חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מצורפים שלושה סיפורים ראשונים.
סיפור ראשון: המבט או יובל המאה של אלכסנדר סרגייביץ'
סיפור שני: יהואש ורוכבי המרכבה השמימית
סיפור שלישי: גן-החיות התנ"כי



המבט או יובל המאה של אלכסנדר סרגייביץ

שלושתם ישבו ליד תנור הנפט בציפייה. בציפייה? ממש בכליון עיניים. דימה שפיגל, שהיתה זו חנוכת דירתו החדשה, שאול טשרניחובסקי וקירה טאמזין. טשרניחובסקי, שצעד בגשם מדירתו שברחוב אחד העם פינת החשמונאים, היה רטוב כולו. הוא פשט את אפודתו הכבדה, מחה בקפדנות את פניו, ובידר בתנועת-יד מהירה את שערותיו ואת שפמו. הוא היה סקרן לדעת איך תיראה דירתו החדשה של דימה שפיגל. התדמה גם היא לתא-נזירים: מיטה צרה, קערת רחצה, כוננית ספרים, שולחן עץ קטן, שני שרפרפים - או שמא יפליג דימה, שזכה בירושת דודו בעל הקיוסק, אל איזה סטודיוֿלוֿ רנסנסי, או לקבינט של בית-בושת. הוא התבונן סביבו: אותה מיטה, ארון ספרים רחב וגבוה, שולחן עץ גדול וכבד, כמה כיסאות טוֹנֶט והשרפרפים העתיקים. אמנם תא-נזירים, אבל גדול יותר.

טשרניחובסקי חיבב את דימה, שנראה כמו ציפור, כמו פשוש קטן. הוא חיבב את משקפי מסגרת-הפח הזעירים שלו, את רזונו, את קטנות-קומתו, את המבטא המוזר שהיה לו בכל שפה שדיבר (ארבע-עשרה שפות); פשוש מלומד. רק הכיפה שדימה חבש הסלידה מעט את טשרניחובסקי. במרתף הבנק, בין כתבי-היד שלו, התעודות והאיגרות, אותות ההצטיינות הזוהרים - "לפי הוראת המפקד הראשי של החזית המערבית ובחסותה של הוד-רוממותה הנסיכה טטיאנה ניקוֿלאיֶיבנה. הוענקו לרופא בית-החולים על-שם שֶׂרָפִים הקדוש מסארוֹב, שאול טשרניחובסקי, אותות ההצטיינות על שם סטניסלב הקדוש דרגה שלוש ועל-שם אנה הקדושה דרגה שלוש." אנה על הצוואר... הו, טטיאנה ניקולאייבנה... בין כתב-מינוי למפקד מסדר "השושנה הלבנה" בזכות תרגום הקאלֶוואלָה ומכתב מאיגוד פא"ן העולמי המפציר בו למלא את מקומו של ביאליק - בין כל אלה שמר טשרניחובסקי על מכתבו של דימה: עשרים ושישה עמודים כתובים רוסית שזורה שורות עבריות, כבאיגרותיהם של נוסעים ורבנים העטורות בקישוטים תמימים. כל המכתב כולו היה על "בלדת הכוורת": "בממלכת-דונג, בקריית שעווה, שם נרדמת מלכה בחלום-תאווה..." הוא קרא את המכתב וידע שיש עלי אדמות לפחות אדם אחד האוהב ומבין את שירתו. טשרניחובסקי רצה לשוחח עם דימה על אותו נוכל, נחמיה מוֹדזֶלֶביץ', שפירסם מאמר ונשא הרצאה. במאמרו יצא נגד "החנפנים הרוסים" השרים הללויה לכבוד מאה שנים למות פושקין, שהיה, כך הוכיח מודזלביץ' בלהט, אנטישמי ככל הרוסים. לחגוג - מדוע לא? אבל כמו שחוגגים יובלות לוויקטור הוגו, ללאמארטין, בלי השתפכויות, רק מפני שהאיש השפיע על מאנה, שמעונוביץ, פיכמן, יפֶה, ביאליק. ובהרצאתו אמר: שאול טשרניחובסקי גאון הוא - כולי עלמא לא פליגי - אבל טוב היה לוּ הגאון הזה קרא פעם מה שתירגם. לתרגם את דברי זאוס אל הֵרָה במועצת האלים: הרה, מֵה דֵה פַּמְפַּן אַפּוֹסְקוּדְמַיינֶה תֵיאוֹיסין! בדמות: אל לך, הרה, תריבי בקצפך עם בני האלים! אַפּוֹסְקוּדְמַיינֶה... מילה כמוה כמלכה ששובל שמלתה הארוך נישא על-ידי נערותיה - וקצף?! הרי זה סגנון של כובסות! הכך יש לתרגם הַפַּקְס לֶגוֹמֶנוֹן זה, המפואר במצלולו? ומה זה: אל לך תריבי? המילה "אל" פירושה "לא". אילו כתב: מה לך תריבי, אבל "אל"... זה נשמע רבני מעיירה קטנה, שגוי מבורוּת או קפריזה. ובשביל עברית של רבנים לא צריך להטריח את הומרוס. הוא מנמנם אמנם פה ושם אבל רק לעיתים רחוקות משמיע נחירות רמות כל-כך.

מלומדים! לכולכם סיבות טובות, כמו למרצחים! דימה יודע את סודותיהם הקטנים. אני אמן! ואיך, מודזלביץ', הייתי צריך לתרגם מילה שמופיעה פעם אחת - במילה עברית שאיש לא יבין? אני משורר, לא בלשן! אבל צריך לדבר עם דימה. הרה, מֵה דֵה פַּמְפַּן אַפּוֹסקוּדְמַיינֶה תֵיאוֹיסין?

הוא גם ציפה שיפול משהו סוף-סוף בינו לבין קירה טאמזין. לא שחשק בה במיוחד; היא היתה מתוחה משהו, ובשנים האחרונות אף העלתה בשר. מעודה לא חיבבה אותו באמת. היא עצמה היתה אמנית: אפילו הערצה לא התגלגלה אצלה לאהבה, לתשוקה. היו אומרים שגם בשנות להטה התעניינה יותר בשני נערים מאשר בגבר אחד, אם להאמין למה שאומר אשר ברש. הוא התבונן בה: קירה באמת לא עוררה בו משיכה מיוחדת. ואף-על-פי-כן, גם עכשיו, היה משהו מוזר במבטה, משהו מעורר ומטורף בצחוקה. היא היתה אהובתו של משורר רוסי צעיר, שאת שיריו המעטים אהב לפני שנים רבות. היא היתה האישה הפראית שלו, האישה הפראית שכל משורר זקוק לה בצד רעייתו. טשרניחובסקי ראה אותו לא יותר משניות ספורות, אבל זכר אותו היטב, את גוף האֶפֶבּ עם קו העונג שחצה את חזהו עד טבורו, כמו דיוניסוס הצעיר האוחז בתירסוֹס. תמיד האמן מהיר מהעולם, ורק אם צריך - איטי מן העולם. אבל מהירותו של האֶפֶבּ היתה הזויה, חלומית. הוא מת צעיר, יפה, כה מסוכן בתרדמתו הסהרורית. ומפני שקירה היתה האישה הפראית שלו, הוא רצה בה. הוא שלח מבט מהיר בצווארה, בידיה. הגשם החדגוני פסק. טשרניחובסקי הקשיב. צליל משונה נשמע ליד החלון. צליל שקשה היה לנחש את טיבו. איזה גירוד, רחש, השחזה, צליל יבש אחרי טפיפתו הרטובה של הגשם. הוא לא יכול היה להבליג על סקרנותו וניגש לחלון: שלושה חתלתולים שיחקו בחצי קליפת ביצה, גוררים ודוחפים אותה, מעיפים אותה בעדינות. נשימתו התקצרה. הוא פשט את כפו על חזהו ומילא ריאותיו אוויר, כמו אותם ילדים שהיה מצווה עליהם לנשום עמוק. הוא היה מהיר, אבל החרדה היתה מהירה ממנו. רק עכשיו ראה ציפור לא גדולה. רטובה מעט, שהתבוננה אף היא במעללי הגורים הלבנים בקצה מרזב שבור; נקודות כהות היו על חזה: קיכלי. הוא היטיב להכיר את הציפורים האלה.

"סִיף-סִיף," אמר.
"סִיף-סִיף... סִיף!" השיבה הציפור לטשרניחובסקי.

דימה התכונן כבר יומיים לחנוכת הבית. הכין שלושה סוגי בשר - בשר קר, גולאש הונגרי, ומה שדודתו כינתה בשם "גולאש צרפתי", והרבה יין לבן. הוא בישל גוֹלוּבְּצי, אחרי שבחר בקפידה כל עלה. זה היה מאכל שהיה טורח עליו רק פעם בשנה. כרוב הוא דבר סבוך, פקעת של מצבי-רוח. לא לחינם נבחר לשמש כעריסתו הארצית הראשונה של תינוק, מבוך נשי בעולם הצומח. הוא הכין פלאן לימון ופלאן תפוזים. דימה אהב את טשרניחובסקי. לא היתה זו אהבה ממבט ראשון, אבל הוא אהב אותו. הוא האמין שאחי-סבו אכן חי יותר ממאה שנה, האמין בסיפורי הגבורה שסופרו על משפחתו, סיפורים שטשרניחובסקי מעולם לא טרח להכחיש. הוא היה, בסופו של חשבון, מעין בּוֹגאטיר רוסי-סֶרבּי-יהודי. תחילה הרגיש דימה שיש "יותר מדי" בשירתו, ואף פיקפק באינטליגנציה שלו, עד שיום אחד קרא אצל רוזאנוב - איך נעלם מעיניו הדבר קודם לכן למרות שקרא זאת לא פעם - על חוסר האינטליגנציה של טולסטוי. אדם השומע רוסית אינו יכול שלא לאהוב את רוזאנוב, אך כשקרא זאת, אמר בליבו: מיהו רוזאנוב בהשוואה לטולסטוי? הריהו כננס חריף-שכל, שדון ממולח, אַלבֶּריך השחור, אחד מננסי הניבֶּלוּנגים... טולסטוי הוא דֶמיוּרגוֹס, בורא הר, מדבר, נהר, הר-געש, גנים תלויים, קריה אדירה. השדון הקטן יברא, אולי, לטאה, עקרב, חיפושית - והוא מעז להשוות את שנינותו שלו עם העדר האינטליגנציה של בורא ההר והמדבר... ואז נזכר בטשרניחובסקי - איזו חיוּת בשיריו, איזו עוצמה, איזה רטט שוצף בתרגומיו! מי כבר יודע פינית, אבל דימה הבין די סרבית, ובוודאי שידע את הומרוס. היה דבר-מה בלשונו שענה ללשון עולם הגברים העתיק, העולם המסתורי מכל, העולם שאל לו לאיש-ספר להרהר בו יותר מדי. "רק לראות אישה יפה, דימה," אמר לו כשנפגשו בפעם הראשונה בתלֿֿאביב, "והיא רק שותקת לידך - זה מאורע נפלא; אם היא משוחחת איתך - הרי זה חג; אם היא גם מביטה בך בחיוך ובסקרנות - מתחשק לך לרקוד קוֹזאצ'וֹק משמחה! אם היא נוגעת בך קלות, כבר משמיע העוגב את ווֹקְס אנגֶ'ליקה שלו. ותאר לך שהיא מחבקת אותך, נושקת לך... מתנה עימך אהבים, הרי זה אושר עילאי, דימה!"

