חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

פתח דבר
מאת ניצה ינאי, ניצה ברקוביץ והנרייט דהאן-כלב

האתגר המרכזי שהצבנו לפנינו בספר הזה הוא בחינת היחסים שבין שלושה מימדים - מרחב, פריפריה ומיגדר. הספרות עוסקת לרוב בקשר שבין מרחב לפריפריה בנפרד מנושאים של מרחב ומיגדר, אולם שאלות של מיגדר הן לא פעם גם שאלות של פריפריה, כשם שיחסי מרחב הם באופן מובהק גם יחסי מיגדר, בין אם מדובר ביחסים המתנהלים במרחב חיצוני כמו גן ציבורי או במרחב פנימי כמו חלל הבית, בין אם מדובר ביציאה לעבודה או ביחס לגוף. כדי למקם את הדיון בהקשר גיאוגרפי-חברתי בחרנו להתמקד באזור אחד - הדרום.

לרבים מבני המעמד הבינוני החיים במרכז הארץ, הנגב הוא מדבר, אתר אקזוטי לטיולים. בו-בזמן הוא גם מקום זנוח, רחוק, לא שייך, שולי אף יותר מהגליל או מהפריפריה שבמרכז הארץ. בדמיון הציבורי בישראל הנגב הוא חיבור פנטזמטי בין עיירות פיתוח, עיירות בדואים, חזונו הציוני של בן-גוריון, הפרחת השממה מוזיקה אתנית ופיטורי עובדות במפעלי טקסטיל. אכן, בנגב יש עיירות פיתוח שההכנסה לנפש בהן היא הנמוכה ביותר בארץ; ואכן בנגב גרה, ביישובים מוכרים ובלתי-מוכרים, האוכלוסייה הבדואית המקופחת ביותר בארץ, הנאבקת בסיפוח הזוחל, האלים והלא מתוקשר של אדמותיה. אך צריך לזכור שבנגב יושבת גם אוכלוסייה בעלת הכנסות מהגבוהות בארץ, החיה מאחורי שערים וגדרות ביישובים עשירים ומוגנים.

מעט מאוד ידוע לנו על אלה הנהנים מרמת חיים גבוהה וגם מהטבות כלכליות בשל היותם תושבי פריפריה. עיקר המחקר העוסק באזור הדרום מתמקד בעיירות הפיתוח או באוכלוסייה הבדואית, שהן המסמנות המרכזיות של מרחב הנגב ושוליותו (למשל אפרת, 1987; בן סימון, 2002; יפתחאל וצפדיה, 1999).

מערך המשמעויות והאיפיונים הנזכר לעיל יוצר את מושג "הנגב" המוכר כל-כך והשכיח הן בשיח הציבורי והן בעגה המקצועית. הבחירה שלנו במושג "דרום" בשם הספר באה לעשות הזרה למושג הנגב; ברצוננו להשיל ממנו את הסימון האידיאולוגי-הציוני, ובו בזמן להטעין אותו מחדש במשמעויות תיאורטיות עכשוויות המשתמשות בחלוקה המרחבית צפון/דרום לסימון יחסי כוח חברתיים, כלכליים ופוליטיים. עם זאת, מחיקה של השם "נגב" היא אבסורדית וגם אינה נכונה תיאורטית, משום שאנו נזקקות לה כדי לאתגר את הנוכחות האידיאולוגית החזקה כל-כך של הנגב כקטגוריה דיסקורסיבית. לפיכך אנו משתמשות במושגים "דרום" ו"נגב" בפרק זה בהתאם למשמעות ולהקשר.

כל היררכיה חברתית, לרבות זו המיגדרית, מיוצגת לעיתים קרובות באמצעות אירגון המרחב הלוקאלי ו/או הגיאו-פוליטי (Motzafi-Haller, 2002). השאלה מי נמצא במקומו ומי אינו נמצא במקומו משקפת באופן סימבולי חלוקה מרחבית, יחסי כוח ושליטה, וגם פעולות של צייתנות והתנגדות. לעיתים קרובות מתעלם המחקר מהשפעת המרחב על זהותן של נשים ועל יכולת הפעולה שלהן. ספר זה מבקש לטעון שיחסי כוח מיגדריים וכן יחסי שוויון/אי-שוויון, נוצרים דרך מבנים מרחביים, חומריים ומטאפוריים בחברה, ועליהם ניתן לשאול שאלות כגון באיזה אופן מַבנֶה המרחב את המיגדר, והמיגדר את המרחב.

