חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

הפרק הראשון

1.

ככה ש...
היינו ערב פתיחת האולימפיאדה ה-21 של העידן המודרני, לפחות לפרט הזה הייתה חשיבות. גם המשימה שהצבתי אני לעצמי הייתה, בדרך משלה, שרירית.

היו לי כבר כותרת (שזה לא רע, היו כאלה שהתחילו עם פחות) ומטרה: לכתוב מאה ושישים עמודים בחצי תריסר חודשים. זה היה פרויקט שאפתני כמו כל פרויקט אחר; בסך הכל פרויקט לבינתיים, שהיינו צריכים אני והחולשות שלי להוציא אל הפועל, או שלא. לא צריך להיות קורא בקלפים כדי לנחש שזאת לא הייתה המשימה הראשונה מסוג זה שלקחתי על עצמי, מספיק לדעת להוציא מסקנות: התנופה היחסית שניכרת במשפטי הפתיחה הללו הרי אינה נרכשת ביום אחד.

למה מאה שישים עמודים ולא מאה שמונים, או נגיד מאתיים, או ארבע מאות, או בעצם רק איזה שלושים שורות חסכוניות, זה הולך לפי משקל? התשובה פשוטה, מדובר היה באסטרטגיה שיווקית.

סיפור מתחיל תמיד באיזו מעשייה, איזה היה היה. וזה שלפנינו, למרות הנימה המטא-דיסקורסיבית ממין האמת בגרוש, אינו יוצא דופן. נניח אם כן שאני מארץ תרבותית, למשל אמריקה. נולדתי בניוארק, אני חי כרגע בניו-יורק, וזה לא סתם משחק מילים, זה ממש ככה, בכל הרצינות.

אני בן עשרים ומשהו, אחד מאלף מאתיים חמישים ושבעה צעירים-מבטיחים-סופרים-בכוח, שהגיעו לבירת העולם לנסות את מזלם בהוצאת ספרים גדולה, אחרי שזכו בתחרות מקומית באיזו מדינת-פרבר. אני חושב שהיה לי יותר מזל מלאחרים, כי הפרס שזכיתי בו נהנה משם טוב באופן יחסי, למרות שחבר השופטים היה כרגיל ביזיון. הם תמיד טועים, רק שלמזלי הפעם הם טעו לטובתי.

מכל מקום, כשחזרתי לעשתונותי כבר היה לי חוזה כמעט סגור להוציא את הספר הראשון שלי ב'רנדל האוס' במנהטן. הסיכום נעשה עוד לפני שבכלל כתבתי אותו, והייתי צריך להיות חמור גמור כדי להרוס לי את העסק. חוץ מזה, בעולם הספרות בכל זאת צריך טיפה כישרון כדי להצליח, לא כמו בקולנוע, שם כולם חושבים שהם רואים אבל בעצם לא רואים כלום, Malgre' tout.

(סליחה על ההצטעצעות בצרפתית, אבל תמיד הייתה לי משיכה סמויה לסופרים של הדרום, טנסי וויליאמס, טרומן קאפוטה, בלאנש דיבואה. I always relied on the kindness of strangers, מי לעזאזל אמר את זה?)

סגור, סגור, אבל בוא נירגע, non troppo veloce, מוטב לא להתלהב יותר מדי, כדי לא לפתוח פה לשטן.

"בתנאי שזאת תהיה נובלה," הם אמרו לי, עשרים וארבעה אלף מילים, ולא כינוי קניין, מילת חיבור, או אפילו מקף אחד נוסף, תארו לעצמכם לאיזה פרטים הטיפוסים האלה התחילו לרדת עם הטירוף הזה של המחשבים.

"אף אחד לא קונה ספר טלפונים ממישהו שזה הפרסום הראשון שלו," הם אמרו. ברור שאני בלעתי הכל בשתיקה, לא הייתי בעמדה להתווכח. הייתי צריך להגיד תודה על זה שבכלל נתנו לי הזדמנות לפרסם, אחר-כך נראה.

