חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

1. גשם ביום חול

אתמול היו בחירות, היום יהיה שרב. ארבעים ואחת מעלות - כמניין המנדטים של הליכוד, תשעה מנדטים יותר משקיבל המערך. מאי עכשיו, חמישה לשבע, ואת החלון שלי ממלאים שמי בוץ מלוכלכים ורבע שמש עכורה, ומאחורי הזגוגית המוגפת מתפתח השרב ונבנה. בערב יישבר החום ואולי גם יירד גשם, ואולי ר"צ וגם ל"ע יעברו את אחוז החסימה. קרטר כבר הכריז שיזמין אליו את ראש הממשלה הבא. המפד"ל קיבלו שנים-עשר מנדטים, ד"ש קיבלו ארבעה-עשר, שֶלי שניים, שלומציון שניים, ופלאטו-שרון השיג די קולות כדי לצבור שני מנדטים, אבל כיוון שרשימתו כוללת רק אותו, הוא יקבל מנדט אחד ושאר הקולות ילכו לאיבוד. כמו השנים המתות של דוֹקי. אילו היה חי היום היה בן שלושים ושבע. והיום יוני בן שבע. מאז מותו הטיפשי של דוֹקי העליתי ארבעה-עשר קילו ולא ידעתי גבר, אבל אין זיקה בין שני הדברים, או שלושתם: חסרונו של דוֹקי, משקלי ותאוותי. ויום-הולדתו של יוני, שאינו בני הביולוגי.

שבע. אני קמה מהמיטה. בחדרו של יוני עוד שוררת דממה. היום הוא לא חייב ללכת לבית-הספר. אני מתיישבת על האסלה ומשתינה ומנגבת ומחפשת את הדם על נייר הטואלט. כבר שלושה ימים שאני מרגישה את כאבי הבטן של הווסת, אבל אין לי כלום. בכל זאת אני מתקלחת ומרטיבה את השיער, ועוטפת אותו במגבת, ומתעטפת בחלוק רחצה סגול, וכשאני נעמדת מול הכיור כדי למרוח קרם פנים, נפתחות כנפות החלוק והמראה מחזירה אלי את שדי הכבדים ואת בטני המלאה ואת ערוותי הכהה, הסבוכה, הסגורה. כבר שכחתי אותי ואת דוקי שוכבים. דווקא זה מכל הזכרונות. פשוט לא מצליחה להעלות על הדעת את גופו העירום על גופי, את פניו מול פני, את לשונותינו מתפתלות זו בזו. דוקי התמוסס מזכרוני ונעלם, דהה ונמחק כמו ציור מנייר ישן, ונותרו זכרון חסרונו, וקיצבת האלמנות, ויוני, שהתייתם פעמיים. אני מהדקת אל גופי את החלוק, קושרת את רצועת המותניים, מורחת קרם פנים וקרם ידיים והולכת להציץ ביוני.

הוא ישן על צידו, מכוסה עד צוואר בשמיכת עונת המעבר, בפה פתוח למחצה, פניו העדינות מכוסות בשערו החלק, הבהיר, ובין חרכי התריס המתקפל מסתמן אור צהוב ומותש. אני הולכת אל המטבח ומעמידה מים על האש, פותחת את דלת המרפסת ונושמת את חום הבוקר היבש. על מכונת הכביסה מונח הכלוב המכוסה במגבת, ואני מסירה אותה ומביטה בשרקן הקטן שקניתי ליוני ליום-הולדתו. אני פותחת את דלת הכלוב המסורג, והשרקן השחור-לבן נסוג לאחור כשאני מכניסה את ידי ושולפת את כלי המים ששבבי נסורת צפים בתוכו. אני שוטפת את הכלי בכיור שבמרפסת וממלאת אותו עד מחציתו, מחזירה את הכלי למקומו ונועלת, לוקחת את הכלוב ומניחה אותו על השולחן במטבח. אני מכינה לעצמי קפה ומוציאה גזר מהמקרר ומתיישבת מול השרקן שנראה מבוהל, וכשאני מחדירה את קצה הגזר בין הסורגים הוא נסוג שוב אל פינת הכלוב, מצטנף ומתנשם במהירות. אני פותחת את דלת הכלוב ומניחה את הגזר ליד כלי המים, מפעילה את הרדיו ומסיימת את שארית הקפה.