הספר מתמקד בנשים במטרה ללמוד כיצד המרחב והפריפריה, ועימם מבנה הכוח המיגדרי, מַבנים את סיכויי החיים של הנשים החיות בדרום, את דרכי הפעולה שלהן ואת האירועים המרכזיים בחייהן. לספר יש איפוא שני מוקדים ספציפיים: מוקד אזורי - הדרום (או הנגב), ומוקד מיגדרי - חייהן של נשים בדרום.

קובץ המאמרים שבספר מייצג במידה רבה את עיקר הידע הקיים במחקר ובספרות. עם זאת ייחודו בכך שהוא אינו מצייר תמונה נוסטלגית של החיים בנגב, וגם אינו מדווח על קיפוח ושוליוּת בלבד. הוא מספר את סיפורו של הדרום כסיפור מאבקן של נשים וקהילות העסוקות בשאלות של תעסוקה, חינוך, בריאות, תרבות ופוליטיקה, והמתעקשות ליצור לעצמן ולילדיהן חיים טובים יותר. ננסה להציג פסיפס של אסטרטגיות קיום של נשים שחייהן אומנם מושפעים מן הבידוד, השוליות והפוליטיקה האתנו-מעמדית-מרחבית (יפתחאל, 1998), אבל גם מן הצורך לשנות את המציאות ואת מיגוון האפשרויות הפתוחות בפניהן.

אנו גם מעוניינות להראות כיצד פערים כלכליים וחברתיים, מהגדולים בארץ, יוצרים בידול מרחבי, אבל גם מנהיגות מקומית וטקטיקות אקטיביסטיות לשינוי. כלומר, ברצוננו להציג את תפקידו של המרחב (הגיאוגרפי והתרבותי) בעיצובם ובשיעתוקם של יחסי כוח חברתיים, אך גם את התייחסותן של תושבות הדרום ליחסי הכוח, ההפרדה וההיררכיה שיוצרת סביבתן. מטרתנו למקם את הקוראים בנוף גיאוגרפי ואנושי כדי לפרק את האחידות של מושג החיים בדרום, בלי לשכוח או לטשטש את הבעיות החברתיות והכלכליות שיוצרו ונוצרו על-ידי מדיניות פערים בוטה בין אוכלוסיות הדרום לבין עצמן ובין אוכלוסיות ה"מרכז" וה"פריפריה".

ראשיתו של הספר בכנס "נשים בנגב" שהתקיים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. במהלך העבודה צורפו מאמרים נוספים שנכתבו במיוחד עבור האסופה, וחלק מן המאמרים שהוצגו בכנס לא נכללו כאן. כל אחד מהמאמרים עוסק במפגש שבין מרחב, פריפריה ומיגדר, ובאופן ספציפי יותר בין מרחב הדרום ונשים דרך עדשה אחרת ותוך התמקדות במימדים שונים. הספר לא שם לו למטרה להתמקד בקבוצות מסוימות של נשים, אלא להציע דרכי התבוננות שונות במפגש הזה תוך דיון בקבוצות שונות. בנוסף, כדי להרחיב את היריעה בחרנו שלא להסתפק בכתיבה מדעית בלבד אלא לכלול סוגות נוספות של ידע ודרכי ביטוי. למשל, כללנו עבודות צילום ורישום המתייחסות למימד מרחבי שקשה יותר להביעו בטקסט הנענה לכתיבה מדעית - זה של תנועה במרחב, וכן כללנו ראיון המציע נקודת ראות אישית על הסוגיות הנדונות בספר. מכלול זה בא לטשטש את הגבולות המקובלים במדע וליצור דו-שיח בין תחומים שעל-פי-רוב אינם קשובים זה לזה.