אחר-כך נראה. עוד יגיע היום שהמו"לים ינשקו לי את הידיים, הם עוד יראו. לא תהיה להם ברירה. אלה הדברים שרצו לי בראש בזמן שחתמתי מראש על החוזה, מעין תעודת-ביטוח לשני הצדדים, יותר לשלהם מאשר לשלי, להבטיח שהציפור לא תברח להם מהידיים אם יתברר שהיא יודעת לשיר יפה. הם לא נולדו אתמול.

בחצי פה עוד מלמלתי שחשבתי על פרויקט מונומנטלי, משהו כמו ההיסטוריה של ארצות-הברית ("ארה"ב: עכשיו בגירסה השלמה...") מסופרת כמטאפורה באמצעות הסאגה של משפחה אחת, מדור האבות, חלוצים פשוטים שהגיעו מ-Mother England, ועד הצאצאים, אנשי-עסקים מצליחים עם אינטרסים בכל רחבי העולם, הצעיר ביניהם מועמד לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית, שזוכה לתמיכה פה אחד בקונגרס ואף לאהדתם של הליברלים העצמאיים והקהילות השחורה והיהודית - מחוף אל חוף.

הם הסתפקו באמירה יבשה שאירווינג וואלאס כבר עשה משהו בז'אנר הזה, ומוטב שארתום את עצמי למשימה קצת פחות נועזת (יכולתי להבחין בקלות שמה שהם באמת התכוונו להגיד היה מגלומנית).

Before you learn how to fly you'd better learn how to fall , כמו שאמר הזמר.

עד אז כתבתי רק דברים קצרים, שהיו מאוד רחוקים מההתמודדות המרשימה למדי במשקל חצי-כבד שציפתה לי עכשיו.

ועדיין הייתי תקוע בלי כלום. הספרון שזיכה אותי בפרס הזה היה בנוי משני חלקים: סיפורים ושירים. היה לו אופי וידויי (באופן בלתי נמנע, כנראה), והוא הוקדש כמעט כולו למצבים ולרגשות הקשורים בשלהי גיל ההתבגרות עם ההיחשפויות הנאיביות והרשמים הספרותיים המגושמים על אודות "גילויה הנפלא של האהבה", "הנערה מהבית השכן", "הלילה הראשון", וכו'.

(אחד הקטעים, ללא ספק הטוב שביניהם, נשא דרך אגב את הכותרת המחרידה "ענן שחלף...") הפעם רציתי לעשות משהו אחר. בתור התחלה, פחות אינטימיות ויותר פעולה. למה רישומי הרגע האלה? הרי לא בחרתי להיות
צלם..
. זה גם מה שאמר השותף שלי לדירה בניו-יורק - לשם הגעתי בחיפוש אחרי סביבה מתאימה ליצירה אמנותית - לארי ברונאטי, אמריקאי-איטלקי מברוקלין שחלם להיות צייר.

(אמרתי "חלם להיות", אבל יכולתי, בעצם אני חייב, להגיד שהוא כבר אחז במברשת - רק שבינתיים הוא מרח צבע על קירות של אחרים. ככה הוא מימן את ציורי הבד שלו.)

נחתתי עם מזוודות ומכונת כתיבה בדירת שני חדרים מוזנחת - החדר שלי, ו-atelier עם מזרן באמצע בין כל הבדים - שלארי גר בה כבר שנתיים, ובזכות זה שכר הדירה לא היה קטלני. היא הייתה ממוקמת באמצע גריניץ' וילג', וקודם גרו שם הוא והחברה. אבל הם פירקו את הקשר, היא חזרה למולדת, והוא היה צריך לארגן שותף חדש כדי לעמוד בתשלום.

תוך זמן לא רב הפכנו משותפים לחברים נהדרים. חבל להיכנס לכל הפרטים.
מכל התכונות האיטלקיות, ללארי הייתה לכל היותר - בוא נגיד - שמחת חיים. הוא היה מסוגל להזמין כל מיני מנות חוץ מספגטי ופיצה, שערו היה בהיר, ולא היה לו שום סנדק מהמאפיה. הוא אפילו לא היה (איזו שערורייה!) קתולי או נגד הפלות. כל זה בלי להזכיר את העובדה שהוא היה יותר גבוה ממני, שאני לא בדיוק מה שקוראים גמד, עם המטר שמונים וחמש שלי.