אחר-כך אני לוקחת את השרקן וחוזרת אל החדר של יוני שעדיין ישן. אני מניחה את הכלוב על השטיח ומגלגלת את התריס כלפי מעלה ופותחת את החלון, וחום הבוקר נשאב פנימה כמו עשן. אני מתיישבת על קצה המיטה, ויוני משפשף את עיניו בשני אגרופים קטנים ופוקח את עיניו הכחולות אל יום-הולדתו. אני מתכופפת אליו ומנשקת אותו על המצח ואומרת לו, "מזל טוב חמוד שלי," וכשהוא כורך את ידיו סביב צווארי אני אוספת אותו אלי ומרימה אותו מהמיטה כאילו היה תינוק ולא ילד בן שבע. וכשאנחנו חבוקים ככה, הוא מבחין בכלוב המונח על השטיח ושואל, "מה זה, אמא?"

"זה שרקן שקניתי לך ליום-ההולדת," אני עונה, והוא ניתק ממני ונמשך כמהופנט אל השרקן הלחוץ אל פינת הכלוב. "היום עושים יום כיף, חמודי," אני אומרת לו, והוא מביט בי ואומר, "יש!" ואני מחייכת אליו ומוסיפה, "אבל קודם כל תעשה פיפי ותצחצח שיניים, ואני אכין לנו ארוחת בוקר של יום-הולדת." "אני רוצה ביצה רכה," הוא אומר, ורץ לשירותים.

כל השנה אני שוכחת, אבל ביום-הולדתו אני זוכרת שאני לא אמו הביולוגית, והזיכרון הזה מכאיב לי והולך ומעמיק משנה לשנה, ואני יודעת שיבוא יום ואפטר מהמשא הזה ואספר, ומזכירה לעצמי שהדרך אל האמת לא חייבת להיות רצופה שקרים, וגם אם אני לא מספרת לו הכל אני לא משקרת לו, וחוץ מזה לאמת יש הרבה פנים.

דוקי היה מבוגר ממני בשש שנים, וכשהכרתי אותו כבר היה רופא. אני גידלתי שיער עד למותניים והתהלכתי יחפה בשמלות ירושלמיות שהיטיבו עם גיזרתי הדקה, וחשבתי שאני בראשיתה של איזו דרך. הוא חבש כיפה מתוך אידיאולוגיה מטומטמת שקשורה למקום ולקודש, ודיבר עברית במבטא אמריקאי, וכל כמה שהחיבור בינינו היה מוזר אפילו בעיני, התחתנו אחרי חצי שנה והוא הוריד את הכיפה מהראש. הוריו באו לחתונה מארצות-הברית ונתנו לנו כסף לדירה, ודוקי היה עובד שעות נוספות בבית-החולים ואני הייתי מתרגמת, ונדמה לי שהיינו מאושרים. התנהלנו. כנראה אהבנו. ולא הצלחתי להיכנס להיריון. הווסת הייתה תקינה, וכך גם שאר הבדיקות של שנינו, ובכל זאת - אני הייתי זאת שלא הצליחה. היינו רבים, אני לא זוכרת על מה, אבל היינו רבים ומתפייסים, וכנראה שגם היינו שוכבים, אבל את זה אני לא ממש זוכרת. רציתי לזרום, לא לפרק, להמשיך ככה, אבל דוקי רצה לעשות מעשה בעולם. והחלטנו על אימוץ. בתוך הלב הרגשתי שאני מוותרת, אבל דוקי היה נחוש, והיו לו כל הקשרים, וכל האמצעים הנפשיים לעשות מעשה בעולם.