המאמר הפותח את הספר, "מרחב ופריפריה: הקדמה למקומן האחר של נשים" של אורנה בלומן, מציג דיון תיאורטי רחב בשלושת המושגים המרכזיים שעליהם נסוב הספר: מרחב, פריפריה ומיגדר: מיגדר כמושג המתייחס למקומן החברתי של נשים ולהיררכיה בכינון המשמעות החברתית של מין אחד ביחס לשני, מרחב כמושג גיאוגרפי, ופריפריה הן כמושג גיאוגרפי והן כמושג חברתי. הוגות פמיניסטיות מראות כי חברה המבחינה חברתית בין אנשים לפי מין, גם מקבלת היררכיה מיגדרית כוודאית וכמובנת מאליה, ולכן מעניקה תוקף לאורח-חיים שבו כל היבט נגזר מהכינון החברתי של המין. מיגדר, הן טוענות, מסמן את מקומן של הנשים כנחות, וכמקום שבו יחסיהן עם הגברים מעוצבים בראש ובראשונה כיחסי כוח בעבודה, בפוליטיקה ובמשפט, וכך גם בתחום היחסים הבין-אישיים. מטרתו של המאמר להאיר את תפקידו של המרחב בעיצובם ובשיעתוקם של יחסי כוח חברתיים, תוך הידרשות לסוגיית ההפרדה בין ליבה לפריפריה. בחלקו האחרון של המאמר מתייחסת בלומן לקשר שבין מרחב ומיגדר דרך השאלות: מהו המרחב הרלוונטי לחקירה מיגדרית? האם פריפריה מסמנת את מקומן של הנשים במרחב הזה, והיכן היא נמצאת?

מאמרם של שלמה סבירסקי ואתי קונור-אטיאס, "נשים במחוז הדרום: פסיפס של אי-שוויון", הופך את הדיון התיאורטי המוצג במאמר הקודם לקונקרטי וממשי. הוא משרטט מפה המציגה את המיגוון הלאומי, העדתי והדתי של נשים במחוז הדרום ואת המימדים השונים של האי-שוויון בינן לבין עצמן, ובינן לבין קבוצות נשים במרכז. הנתונים משקפים תמונה נכונה לשנת 2001 אך מוצגים ומוסברים על רקע תהליכים ושינויים פוליטיים ודמוגרפיים שהתרחשו מאז 1948 במדינה בכלל ובאזור זה בפרט. המחקר מציג הבדלים ברמת ההכנסה, בשיעור ההשתתפות של נשים בכוח העבודה, ברמת ההשכלה, בענפי תעסוקה, והתפלגות העיסוקים בין הקבוצות הבאות: בין יהודיות למוסלמיות; בקרב היהודיות - בין מזרחיות לבין אשכנזיות ובין עולות חדשות לבין ותיקות; בקרב העולות - בין עולות מאתיופיה לבין עולות מברית-המועצות לשעבר; בין מוסלמיות תושבות יישובים בדואיים מוכרים ובלתי-מוכרים; ובקרב היהודיות - בין תושבות עיירות פיתוח לתושבות יישובים מבוססים על צורותיהם השונות. חשיבותו של המאמר היא לא רק בכך שהוא מציג את האי-שוויון בין תושבות המרכז לפריפריה, אלא בכך שהוא מראה בבירור שיחסי האי-שוויון מתעצמים ומחריפים בתוך הפריפריה. הפער המעמדי הקיים במרכז הארץ מגיע לשיא בדרום. הפערים בין הנשים בעומר לבין הנשים באבו-כף הנמצאת מעבר לגדר מייצגים, אולי, את ההגדרה הטובה ביותר למושג הפריפריה ולהבנת הקשר בין מיגדר לפריפריה. התוצאה היא קיומם של פערים עצומים (הגדולים ביותר בארץ), לפי כל המדדים, בין נשים החיות במרחק גיאוגרפי קטן יחסית.

