות בלתי-מתחשבת מצידי, מוחקים מייד כל זיכרון חיובי שהותרתי אצלו אי-פעם: את כל רגעי התמיכה, כל רגעי האהבה, כל החלומות המשותפים. בתקופה שבה רכשנו את הבית החדש, בעלי היה אחראי על השיפוצים. חודשים ארוכים הוא טרח על הקן המשותף שלנו, והמשפט הראשון שאמרתי לו כשבאתי לראות את התוצאה היה: "מה זה האמבטיה הזאת? זה הדבר הכי מכוער שראיתי בחיים שלי." כמובן שהתנצלתי, וברור שאמרתי את זה רק כי נבהלתי מהעובדה הניצחת שזהו, קנינו בית ביחד, וחיפשתי מרד קטן אחרון. אבל חצי שנה אחר-כך, כשבעלי הודיע לי בארוחת הערב שערך הדירה עלה מאוד, והוא רוצה למכור אותה כדי לממן בעזרת החצי שלו טיול לאוסטרליה ולימודים ארוכים בחו"ל, המשפט הדוחה שלי על האמבטיה היה האירוע היחיד שהוא זכר מכל פרשת יחסינו הארוכים. למעשה, הוא הגדיר עבורו את מערכת היחסים כולה. למחרת נפרדנו.

זאת לא הייתה הפרידה הראשונה. היו שלוש פרידות קודמות. הראשונה והארוכה ביותר נמשכה ארבעה חודשים. האחרונה והקצרה ביותר נמשכה כעשרה ימים בלבד, אבל הייתה גם האכזרית מכולן. בכל זאת קנינו בדיוק דירה ביחד, נכנסנו לחובות ביחד, בחרנו פרקט ושנדלייר פוסט-גותי ביחד - כל מיני רמזים לא דקים במיוחד לכך שאנחנו מתכוונים לחיות יחד באושר ובעושר עד עצם היום הזה. אבל בעלי לא התעכב על הרמזים. לגביו זה היה משהו כמו "דירה? לוהט. עוד משהו שאפשר להרוס". עם השנים גיליתי שזה אחד התחביבים האהובים עליו, להחזיק משהו טוב ביד, ואז לרסק אותו ולפזר את הפירורים לכל עבר רק כדי לבדוק איך אפשר לחבר הכל מחדש. היום אני מבין שחוסר-הביטחון שלו על קיר יחסינו החלקלק, שזיזי אהבתנו מיאנו משום מה להיאחז בו, הוא שגרם לו לבחון שוב ושוב עד כמה נהיה שנינו מוכנים להתאמץ כדי לאחות את השברים. אבל במהלך עשרת ימי הפרידה לא רציתי להבין שום דבר. בעיקר רציתי שימות.

כעס גדול ממלא אותי גם היום כשאני נזכר בפרידה הראשונה שלנו. היינו כבר שנה ביחד. אני בן עשרים ושלוש, סטודנט לספרות שנה ראשונה. בעלי בן עשרים ואחת, על סף סיום שירותו הצבאי. בחופשת השיחרור שלו, ללא כל התראה מוקדמת, הוא הודיע לי שזה הסוף, שאני לא אוהב אותו, שאני עדיין מאוהב באקס שלי, שהיחסים בינינו לא סימטריים ושהוא טס לאמסטרדם, ולכן הוא זקוק למספרי הטלפון של כל החברים ההולנדים שלי, וביניהם של האקס שלי, כי הוא מתכוון לגור שם והוא יצטרך עזרה. ארבעה חודשים אחר-כך, שבמהלכם הוא שכב עם האקס - שניסה מצידו לחזור אלי ואף שקל להתגייר ולעשות עלייה - התייצב בעלי במפתיע על מפתן דלת דירתי השכורה בתל-אביב וחייך. "אם לא היית מאבד אותי, לא היית יודע כמה אתה אוהב אותי," הוא אמר לי שעתיים אחר-כך, כששכבנו סחוטים לגמרי במיטה, ודייק כל-כך. מייד הסכמתי לקבל אותו בחזרה.