חיינו את סוף שנות השישים, בתקופה שבין המלחמות, ואצלי התחילה להתפתח סלידה מהמצב הבלתי נסבל הזה. שכרון נצחון מלחמת ששת הימים ותבוסת רַחְמי התמוססו זה בזה, ודוקי התקדם יפה במחלקה, ונסע לכנסים בארצות-הברית, ומשך בחוטים, והתלוצץ ואמר, "עוד תראי שיהיה לנו ילד עד המלחמה הבאה."

אני זוכרת את הדברים שלו, את החיוך, את תיק העור, את ידיו העדינות ודרכו לקלוף תפוח, ושוכחת את עצמי בתוך הזכרונות הללו. איפה הייתי אני. מה באמת רציתי. מה ביקשתי מהחיים. מה הניע אותי, מה דחף אותי קדימה. אני זוכרת את חיינו הבלתי נסלחים, ואת המהפך שהביא לתוכם יוני, ואת המט שהנחיל להם מותו של דוקי.

יוני חוזר מהשירותים ואני קמה מהמיטה שלו, ומוציאה לו חולצה לבנה מהארון ומכנסיים כחולים קצרים, אבל הוא מעדיף להישאר בפיג'מה, ואני מוותרת לו. הוא מתכופף אל השרקן, פותח את דלת הכלוב ותוחב את ידו פנימה. "תיזהר מזה יוני," אני מבקשת, אבל הוא לא עונה, ומוליך את ידו הקטנה אל עבר השרקן שחולץ אף מתוך כירבולו, מזדחל אל היד ומטפס על כפה, ובזהירות רבה מוציא אותו יוני מהכלוב ומניח אותו בחיקו, שחור-לבן על רקע התכלת של פיג'מת הכותנה שלו.

"הוא עוד מפחד נורא," הוא אומר בלי להביט לעברי, ואני מניחה את בגדיו על המיטה, מתכופפת ומלטפת את ראשו ומדביקה לו נשיקה קטנה על הלחי, והוא מתחמק ממני ומצחקק, "די כבר אמא," ואני אומרת לו, "אבל אני רוצה לאכול אותך, יוני," ומתנפלת עליו בנשיקות, והוא צוחק ומנסה להתחמק, אבל אני לוכדת אותו בין זרועותי ומכריעה אותו אל השטיח, והשרקן חומק מבין ידיו ורץ מתחת למיטה.

"תסגרי את הדלת, תסגרי את הדלת," הוא צועק, ואני מתרוממת מעליו בכבדות וסוגרת את דלת חדרו, וריבוע החלון מצהיב בשמי שרב ורוח יבשה ומרוטה מסיעה חול למרחקים. יוני זוחל אל מתחת למיטה ורק כפות רגליו הקטנות מציצות תחתיה, ואני לא יכולה להתאפק ומתקרבת אליו בזריזות ומדגדגת לו את קצה הרגל, והוא פורץ בצחוק ובועט ברגלו וקורא, "אוף אמא, כבר כמעט תפסתי אותו."

"טוב חמודי, אני הולכת להכין לנו משהו לאכול," אני אומרת לו בעליזות ויוצאת מחדרו, וסוגרת אחרי את הדלת, ונשענת עליה בגבי, ואומרת לעצמי, "הנה, עכשיו, בחדר הזה, לרגע קצר, היה לי אושר גדול."

לפעמים אני מרגישה שאושר הוא עניין של בחירה, ושאיש מלבדי לא יכול להביא אותו אלי, ולפעמים אני מרגישה שאושר הוא מיתוס, כמו דת, משהו אמורפי, שאינו בנמצא, כמו אלוהים בתוך הסנה.