הוא מזג וודקה לכוסיות מוארכות, גבוהות-גבעול, שקיבל מדודו הקיוסקאי. כולם הפריזו בשווי הירושה, דבר אגדי אצל אנשי-עט ואמנים: ירושה, מתנה, קאמפַּסְפֶּה האלוהית. לעולם לא תקבל שי ממלך ולא מלורד צעיר, טובע במשי ובבשמים. אבל הירושה הספיקה לרכישת ארון הספרים והשולחן, ולתשלום שכרֿֿדירה גבוה יותר. רק עוד דבר אחד היה חסר: הסֶקרֶטֶר, הסֶקרטר המופלא של מַריֶיטָה, מרים, ידידתה של קירה. מרייטה-מרים רצתה למכור את הסקרטר, הוא שמע זאת במו אוזניו, אבל קשה היה לה להיפרד מעליו. ואין פלא! זה סקרטר היאה לשר, לשגריר ממלכה גדולה! עץ אגוז! צירים בוהקים בזהב! תאים חשאיים! והעץ הנפלא ללא פגע, למרות הטלטולים הרבים. מעודו לא עמד במשא-ומתן על דבר כלשהו. רצו שיהיה ספרן - בבקשה; מתרגם בבית-המשפט - לרשותכם, רבותי; לכתוב לעיתונים יהודיים בארצות-הברית - תמיד נכון. מאז הלכה אמו לעולמה, היתה דודתו קונה לו כל מה שנצרך לו. הוא עצמו היה סר לחנויות רק כדי לקנות ספר או תקליט. לוּ רק היתה קירה מוכנה לתווך בינו ובין מרייטה-מרים! איזה רהיט! אילו עדינות וכוח! האֶבֶּניסטים האלה היו אמנים של ממש, בלי הגזמה, אמנים גדולים. סוף המאה השמונה-עשרה? 1820? תמיד חשש כשטשרניחובסקי היה מתחיל לחקור אותו לפרטים היסטוריים. בעת האחרונה התעניין בתולדות ארץ-ישראל. מי יודע מה זמם? שאל על הצלבנים, איך כבשו את ירושלים, באיזה שער באו. באיזה יום, באיזה מזג-אוויר... דימה ניסה לשכנע אותו, בנימת קול אדישה, שאין עניין רב בצלבנים, שאם לא כן, היה אומר לעצמו, יש להניח שתיכף ידשדשו בשיריו סוסי הצלבנים שקועים עד חזותיהם בדם השוטף כנהר בהר-הבית. האיש היה מסוכן. אפילו מסעו הארצישראלי של קיסר ביזנטיון צימיסְקֶס, מסע שנראה חף מכל פשע - מי יודע איזה נזיד יבשל ממנו? מוטב שיכתוב על קולות בעלי-חיים לפי המדרשים, מדרש שלמה... הזאב זורד, הנמר צורח, הפיל - מה עושה הפיל במדרש? - נוהם, הצבי מפרט, הראם מצלצל, היחמור מבריס (?), הגרפית (?) מלבלב... סיף... סיף... צעירי ישראל בטיילם בלילות יזהו ציפורים לפי קולותיהן... יכה שאול את הגֶבְּראיסטים בנשקם שעבר כבר מזמן את תמורת לאזארוּס המינרלית לפני שקם לתחייה. אהה, עברית, נסיכת יהודה, princesse lointaine.

קירה טאמזין היתה חסרת סבלנות יותר מכולם. היא נגסה בבשר הקר בלימון... לא היה כאן כל ספק - דימה, שמשקלו קטן ממשקל אווז מפוטם, ידע לבשל. לפחות זה. כמה משעמם היה, בעומס ההשכלה שלו ובהתנשאות (את מוכרחה לנקות קצת את אוזנייך, קירוֹצ'קה, אמר לה פעם כשטעתה ברגל אחת בשורה מסובכת). דירתו, כמו קיטונו הקודם, היתה מקום ללא אישה, ללא שום אישה. כמו אחוזת קבר. רק על הקַטַפאלק היו מונחים הבשרים המופלאים. דימה היה מת. הוא נולד מת. כל דבר היה חשוב לו מהחיים. אבל אנחנו חיים, כמו שתירגמה תמר, ואין סיבה להתאבל לשווא, אכן אציע לכבוד המת - צלצול גביעים וצעקות הידד... המשתה בשעת הדֶבֶר. מאה שנים למותו של פושקין. אולי משום כך הזמין אותי ואת טשרניחובסקי. עיתונים... מילים... הגולאש הזה (צרפתי?) הוא יצירת מופת. הרוטב הכתים את צווארון שמלתה הרחב, אבל קשה היה לה לקום. היא לגמה עוד וודקה מהכוסית הארוכה. מילים, מילים מאוסות... מילים כתובות כמוהן כבדלי סיגריות מעוכים ומצחינים.

שאוּלללל! ככל ששתה יותר כן הופז מבטו המכוון אליה, אף מגפיו הבהיקו יותר. ודאי ציחצח אותם לפחות חצי שעה, ירק עליהם כל הזמן, כמו ברומנים מן המאה שעברה, רומנים גדושי יריקות. ותלתליו המשוחים בברילנטינה? כל זה לכבודי? שמא חפץ אדוני שאעזור לו לחלוץ את מגפיו? אחורי מול פניך, מגפך הנוצץ בין רגלי ואדוני יבעט בי בעיטה קלה. כדי לעזור לי לחלוץ אותם? תמיד אותו מבט. מדוע? גם בברלין... לא קירה את - לאוּרה, בֵּיאטריצֶ'ה... שניהם ודאי היו מתפלאים לו ידעו מדוע יצאה מביתה ביום גשום שכזה ובאה לחנוכת הבית העלוב. רק דבר אחד עניין אותה, זה שלוש שנים תמימות: אוכל ומשקה. רעב איום מלווה בהזיות ריח היה רודף אותה יומם ולילה, ריח ניחוח של תפוחי-אדמה אפויים, נקניקים שמנים, טעם מעטה העור הדק, החם והלח של נקניקיות, ריח גרגרי יער, חביתות עם בצל... קירה פתחה חפיסת סיגריות חדשה. היא אהבה את רגע פתיחת החפיסה החדשה ולפעמים היתה זורקת את הישנה אף-על-פי שנותרו בה עוד כמה סיגריות. טשרניחובסקי הגיש לה אש והביט בה במבט זוהר. מה שרצה ממנה הפייטן היה ברור יותר ויותר... אבל האם באמת, האם באמת, שאולללל? משהו סתווי הופיע באיש, משהו שלכתי, על במותיך חלל, אתה, שאולללל? חולצתו הרקומה היתה נאה למדי. הכל בשבילי? משורר לאומי - שאנדור פֶּטֶפי, אדם מיצקייביץ'... היתה לו תכונה אחת לפחות של גיבורים הומריים, כמוהם ידע לחגוג, ואצל הברברים הללו נחשב הדבר שווה-ערך למלחמה. מדוע, מדוע, תמיד נותן אתה בי מבט כה לוהט? פעם, בברלין, העביר אותה בזרועותיו מעל שלולית מים ובוץ. כולם פֶטישיסטים - הגברים! אבל כמה חזק היה אז, ואולי גם עכשיו, חרף פעמי הסתיו? האופן שלחץ אותה אל גופו...

טשרניחובסקי שאל:

"באמא רוסיה ודאי מגירים וודקה כמו גשם לכבוד מאה שנים למותו של פושקין. מה אתה אומר, דימה?" "ומי יודע אותם, הבולשביקים? מצד אחד היה האיש קאמֶריוּנקֶר, מצד שני הרי היה פושקין..." "יחגגו, דימה?"
"יחגגו, יחגגו, אני חושב."
"בֶּרל רוצה שאכתוב למוסף מיוחד. לכתוב, דימה?"
"כתוב. אתה אוהב את האיש."
"את פושקין?"
"את פושקין. כן."
"על מה?"
"ומה זה חשוב על מה! אתה שאול טשרניחובסקי."
"אבל עטי אינו יודע שאני שאול טשרניחובסקי... אולי כדאי להשיב למודזלביץ'?"
"למה להשיב? דופק על דלתי יהודי בזוי... יהודי צפרדע..." אמרה קירה טאמזין.
"ומה בנוגע ליהודית? אספר על לֶווינטוֹן, דימה?"
"ואולי מודזלביץ' צודק? יש בינינו תהום," אמר דימה שפיגל.
טשרניחובסקי נרעש והביט בו בתדהמה: "אלה דברים ששמע פושקין בסביבתו. הרי לא פגש יהודים, לא במוסקבה, לא בפטרסבורג, רק מאוחר יותר בקישינייב, באודסה."
"אז מי היתה לווינטון זאת?" אמרה קירה. "מין פיה בת עמנו, שלמיטתה הזדחל נצר החבשים?"

שלושת האנשים האלה היו מוכרחים לדבר על פושקין, גם לולא חגיגות המאה. קשה היה, אם לא בלתי-אפשרי מכל וכל, לקבץ שלושה אנשים שידעו יותר על המשורר, שלפני מאה שנה צבע דמו את השלג הצחור והוא עצמו נהג להתהלך חמוש במקל הליכה עשוי עופרת, כדי לחשל את ימינו לדו-קרב. שנים עבד דימה עם גֶרשֶנזוֹן, הפושקיניסט הגדול, וכתב ספר על מקורותיו של פושקין בשירה הקלאסית והצרפתית. חוֹדַסֶביץ' היה כותב לו אחת לשבוע מפריז. קירה עברה את ימי מלחמת האזרחים בדיקלום של פושקין. היא ידעה בעל-פה את אונייגין. טשרניחובסקי התעניין בפרטים הזעירים ביותר של חייו, היה משוחח עליו עם אנשים. לא לחינם היה מתרגמם של הומרוס, של קאלֶוואלָה ושל הסֶרבּים המטורפים - הוא האמין במסורות שבעל-פה. עובדה - אנשים עדיין סיפרו לו על פושקין, בנו של מישהו, נכדו של מישהו. חיי אדם אינם כה קצרים כמאמר העצלנים.

"לווינטון היה ידידו. ממונה על קולוניות של בולגרים. פושקין היה משוטט איתו בין הצוענים כשהתהולל עם הזמפירה שלו," אמר דימה.
"וביֶקַטיֶירינוֹסלב היה חולה וקודח בבקתה של יהודי, לא יהודי חצי מתבולל כמו לווינטון, אלא אחד עם פאות, ואולי שם התחיל לכתוב את יהודית, הפואמה שלו..."
"שממנה רשם רק כמה שורות..." קטעה קירה.
"ואולי אף למד עברית. חודסביץ' בטוח בזה. האם לא כתב על סגולת החשיפה שיש בעברית? מנין היה יודע זאת, לולא למדהּ?"
"אלה שטויות, שאוּלללל," אמרה קירה, שכבר היתה שתויה מעט.
"ובכן, כשהייתי רופא בבית-החולים על שם שֶׂרפים הקדוש הכרתי קצין תותחנים שאמר כי ראה כתב-יד של פושקין עם אותיות עבריות."
"פטפוט," אמרה קירה.
השתאות ניכרה על פניו של דימה.
"והיכן ראה האיש את הדף הזה?" שאל.
"באנטיקוואריאט בפטרסבורג."
"כמה מרחיק לכת אתה מפני סלידתך ממודזלביץ'," אמרה קירה טאמזין.
עלבון הצטייר על פניו של טשרניחובסקי.
"קצין התותחנים שאל את האנטיקוואר מנין לו הדף, והלה ענה שקיבל אותו ממזכירו של ההופמארשל דוֹלגוֹרוּקי. הוא בא לאנטיקוואר שיכור ואומלל ואמר: אני מקווה שוואליה לא יכעס!" "לא שמעתי על דף כזה אף פעם," אמר דימה, "וקשה לי להאמין בכך."
"אני שמעתי על לווינטון מנכדו, דיברתי עם הקצין... והשיר עצמו, האם אינו מוכיח דבר?" הוא קרא, תחילה בקול חרישי, כמעט לוחש, אחר-כך מרים מעט את קולו, מרוגש, מבטו חולף על-פני קירה ודימה שפיגל בשאלה ותהייה.