תמונה זו של אי-שוויון אינה תוצאה של תהליכים המתרחשים מעצמם, באופן סטיכי או מסתורי כלשהו. למדינה על סוכניה, תוכניותיה ואופני יישומם, יש תפקיד חשוב בעיצוב פני המפה החברתית. היא זו היוצרת את ההקשר הרחב שבו מתרחש המפגש המשולש שבין מרחב, פריפריה ומיגדר. כמה מאמרים בספר עוסקים ישירות בסוגיה זו באמצעות דיון בתחומי התיכנון, החינוך, הבריאות והתעסוקה. הדילמות הכרוכות בתפקיד המדינה בעיצוב האי-שוויון, בשימושי המרחב באמצעות פונקציית התיכנון, נדון במאמרה של טובי פנסטר, "מיגדר וכוח: ידע מקומי וידע עולמי בתיכנון עיירות הבדואים בנגב". פנסטר פותחת בדילמה: באיזו מידה יש להשתמש בידע מקומי או להתחשב בערכי תרבות מקומית בתיכנון עירוני, גם כאשר ברור שהידע המקומי הזה כולל עקרונות המפלים נשים לרעה ומרעים את תנאי חייהן. כלומר, באיזו מידה על מתכננים להתייחס לזכויות אדם אוניברסליות או לנורמות תרבותיות מקומיות המדירות ומפלות נשים. ניתן להעלות את הדילמה הזו גם בהקשר של מושגי סובלנות. מה מידת הסובלנות שניתן וצריך לגלות לגבי נורמות וערכים תרבותיים המדירים או מפלים נשים, ומהו הגבול התרבותי והאתי של שינוי חברתי שניתן להגדירו כחלק מתהליכי תיכנון ועיצוב המרחב. דילמה זו אינה רק מקצועית-טכנית, אלא קשורה קשר הדוק ליחסי כוח בתוך הקהילה, בעיקר בין גברים ונשים. בתוך סבך יחסי הכוח ניתן לדון בדיאלקטיקה שבין שני סוגי ידע בתיכנון - העולמי והמקומי - דיאלקטיקה שכשלעצמה יוצרת לעיתים מאבקים של כוח ושליטה בין גברים ונשים בתוך הקהילה, ובין הקהילה והממסד בתהליכי תיכנון ופיתוח. הדילמה שבין ידע מקומי לעולמי מודגמת במאמר באמצעות ניתוח של תהליך תיכנון יישובי הבדואים בנגב והשפעת מסגרות התיכנון על נשים וגברים.

מאמרה של סראב אבורביעה-קווידר, "מתמודדות מתוך שוליוּת: שלושה דורות של נשים בדואיות בנגב" דן בצורה מטאפורית בתנועה בזמן כפי שהיא באה לידי ביטוי בשינויים בין-דוריים במרחב משותף. המאמר עוסק בהשפעת תהליכים תרבותיים וחברתיים על מאבקן של נשים בחברה מסורתית, במקרה זה החברה הבדואית בנגב. בחברה מסורתית שבה נכפים תהליכים של מודרניזציה, הנשים הן הסובלות העיקריות. הן חשופות לשתי מערכות ערכים סותרות - זו הקוראת לשינוי וזו הקוראת לשימור המסורת - ולפיכך יש בידיהן שתי דרכים עיקריות להתמודדות: דחיית הערכים המודרניים תוך חיזוק הערכים המסורתיים; או קבלת המסגרת המודרנית תוך הכלתה בערכים מסורתיים המתאימים יותר לצורכי הנשים בחברה מסוג זה. התמודדויות אלה מודגמות במאמר דרך המקרה של שלושה דורות של נשים בדואיות בנגב החיות באותו מרחב אך במציאויות נבדלות, ומפתחות דרכי מאבק שונות. כך, בין התרבות הבדואית הפטריארכלית לבין המודרנה הישראלית שאינה פחות פטריארכלית, נאבקות נשים לעולם משוחרר יותר.

אחת הדרכים שבהן אנו חווים את המרחב ואת הפריפריה היא תנועה ומעברים בתוכם, מהם ואליהם. לשם כך נזקקנו לאמצעים ויזואליים, וכללנו שתי עבודות אמנות שכל אחת מהן עוסקת במימד אחר של תנועה במרחב ובפריפריה. העבודה הראשונה מתייחסת לתנועה אל הפריפריה וממנה. הצלמת פראנס לבה-נדב מביאה סידרת צילומים המתעדים את הנוף החולף דרך חלון הרכבת מתל-אביב לבאר-שבע ובחזרה. הצלמת, עוברת-אורח לפי הגדרתה, אינה יורדת בתחנת הרכבת. האמירות כי "אל הנגב נוסעים וחוזרים אך לא נשארים" או כי "הדרך מבאר-שבע לתל-אביב קצרה יותר מאשר מתל-אביב לבאר-שבע" כבר הפכו לקלישאה. לבה-נדב משתמשת באמירות המקובלות הללו ככותרת לסידרת תצלומיה ולאקטיבציה של הסטריאוטיפ על יחסי מרכז-פריפריה. בו-בזמן, התבוננות איטית ברצף התמונות ללא מילים יוצרת עמימות ואמביוולנטיות לגבי הסטריאוטיפ הזה. הנוף החולף אינו משאיל את עצמו בקלות לאבחנות דיכוטומיות בין עוני ועושר, יופי וכיעור, עניין ושיממון. כך הופכת לבה-נדב את המושגים מרכז ופריפריה לשאלה יותר מאשר למושגים מאובחנים וקוהרנטיים.