חייו של דוקי נגמרו סתם כך. בדרך-כלל אני לא חוזרת אל הרגע הזה. הוא סגור עבורי וחתום ושלם ומלא בעובדות. הוא מת בראשית מלחמת יום הכיפורים, בבית-החולים, משבץ, בשעה חמש עשרים ואחת, אחרי שלושים ותשע שעות עבודה, ככלות שלושים ושלוש שנות חיים. הכירו בי כאלמנת מלחמה כי דוקי גויס בצו לשעת חירום, ומבחינה פורמלית זה הספיק לי כדי לקבל את הקיצבה שמחזיקה אותי ואת יוני מאז ועד בכלל. אם אתחתן אאבד את הזכות לקיצבה, ומפעם לפעם אני מהרהרת בטמטומו של החוק הזה, ובאידיאולוגיה המחורבנת שמסתתרת מאחוריו. מלבד זה אני אדישה. הנושא סגור הרמטית. לא הייתה לי שליטה על מה שקרה, והדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות לעצמי זה לא להתעסק בזה.

לא ממש התאבלתי על דוקי. יוני היה כבר בן שלוש, והיעדרותו הפתאומית והמוחלטת של דוקי מחיינו בלבלה אותו והצריכה את כולי. הוא התחיל להרטיב במיטה, וסירב לחזור לגן גם כשהמלחמה הסתיימה. הוריו של דוקי, שידעו שיוני אינו נכדם הביולוגי, ניתקו איתי את הקשר בתוך שנה מיום פטירתו, ואני סירבתי ליצור פולחן כלשהו סביב מותו, כי רציתי לשחרר את יוני מכאב מיותר על אדם שבקושי הכיר. כששאל איפה אבא, לא הסתרתי כלום. "אבא מת. הוא לא יחזור אלינו." חסרונו של דוקי הפך לעובדה, ויוני השלים איתה ושכח אותו, ואני הולכת למטבח ומכניסה ביצה לסיר, מעמידה על הכיריים ומדליקה את האש. ומחכה. בחוץ מתפתחת רוח חזקה, והאוויר רובץ כבד ומלוכלך, ובתוך הלב אין לי חרטה. למרות שאז, כשהכל קרה, הייתי אכולה.

כשהשולחן ערוך, אני קוראת ליוני לבוא למטבח. הוא עדיין בפיג'מה, מספר לי בהתרגשות, שהשרקן אכל את הגזר ועשה פיפי על השטיח. "תאכל לפני שיתקרר לך," אני אומרת, עוזרת לו לקטום את הצד החד של הביצה הרכה, ושואלת אם הוא רוצה שאני אמרח לו טוסט בגבינה לבנה, כמו שהוא אוהב.

"אני רוצה," הוא אומר לי בפה מלא, ואני מרוצה שהוא אוכל בתאווה כזאת. אני אוכלת סלט ירקות עם שתי כפות קוטג', ושותה עוד כוס קפה.

"מה אתה רוצה לעשות ביום הכיף שלך?" אני שואלת אותו בתום הארוחה.

"אני רוצה להישאר בבית ולשחק עם השרקן," הוא אומר, "ואחרי הצהריים ללכת ללונה פארק, כמו שכבר הבטחת לי מזמן."

"בסדר יו-יו," אני אומרת והוא מחייך ומפטיר, "אני שמח שיש לי יום-הולדת," ורץ אל חדרו וסוגר אחריו את הדלת, כמו שהוא נוהג לעשות לפעמים כשהוא רוצה להיות עם עצמו, ואני מורידה את הכלים מהשולחן ומניחה אותם בכיור, ולובשת את כפפות הגומי הצהובות.

אחרי הכלים אני מפעילה מכונת כביסה והולכת להתלבש. יוני עוד סגור בחדרו ואני צועקת לו "יו-יו אני יורדת לקניות," ויוצאת מהדירה.

ברחוב ריח השרב והמהפך ורוח קדים, ואני מושכת את החצאית מגופי, שלא תבליט לי את המפשעה, כשאני הולכת כנגד הרוח אל המכולת שבקצה הרחוב.