בסוכת בית עברים אבלה וצרה
מנורה בוערת בפינה האחת;
ולאור המנורה יושב איש זקן
וקורא בתורה. השערות הלבנות
יורדות ונופלות על ספרו לפניו.
על ערש קטנה וריקה משתחווה
אישה עברייה צעירה ובוכה;
בפינה השנית איש עברי צעיר
שקוע במזימות עמוקות ורבות
ומוריד את ראשו לארץ בדאגה:
בחדר השומם תכין הזקנה
ארוחת הערב, ארוחה מה רזה.
"למה תירגמת 'יֶבְרֵי' כ'עברי'?" שאלה קירה.
"לא אני תירגמתי, אלא פרישמן. ואיך היית רוצה שיתרגם זאת?"
"מוטב היה, שאולללל," אמרה קירה, "לולא האמנת שאם אתה אוהב מישהו, הוא חייב להשיב לך אהבה."

טשרניחובסקי, למרבה פליאתם, הסמיק, וכעבור רגע הסמיק עוד יותר. הוא הביט בדימה. "רק הסופרים הקטנים שלהם חיבבו אותנו. הגדולים בזו לנו, או היו אדישים לגמרי," אמר דימה, "ותודה גם אתה, שכל השיר הזה כולו הוא מטבע שחוק אחד."

"רק במילותיו!" אמר טשרניחובסקי. הוא הביט בפניה האדומים של קירה טאמזין, בכתמי הרוטב על שמלתה. הוא היה מהיר. הוא היה מהיר, אבל החרדה היתה מהירה ממנו. פניו קדרו. הוא ניגש לחלון. שלושת הגורים ישבו עכשיו סביב פח אשפה הפוך. חתלתול חדש הצטרף לשלושת האחים הלבנים, ראשו מוזר, גרום קצת, כבד, מוצק, אֵיאוֹהיפּוּס, הסוס בגודל חתול, הסוס הקדמון ביותר... הזמן... הזמן... רעמי הראֵם... זעקות הזאב הזועף... צלצול הראם? זרידת הזאב הזועף?

דימה שפיגל שוב מילא את כוסו והביט בקירה בשמץ תוכחה, לא בתוכחה גדולה מדי, כדי שלא תסרב לו בעניין הסקרטר. אבל ניכר בטשרניחובסקי שלמרות עלבונו מדבריה, היה זה חוסר-האמון של דימה שפגע בו. הוא הביט בכיפתו, כאילו היא אשמה בספקנותו. "אינך מאמין," אמר, "הבה, אם כן, אספר לך סיפור על פושקין שאין אתה מכיר, ואיש אינו מכיר, לא גרשנזון, ולא אייכנוואלד ולא לרנר ולא כל הגויים המלומדים. האם ידוע לך מי היה יעקובלֶב?"
"מנהל הטיפוגרפיה?"
"לא..."
"מישהו ממשפחת הצייר?"
"אכן. אחיו הצעיר. והידועים לך קשריו עם פושקין?"
"חבר להילולות? סערת שלגים? נער הזהב מן העיר פֶּרְם?"
"ובכן שמע. לילה אחד, בבית-החולים על-שם שֶׂרפים מסארוב, הביאו אלי ישיש, אולי כבן שמונים, אחרי שבץ שני או שלישי, שלקה גם בדלקת ריאות חמורה. הוא היה מורעב, היה לו חום גבוה, הזיות. בבית-החולים היו ארגזים רבים מלאים מדליונים קטנים עם דמות הקדוש שרפים מסארוב, שאיזה סוחר עשיר ממינסק תרם בפרוץ המלחמה, מדליונים קטנים, עשויים פח, זולים מאוד. אחת האחיות היתה כה בטוחה שהגיעה שעתו של הישיש, עד שהביאה לו מדליון אחד, קירבה אותו לשפתיו ואף עשתה בחוד סכין שני חורים ותלתה את המדליון הדק על צווארו. אני אהבתי את האיש. ביליתי לידו כל רגע פנוי. והנה, הפלא ופלא, הוא התחיל להבריא. יום אחד ראה חבילת ספרים מתחת למיטת-השדה שלי ושאל:
"מן הקוראים אתה, דוקטור?"
"מן הקוראים," השיבותי.
"קורא גם אני," אמר אותו יעקובלב הישיש, "אבל הדברים החשובים ביותר אין להם מילים."
"ולמה כוונתך?" שאלתי.
"כוונתי, דוקטור, למבט," אמר. "ומה דעתך אתה?"
"וכי איך אדע אני? אני רופא, על הגוף אני יודע, את הנפש מותיר אני לאנשי דת."
"שמע דוקטור, ואספר לך סיפורי שמעודי לא סיפרתי לאיש," אמר הישיש, מתבונן במדליון הדק שהיה תלוי על צווארו. "ודאי שמעת על לילות ימי רביעי אצל איוואנוב, בביתו מול גן טאוּריס, בקומה השביעית, שנהגו לכנותו המגדל? יושב-ראש היה שם תמיד ניקולאי בֶּרדיאיֶיב. איוואנוב אהב אותו. יום אחד השתעמם ברדיאייב מן השירים האינסופיים שקירקרו שם המשוררים, איש-איש מצפה למנת עשן הזבח בנחיריו ואמר: בתחילת המאה שעברה, חיו ברוסיה שלנו שני אנשים מופלאים: המופלא בגאוני רוסיה, פושקין, והקדוש הרוסי הגדול ביותר, שרפים מסארוב. שני עולמות נפרדים היו. לא הכירו זה את זה, מעולם לא היה ביניהם אף בדל קשר, ומן הסתם לא שמעו זה את שמעו של זה. אף אין הם ניתנים להשוואה כלשהי, אין למוֹד אותם בקנה-מידה משותף. והנה, אני שואל אתכם, האם לא כדאי היה שאחד מהם לא יתקיים? שיהיו במקום זה שני פושקינים או שני שרפימים? פושקין איבד את עצמו, שרפים גאל את עצמו. פושקין איבד את נפשו ביצירה, שרפים הושיע את נפשו על-ידי מאמץ רוחני שווה לזה של המתבודדים הגדולים של תחילת הנצרות. מה דעתכם? ומי עדיף בעיניכם ולו במעט? ברדיאייב, דוקטור, היה שם כמו דניאל בגוב של אריות סימבוליסטיים ודקדנטיים... העוקב אתה אחרי דברי?"
"כולי אוזן, אנטולי גריגוריץ'," השבתי לו.

"ואני יושב לי שם, וחושב בליבי: לספר או לא לספר? אין זה נכון שלא נפגשו בחייהם. אבי סיפר לי זאת. אבל פחדתי שהאדונים יצחקו לי, לפרובינציאל, ושתקתי. ורציתי להשמיע להם את דברי אבי: יש סיבה אחת, קטנה, לזה שפושקין עדיף על הקדוש. אבי, אולי שמעת, היה הולל גדול בנעוריו, סוסים, קלפים, הרבה שתייה, הרבה נשים, הרבה חובות, הרבה דו-קרבות. הוא היטיב לירות. יום אחד נפל בחלקו להיקלע לבקתה קטנה, באחת מאותן סערות השלג שהיו אהובות על אבותינו אף יותר מסערות בלב ים או הרהורים על פסגות הרים. אני מתכוון, כמובן, אהובות יותר בדמיונם. הבקתה הקטנה היתה עלובה מאוד. גרגר מזון לא היה שם, טאטארי מטורף השמיע צעקות, שני נזירים ישבו דוממים, נסיך בשקירי מהח'אנאת שיחק קלפים עם איזה צ'יצ'יקוב שצוואר חולצתו היה מדוהן מזיעה, ושני בני-עיט, אנשי הנסיך הבשקירי, נראו מוכנים לשסף את גרונו של צ'יצ'יקוב לאות הקטן ביותר של אדונם. והסערה - עשרים ושבע שעות ללא הפוגה.

"אבי לא ידע מה לעשות. אולי יצטרף למשחק עם השודדים מהח'אנאת? לפתע נפרצה הדלת בבעיטה חזקה מאוד, מפני שהיתה קפואה, ופנימה התגלגל אדם מעוטף במעילים רבים ובשמיכות, פרגול אחוז בכפפתו. הוא קילף מעצמו במהירות את כל העטרה. שׂער מקורזל, עיניים רושפות, פאות לחיים עבות... "'אלכסנדר סרגייביץ'! מה מעשיך במחוזותינו?' הצטעק אבי בראותו את פושקין.
"'סור מדרכי, גרישה,' אמר פושקין ובקפיצה אחת נעמד לנוכח הנסיך מהח'אנאת.
"'בן-בליעל, נוכל, רמאי, נבלה שכמוך! איפה אהובת ליבי, היכן משוש נפשי, איפה זוּלנארה המתוקה שלי? מה עשית בה, אסְקאר בּאיבּאק? מה עשית בה, תן בן-ערבות? אם נפלה שערה אחת מראשה אני הורג אותך בו במקום, ברגע זה! איפה זולנארה שלי?'
"'היא כאן! היא כאן! אלכסנדר סרגייביץ'!' אמר הנסיך והפשיל יריעת בד רקום מעל גוף אישה, שישנה מכורבלת כחתולה.
"'הבה נצא החוצה ונגמור עם זה. אני רואה שיש לך כאן שני ידידים כבודים, וגם אני פגשתי כאן ידיד. אתה מוכן להיות סֶקוּנדאנט שלי, גרישה?'
"'אלכסנדר סרגייביץ'... סערה... איש לא יוכל לאחוז באקדח... ללחוץ על הדק בסערה כזאת...'
"'הבלים! Mon parti est pris!'* פסק פושקין. 'כל מזג-אוויר טוב להיוולד בו וכל מזג-אוויר טוב למות בו, בייחוד כשמדובר בעכבר ערבות.'
"'זאת היתה אי-הבנה, אלכסנדר סרגייביץ',' אמר אסקאר באיבאק לאיטו.
"'אי-הבנה מן הסוג שבין כייס לסוחר, ידו של האחד תקועה במקרה בכיסו של האחר. החוצה, אסקאר באיבאק, החוצה. די לגלגל בלשון.'
"'אלכסנדר סרגייביץ'!' הצטעק אבי.
"'אלכסנדר סרגייביץ',' אמר הנסיך הבשקירי, 'עלי להיות בסנקט-פטרבורג בעניינים שאינם סובלים דיחוי.'
"'הבלים! למתים אין חובות! ואתה, סלק את היד מהאבנט, שאם לא כן אחורר את מצחך כהרף עין!' אמר המשורר לאחד מאנשי הנסיך הבשקירי.

"'רבותי החסודים, הנמיכו בשם האל את קולותיכם. איש חולה מאוד נמצא כאן,' אמר נזיר קטן-קומה. הכל הביטו לעברו. זקן כחוש מאוד, עטוף במעיל ישן, שלד-אדם שכולו עור ועצמות, שכב שעון אל הקיר, הוא פקח את עיניו וחייך חיוך שנבע ממנו בלי שהיה מודע אליו, כשל תינוק. פושקין קרא לנזיר הקטן.
"'שמך?' שאל.
"'פַּנְטֶלֵיי, מעלתו,' ענה הנזיר.
"'קח את האבקה הזאת, פנטליי, ותן לו שיבלע,' אמר.
"הנזיר הקטן נשק לשרוולו הקפוא.
"בינתיים התלחש הנסיך הבשקירי עם שני הרוצחים שלו.
"'אלכסנדר סרגייביץ',' אמר. 'אתה זימנת אותי לדו-קרב. אני מקבל את התיגר, אבל אני מבקש ממך לדחות את המעשה לעוד חצי שנה. אני מציע... שנשחק קלפים... והמנצח ייקח לו את זולנארה. אם תנצח אתה, תקבל נוסף לזה שש מאות רובל. ובעוד חצי שנה ניפגש, בכל מקום שתרצה.'
"'לשחק קלפים... על אהובת ליבי... נוכל שכמותך... זולנארה שלי... תן ערבות שכמוך!' שינשן פושקין. 'החוצה, די להלהיג!'
"'אלכסנדר סרגייביץ'! אלף רובל!'
"'כמה אמרת?'
"'אלף,' מילמל אסקאר באיבאק.
"'מה דעתך על כך, גרישה?'
"'דחה את הדו-קרב, אבל אל תשחק איתו. נוכלים הם, ממרחקים תריח.'
"'וידי, מהן בעיניך, כה מעוקמות מפּוֹדגרה שאיני יכול לחלק קלפים?'
"'אלכסנדר סרגייביץ', הרהר רגע.'
"'מה שמטריד, גרישה, מה שמטריד אותי היא השאלה האם זה מכובד עכשיו לדחות את הדו-קרב אחרי שעלבתי בו?'
"'הרי בעצמך אמרת שהוא תן-ערבות, עכבר-שדה. איזה עניין של כבוד יש לך עם נבזים כאלה?"