"חבוב," הוא אמר לי איזה יום כשהבעתי את פליאתי על מימדי גופו המרשימים בתור איטלקי, "אני ההוכחה החיה לכך שאפילו במערכות המושלמות ביותר יש תקלות."
במילים אחרות: לא כל ספגטוני הוא בהכרח פספוסוני.
בכל מה שקשור לאיכות הציורים של לארי, רק אלוהים יודע אם יש בהם משהו או לא. הם מוצאים חן בעיני. בהתחלה הם בכלל לא מצאו חן בעיני, אחר-כך קצת כן, ובסוף מאוד. אבל עניינים של טעם, אתם יודעים איך זה, הכל תלוי ב-.

בקיצור ולעניין, שלפתי ציפורניים וניגשתי לכתוב סיפור, בניו-יורק, אמריקאי של במו ידיו. את הדולרים שקיבלתי בתור מקדמה חסכתי טוב-טוב, אפילו את האוויר שאפתי בלגימות קטנות מרוב פחד לבזבז את הכל במכה. דמיוני בגד בי, המשימה הילכה עלי אימים - נראה לי שאפשר להבין את זה. לארי, לעומת זאת, לא נראה הרוס כלל בעקבות הפרידה הטרייה מה-petite amie שלו. מצב-רוחו המרומם תמיד וכושר עבודתו די הרשימו אותי. ועוד יותר מזה, כושרו להתעצל. היה שבוע שהוא הפסיק לגמרי לעבוד בגלל השידורים של האולימפיאדה. אני לא הצלחתי למשוך כל-כך הרבה זמן בצורה כזאת בלי לחטוף עצבים. הענף החביב עליו היה איגרוף, ואחריו (וכאן יכולתי להזדהות) אתלטיקה. כשהיה לנו זמן עשינו ג'וגינג בערב מאוחר, כשפחות חם, זאת אומרת, כשזיהום האוויר פוחת ואפשר לנשום. זאת הבעיה של ניו-יורק: מזג-אוויר בלתי אפשרי, בקיץ ובחורף.

כל שני וחמישי היו ללארי אורחות ללילה, ומאחר שהחדרים שלנו היו צמודים זה לזה, לעיתים קרובות נאלצתי לשמוע את צליליה המוחשיים של האהבה, ולא משנה כמה התאמצתי (נשבע!) להירדם. אפילו שקלתי לשלוף את הפנקס שלי - לך תדע, אולי עוד יצא לי משהו מנדודי השינה הכפויים האלה. איזו תובנה על החיים לארכיון שלי. אבל לא, לא היה מה לרשום, רק צווחות, ציחקוקים וגניחות, ואחרי כמה שבועות איבדתי תקווה שמר ברונאטי יספק לי "משהו עמוק".

לשם שינוי, גם אני גיליתי עניין מסוים בנשים, אבל מאחר שבכל פעם שהפגנתי התעניינות כנה המקרה הסתיים באסון, החלטתי לעבור לתקוף בשיטה הפוכה, או במילים אחרות, לא להשקיע. התוצאות לא היו מזהירות אבל התאכזבתי פחות.

סיפור, סיפור, תביא סיפור. שיאים נשברו על המסך, ארבע-מאות מטר משוכות, מוקדמות השחייה, גברים ונשים, קפיצה לגובה, כדור ברזל. בהתעמלות, למשל, הסינים עמדו לחטוף את כל המדליות. ואני שם עושה סיבובים בחדר, לופת את הראש בידיים. אני לא רוצה לעשות פה דרמות גדולות, אבל אפילו על הסרט החדש של וודי אלן, האליל הבלתי מעורער שלי (כמו של חצי מהווילג'), החלטתי לוותר. היהודים תמיד באופנה, קראתי בשירותים של 'פוקס בר' באחד מאותם הלילות.

(כאילו שלא ידענו.)

זה לא שבאמת הייתי במתח, פשוט צריך היה לשמור על ערנות ולהיזהר לא להגזים. על-פי אנציקלופדיה בריטניקה, ניו-יורק היא אחת מהערים היקרות בעולם, וזאת לא בדיחה. שלישית ברשימה אחרי אוסלו וטוקיו. זה היה עניין של הקשר, לא שום דבר אחר.