עוד נשארו לי כשמונים עמודים לתרגם עד לסיום הספר, ואחרי שאני חוזרת הביתה ומסדרת את המצרכים בארון, אני נכנסת אל חדר העבודה שלי, סוגרת מאחורי את הדלת ומפעילה את המאוורר. מעבר לזגוגית החלון הסגור פורח הגרניום מתוך אדמת האדנית. "גן תלוי," אני לוחשת לעצמי, ופותחת את הספר בעמוד שבו הפסקתי אתמול, ומניחה את האצבע על המילים, ומנסחת לי את המשפט בראש לפני שאני מתקתקת אותו במכונת הכתיבה. אבל היום המחשבות נושאות אותי לדוקי, שהיה רופא והיו לו קשרים בבית-החולים, והוא היה זה שיזם את רעיון האימוץ והוא שהביא אותו לכדי מימוש. מרגע שעברנו את הוועדות השונות ונמצאנו ראויים לאמץ ילד, נידונו לתקופת המתנה מתישה. התור לאימוץ היה גדול, אבל דוקי הבטיח שיהיה בסדר. עד המלחמה הבאה יהיה לנו ילד. הזמן נקף, ודבר לא קרה. משהו ביני לבין דוקי התחיל להיות רע. התנהלנו, אני מניחה. המשכנו. קיווינו. עבדנו קשה. לא היינו מודעים זה לכאבו של זה.

וערב אחד הוא חזר מבית-החולים וכולו אומר אי שקט. אכלנו בלי חשק וקראנו מעט ונכנסנו למיטה, ובעלטה שאלתי אותו, "דוקי, מה קרה," והוא אמר, "אני לא רוצה שנתאכזב בסוף, אבל נראה לי שההזדמנות שלנו הגיעה."

"איזו הזדמנות דוקי?" שאלתי אותו חרישית, והוא אמר, "ההזדמנות לילד."

אני זוכרת ששתקנו זמן רב. דוקי שכב על הגב. כשדיבר לבסוף קולו היה עייף, וכמו חג באפלה, נטול שמחה. "בבית-החולים, שתי קומות מתחת למחלקה שלי, נולדו תאומים, פגים, במשקל קילו וחצי, והאמא שלהם נטשה אותם. הם סבלו מקשיי נשימה ומחזיקים אותם באינקובטורים במחלקת הפגים, והם מיועדים לאימוץ." אחר-כך הסתובב לעברי ואמר, "את יודעת שיש לי קשרים בבית-חולים וגם במחלקה הסוציאלית אני מכיר מי שצריך, ובגלל שהם שניים, אולי אפשר לעקוף את התור הארוך ולאמץ אחד מהם." ואני עצמתי עיניים ואמרתי, "לא נראה לי שזה ילך," ונפלה בינינו שתיקה מעיקה.

כבר צהריים. התקדמתי מעט בתרגום ועדיין לא תליתי כביסה. חם בחוץ ונושבת רוח חזקה והכל מטושטש וצהוב. עייפות משתלטת עלי ואני קמה לחלץ עצמות כשיוני דופק על הדלת. תמיד הוא דופק על הדלת ולעולם לא פותח אותה בלי התראה, ואני חושבת שזה יפה מאוד בשביל ילד בן שבע.

"כנס יו-יו," אני קוראת, וכשהוא נכנס אני רואה שהוא עוד בפיג'מת התכלת שלו, שהתמלאה בינתיים בשערות השרקן. "אמא אני רעב," הוא אומר, ואנחנו הולכים למטבח ואני מחממת לנו אורז מאתמול, ויוני מוציא את הקטשופ מהמקרר ומניח שתי כוסות זכוכית על השולחן. אני מחלקת את האורז לצלחות, ומוסיפה פרוסות עגבנייה ומלפפון, ויוני הופך את מיכל הקטשופ מעל האורז שבצלחתו וכותב עליו את שמו, ואחר-כך מערבב עם המזלג ומתחיל לאכול ברעבתנות.