"'C'etait une facon de parler, Gricha.
C'est quand meme un prince du sang."
"'Mais quel sang, bon Dieu.
C'est du sang Bachkir... Vous exagerez, Alexandre Sergueievitch.'
"'Que savons-nous de tout cela, mon cher?
Qui s'y connait veritablement?'
"'C'est du sang Bachkir,'

התעקש אבי.

"'Laissons plutot leur voile a` ces mysteres,'

אמר פושקין במהורהר. הוא הילך על-פני הבקתה כעורבני מלא מרץ, ניגש שוב לזולנארה, משך את בד הטוליפּים, הביט בה באריכות ואמר:
"'כרצונך, אסקאר באיבאק! נשחק!'
"'אלכסנדר...' מילמל אבי.
"'נשחק!' אמר פושקין. "Mon parti est pris!"
"'ומה קרה?' שאלתי.
"'מה יכול היה לקרות?' השיב בנו הישיש של יעקובלב. 'הקלפים היו משומנים וקרועים, אולי מסומנים. פושקין הפסיד. אחר-כך הפסיד עוד שלוש מאות רובל וחתם על שטר. ואסקאר באיבק כבר סמך על כך שפושקין לא יקרא לו לדו-קרב. להוציא שלוש מאות רובל כדי להרוג מישהו שאפילו אינך מכיר?! ובאותו רגע התעוררה העלמה זולנארה והצטעקה למראה פושקין. ואז, על-אף שהיה שקוע בשנת המחלה שלו, התעורר הנזיר הזקן והביט על סביבותיו כדי לראות מהי סיבת הצעקה. אבל האם יכול היה לראות את הליסטים הבשקירים, את הטאטארי המטורף, את נערת ההרמון העדויה במשי ורוד, מאות צמידים לפרקיה, את פושקין או את אבי? הם לא היו קיימים בשבילו. אבל לפושקין נגלה ראשו הנפלא של הזקן. הוא ראה את מבטו מלא הטוהר, הילדותי, את הבינה המוזרה שהתנוצצה בו, את האהבה הרבה שבו - אתה מבין דוקטור? - שכמוה לא הכיר. חיוכו של הנזיר: כאשר כבה, לא הפך להעוויה של מרירות או עייפות כמו שקורה גם אצל היפהפיות המופלאות ביותר. לא. זֵכֶר רישומו עוד עמד זמן רב בפניו, כמו זהרורי השקיעה בשמי ערב. פושקין רצה לאסוף את ראש הזקן בין זרועותיו ולנשקו על קודקדו. "הוא קרא לנזיר הקטן.

"'שמך?'
"'פנטליי, מעלתו.' ענה הנזיר בקול נמוך ושבור.
"'החום לא עובר?'
"'לא עובר, לא עובר, מעלתו.'
"'מיהו האיש, פנטליי?'
"פליאה גדולה הצטיירה על פניו של הנזיר הקטן.
"'הרי זה, מעלתו, האב שרפים.'
"'שרפים?' מילמל פושקין.
"באותה בושה כבושה למראה איש מכובד, שאולי היה קצין או אפילו פקיד חשוב, ולא שמע על שרפים לחש הנזיר:

"'הייתכן, מיטיבי, שלא שמעת על הניסים שחולל, לא שמעת על השנים שעבר לבדו, בלי נפש חיה, ועל השנים שאסר על עצמו כל דיבור?'
"'אסר על עצמו כל דיבור?' חזר אחריו המשורר.
"'האב שרפים לימד אותנו: איש מעולם לא התחרט על שתיקה ששתק,' לחש הנזיר הקטן. "פושקין חייך בעצבות.
"'ספר לי, פנטליי. ודאי התייסר בייסורים רבים?'

"'התייסר באהבה, מיטיבי. פעם הורה לנו האב שרפים: כשעלה אנתוניוס הגדול השמימה (ודאי שמעת, מיטיבי, על אנתוניוס הקדוש ממדבר מצרים), בא אל מושיענו ואמר: והיכן היית אתה, הו ישוע הרחמן, כשאויבי עינו אותי עינויים גדולים במדבר? הייתי לידך, אנתוניוס שלי, וחזיתי במעשי גבורתך, ענה ישוע. כל לילה היה האב שרפים עולה על אבן גדולה, לשאת עליה תפילה, ופעם כאשר תקפו אותו שודדים לא נקף נגדם אצבע, והם עשוהו נכה לכל ימי חייו. מחלות נוראות תקפוהו. אך הוא לא היה אוכל אלא פירות ועשבי-בר שנים על שנים, והיה עושה אלף השתחוויות כל יום, מיטיבי. וכאשר היה אחוז חולי איום, שלוש שנים תמימות, באה אליו הבתולה ומשני צידיה יוחנן ופטרוס ואמרה: משלנו הוא! והוציאה מים מגופו. ובוודאי גם אינך יודע, מיטיבי, שבגיל שבע נשמט מגג כנסייה שאת לבניה ואבניה היה אביו מספק, ואמו היתה בטוחה שנפח את נשמתו, והנה היא רואה והוא עומד למטה וצוחק. ואולי מפני כך נתנה את הסכמתה שייעשה נזיר, ונתנה לו צלב נחושת גדול, שעד עתה הוא נושאו על צווארו, ולעולם אין הוא נפרד ממנו, כפי שאינו נפרד מהתרמיל שעל גבו, שבו ספרי האוונגליונים, כדי שלעולם לא ישכח את הצלב שנשא אדוננו.'

"פושקין התבונן בנזיר הישן. צלב שחור הציץ מתוך המעיל המוזר שכיסהו, וראשו נח על תרמיל עור ישן.
"'ואני, מיטיבי,' אמר הנזיר הקטן, 'ארשה לעצמי לשאול, בכניעות ובענווה ובמורא גדול, מיהו האדון שלא שמע כלל על האב שרפים?'
"פושקין הפנה אליו את מבטו, ובראותו שהנזיר נבהל ונסוג לאחור, אחז בזרועו וליטף את גב ידו. "'צר לי מאוד שלא שמעתי מעודי על האיש הקדוש,' אמר. 'שמי אלכסנדר פושקין, חורז אני חרוזים, לפעמים רוקד ורושם דברי ימים.'
"'ומקווה אני, מיטיבי, שחרוזיך ימצאו חן בעיני אלוהינו, ואף ריקודיך כך ודברי הימים הקדושים, כפי שמצאו חן אלה של דוד המלך, מנוחתו עדן.'
"פושקין הביט בו בהשתאות.
"'תודה לך, פנטליי,' אמר.
"ובערב הזה, דוקטור, כתב פושקין את שירו "הנביא":

עייף-צָמָא לִדבר אל חי
תעיתי בצייה בלי מים, -
על אם דרכים אזי אלי
נגלה שרף בן שש כנפיים...

"אתה מכיר, דוקטור, את השיר, הרי כל ילד רוסי מכירו. הוא היה אמנם שונה מעט בתחילתו מהגירסה שכתב בספטמבר שנת 26' שפורסמה כעבור שנה וחצי במוֹסְקוֹבְסְקי זְוְיֶיסְטְניק. היה כתוב שם על האבן, התרמיל, צלב הנחושת. וזה מה שאמר לי אבי, דוקטור. הקשב לי היטב. הוא אמר שברגע זה אפשר היה להיווכח מי עדיף - פושקין או שֶׂרפים. אפשר לומר שאבי ענה לשאלתו של ברדיאייב עוד לפני שנשאלה. מי עדיף, שים לב, לא למי זכות קיום. הוא אמר שעדיף פושקין, כי הוא ראה במבטו את שרפים הקדוש, אבל שרפים לא ראה את פושקין. ופושקין, דוקטור, ראה את שרפים למרות שהיה שטוף זימה, למרות המרדף המטורף אחרי זולנארה. למרות שמוכן היה להרוג אדם למענה ומוכן היה להפסיד אותה במשחק קלפים והסכים למות בעד כל ההבלים האלה מנשיכת קור ושלג. ובגלל שראה את שרפים, בגלל המבט, רק בגלל המבט, הריהו עולה על שרפים, אמר אבי."

דימה שפיגל הביט בפניו המוארות והחיות של טשרניחובסקי.
"אתה צודק. צריך לענות למודזלביץ', אין להניח ששנאת גויים שהועתקה מעיירה קטנה תשלוט בקריית-ספר שלנו."
טשרניחובסקי עדיין הביט בו בחשד, ודימה המשיך:
"ואילו לגבי הערותיו על האיליאדה שלך, אם כבר נתת דעתך על דבר פעוט שכזה, אני אענה למנוול. אתה משורר, לא בלשן! ומה הוא רוצה? שתמציא איזו מילה סתומה כדי להחליף את האַפּוֹסקוּדמַיינֶה? מילה בלתי-מובנת לחלוטין שצלילה מופלא?! מפלצת פדאנטית! אני אראה לו..."
חיוך רחב האיר את פניו של טשרניחובסקי.
"דימה!" אמר. "נפשך היא ממעלה גבוהה מאוד."
"כמעט של קאמֶריוּנקֶר," אמרה קירה.
עכשיו נתן בה המשורר מבט ארוך מאוד, ונרכן אליה מעט, מרפרף בקצות אצבעותיו על צווארה. "דימה," אמר. "לך תקנה חפיסת סיגריות בשביל קירה. החפיסה שלה ריקה."
מופתעת, הביטה קירה בחפיסה. החפיסה, שהיתה מלאה לפני כשעה, היתה ריקה לגמרי. היא הביטה במאפרה, אבל ראתה בה רק חמישה בדלים.
"גנב יווני-סֶרבּי," אמרה בליבה.
דימה לבש מעיל-גשם.
"מייד אחזור," אמר.
"מהר," אמר טשרניחובסקי.

הוא חיבק אותה ונישק לתנוך אוזנה השמאלית. ידיו החליקו. הוא חש בסימני לחיצת גומייה על מותניה ועיסה לאט את המקום. החולצה הרקומה, הצרפתית, הסיגריות, ועכשיו... המאסאז' הזה! כן, שאנדוֹר פֶּטֶפי, אדם מיצקייביץ'. הוא היה משורר לאומי, לא פחות מהסוחר המקריח ז"ל. היה לו ה"קוֹמוֹן טאץ'", כמאמר האנגלים. היא נענית לחיבוקיו. שיהיה. ורק שאלה: "למה?"

"Laissons leur voile a` ces mysteres!"

השיב טשרניחובסקי בלחש.

ממרחק כעשרים צעדים מהבית, מאחורי החתלתולים, שיחי ההדסים, המריצות ובורות הסיד, ראה דימה את חלון דירתו. היה משהו מושך ונוסך ביטחון במראה החלון הרחב, התריסים הירוקים, האהיל הצהוב, הווילאות שתלתה דודתו. כן, אפשר לקנא באיש שגר בדירה זאת. ומי התגורר שם אם לא הוא, דימה שפיגל, הוא עצמו. הוא הביט בחלון זמן-מה, ופנה ללכת לקיוסק שהיה שייך פעם לדודו לקנות סיגריות בשביל קירה טאמזין.

דימה חזר כעבור שעה, עמד מקשיב ליד הדלת, דישדש בעקביו, הרעיש מעט, לחץ פעמיים-שלוש על הידית ואז נכנס פנימה. קירה לא היתה בחדר. טשרניחובסקי ישב ליד החלון, חתלתול לבן על ברכיו. הוא המה משהו לאוזנו וגירד את גבו, ובראותו את דימה, אמר: "פרווה! הנשמה גועה, מתגעש הלב! איי, חבל שגֶניוּס האבולוציה לא שמר לנו את הפרווה על גופנו. מה אתה אומר, דימה?" ובתשובה למבטו של דימה, הפטיר: "הלכה הביתה. אמרה לך תודה ושיבחה מאוד את הבישול שלך."
פניו היו חיוורות ודימה שאל:
"הכל כשורה?"