וזה גרם לי לחשוב. אם הבעיה טמונה בהקשר X, הרי שבהקשר Y קרוב לוודאי שהכל היה נראה אחרת: המבורגרים, פיצות וחיים טובים.

55, 49, 36, בלי משים שוטטתי ברחובות ובשדירות בספירה יורדת, נתון לחסדי החום והרוח שנשבה מהסיפון השמאלי, מנסה להנדס סיפור ובו-בזמן מהרהר בסיכוי המועט שעוד אצליח למצוא לי מרחב ביטוי, לספר סיפור בדרכי שלי, בעולמנו זה השופע עלילות.

מכשירי הטלוויזיה בחלונות הראווה של החנויות שידרו עשרות סיפורים ליום, בלי קשר לסוג הערוץ. מתח, אהבה, אימה, דרמות משפחתיות, קומדיות, מערבונים, מחזות זמר, מדע בדיוני, סרטים מצוירים, או כל תרנגולת אחרת שעלתה בדעתם, בתנאי שתטיל ביצי זהב.

דוכני העיתונים הציעו למכירה רומנים-רומנטיים במיליונים, חוברות קומיקס בלי סוף. ספיידרמן הציל את העיר פעמיים בחודש, פו מאנצ'ו איים על גורל האנושות כל יום רביעי. דבר אחד שלא ויתרתי עליו (לא יכולתי, מי שלא מקפיד להתעדכן נתקע) היה כתב-העת הספרותי החביב עלי, ה-Esquire.

על-פי החדשות המגיעות מאירופה בשנים האחרונות, שם, ובמיוחד בצרפת, עדיין באופנה לכתוב רומנים ונובלות בלי סיפור או עלילה, בלי לפני ואחרי, בלי דמויות, בלי תפניות חדות ובלי רגעים מותחים. בקיצור בלי התרחשויות. הסופר המפורסם ביותר, כך נאמר, הוא פרופסור לבלשנות ששמו רולאן בארת - צרפתי מן הסתם, כמו רוֹבּ-גְרייֶה בזמנו.

הרעיון היה, כך נדמה, "להשיב למילה את ערכה הסגולי", לאפשר ל"מלוא היופי שבהגייה הפשוטה של המשפטים" לבוא לידי ביטוי, בלי שהמשמעות האדירה הטמונה ב"ממשות-הצורה" הזאת תצטרך לסבול את הדיכוי המסרס של "הסטיגמה המניכאית" של הנרטיב. משהו כזה פחות או יותר, אבל לא הייתי בטוח במאה אחוז שהבנתי טוב. תיאוריה זה לא הצד החזק שלי, ונדמה היה לי שהכוונה היא לעשות רדוקציה של הפרוזה לשפת השירה, בעוד שאני ראיתי בפרוזה הרבה יותר מסתם שירה: הפרוזה היא החיים עצמם, ולא רק תרגום של קצבם, או מניפולציה מלאכותית של מילים. לא סתם מילים אלא מילים שמייצגות ממשות.

אבל בסופו של דבר הרשיתי לעצמי להטיל ספק מתודי, אף פעם אי אפשר לדעת, יום אחד אני עוד יכול להיעשות פתאום למשורר. זה קורה גם לטובים ביותר.

בערך בשלב ההוא נולדה אצלי השאיפה לנסוע לפאריס לתקופה כדי לספוג תרבות אירופית, וסיפרתי זאת ללארי.

"גם אני תמיד רציתי לנסוע לאירופה," הרהר לארי בקול, משתעשע ברעיון. "ויש לי כמה גרושים. אבל אני לא יודע אם זה יספיק כדי להישאר שם כמה חודשים. ולנסוע לאירופה לפחות זמן זה לא משתלם. אי-אפשר להספיק ללמוד כלום."

לארי חלם לבקר בלובר, כפי שאפשר לנחש. אבל בסופו של דבר ירדנו מהרעיון אחרי שדיברנו עם פרד, חבר של לארי שלמד שנה בטולוז.

"אם אין לכם מספיק כסף, זה לא שווה," ניפץ הוא את אשליותינו. "La France, c'est cher, mon cher." לארי ואני הבטנו זה בזה וגנזנו בדממה את חלום פריז והלובר. אבל הג'וק של אירופה לא יצא לנו מהראש. אפשר לחשוב שהייתה לנו ברירה.