"אתה עייף?" אני שואלת אחרי שסיים לאכול והתחיל לשפשף את העיניים. "לא," הוא אומר ופוקח אלי את כחול עיניו, ואני אומרת, "אז מה אתה רוצה לעשות עד ארבע?" והוא אומר, "לאלף את השרקן," ואני מושיטה אליו יד, מערבלת לו את השיער ואומרת, "אני מבקשת שתחליף פיג'מה כי היא כבר ממש מטונפת." "בסדר אמא," הוא אומר תוך שהוא נחלץ מלטיפתי ורץ לחדרו, ואני מניחה את הכלים בכיור והולכת לתלות את הכביסה שכבר מוכנה לתלייה. רוח חמה ועמוסת אבק טופחת על פני כשאני פותחת את תריסי המרפסת, ואני חוככת בדעתי אם יש בכלל טעם להוציא כביסה נקייה אל שמים כאלה. ובכל זאת אני תולה, חזיות גדולות ותחתונים קטנים, ועולה לי בראש משפט של איזה שיר שמספר על תליית כביסה בערב ראש השנה. אחר-כך אני חוזרת אל חדר העבודה ומחפשת את הספרון שבו מופיע השיר. הוא תחוב בין ספרים גדולים, ואני מוציאה ומדפדפת עד שאני מוצאת אותו: ערב ראש השנה / תליתי את תחתונייך וחזיותייך / על חבל הכביסה / וירד גשם מהוסס / כיד תינוק המרפרפת על פניו של זר. // והייתי חבל, והייתי תחתונים מתנופפים כדגל / וגשם מהוסס, ויד תינוק, ופני הזר.

אני זוכרת את ידו על פני כשנתנו אותו בחיקי וחיבקתי אותו, ולחשתי לדוקי, "בוא נעוף מפה," ויוני שלח את יד הפג הזעירה שלו והניח אותה על לחיי, ואני טרופה, סחופה ואבודה עם התינוק הזה בידיים.

מרגע שנכנסנו אל בית-החולים חשתי את ידו של דוקי על גבי, מוליכה אותי בעדינות של רופא בתוך מבוכי בית-החולים, תומכת בי כשחתמתי על הטפסים האחרונים, מטפסת אל צווארי ומעסה, לוחצת את השכמה, פותחת בפני את דלת הפגייה.

הם שכבו בשתי מיטות סמוכות ונבדלו זה מזה רק בצבע הכובעים שלראשיהם. שני גורי אדם לא מפותחים, שנאבקו חודשיים כדי להגיע למשקל של שני קילו ורבע.

והאחות החייכנית, והבכי התדיר בפגייה, ואורות הניאון המסמאים, וידו של דוקי על גבי, ופיו בתוך אוזני, "את בסדר, שולי?"

לא עניתי, והוא אמר, "זה זה," והצביע אל עבר השניים, והאחות החייכנית ניגשה אל העריסה הקרובה, והרימה מתוכה גור אדם חסר ישע, ודוקי אמר, "זה לא זה, זה השני עם הכובע הכחול," והאחות החזירה את העולל עם הכובע הוורוד אל העריסה, וחייכה בהתנצלות, ואני הייתי ערה לנוכחותו האכזרית של הגורל, לצחוקו המר, ומבעד למסך הרע הזה ראיתי איך האחות מוציאה את העולל השני מהעריסה ומתקרבת אלי, ומניחה את העולל בחיקי, ולחשתי לדוקי, "בוא נעוף מפה," וידו של הרך הנולד על פני.