"זוכר את הכתוב בתחילת חזון יוחנן? בכור המתים. הנני השני אחריו ששב מן המתים... אכן, אין כוח ככוח המבט, כדברי יעקובלב הישיש. זה היה חורף ארוך מאוד... ארוך מאוד. בחורף תמיד אהבתי עצים, עצים מקווים לאביב. יום עובר, לילה, שלג, שמש, אווזי בר, קן סנאים על עץ בלי עלווה, קן דבורים קטן יותר מקן סנאים, שמים נמוכים, ענפים מגולים - קשים לפיענוח. אדם אומר בליבו: הרי בלי עלים יהיה קל יותר להבין את העצים, את החורש. אבל לא, לא כך. הענפים החשופים מבלבלים מאוד את הדעת, מבלבלים את העין המאומנת ביותר. רק נס הלבלוב ישיב את הצורה הברורה."
"הכל כשורה, אם כן?" שאל דימה והושיט לו את חפיסת הסיגריות.
"תודה לך, ידידי, מקרב לב," אמר טשרניחובסקי ונישק את ידו של דימה, שנדהם.
"ועכשיו, נשתה לנו לכבוד פושקין. מאה שנה! במוות כזה, בדו-קרב סתמי, פרק לפחות מהמוות את עוקץ האווילות. חץ טמון צער? לא אצל אלכסנדר סרגייביץ'!"
בתנועת לוליין מסר כוסית ארוכה ובקבוק לדימה והושיט אליו את הכוסית שלו.
"מזוג!" אמר, הריק את הכוסית בבליעה אחת, עצם את עיניו, כמקשיב לדבר-מה, ואמר בקול נמוך: "שתה, דימה."



יהואש ורוכבי המרכבה השמימית

פנסי הרחוב הודלקו, והעצים נענו ברוב טאקט למאורע רב-הקסם. כשאתה בלי תנועה, זה משפיע יפה מאוד על הטאקט שלך, אבל רק תתחיל לזוז, וכבר אתה מאבד מהטאקט, הסגנון הולך לעזאזל. טְרי, טְרי ועוד טְרי ענו לפנסי הרחוב, ירחים חיוורים לשמשות החשמל, חמקניים במקצת, מסתירים סוד בעלוותם, בפיתולי ענפיהם, מתחת לקליפתם. זאת העיר היפה בעולם. פריז? לונדון? הערים האיטלקיות? הערים המכושפות של גרמניה וספרד? לא. ניו-יורק היא היפה בעולם. רק עכשיו הרים את עיניו. הוא עמד ליד מלון 'גראמֶרסי', בשכונה שאהב. כיסי מעילו הדק היו מלאים מעטפות, קלפים וכרטיסים שהיה קונה בחנות ליד ביתו. הוא אהב את המעטפות ואת הכרטיסים הזולים. צריך לעבוד במכוער כדי שאחר-כך ייוולד היופי - כמו בניין מתוך פיגומים, חצץ, ברזלים, מסמרים חלודים, כולו תוהו, כולו תוהו מעוקם, לפני שכולו נעשה סדר. למצוא איזה מקום קטן, קפטריה, לאכול פשטידה, להסתכל בכרטיסים האחרונים. בכיסיו היו גירסאות רבות לסיום התנ"ך, ויהואש, שסובב משבע בבוקר ברחובות מנהטן, היה צריך להחליט: האם ישאיר את מנגינת הסוף כמות שהיא? כי למרות המילה "וְיָעַל", מילה מופלאה לסיים בה את ספר דברי הימים ואת הספר הקדוש כולו, נותרה בכל זאת ההרגשה שאיש מן העורכים והכותבים לא חשב שזה יהיה סיומו. בתרגום ליידיש, סוף שכזה יהיה מאכזב מעט. ואולי לא? והוא פקד עלי לבנות לו בית, בירושלם אשר ביהודה; מי בכם מכל עמו ה' אלֹהיו עִמּוֹ וְיָעַל. אוּן ער האָט מיר באפוילן אים צוּ בויען אַ הויז אין ירושלים וואָס אין יהודה; ווער עס איז דאָ צווישן אַייך פון זיין גאַנצן פאָלק, זָאל ה' זיין גאָט זיין מיט אים, אוּן זאָל ער אַרויפגיין. כן, אוּן זאָל ער אַרויפגיין זה טוב, אבל כמה פטפטנית היידיש, כמה מילים, כמה מילים... צריך לכבד סופים, כמו התחלות. סוף הוא סוף. סוף הוא אל גדול. לא הייתי מתפלא אם היה לעכו"ם אל שקראו לו "סוף".

טְרי טְרי טְרי - העצים בגראמֶרסי מצאו חן בעיניו. גם בעומדו מולם לעת ערב, הוא התגעגע אליהם, כמו שהתגעגע פעם לעצים בווֹלוֹז'ין, כשהיה תלמיד ישיבה. תלמידים, מלמדים, ספרים - אתה אסיר-עולם, מלא כמיהה, נפשך בורחת מבעד לחלון, שובל ארוך, אל העצים. ושם אתה נטמע בעלים, באוויר הירוק שבין הענפים, אתה מסתתר מתחת לקליפה מעיני המלמדים, מרחף ליד השרף, מציץ לקיני הציפורים. איזו הפנמה, איזה טאקט יש ליצורים הדוממים!

לפני עשרים שנה הוציא לאור את שיריו הראשונים, וכעבור זמן רב את המילון של המילים ביידיש שמקורן בעברית ובארמית, תרגום הייוואתא ותרגום ישעיה, איוב, שיר השירים, רות וקוהלת. כמה נפלא קוהלת - אוסף חוכמה שהפך לשירה עילאית. אנשים גדולים. לא כמונו. אנשים גדולים, שהכל נשקף להם מפסגה רמה. רק טיפשים מביטים עתה מפסגות. ולפני שנה יצא לאור החומש. האם יזכה לראות את הספר כרוך בכרך אחד?

יהואש נכנס לקפטריה והזמין פשטידה וקפה. הוא הוציא מכיסיו את הפתקים ואת הקלפים והכרטיסים. הלוואי שהיה יכול להזמין כוסית ברנדי קטנה, ובעצם למה קטנה - הגויים שותים לא מעט, אם הממשלה רק מרשה להם. בליבו פנימה ידע יהואש שהם צודקים. במיוחד חיבב סקוטים, אנשים כה חריפים ומלאי חיים, עד שהם מוכרחים לשתות כדי לא להרוס את העולם. העולם הוא כה עצום, כה מלא יופי. מה אתה יכול לעשות איתו? רק להרוס! כיכר הפלאים בפיזה. עם שחר, כשקם משנתו, ראה את שלושת הפלאים, הדינוזאורים הלבנים: הקתדרלה, כנסיית הטבילה, המגדל הנטוי - זה היה מפחיד, מפיל מורא, משתק, יפה מדי. ומנין ייקח אדם אוויר לריאותיו, מנין יבוא דם לראשו, עם כל היופי הזה? והאם אתה יכול להתפעל מהיפעה הזאת משך יותר מרגעים ספורים? לא. אתה יכול רק להרוס! אבל איך אפשר להחריב את כיכר הפלאים, את שלושת הדינוזאורים המופלאים? אז אתה שותה, כמו הסקוטים. אם הייתי יכול להתגלגל בגלגול הבא בבן עם אחר, הייתי מבקש בכל ליבי להיוולד סקוטי, אולי רועה, אולי ספן? שלמה בלומגארטען, היום אתה מאוד לא מאוזן. כל זה בגלל סיום התרגום, אמר לעצמו יהואש.

עתה שם לב לשתי נשים צעירות שפסעו הלוך ושוב לפני חלון הקפטריה. והלא יש תואם: במקום נעים כמו גראמרסי, גם נשים שכאלה הן נעימות למדי, נאות, בלי הגסות והקשיחות של מקצוען. הן נעלמו לזמן-מה, חזרו, שוב נעלמו. בוולוז'ין ראה תמיד מרחוק את יוליה, בת מפקד המשטרה, שהיתה לבושה בימי חג באפודה אדומה. מעולם לא ראה נערה לבושה באדום, והצבע האדום של אפודתה היה כה עמוק, שהוא העלה משהו מעומק הלב, משהו נשכח, אבל חי ובוער. אולי בכל זאת צדק אפלטון שנדד למדרשנו: המלאך נוגע בנו בעת הלידה, ואחנו שוכחים את מה שידענו. כי היכן ראיתי קודם את אודם אפודתה של יוליה? ואיפה ראיתי את הזהב החיוור שבצמיד אחת הנשים המתהלכות לפני החלון?

אתה לא יודע למה אנשים אוהבים זהב, כתב לו י.ל. פרץ שפירסם את שיריו הראשונים ביידישע ביבליאָטעק, בתשובה למכתבו הראשון מאמריקה, שאליה הגיע בגיל תשע-עשרה. עליך לחשוב על זה. אנשים אוהבים צבעים. הנה תל-אביב, 1914. אמרו שהיא דגל היישוב וזה היה יותר מנכון: השמים הכחולים והבתים הלבנים, וברקע הים הכחול, שום חצאי טונים, שום היסוס, רק צבעים בהירים, המותירים רושם של תקיעת חצוצרה.

יהואש התחיל עכשיו לעבוד על הקלפים, שמא ימצא גירסה קצרה קצת יותר לסיום הספר. מפעם לפעם היה מביט ברחוב. עכשיו כבר הסתגלו העצים לפנסי הרחוב, לירח שהסתתר מאחורי ענני הלילה, ונרגעו. מעולם לא חש יהואש רגש שכזה. הוא סיים את תרגום הספר! והאם לא אמר יוליוס יונה אברמסון, אדם שיודע יוונית ולטינית ופרסית וטיבטית וסינית, ועוד השד יודע כמה לשונות, שתרגומו כתרגומים הגדולים? ומפני שעליו לנווט תמיד במיצרי היידיש בין הסקילה העברית והכריבדיס הגרמנית, שתי לשונות שאינן סולחות, אולי מגיע הזֵר דווקא לו, לפני כל המתרגמים? ומה אם יוליוס יונה טועה? איננו יודעים דבר. הוא זכה לאהבת קוראי דער טאָג על רשימותיו השבועיות. הם התרגלו אליו, חיכו ל?ירוּאֶטים שלו. משורר הוא יצור מועיל, כשאיננו מטורף מדי.

האווירה בקפטריה השתנתה במקצת. האוויר נעשה סמיך מעשן הסיגריות, מציפייה. הכל היה רועש יותר, רם, מגורה. אולי סופר-סת"ם יכול ברגע כזה לומר שהנה סיים את העתקת הספר והוא חושב על החג, על המגילה הנישאת בבגדי יקרות אל בית-הכנסת. אולי נזיר ליד דוכן הכתיבה שלו יודע רגע שכזה, הרגע שבו סיים את הכתיבה, את האיור, את כחול השמים וזהב השמש. רק הוא לא סיים דבר. על מלך תלתן היה כתוב המשפט לפני האחרון, על שבע לב המשפט האחרון. המשפט היה ארוך מדי, אבל יהואש לא ידע איך לתקנו. הגירסאות הקצרות יותר היו סתומות מדי. הוא לימד את עצמו לכתוב, אבל בסך-הכל היה ברברי, אדם של תוהו. סופר-סת"ם? נזיר? בוודאי היה שופך קפה על דוכן הכתיבה, טיפות תה על המגילה. אבל ברברי או לא, הוא סיים את תרגום התנ"ך ליידיש. המשפט הראשון של תרגום ליידיש, לעברית-טייטש, נכתב בשנת 1544 באאוּגְס?וּרג. יפה: אוּן די ערד ואר ואָס אוּן לער. המשפט האחרון נכתב על-ידי שלמה בלומגארטען המכונה יהואש בקפטריה 'דֶה רֶד בָּלוּן' בגראמֶרסי, ניו-יורק סיטי, בשנת 1927.