למאבקים והתנגדויות פנים רבות. אם מאמרה של סראב אבורביעה-קווידר דן בהתמודדות של נשים בדואיות במסגרת חברה פטריארכלית הנתונה ללחצים צולבים של שינוי והמשכיות, הרי המאמר של הנרייט דהאן-כלב, "נראטיב של פועלת: חבצלת אינגבר, מנהיגה במתפרת העצמאות, מצפה רמון 2000", מביא סיפור התנגדות ומאבק של פועלות טקסטיל המתמודדות עם מציאות חיים קפיטליסטית שגם היא בעלת אופי פטריארכלי מובהק. סיפור ענף הטקסטיל בישראל מגלם במובהק את הקשר שבין מרחב, מיגדר ופריפריה. עם ה"מהפכה התעשייתית" שיזמה הממשלה בשנות החמישים הוקמו מפעלי טקסטיל רבים בערי הפיתוח שבפריפריה, מרביתם בדרום. האופן שבו יושמה מדיניות התיעוש בשילוב עם מדיניות "פיזור האוכלוסין", תרם לכינון יחסי תלות הן של קבוצות גדולות של עובדים בענף אחד, המאופיין בשכר נמוך ובתנאי עבודה גרועים במיוחד, והן של אוכלוסייה גדולה של תושבי האזור במרכזי קבלת ההחלטות שבמרכז הארץ. ויותר מכך, מרבית פועלי הטקסטיל, אז ועכשיו, הם נשים, והן הנפגעות העיקריות מהקיצוצים ומההאטה שעובר הענף. הפגיעה הזו קשה במיוחד בשל דפוסי התלות שכוננה התעשייה (סבירסקי, 1981; הכנסת, 2002). הפועלות הן שעומדות במרכז מאמרה של הנרייט דהאן-כלב.

הכותבת מציגה את סיפור התבצרותן של הפועלות במתפרת רמון, אחת מני מתפרות רבות שהיו בסכנת סגירה, והעברתה לבעלות הפועלות תחת השם מתפרת העצמאות, כפי שהוא עולה מתוך הנראטיב של המנהיגה שהובילה את התהליך כולו, חבצלת אינגבר. המאמר עוסק בשאלות, כיצד ראו נשים שחוו מעבר חד מהיותן, לפי הגדרתן, "המשך של מכונה" לבעלות המפעל ולמנהלותיו, את המציאות המורכבת שנקלעו אליה? כיצד העריכו את יכולותיהן ואת סיכויי הצלחתן בעולם פוליטי שבו מתנהל תהליך גלובליזציה אכזרי? המאמר מגולל את המאבקים, הקונפליקטים, הכשלונות וההצלחות של הפועלות, ובעיקר את הקשיים השונים שמולם עמדו מנהיגות המאבק - קשיים מבית, עם חברותיהן הפועלות והשותפות, וקשיים מצד מוסדות השלטון. לפי ניתוחה של דהאן-כלב, עד מהרה התברר לפועלות שכדי להפוך מפעל כושל למפעל רווחי יהיה עליהן להיתלות ברצונם הטוב של גברים בעלי שררה, חשיבה פטריארכלית ודפוסי פעולה פטרוניים. תלות זו, טוענת דהאן-כלב, הביאה לפרדוקסים ניהוליים ולאתגרים בלתי-אפשריים, והיא זו שטמנה את זרעי כשלונו של המאבק ושל הניסיון ליצור אפשרויות פעולה חדשות.