בבית שקט. אני מתהפכת במיטתי. היום יוני בן שבע, אבל הרגע ההוא לעולם נותר בן יומו. ושלוש שנים אחר-כך מת דוקי ונעלם. וחלקו במה שכבר היה לא רלוונטי. ואתמול היו בחירות, אבל גם זה לא רלוונטי לבעיות שלי. אני פותחת את ספרון השירה והופכת את המשפט "ערב ראש השנה", ל"ביום-הולדתך", וקוראת את השיר הזה בלחישה, כאילו בשביל יוני: "ביום-הולדתך / תליתי את חזיותי ותחתוניך על חבל הכביסה / וירד גשם מהוסס / כיד תינוק המרפרפת על פניו של זר. // והייתי חבל, והייתי תחתונים מתנופפים כדגל / וגשם מהוסס, ויד תינוק, ופני הזר. // יום-הולדתך / ואנחנו מחפשים את הסמל / על חבל הכביסה / וגשם מפוכח כמחשבתו של הבל, / כשהגיש את ביכוריו לאל, / יורד אנך לאדמה. // ואתה היית הסמל, ויום החג, והבל / שאליו שועים שמים. ואתה היית / אנך באדמה / ואני תמיד אהיה החבל המפותל. // ביום-הולדתך / כשני עצים עומדים על קצה גבעה / אנחנו אהבה עיקשת / וחרפה.

אני הולכת ונרדמת. אני חולמת ויודעת שאני חולמת. אני הוזה בהקיץ. אני מתנקה. ודווקא ביום-הולדתו - כפי שנקבע בתעודת הלידה - ורק ביום הזה, אני שקועה עד צוואר בכל מה שהיה, ונאכלת. איך גנבנו את התור, איך בחרנו במקרה, איך הכל קרה במרוחק, ובכל זאת, מתוך כל זה, הולך וצומח ילד. לומד ללכת. להגות את כאביו. להחביא. והוא שלי. כדין. על-פי חוק ורגש. ואין לו שורש בעבר מלבדי, ואין לו איש בעולם זולתי, ואני אמו אף-על-פי שלא ילדתי אותו מתוך רחמי. אבל הבאתי אותו אל רחָמַי, ואימצתי אותו אל חיי, ונתתי לו חיים משלו, ולקחתי לו סוד גדול, ושמרתי אותו בעבורו, ועודני שומרת, ואולי יבוא יום ואספר לו, ואולי אתן לזה לזרום הלאה.

אני חולמת ואני ערה. אני הוזה בהקיץ. בחלומי אני רואה אותנו בלונה פארק, בין הרבה אנשים, מפלסים דרכנו בהמון, וסביבנו קרוסלות, ותיבות נגינה, ותפוחי עץ מצופים קרמל, וצמר גפן מתוק, ומכוניות מתנגשות, וקליעה למטרה, ונקניקייה חמה, ומראות מעוותות שמגדילות ומקטינות ומנפחות ומרחיבות ומכפילות פי שניים, פי ארבעה, פי אלף. ואנחנו, יד ביד, חולפים על פני דוכן אקדחי המים, ובזווית העין אני רואה ילד שמחזיק אקדח נוטף בידו הימנית, ומנסה לקלוע את הזרם החד אל פיו של ליצן פלסטיק שבלון גדול מתנפח מעל ראשו, והבלון מתפוצץ, והילד ההוא, התאום השני, מקבל דובי גדול כתשורה, והופך לאחור את פניו, ואני מבחינה באותו שיער שטֵני חלק שמכסה לו את המצח, ואותן עיני מצולות ואף כפתור ושפתיים דקות, ומניחה את ידי על עיניו של יוני, והוא שואל, "אמא, מה את עושה?" ואני לא עונה לו, ומתעוררת, ויודעת שאני ערה, ובדלת דפיקה קלה.

"את ערה?" שואל יוני בהיכנסו פנימה, ואני מרגישה את עקצוץ הזיעה, ומבקשת ממנו שיפתח את החלון. הוא מגלגל את התריס, ואני רואה שהוא לבוש ומוכן ליציאה.

"מה השעה?" אני שואלת, והוא אומר, "כבר שש."