עכשיו היתה הקפטריה מלאה ממש. כמו אונייה ענקית ורועשת קרבה העיר לחצות הלילה. כה עמוסה היתה עכשיו הקפטריה, עד שגם ליד שולחנו הצדדי ישבו שני גברים: מוכר בחנות חשמל ורדיו, שערותיו משוחות בברילנטין, ועוד גבר, שהשתכר בסתר, מוזג מבקבוק שהחזיק בתיקו לתוך ספל הקפה שלו, לבוש חליפה שחורה, חולצה לבנה עם צווארון גבוה ועניבת משי יקרה, ורק שערו הלא מסורק והמדובלל ואגלי זיעה העידו שהאיש התרוצץ ברחובות שעות רבות. מצידו השני של השולחן ישבו שתי נשים, שתי הנשים שראה יהואש קודם מבעד לחלון. מוזר להיווכח שהוא שם לב אליהן רק כשהן כבר ישבו כמעט מולו, באלכסון, ולא כשהגיעו לשולחן. שתיהן היו צעירות ונאות. ליפה יותר היה שׂער בהיר מאוד, זהוב, עיניה גדולות, חרסיניות, שקופות מאוד, וגם עורה היה שקוף. האישה השנייה, זאת שלבשה אדום - רק עכשיו ראה יהואש שזה צעיף אדום לא גדול - היתה דומה יותר לילדות מהעיר הליטאית שלו, וירבּאלֶן, ולא לבתו הנאה של מפקד המשטרה, אם כי המרץ שלה היה אמריקאי מאוד, ניו-יורקי, צעיר, קצת חצוף, של הזמנים החדשים. צמיד זהב חיוור הדגיש את פרק-ידה החטוב.
הבהירה היא שפנתה אליו: אתה קוסם?
קוסם? הלוואי שהייתי קוסם, השיב יהואש בצער מעושה, ואולי לא, והתחיל לאסוף את הקלפים ואת המעטפות ולטמון אותם בכיסי מעילו.
זה לא מפריע, אמרה הצעירה הבהירה, רק רציתי לדעת מה אתה עושה עם הקלפים, אם זה לא איכפת לך. אני חושש שלא תביני, אמר לה מתרגם הייוואתא במבטא זר, שנשמר בפיו במשך שלושים ושבע שנים. נסה אותי, אמרה באמריקאית שיהואש אהב.
עזבי את האדון, מוֹירה, אמרה הצעירה האחרת, באנו לנוח ולאכול משהו.
אני לא מפריעה, אמרה הצעירה הבהירה בקול נעים. לפי דעתי האדון נהנה מחברתנו.
אין מה לומר, התערב מוכר החשמל והרדיו, חברה טובה.
בת מפקד המשטרה עמדה כבר לענות לו במשהו חד ותוקפני, שפתיה כבר היו מוכנות, כשיהואש אמר: אני באמת נהנה מחברתכן, ולא הייתי מהסס לענות, אבל חששתי לייגע אתכן בתשובתי. על המעטפות והקלפים, שעליהם שאלת, כתבתי את המשפטים האחרונים של תרגום הביבליה הקדושה משפת המקור שבו נכתבה לפני אלפי שנים, לשפת יהודים רבים ברחבי העולם, הקרויה יידיש. שלושים שנה אני עוסק בתרגום זה, והיום, לפני כארבעים דקות, גמרתי לתרגם את המשפט האחרון מהחלק השני של ספר דברי הימים.
ליד השולחן השתררה עתה דממה שהיה בה משהו חגיגי ומצחיק גם יחד. יהואש מילא את כיסיו במעטפות וחייך אל שתי הנשים ואל המוכר. אבל דווקא האיש בחליפה השחורה, שניסה להשתכר במהירות, הוא שפתח ראשון את פיו ודיקלם את סוף ספר דברי הימים באנגלית.
ואיך זה בעברית וביידיש? שאל.
יהואש אמר לו, חושש שהאיש יעיר: ביידיש זה קצת ארוך מדי. אבל האיש קם. הבה נשתה כולנו לכבוד סיום המלאכה, אמר. שמי ביל מֶקֶנזי, והגעתי לכאן לנישואי בת-אחותי. ותארו לעצמכם שאיש לא יודע דבר על החתונה בכתובת שנשלחה אלי, ואיש לא גר בבית שהיה עד עכשיו ביתה של בת-אחותי, ובתחנת המשטרה הסתכלו עלי כעל רוצח או גנב. תרשו לי, אם כן, להזמין אתכם להרים כוס לכבוד סוף התרגום שעשה האיש הנלבב הזה, אדון...
יהואש...
אדון יהואש! ויש להודות לאל שגם התיקון השמונה-עשר לחוקה לא מונע מאדם שיחזיק במזוודתו בקבוק או שניים, שבאו בדרך נס מסקוטלנד הרחוקה, ואף למזוג מהם לספלי אנשים המסובים ליד אחד השולחנות המופרדים קצת משאר שולחנות הקפטריה. הושיטו אלי, גבירותי ורבותי, את ספליכם, ואנחנו נשתה, אם לא שמונה-עשרה פעמים, כי אז לפחות שלוש פעמים, לכבוד סיום מלאכתו של האדון. הוא מילא את ספליהם וכולם שתו, המוכר בחנות החשמל, שתי הנשים, יהואש ובעל מאפיית הלחם והעוגות.
ביל מקנזי? האין זה שם סקוטי? שאל יהואש, שפניו האדימו מהוויסקי.
סקוטי למדי, אמר בעל המאפייה בחיוך עגמומי קצת.
שלושים שנה? אמר המוכר.
יהואש חייך׃ זה נשמע הרבה זמן.
ולא ידעת שתגמור היום? שאלה הצעירה שחורת השׂער.
לומר את האמת - לא ידעתי.
מצחיק... ספר קדוש וכל הקלפים והמעטפות האלה...
היא נגעה לרגע בגב-ידו בקצות אצבעותיה, ויהואש הרגיש טעם מוזר ברוקו. ברור, הוא ידע מה מקצועה. ולמרות המעיל המרופט קצת והארוך מדי, הוא נראה לבוש לא רע, ולמרות כל פתקי המשוגע שלו, אפשר היה לנחש שיש לו גם ארנק עם כמה דולרים. אבל משהו בה עורר אותו, משהו בין העיניים והשפתיים. היא ראתה מייד את מבטו.
אולי תלווה אותי, אני עייפה, אמרה.
זה יהיה לי לכבוד ולעונג, אמר יהואש. הוא נפרד מכולם ואיחל למר מקנזי שימצא את בת-אחותו. בחוץ היא חיבקה את מותניו, אבל תשוקתו של יהואש התפוגגה ברחוב הריק, בין העצים הישנים. הוא אפילו הרגיש כאב בכל פלג גופו התחתון, בין רגליו, בקצה בטנו.
חוץ מאשתי, אני... אמר יהואש.
אל תדאג, לא צריך לדאוג לכלום, אמרה האישה בנימה מקצועית מדי.
איך קוראים לך?
יהואש ידע שנשים אלה בדרך-כלל משקרות, אבל יש מקום לשקר כמו שיש מקום לאמת. והפגיעה בשקר, האם היא קלה מפגיעה באמת? הוא היה משורר.
גלוריה, אמרה הצעירה.
זה שם יפה, גלוריה.
אנחנו הולכים למלון, אמרה. יש לך כסף, נכון?
יש לי כסף, השיב, אם אנחנו לא הולכים למלון יקר במיוחד.
הוא ידע, בהיותו משורר שיודע דברים כאלה, שהאישה הצעירה רוצה לדבר איתו על התשלום, על שכר החדר, התוספות... והוא ידע שהיא מתאפקת.
תעשי מה שאת עושה כרגיל, אמר. יש לי כסף.
הצעירה נאנחה אנחה קלה. אולי לא היה לה נעים לדבר על אתנן עם מתרגם הספר הקדוש.
המלון היה קטן וצנוע, שמו 'ספּלנדיד'. יהואש שמח למראה שמו. כמו לתת לילדה מכוערת ועכברית את השם הלנה. הוא שילם בעד החדר מראש, כמו שדרש פקיד הקבלה, והתבייש קצת לפני הפקיד, כאילו היה עדיין אדם צעיר מאוד, ירוק, בעולם מסתורי, החושב ללא הרף על המבט השופט של הזולת, אבל הפקיד לא שם לב לא אליו ולא אל גלוריה, כה עסוק היה בכסף, בשינה, בשמיכה שגלשה מכתפיו. חדר 202, אמר.
ושוב חש יהואש התרגשות גדולה. הוא בהחלט היה הוֹרְני, מאוד. עד שמבטו נפל על פרחים מלאכותיים מאובקים שעמדו מאחורי פקיד הקבלה, שושנים נוראות, מכורסמות. למה צריך פרחים מלאכותיים מגעילים כאלה, חשב יהואש. הוא היה קונה פרחים לביתם, כל כמה ימים, כי לדברי אשתו הבין יותר ברעננותם וביופיים מאשר היא.
נעלה? אמרה גלוריה, מושכת אותו קלות בידו.
אבל בעצם, חשב יהואש, הפרחים האלה, מגעילים ככל שיהיו, שייכים למושג "מלון". הם חייבים להיות כאן, זה תפקידם המקצועי, כמו שתפקידה המקצועי של גלוריה למשוך קלות בידו. משורר הוא מכונת הגלגולים׃ שושנים מגעילות אלה יכולות להפוך בן-רגע לשושני שיראז. חבל שאני לא יכול לדבר איתה, חשב יהואש. אני מרגיש קירבה אליה ואני לא פוחד ממנה, אבל קשה לי לדבר איתה.
הייתי רוצה להתקלח, גלוריה. מהבוקר אני מסתובב ברחובות ויושב בבתי-קפה ומסעדות. זה בסדר מצידך?
בטח, בטח, זה בסדר, אמרה גלוריה.
כמה את יפה, אמר, אילו עיניים יש לך, שפתיים. מקסים. אני בר-מזל.
הוא רצה לשאול׃ לא תעזבי אותי בזמן שאני מתקלח? אבל לא אמר כלום. בארנק העור שלו נותרו ארבעים ושניים דולרים. הוא השאיר את הארנק על השולחן ונכנס לחדר האמבטיה. זרם המים היה מהיר וליבו פעם חזק. האם תסתלק עם הארנק ביום סיום התרגום? כן, היא תסתלק, למה שלא תסתלק? קורט החיבה שהרגישה כלפיו היה רק אשליה שלו. משורר יודע איך חיים בני-אדם. הוא חשב על חייו. האם זה קיים - וירבאלן? והישיבה של וולוז'ין? ויוליה והמשטרה? שלושים שנה? שלושים שנה... בסך-הכל לא היה רחוק מביתו, וכבר שילם בעד החדר. במקרה הגרוע ביותר תהיה זו רק מכה קטנה, רק עלבון... ומהו עוד עלבון קטן בשביל שלמה'לה בלומגארטען? הוא חשש להפסיק את זרם המים, כדי שלא יתפתה לצותת לרעשי החדר, לחריקת הרצפה, לטריקת הדלת הפתאומית. אבל כשגמר להתקלח שמע את גלוריה מפזמת משהו לעצמה בקול רם.