אחד ההבדלים העיקריים בין הפרידה הראשונה, ההולנדית, לפרידה האחרונה, האוסטרלית, הוא שבראשונה הבנתי כמה אני אוהב אותו, ואילו באחרונה שנאתי אותו וקיוויתי שייאנס על-ידי שבט אבוריג'ינים שלם, העם החביב (אך המכוער) ביותר בעולם. זה לא קרה. לפחות הוא לא סיפר לי שזה קרה. בעלי בילה במארדי-גרא בסידני כמו שלא בילה בחייו, ומשם טס להירגע באמסטרדם. שוב באמסטרדם. למרות שרשמית כבר היינו פרודים, טסתי לשם גם אני כדי לסגור עניינים באווירה נינוחה. היו לנו הרבה דברים לדבר עליהם, ובמרכזם חלוקת הרכוש המשותף, ובעיקר הדירה עם הפרקט והשנדלייר והאמבטיה שפתאום נראתה לי שוב נורא מכוערת.

האיחוד בשדה-התעופה סחיפול היה סבל צרוף. בעלי קידם את פני עם זקנקן גותי חדש, והמשפט הראשון שאמרתי לו כשנפגשנו היה "תוריד את הלכלוך הזה מהפנים שלך". משפט התשובה שלו היה "אתה כבר לא יכול להגיד לי מה לעשות". חצי שעה אחר-כך, בחדר במלון, התחלנו להזדיין. שבוע אחר-כך, אחרי ששמרנו על ממוצע של ארבע פעמים ביום, בעלי הודיע לי שאני הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים, שהוא הכי אוהב אותי בעולם, שהוא דפוק ומפגר שהוא בכלל חשב לעזוב אותי, שהוא מבקש שאסלח לו ושהוא מבטיח שזה לא יקרה יותר. את הקטע של הדפוק והמפגר ביקשתי בכתב. את הזקנקן הגותי דרשתי להוריד מייד. ורק אחר-כך, חשדן ומהסס עדיין, הרשיתי לעצמי לאהוב אותו שוב.

ועכשיו, אחרי שחזרנו, אני פתאום מבין שהפרידות הפכו לזיזי האחיזה העיקריים שלנו על קיר הטיפוס. אדישים לרגעים היפים הרבים בחיינו, הפכנו דווקא את הפרידות לאבני פינה ביחסינו. אולי כדאי שנחגוג אותם, את ימי השנה של הפרידות. יום השנה לפרידה הראשונה, יום השנה לפרידה השנייה ויום השנה לשלישית ויום השנה לרביעית. כל פרידה כזו לימדה אותנו למה אנחנו בכל זאת צריכים להישאר ביחד. כל פרידה כזאת לימדה אותנו באיזו קלות אהבה יכולה להפוך לשנאה ובאיזו קלות היא יכולה לעשות את הדרך ההפוכה. אני, מצידי, לא רוצה בשום אופן לחוות עוד פרידה. ובימים של ספק זה בכל זאת משהו להיאחז בו.

 

שם הספר: אתה אוהב אותי
שם המחבר: אבנר ברנהיימר

עורך: אלי הירש
מהדורה חדשה, מתוקנת
ומעודכנת: דצמבר 2012
מהדורה ראשונה, דצמבר 2005
מספר עמודים: 221
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה

על העטיפה: יהודה לוי, מיה דגן ויפתח קליין, מתוך סדרת הטלוויזיה 'אמא ואבאז', נובמבר 2012, באדיבות HOT והשחקנים
צילום העטיפה: אוהד רומנו
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 94 ₪
מסת"ב 978-965-13-0308-9
דאנאקוד: 497-1175


שתפו ספר זה עם החברים