נמשכנו לאירופה כמו זבובים לריבה, סליחה על ההשוואה. אחרי ככלות הכל, עדיין שמרנו לה טינה כאל הורתנו הרוחנית, וקינאנו בה על ההיסטוריה שלה.

אנגליה, שוודיה, איטליה, בלגיה, ספרד, קופנהגן, אתונה, אמסטרדם, הו, הו, la vie en rose, מוצ'ו מֶגוסטָה סו סיודַד, סֵניוריטָה, דַנקֶה מיין הרן, מיין פיהרר, קֶה מרוויליה, או סולה מיו, ביוֹרן בוֹרג. כל המגדל בבל הזה בשביל כמה מדינות קיקיוניות הדורכות זו על רגלה של זו בניסיון נואש להתחרות במעצמות האמיתיות, אנחנו, סין ורוסיה.

מוזר, אבל לארי אף פעם לא הציע לנסוע לאיטליה. האם חשש להודות בעובדה שכל מה שנשאר מזהותו האיטלקית היו כמה מיתוסים שכוחים יד-שלישית ושם משפחה.

היינו גם בררנים מדי. מה שחיפשנו היה קשה מאוד להשגה, אם לא בלתי אפשרי, וידענו את זה: ארץ שלא יורד בה שלג והשמש זורחת שם בחורף; מקום גם זול וגם אירופאי. אפריקה ואמריקה הדרומית לא עניינו אותנו. רצינו שקט, נוחיות, סביבה תרבותית מוכרת.

ככה, בדיבורים, לא הגענו לשום מקום, ולארי החליט לעבור למתקפת נגד. הוא הלך לכלבו 'מילר', ובהתעלמות אצילית ממצלמות הטלוויזיה הנסתרות, בטבעיות שובת לב (פסו דובְּלֶה סטייל), סילק משם מפה של אירופה, הו, אירופה המפוארת, אל ייאוש, אנחנו כבר באים.
"המצלמות הנסתרות," לימד אותי לארי, ובכך המעיט בערך מעשהו הנועז, "הן סתם לרושם."
והוסיף:
"זה שהן רואות אותי, לא משנה מה אני עושה, זה ברור. אבל שים לב: אם במקרה הג'ינג'י מהשמירה נרדם, המצלמות לא יתחילו לרדוף אחרי לבד, פררריייי, משטרה, stop, you are under arrest, כמו בסרטים. זה לא שאני לא סומך על הווידיאו של הסופרמרקטים. אני פשוט סומך יותר על הטמטום האנושי. זאת בסך הכל אסטרטגיה הרתעתית, כמו עם הטילים," סיכם. "הסטטיסטיקה מראה שיותר אנשים מצליחים לשלוט בקלפטומניה שלהם בחנויות שמותקן בהן ציוד כזה."
הוא חייך.
"שיטה די יעילה להחדיר מוסר באזרחים."

פרשנו את המפה בהתלהבות על מיטתו של לארי, כי בחדר שלו לא היה שולחן, ועל שלי עמדה מכונת כתיבה ומסביבה כל מיני ניירות עם רעיונות לעלילה שנפסלו. כתבתי כבר כמה תקצירים, והתוצאות לא היו מזהירות. האחרון מביניהם הציע מעין עיבוד של אליס בארץ הפלאות. הרעיון היה לגולל את תלאותיה של מהגרת צעירה מניקרגואה המגלה את ניו-יורק על מלכודותיה ומעלותיה. שני דפים של תמצית העלילה (שהייתה בנויה על הפנים, ייאמר בסוגריים) היו מונחים על יד הפח - אף פעם לא הייתי טוב בכדורסל.

פתאום סינן לארי קללה והדליק בזינוק את הטלוויזיה.
"איזה זין, שכחתי!" הוא צעק, "תעזוב את המפה עכשיו, יש לנו דברים יותר חשובים לעשות!" "מה בדיוק?" ביררתי בתדהמה.