עבודתה של האמנית רלי דה-פריז עוסקת בתנועה בתוך הפריפריה. היא בחרה בצמח עכובית הגלגל הנמצא לרוב בשולי דרכים והוא בעל איפיונים מיגדריים מרתקים. בעוד העבודה הקודמת, של פראנס לבה-נדב, עוסקת בתנועה שיש לה יעד ברור - להגיע לפריפריה ולחזור ממנה - ומסתיימת בזמן ההגעה למחוז החפץ - המרכז, הרי התנועה בעבודתה של דה-פריז היא אקראית וחסרת כיוון מוגדר. היא אינה מוגבלת בזמן, ותימשך כל עוד ינשבו רוחות שיישאו את הצמח לכל עבר. תנועת העכובית משרטטת מרחב פוטנציאלי גם כאשר היא כלואה בגבולות הנגב.

המאמר הבא של יוסי יונה ויצחק ספורטא, "מערכת החינוך וחלוקת העבודה המיגדרית והאתנו-מיגדרית בישראל: מבט אל העבר", לוקח אותנו אחורה בזמן, לשנות החמישים, ומצביע על התהליכים שבאמצעותם כוננה מדיניות החינוך פריפריה חברתית דרך החינוך המקצועי. בתהליכים אלה שיחקו יחסי מיגדר תפקיד חשוב. וכמו במאמריהן של אבורביעה-קווידר ושל דהאן-כלב, גם כאן הנשים אינן רק פסיביות וחסרות-קול אלא גם מתנגדות בדרכים שונות למדיניות הנכפית עליהן ומוצאות דרכי מילוט חלופיות. המאמר מתמקד בתפקיד שמילאה מערכת החינוך בעידוד חלוקת העבודה המיגדרית בכלל, ובעידוד חלוקת העבודה האתנו-מיגדרית בפרט. הוא עוסק בתוכנית להכשרה קדם-מקצועית שהוחדרה לבתי-הספר היסודיים בשנות החמישים. בחינת התוכנית עצמה, השיקולים שהנחו את פיתוחה והדיונים שהתנהלו מייד עם יישומה, מאפשרים לעמוד על האופנים שבהם התגבש אופיו המיגדרי והאתני של החינוך הקדם-מקצועי, כפי שהוא בא לידי ביטוי בפיתוח מסלולים שונים לבנים ולבנות, ובמיקומן הייחודי של תלמידות מזרחיות הנושאות תיוג שלילי כפול על בסיס מינן ומוצאן כאחת. החוקרים מבקשים להראות כי תרומתה של מערכת החינוך לחלוקת העבודה המיגדרית והאתנו-מיגדרית היא פועל-יוצא של תהליכים הכרוכים בסתירות פנימיות בין העיקרון הליברלי, שמעלה על נס את ערך האזרחות השווה, לבין העיקרון הרפובליקני על הנחות היסוד המיגדריות, האוריינטליסטיות והקולוניאליסטיות הניצבות בבסיסו. כך, החינוך המקצועי, שהוא ענף שולי במערכת החינוך, מייצר שוליוּת חברתית בעלת מאפיינים אתניים ומיגדריים במובהק.