עטוף במגבת המלון הגדולה נכנס לחדר. גלוריה שכבה על המיטה, רגליה ושדיה חשופים. היא נראתה צעירה מאוד, אפילו נערתית קצת. באמת אישה מקסימה. הוא נשק את ברכה, והיא החליקה את כף-רגלה מתחת למגבת שלו. ניחוח קרם שלא הכיר, בושם חריף... גופה היה קריר, קצת מצומרר. אני מקווה שאין זה צמרור של דחייה, חשב יהואש, אבל האופן שבו חיבקה אותו היה בו שוב די חיבה, אמנם מעשית ופשוטה, כדי שיוכל להשלות את עצמו. ואולי היא בת עמנו, חשב לעצמו יהואש, שנפלו עליה ימים רעים, ופתאום מצאה את עצמה יושבת בקפטריה ליד אדם שזה עתה סיים את תרגום התנ"ך... לו יכול היה לדבר איתה, מייד היה מניף את מטה הגלגולים, הכל היה נעלם׃ המיטה הישנה, הווילונות העלובים, קיר שלא סויד שנים, ובמקום כל זה... אבל הוא לא יכול לדבר עם גלוריה ועתה כבר היה מרוגש כולו, דרוך. גלוריה נישקה את חזהו, את בטנו, את שוקיו. נשיקותיה, נגיעותיה הקלות, מראה שד, קימור גבה, חלקת בטנה, הסעירו אותו לפתע. היא הלבישה לו את הגומי והוא הרגיש מין טאלק על אצבעותיה ומייד היה בפנים, זע קלות יחד איתה. גופה נשאר קריר כמו קודם, מרוחק, צעיר מאוד, רק עיניה ושפתיה שיקפו משהו עלום. הוא אחז בכפות-ידיו את ישבנה, והיא התרוממה אליו קצת ונצמדה חזק מקודם. לפתע באה התגעשות וליבו התכווץ בכאב חד ועמוק. זה יהיה מאוד לא יפה מצידך לתת לי להתפגר בחדר העלוב של בית-מלון זול, בלילה כזה, אמר יהואש לגיבור הספר שאך זה סיים את תרגומו.
לרגע חש בעונג וברוגע. הוא נישק את זרועה והיא הסתירה תנועת תדהמה. ושוב חזר הכאב הנורא בליבו. הוא התקשה לנשום והתכווצויות תכופות עברו כמו גלים בבטנו.
אתה לא מרגיש טוב? שאלה גלוריה.
הלב, התכווצויות בבטן. אבל יש לי טיפות, בֶּלאדוֹנָה, אמר יהואש, בכיס המעיל.
גלוריה קמה במהירות. היא היתה באמת אישה נאה ביותר. גם גבה היה חטוב.
כמה טיפות?
עשרים? אמר יהואש. הוא יצא מהמיטה והתיישב בכורסה מרופטת, היחידה בחדר.
בלאדונה מרחיבה את אישוני העיניים, אמרה גלוריה. מוירה משתמשת בזה הרבה. אז אתה חולה?
אני מרגיש יותר טוב, אולי כדאי שתלכי. אני אנוח עוד קצת כאן בכורסה. יש כסף בארנק.
מה שמך? סלח לי שכבר שכחתי.
יהואש.
אתה מאוכזב... אני יודעת, אמרה גלוריה. היא הסירה ממנו את הגומי והשליכה אותו לסל שעמד ליד השולחן הקטן.
מייד חוזרת, אמרה. היא נעלמה באמבטיה וכעבור רגע חזרה עם מגבת רטובה וניגבה אותו, וכשהוא זז בהפתעה, אמרה: שב בשקט. היא כרעה לפני הכורסה ויהואש נהנה מנגיעת שפתיה היפות.
הוֹלי שיט! הצטעקה לפתע. ירד לי הכתר. אמר שזה יחזיק ארבעה ימים, רופא השיניים האידיוט.
היא שמה על כף-ידה כיסוי-שן קטן והראתה אותו ליהואש. אני בטיפול עכשיו. איזה חרבון. אני מצטערת יו-אש.
היא באמת היתה כמין נכדה של הדודה פֶּסיה מווירבאלן.
אין דבר, אמר יהואש, שעמד לקום ולחזור למיטה.
לא, לא, אמרה גלוריה. היא שבה והצמידה את הכיסוי לשן.
אולי זה יחזיק עכשיו כמה דקות, אמרה. יהואש אחז בשערותיה השחורות, אחר-כך ליטף אותה בין רגליה. הפעם היתה ההתגעשות חלשה יותר, אולי בגלל הבלאדונה, אבל הוא הרגיש טוב ונשם לרווחה. תודה לך, גלוריה, אמר. את באמת מתוקה מאוד.
איך עם הכסף? שאלה.
תשאירי לי כסף לטקסי ותקחי את השאר, אמר יהואש.
אתה בטוח?
בטוח בהחלט, אמר יהואש, וגלוריה יצאה.
לילה טוב, אמרה.
לילה טוב, אמר יהואש. הוא הרגיש שמחה ורוגע, עצם את עיניו ומייד נפלה עליו עייפות גדולה והוא נרדם באור דולק. ולפתע... זה חלום, זה מוכרח להיות חלום, הלוואי שזה יהיה חלום, הידהד בראשו - יד חזקה ועצומה הופיעה מעל לראשו ותלשה אותו מהמיטה של החדר 202 במלון 'ספלנדיד'.
לא, לא, זה לא יכול להיות! זה לא יכול להיות! היד הניחה אותו בטלטול נורא על מושב שיש שחור, והוא ראה את רוכבי המרכבה! כמה מוזר נראו, בוערים בלהבות אש ובזרחן רפאי. לא, לא! אמר יהואש. רוכבי המרכבה נראו כמו דמויות של רישום שהיה תלוי פעם בחנות ספרים מיד שנייה שבה אהב לעלעל ולשוחח עם המוכר, רישום שבו נראה רודיארד קיפלינג וסביבו גיבורי ספריו, מוֹגלי, קים, הצייר והעיוור, חיילים עם כלי-נשקם. נביאים? אבות? חיות מוזרות? לא במלון... לא במלון... קוֹזא?וֹן - כל חייו מוקדשים לאשליה מיותרת. איוב. ואיוב הבל יפצה פיהו, ואיוב עבדי יתפלל עליכם... אָבער איוב עפנט מיט נאַרישקייט זיין מויל... און איוב מיין קנעכט וועט מתפלל זיין פאַר אַייך... רוכבי המרכבה הלא-ברורים הביטו בו בהשתאות, עיניהם בורקות כמו עיניים של בעלי-חיים בלילה.
לא במלון... אני לא רוצה למות במלון! הצטעק יהואש והתעורר מצעקתו. הכל חשוך, הסיפור חשוך, תשובת אלוהים חשוכה. ומפני שהכל חשוך ואפל זאת הנבואה הגדולה על עתיד העם, עם-איוב, עד עצם היום הזה, גדולה מהנבואות הברורות של כל הנביאים גם יחד, לאלפי שנים.
קללה ברכה הללויה.

כאשר גמרו המילים "קלברלויה" להילחש באוזנו, התעורר לגמרי, התקלח בקפידה והתלבש אט-אט. לפחות יש לך טאקט: לא נתת לי למות במלון הזה. לא טאקט כמו לעצים, אבל בכל זאת טאקט מסוים, וסגנון, אמר יהואש אל השמים החשוכים, המכוסים ענני לילה.



גן-החיות התנ"כי

קלמן אורן (הוא קוֹליה שישְקוֹב, הילד בעל העכברים הלבנים מהאונייה 'רוּסלאן') הביט בראי. אחרי הגירושים השתנו פניו מאוד, נעשו חלביות, רכות, מטושטשות קצת. חנות הפרחים היתה מוארת באור אדמדם, שהחמיא לפרחים אבל לא החמיא לפניו. הוא בחר את הפרחים ואמר למוכר שישים במרכז הזר ציפור גן-עדן גדולה ונאה. אחר-כך עטף את הפרחים בעצמו. המוכר, פּיפֶּרנוֹ, הפריז תמיד בנייר הכסף ובסרטים הצבעוניים. רימונה כהן... שתי בנותיה... עצם המחשבה על ביתן שבמורד רוממה הציתה סומק בפניו. זה היה הסיכוי האחרון שלו. אם תרצה בו רימונה, אולי עוד יחזור אל ארץ החיים, אל מחוז הנשיקות והחיבוקים; אם לא, הכל אבוד, לעד.

אחרי גירושיו יצא קלמן אורן מן השותפות בקליניקה לחיות-הבית שבמושבה הגרמנית. נחום לייזרוביץ', שותפו, הוא שנשא את גרושתו. אלמלא קרא לו בְּרוּנֶר לעבוד בגן-החיות התנ"כי, מי יודע מה היה גורלו. שני בניו גרו באילת - גזע חדש. קלמן רחש תודה עמוקה לדוקטור ברונר, וגם העריץ אותו מאוד, כמובן. דוקטור ברונר היה מחברו של אחד הספרים המהוללים ביותר בעולם׃ בעלי-החיים בתנ"ך, שכל פרק, כל פיסקה בו היו גדושים בידע שנשאב מאלפי מקורות הכתובים בשפות רבות. מבחינת מדע הזואולוגיה היה זה ספר מבריק ומלא המצאות. והאידיאליזם שבספר! אמונתו הנשגבת! דוקטור ברונר התעתד לכנס בגן-החיות שלו את כל החיות שנזכרו בתנ"ך. איזו החלטיות היתה בו, איזו אש לוהטת! ואיך היה עוקר כמו בסכין חדה את הספקות לגבי זהותן של החיות התנ"כיות!

בפולמוסים על זיהוי החיות הללו, שלעיתים היו עניין של זיהוי סתם ולעיתים הצריכו לתקן את תרגומי התנ"ך ללשונות האירופיות, היה דוקטור ברונר ידוע כלוחם עשוי לבלי חת. שמו הלך לפניו לא רק בקהילה האקדמית, בין חובבי הטבע ופותרי החידונים, אלא גם בציבור הרחב, בשל מכתביו למערכת ומאמריו הקטנים והאלימים בעיתונים. לדוקטור ברונר - משאת נפשו היתה הפוכה מזו של אדם הראשון׃ הוא היה נותן בעלי-חיים לשמות - היו ההתכתשויות האלה מקור לא-אכזב של הנאה. הדוקטור הקפיד תמיד לתת ליריבו מרחב תמרון, ורק אז היה דוחק אותו אט-אט, ובעורמה רבה, אל הפינה ואל הקץ. יותר מכל דמו מאמריו למהלכים במלחמת פרים, שבה מילא דוקטור ברונר כמעט את כל התפקידים. הוא היה בו-בזמן זה שמריץ את הפר בזירה, זה שתוקע את הבנדרילות החדות בגופו, הפּיקאדור הרכוב על סוס הדוקר את הפר בחניתו הארוכה, ולבסוף המטאדור עצמו, המוציא את הפר להורג שעה שהחיה המסכנה כורעת לפניו, פצועה, תשושה והלומה מכל מה שאירע לה למן הרגע שהוכנסה אל הזירה המקוללת. אכן, קלמן גם פחד לא מעט מפני דוקטור ברונר. הלא האיש היה מארח בגן-החיות שלו את בן-גוריון ואת ראשי-הערים ואת אלופי הצבא. השבילים שהתהלך בהם היו זוהרים מכדי שלא יסתנוורו בהם עיניו של קלמן אורן - וטרינר צנוע, שאפילו את הניתוחים היה מעדיף להשאיר לשותפו לייזרוביץ', ואחז באיזמל רק בעל-כורחו, כשלייזרוביץ' היה יוצא עם ידידותיו לחופשת קיץ לפלימְס שבשווייץ. לפעמים היה קלמן אורן נקרא אל משרדו של דוקטור ברונר, שהיה גדוש פסלונים של רוּדי לֶהמַן ידידו ושל פּוֹמפּוֹן, ועותקים רבים מספור של ספרו שתורגם לשלושים ושבע שפות. קלמן היה יושב אז על קצה הכיסא, ואם שתה קפה, היה קם מייד ומדיח את הספל בכיור תחת מבטו הקפדני של דוקטור ברונר. והנה, בדיוק כשעמד להתוודות לפני רימונה כהן, שבערה בדמיונו כתות לוהט, היה עליו לגשת בדחיפות אל מנהל גן-החיות, דווקא היום, כשהוא זקוק לתחושת כוח, מרץ, אדנות, ואולי אפילו פראות. וזאת עליו לעשות קודם שילך אל רימונה. ואיך ייקח את הפרחים? דוקטור ברונר עלול, כמובן, לחשוב שהפרחים הם בשבילו. אולי ישאיר אותם בארון החשמל שליד דלת דירתו של הדוקטור, שם כבר השאיר בשבילו כמה פעמים מעטפות שלא נכנסו לתיבת הדואר שלו.