"המרתון! שכחת כבר שהיום זה היום האחרון של התחרויות? איזה עצבים, זה בטח התחיל כבר." באמת, לגמרי שכחנו מהמרתון, המבחן העליון שמזמנים המשחקים האולימפיים. מאתיים איש שרצים ארבעים ושניים קילומטר הוא לכל הדעות מחזה מסעיר.

"אל תדאג," הרגעתי. "זה לוקח יותר משעתיים. גם אם זה כבר התחיל לפני חצי שעה..." "ששש...!"
התמונות החלו לצוץ על המרקע, ובתוך הקופסה המרובעת הופיע באורח פלא כביש עמוס רצים. חישבתי ומצאתי שהריצה התחילה לא מזמן.
"אה, עוד לא היו גולים," אמר לארי, באנחת רווחה.
"אני מקווה שאלברטו סלזאר ינצח..."
"למה שהוא לא ינצח, הוא הכי טוב."
"יש את האוסטרלי הזה, מה-שמו רוי, או רוב, או רוב רוי, דה קסטלה... בווילג' וויס כתוב שהוא הפייבוריט."
"ממתי אתה מאמין לוויס?"

באותו רגע הוביל את הריצה הולנדי אחד ארך רגליים ובעקבותיו חבורת שחורים אפריקאים, מטנזניה (טנזניה?), מקניה, מקמרון... אשר לפייבוריטים, אלה רצו עדיין באמצע העדר והניחו לקלי הדעת שבחבורה להתיש את עצמם בחוד. הקריין עידכן שהחום בלוס אנג'לס מגיע לשלושים מעלות. חתיכת טמפרטורה...

אבל המארגנים נקטו באמצעי זהירות אמריקאיים והתקינו לאורך המסלול מקלחות ודוכנים, ועליהם ספוגים לחים וקנקני מים שסייעו לספורטאים להתרענן כל הזמן.

"אני מעריץ את הנחישות של הבחורים האלה," הכריז לארי בחגיגיות. "נשבע לך, צריך להיות קשוח כדי לעמוד במאמץ מטורף כזה."
"אני הולך להכין פופקורן," הודעתי וניגשתי למטבח. "תודיע לי אם יש משהו מעניין." במטבח הנחתי את הסיר עם השמן והתירס על האש, ופתחתי את המקרר בכוונה להוציא זוג פחיות בדוויזר קרות. היססתי לרגע, ובסופו של דבר שלפתי עוד ארבע. בלהט הקרב יחוסלו הראשונות במהירות רבה מהרגיל. ותחרות כזאת יש רק פעם בארבע שנים. כמו הבחירות.
שאפתי מעט אוויר אל נחירי. מה"אטלייה" של לארי הגיעו ריחות הצבע הטרי והטרפנטין. אף פעם לא הצלחתי להבין איך הוא ישן שם. אבל עכשיו, יחד עם ניחוח התירס המיטגן, הריחות לא היו נוראים כל-כך.

"נו, יש משהו חדש?" שאלתי כשחזרתי עם הבירות ודלי הפופקורן על מגש.
לארי קימט גבה.
"מוקדם מדי להגיד, אבל לא נראה לי שיצא לנו משהו מסלזאר. הוא הרבה מאחור. נראה כאילו הוא ויתר."

עכשיו הופיעו על המסך תמונות האצטדיון המרכזי עצום המידות שבו נועדה הריצה להסתיים. המון הצופים יצר גוש חסר צורה סביב המסלול, כמו טבעת ססגונית. היו שם בטח יותר ממאה אלף איש - הלוואי שעשירית מזה יקראו את הספר שלי, חשבתי. אבל מייד הנדתי בראשי. מה הקשקושים האלה? מה, אני כבר מוכר פה ציפורים על העץ?

חלפה שעה, עוד סיר של פופקורן ועוד סיבוב של בירה. חיסלנו כבר את כל הרזרבות של פורט נוקס. "אני הולך להביא עוד," נהם לארי ברוגז. "לחרא הזה סלזאר כבר ממילא אין סיכוי."

ואכן כך היה. בשלב הזה כבר הופיעה על המסלול חבורה של מועמדים אמיתיים לתואר האולימפי, והאלוף הגדול שלנו לא היה ביניהם.
"טוב, אי אפשר לנצח תמיד," יריתי את הטענה הפילוסופית החביבה עלי.
"אני שם כסף שהמגודל האוסטרלי לוקח," התריס לארי, לפני שיצא.