אחד ההיבטים המרכזיים של פריפריה הוא המרחק הפיזי מהמרכז. המאמר הקודם דן בפריפריה במובן החברתי, ואילו מאמרם של אבישי גולדברג, אולגה קרנצברג, מרינה חסלבסקי, דוד קרוגר ושפרה שוורץ, "האם הגיאוגרפיה פוגעת בבריאות האישה?", דן בהיבט המרחבי של הפריפריה ובהשלכות הריחוק הפיזי על זכות בסיסית כמו נגישות לשירותי בריאות. בספרות נהוג לדון במאפיינים חברתיים ובמרחק חברתי כיוצרים מחסומים וכמערימים קשיים על קבלת שירותים ומימוש זכויות, ואילו המימד המרחבי והפיזי של הנגישות והאי-נגישות אינו זוכה לתשומת-הלב הנאותה. המאמר הנוכחי דן בקבוצה מבוססת, תושבות ערד, וכיצד הפריסה הפיזית של השירותים - במקרה זה בדיקות ממוגרפיה לגילוי מוקדם של סרטן השד - מעצבת את מידת הנגישות אליהם ואת יכולתן של הנשים לממש את זכותן לבריאות. במילים אחרות, המאמר שופך אור על הקשר בין גיאוגרפיה לבין ממוגרפיה. בדיקות ממוגרפיה נכללות בסל שירותי הבריאות הקבוע בחוק. החוק מגדיר את הקבוצות הזכאיות לבדיקת ממוגרפיה לפי גיל, קבוצות סיכון ותדירות ביצוע הבדיקה. החוקרים יצאו לבדוק אם בעידן של חוק ביטוח בריאות ממלכתי פוגעת הגיאוגרפיה והקצאת המשאבים בבריאות האישה. לביצוע המחקר נבחרה העיר ערד, שבה אין מכשיר ממוגרפיה. התוצאות מראות ש-22 אחוז מהנשים בעיר ערד אינן מבצעות את בדיקת הממוגרפיה באופן סדיר בגלל המרחק מבאר-שבע, שם נמצא מכון הממוגרפיה הקרוב ביותר לערד. אף שמדובר באוכלוסייה שהחתך הסוציו-אקונומי שלה גבוה מהממוצע בדרום, מאפייני הפריפריה (מרחק), ולא המאפיינים הסוציו-אקונומיים, הם המשפיעים על נגישות. הגיאוגרפיה, כתחום ידע, הייתה ועודנה במידה רבה תחום גברי. מרבית החוקרים, הכותבים והמלמדים בתחום הם גברים, וככל תחומי הידע הגבריים, גם זה היה עיוור הן לאופי המיגדרי של מושא הידע שלו - המרחב - והן למוצרי הידע שלו. רק באחרונה, עם התרחבות לימודי המיגדר וכניסת נשים צעירות לתחום, נחשפים יותר ויותר ההיבטים המיגדריים של המרחב על מימדיו השונים. זו העת להעניק הכרה לחלוצות בתחום. במקום לדון במחקרים הראשוניים ולדבר "על" הכותבות הראשונות, העדפנו להשמיע את קולה של אחת מהן ישירות, ולכן בחרנו לחתום את הקובץ בראיון שערכה ניצה ינאי עם פרופ' רות קרק, הגיאוגרפית הראשונה בארץ. אך לקרק עומדת זכות כפולה. היא הייתה גם בין הגיאוגרפים הראשונים שכתבו בהרחבה על הנגב. בעבודות המחקר הרבות שלה היא מתייחסת לפעילותן של נשים במרחב, לתרומתן להתיישבות כפרית ואורבנית, ולקשר שבין נשים ובעלוּת על קרקע. הראיון עם פרופ' קרק מתמקד בשאלות הקשורות בעבודתה במשך השנים ולשינויים שהיא רואה בתחומה כתוצאה מהכתיבה הפמיניסטית על מרחב ומיגדר: מהו בעיניה נגב, כיצד היא מגדירה פריפריה, מהו הקשר ההיסטורי בין נשים וקרקע ביהדות, בנצרות ובאסלאם, והאם בעקבות המחקר הפמיניסטי נשאלות היום שאלות חדשות על הקשר שבין מרחב, פריפריה ומיגדר.

לסיום, בספר אנו עוסקות במושגים מרחב, מיגדר ופריפריה כמושגים של מרחק, קירבה ויחסי כוח, במטרה לעורר דיון ביקורתי בנושאים אזוריים - תיכנון הסביבה, תנאי חיים, אמצעי קיום יומיומיים, יוזמות ומאבקים - מהמקום שבו נשים חוֹווֹת ומגדירות את המרחב הגיאוגרפי, האישי והציבורי, ומנכיחות בתנועתן במרחב ובעבודתן את הבעייתיות - אך גם את הפוטנציאל - של אזור הדרום, הנגב. ניסינו להראות כי מרחב ומיגדר, למרות היותם תמיד פועל-יוצא של כוחות חברתיים-אידיאולוגיים, הם גם במידה רבה מושגים פוטנציאליים.

 

שם הספר: נשים בדרום: מרחב, פריפריה, מיגדר
עורכות: הנרייט דהאן-כלב, ניצה ינאי, ניצה ברקוביץ

Women Of The South, Space, Perhiphery, Gender
Edited by Henriette Dahan-Kalev, Niza Yanay and Niza Berkovitch

מהדורה ראשונה, נובמבר 2005
מספר עמודים: 254
פורמט: 16X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
רישום מאת רלי דה פריס
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 89 ₪
מסת"ב 965-7241-66-7
דאנאקוד: 497-1071


שתפו ספר זה עם החברים