"כואב לי הראש, אתה מוכן להביא לי כוס מים, חמודי," אני מבקשת, והוא ממהר לאמבטיה ומביא מים ואקמול, ואני מחייכת אליו בחיבה, ובולעת את הכדור, ואומרת לו, "אני רק אסתדר רגע, וניסע."

כשאני מתקלחת נשטפת ממני המועקה הישנה שמלווה אותי תמיד ביום הזה, ואני אומרת לעצמי שהאקמול התחיל להשפיע. יוני במטבח, מכין לי קפה, כמו שלמד לעשות לאחרונה, וכשאני יוצאת עטופה בחלוק הוא בדיוק נכנס עם הספל ומניח אותו על השידה.

"בוא הנה, גמד קטן," אני קוראת אליו, והוא ממהר אלי ומחבק אותי במותני, ואני שואלת, "למה לא הערת אותי כבר בארבע?" והוא אומר, "כי ישנת," ואני אומרת, "נכון, בדיוק בגלל זה היית צריך להעיר אותי," והוא אומר, "כשיושנים אסור להפריע כי אז אפשר להיכנס לתוך החלום," ואני שואלת אותו, "איפה שמעת את הדבר הזה יו-יו," והוא אומר, "ככה אמרו לנו בבית-ספר," ואני אומרת לו, "זה סתם שטויות, טושטוש, בפעם הבאה אם אתה רואה שאני ישנה עד מאוחר בצהריים אז אתה יכול להעיר אותי," ואני מחליקה ביד את שערותיו, ומסובבת את גבי אליו כשאני לובשת תחתונים, ויוני אומר, "תשתי את הקפה, אמא, שלא יתקרר לך."

אני מתיישבת על המיטה ולוגמת מהכוס, ומפריחה לו נשיקה באוויר, ואומרת, "זה הקפה הכי טוב ששתיתי," ויוני מתפוצץ מצחוק, ושואל, "את רוצה לראות איך אילפתי את השרקן?" ואני אומרת שכן.

הוא רץ לחדרו וחוזר כשבידו השרקן השחור-לבן, ובחוץ הומה הרוח ומתגברת, ואני אומרת לו, "רק אל תשים לי אותו על המיטה," והוא מניח את החיה על השטיח ומתרחק שני צעדים לאחור, ואומר, "תסתכלי אמא," ומניח את ידו הקטנה על הארץ, והשרקן רץ אליו ומטפס אל כפו, ואני אומרת, "אין כמוך יוני," והוא אומר, "לא חייבים ללכת אם את עייפה." "מה פתאום," אני אומרת לו, "אני בכלל לא עייפה, לך תחזיר את השרקן לכלוב שלו, ונצא."

ברחוב רוח חמסין חזקה, וכשאנחנו הולכים אל תחנת האוטובוסים אני שואלת, "איך היה לך היום-כיף שלך עד עכשיו?" והוא אומר, "היה בדיוק כמו שרציתי," ואני מהרהרת שצריך כל-כך מעט כדי להסב לו אושר גדול. לפעמים אפילו לא צריך לעשות שום דבר. רק להיות. להיות קיימת. והנה עברתי את הבוקר הזה, של יום-ההולדת. וכשאנחנו מגיעים אל התחנה אני מתכופפת אליו ומחבקת אותו בחוזקה ואומרת לו, "מזל טוב לילד שלי," והוא אומר לי בקולו הילדותי, "תודה על השרקן, אמא," ועל ראשי צונחת טיפה ראשונה, מטונפת, והשרב נשבר בגשם שמתחיל לרדת, מהוסס, כיד תינוק על פניו של זר.

 

שם הספר: פרסה וכינור
שם המחבר: ערן בר-גיל

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה, מארס 2005
מספר עמודים: 256
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
צילום ועיצוב העטיפה:
תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 79 ₪
מסת"ב 965-7120-57-8
דאנאקוד: 497-1065


שתפו ספר זה עם החברים