התבוננתי ביתר ריכוז במסך. לצידו של רוב דה קסטלה, דבוק אליו כמו קרצייה, רץ איזה אחד קטנצ'יק, טרי ורענן זה לא מילה, בניגוד לאחרים שכבר ירקו דם. רחוק יותר מאחור התקדם האלוף היפני, טַקָה טַקָטָה, עוד אחד מבין המועמדים לזהב. בהסתמך על אמינותם של המוצרים היפנים, בחרתי לשים עליו את השני דולר שלי.

עשר דקות לאחר מכן, כאשר שמעתי את המפתח מסתובב במנעול, צרחתי:
"לאאאאאררררייייייי!!! בוא לראות, מהר!"
לארי כמעט שבר את הדלת מרוב אופוריה מוטעית:
"מה קרה? סלזאר התאושש?"
אני נענעתי בראשי בהתלהבות.
"לא, בן-אדם. זה לא ייאמן. תסתכל על זה!"

ולארי אכן הסתכל ונבעת לנוכח המחזה. איזה יצור שחום, צנום וקטנטן, טס לבדו בראש, בטבעיות של מי שרץ את ריצת הבוקר שלו. צילום מהמסוק הראה שהוא מוביל ביותר משלוש-מאות מטר על פני המתחרים במקומות השני והשלישי, אירי ואנגלי, שניהלו ביניהם קרב צמוד ואכזרי. על המסך הופיע כיתוב:

CARLOS LOPEZ
Por

"Por. מה זה Por?" רטן לארי, ברוגז.
"מאיפה לי לדעת," אמרתי אני. והצעתי, "פוארטו ריקו?"
"לא, טמבל. אם ככה זה היה צריך להיות Puer."
"אז אני לא יודע..."

המירוץ כבר הוכרע, קצב התקדמותו של הננס לא השאיר מקום לספק.
ואז, באורח פלא, החל הקריין לשטוח את סיפור חייו של מי שתיכף יהיה אלוף המשחקים האולימפיים 1984 במרתון, ובכך השביע את סקרנותנו המובנת.
"אז הבן-אדם מפורטוגל..."
"איפה זה פורטוגל?"
"[...] ארץ קטנה השוכנת לצדה של ספרד, בחצי-האי האיברי..."
"ספרד?" קרא לארי. "אז זה באירופה!"
"[...] על אף היותה אחת הארצות העניות ביותר כיום, זוהי מולדתם המפוארת של [...]"
"ענייה?!? זאת אומרת שזול שם!"

בשנייה ההיא בדיוק, כשעמדו להראות תמונות של הספורטאי עם משפחתו, עם הילד על הברכיים, וכולי, נקטעה הקריינות, שכן הלה נכנס לאצטדיון, והתשואות שקידמו את פניו לא יכלו להסתיר את אכזבתה של כל המקהלה כולה מזה שהמנצח הוא לא סלזאר, למרות שהשידור של סי.בי.אס., שאחריו עקבו כבר רבע שעה ויותר מעל המסך הענקי, בישר זאת מזמן. אבל אין טוב ממראה עיניים, לא ככה?

לארי ואני ניצלנו את ההפוגה כדי לרכון על המפה, שלמרות הכל שמרה כל אותו הזמן - כצפוי - על שקט ואיפוק.

"תבדוק שם," אמר לארי. "תראה אם אתה מוצא את הפורטוגל הזאת."
"הנה זה!" הכרזתי כמנצח בתום שיטוט קצר על מפת העולם. "זה באירופה, בדיוק כמו שאמרו בטלוויזיה!"
"וזה זול!" קרא לארי בקול.
"אמן," מלמלתי, מברך על המסקנה של לארי.

 

שם הספר: מלון לוזיטאנו
שם המחבר: רוי זינק

Hotel Lusitano
by Rui Zink

תירגם מפורטוגלית: אורי פרויס
מהדורה ראשונה, מאי 2005
מספר עמודים: 144
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
עיצוב העטיפה:
תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 20 ₪
מסת"ב 965-7120-50-0
דאנאקוד: 497-1058


שתפו ספר זה עם החברים