בביתו נראה הדוקטור אפוף הוד והדר עוד יותר מבמשרדו.
"שב נא, אורן," אמר, "שב נא והתרווח. תשתה איתי כוסית קוניאק? אנחנו חוגגים היום!"
"אנחנו חוגגים?" אמר אורן בשפתיים רפות.
"אנחנו חוגגים, אנחנו חוגגים, ידידי. התוכנית הגדולה קורמת עור וגידים. עוד שבוע, עוד שבועיים, ונוכל לכנס את כל צוות גן-החיות ולהודיע על כך ברבים." וכשראה את מבטו התוהה של אורן, אמר שוב׃ "התוכנית הגדולה!" ובקוצר-רוח שבו נוהגים אנשים חזקים באנשים שזכרונם חלש ואופיים חלש, תקע הדוקטור בידיו של אורן לוח עטוף בנייר אריזה, וציווה עליו׃ "פתח!"
אורן התחיל להתיר את קשרי החבל בעדינות רבה.
"פתח! פתח!" דחק בו דוקטור ברונר.

לבסוף, בעוד מבטו הלעגני והזועם מעט של מנהל גן-החיות נעוץ בו, הצליח קלמן אורן לפתוח את החבילה ולהוציא ממנה לוח של נחושת בהירה, שהתנוצצה לאור המנורות הרבות שבבית הדוקטור. "וגר זאב עם כבש, ישעיה יא, ו," היה חרוט על הלוח, ולמטה באותיות קטנות יותר, דברי הנביא באנגלית.

"התוכנית!" מילמל קלמן אורן.
"היום הגדול הגיע!" אמר דוקטור ברונר, "אף שהתמהמה הנה בא! קיבלתי את הזאב מרומניה. זאב לעילא ולעילא - בריא, חזק וצעיר למדי. מאחורי הפילים - זה המקום המושלם. כבש אַיִן, אבל כבש אינו בעיה. הקיבוץ של בתי אולי יתרום אותו."
הוא הראה לקלמן אורן תצלום של זאב והמשיך׃ "נהדר, לא כן?"
קלמן אורן אהב את עיני הזאב שבתצלום.
"איך קוראים לו?" שאל.
"ומנין לך שיש לו שם? אמנם כן, יש לו שם. שמו לאטְרוֹ."
"שם רומני?"
"לא. לטיני׃ שודד. אמור לי, אורן, אתה עבדת פעם עם כבשים לפני שבאת לירושלים, לא כן? האם לא מוטב להתחיל בכבש ולא בגדי? הכבשים חזקים הרבה יותר מעיזים, נכון?"
"אין ספק," השיב קלמן אורן, "ראיתי פעם כבש ששתי רגליו נכרתו והוא ביקש מזון בחצי קול. עז פצועה היתה ממלאת בגעיותיה את חלל העולם. אם כי יש עיזים חזקות, מעט חלב והרבה שרירים. אין ספק שכבש בריא יותר לאין ערוך."
"טוב ויפה," אמר דוקטור ברונר, "שתה את הקוניאק. האיני צודק בהנחתי שאם יקבל הזאב מזון די צורכו, לא יתעורר בו הדחף לטרוף את הכבש?"
"כך אני משער, דוקטור ברונר."
"משער?"
"אני בטוח בכך. למה ירצה לזלול כבש על בטן מלאה, בר-מזל שכזה?"
"כך בדיוק חשבתי גם אני. אבל הבה נסקור את כל האפשרויות. האם אתה מרוכז?"
"כמובן," אמר קלמן אורן.
"אם כן, הבה נעבור על הפרטים, צעד-צעד. אם לא יוגש לזאב מזון יום אחד, בגלל טעות או שיכחה, האם עלול הדבר לשנות את התנהגותו?"
"אינני יודע הרבה על זאבים, רק מה שקראתי פעם, אבל אינני צופה תוקפנות שכזאת אחרי זמן כה קצר." "ואם ייפצע הכבש?"
"אבל איך הוא יכול להיפצע? לא, אינני רואה כל אפשרות."
"אבל נניח, נניח שהכבש נפצע איכשהו. עלינו להיות מוכנים לכל."
"גם אז אינני חושב שיתקוף את הכבש. אברר זאת, כמובן. אקרא פה ושם. אבל אינני חושב שכמה טיפות דם ישנו את התנהגותו."
"האם יש לנו איזו דרך ליצור את הרושם שיש ביניהם לא רק שלום אלא אף יחס של קירבה? חיבה מסוימת? זה היה עושה רושם טוב."
"אילו הבאנו את השה מייד עם היוולדו, אולי היה חושב את הזאב לאמו, לפי קונרד לורנץ. אבל נדמה לי שמסוכן קצת להכניס למכלאה שה רך - הזאב יכול למחוץ אותו לא בכוונה."
"או לחשוב שהבאנו לו כבש בתנור ליום-הולדתו. כבשה קטנה מעוררת תיאבון, לא כן?"
"הא, הא," צחק קלמן אורן.
"אם כן, אינך צופה קשיים מיוחדים?"
"לא, אדוני."
"המקום מאחורי הפילים נראה לך?"
"כן, זה שטח טוב. אבל שם ניצב המזבח הקטן עם החריץ לדם. האם אין זה מפריע?"
"להיפך, זה יוסיף נופך עתיק לחיזיון שלנו."
"דוקטור ברונר, הייתי רוצה לדעת... אם כבר התחלנו בתוכניות האלה... האם אתה זוכר את הצעתי?" "אנא, הזכר לי."
"לבנות שובך יונים, כמו זה שהיה בימי התנ"ך ליד בית גוברין, שובך חצוב בסלע עם אלפי..."
"זה לא בוער. אתה מבין, זאב וכבש פירושם עיתונות מכל העולם. שובך יונים זה סנטימנטלי... אבל זאב עם כבש, נמר עם גדי - על כך ידברו בכל העולם!"
"אבל יונים זה תנ"כי מאוד. מי שלא היה לו גדי או שה, הרי היה מקריב יונה."
"תחילה זאב וכבש, אחר-כך נמר וגדי. ואז נראה. אם כי עלי לומר לך, אורן, שעניין היונים אינו ברור די צורכו. היונים אינן בולטות בתנ"ך, ועמים אחרים אינם יודעים עליהן, חוץ מהקומוניסטים האלה, עם היונה של פיקאסו."
"מושבות מוכרי היונים... זה כתוב אצל הנוצרים. היינו יכולים לבנות שובך עם אלפי קינים. זה היה מרשים."
"הכל בעיתו," אמר דוקטור ברונר, שסקר את אורן במבט קר כקרח.
קלמן אורן השפיל את עיניו.
"הכל בעיתו. קודם לאטרוֹ והכבש. אחר-כך נמר עם גדי. רציתי לשאול אותך האם תקבל עליך את הטיפול במכלאת החזון? האם אתה אוהב את החיות?"
"תמיד אהבתי זאבים - את המבט השנון שלהם, את האוזניים הקטנות."
"בלי פיוטים, אורן. תלמד קצת על הזאבים - את שפתם, את מחלותיהם. אני רוצה שתדע אם הוא עומד לשסע את גרונו של הכבש ומה הסימנים המקדימים - האם הוא חושף את ניביו, מה הוא עושה אז בזנבו, איזה קול הוא משמיע."
"לא יהיה שום רצח, דוקטור ברונר. הזאב הוא חיה חכמה."
"הזאב הזה הוא בן ארבע, משקלו ארבעים קילו. לא ארשה שישמין וייראה מנוון ומשועמם. מצא דרך לתרגל אותו קצת, ואשר לכבש, אולי מוטב שלא ניקח אותו מקיבוץ, אלא מאבו... מה שמו של הערבי הזה היה מביא לנו לכאן גמלים לחגיגות?"
"אבו-סאהל?"
"אבו-סאהל. הכבשים שלו יפים, צחורים כאלה, ממש כמו באגדות."
"בכל זאת מוטב שניקח כבש מקיבוץ. פחות מחלות, אולי."
"אני זוכר את הכבשים של אבו-סאהל. הם הכבשים היפים ביותר שראיתי. כמו הגמלים שלו. הוא יודע לטפל בחיות."
"ובכל זאת..."
"אתה מקשה עלי היום... הכבשים שלו קצת שמנים, קטנים, אבל גיזתם נהדרת."
קשה היה להמרות את פי המנהל. קלמן אורן הרכין את ראשו בהכנעה.
"ערוך את כל הבדיקות שאתה רוצה. לא אחסוך על זה. זמן רב עבדת עם כבשים ואני סומך על הבדיקות שלך. ובכן?"
קלמן אורן שוב הרכין את ראשו. "אני מקבל עלי את מכלאת החזון," אמר, "תודה לך על האמון שאתה נותן בי, דוקטור ברונר."
אורן הצטער על שדוקטור ברונר אינו מחבב אותו יותר - כנראה היה בו משהו שדחה את האיש הגדול. ואולי סתם לא מצא חן בעיניו. הוא לקח את זר הפרחים מארון החשמל.
בנותיה של רימונה נדחקו אליו תמיד - הקטנה היתה בת אחת-עשרה, והבכורה בת שלוש-עשרה. איזה שׂער היה לה לקטנה! ארוך כל-כך, עבות, נדיב, ושפתיה של הגדולה, שיניה החמודות... רק הבן היה נגדו, הביט בו בחשד, ופעם אחת, כשאיש לא ראה, ירק עליו! את היריקה הזאת לא יכול היה לשכוח. אחריה ידע שיהיה עליו לעמול קשה כדי לזכות ברימונה. ועכשיו הוא חוזר מברונר כולו רצוץ ומושפל, וכוח רצונו נצמת בידי האיש הגדול.

אורן יצא בטנדר להביא את לאטרו מנמל-התעופה. הוא נסע לשם עם ברוך מוהאג'ר, והם לקחו איתם מזון בשביל הזאב.
"אז מה? דוקטור ברונר יוצא למלחמה?"
"דוקטור ברונר, מלך בגדאד וחוראסאן," השיב לו בחיוך קלמן אורן.
"יחלוש גיבורים אדירים ויָרוֹעַ כבירים," אמר ברוך, והשתחווה לפני אריה של לֶבֶד שהיה תלוי על השמשה הימנית׃ "הינְד וסינְד וסין וחיג'אז ותימן וסודאן לך ברך יכרָעוּ. כל אשר יצווה אדוני, אשמע ואשמור!"

עובדי הנמל הביטו בהם בסקרנות. הזאב כבר השיר את פרוות החורף שלו. הוא נראה מבוהל. היה זה זאב-ערבות חום-אפרפר. מרחוק דמה קצת לכלב, פה ושם האדימה פרוותו והצהיבה - אבל מקרוב לא היה איש מטיל ספק בזאביותו. צווארו האדיר ולועו השסוע אישרו שלא כדאי לשום כבש לפגוש בו בלילה חשוך.
עוד הם עומדים ליד כלובו, פילחה איזו שריקה את האוויר. לאטרו זקף את ראשו העצום ופער את לועו. יללת זאב התנשאה פתאום, מוזרה ומסתורית, חדרה מבעד לפרגודים הדקים, סובבה בין השלטים, הרמקולים, המדרגות הנעות, האנשים הנחפזים, צובעת את האוויר העייף והסתמי בצהוב ובאדום, מביאה עימה רשרוש עלים, ריח דם, בדידות ערבות, עשן מדורות. אנשים עמדו מלכת והפנו את ראשם אל מקור היללה. אורן חש פתאום מחנק, ליבו פירפר. מה מוזר היה לשמוע את היללה הקמאית הזאת בנמל-התעופה!
אחרי שאכל ושתה, הביט בו הזאב בעיניו החריפות. אורן תחב את ידו בין סורגי הכלוב. והזאב נסוג אך הוסיף להביט בפניו.
"מוכן לטרוף את שדה-התעופה כולו," אמר ברוך.
"לא, לא," אמר קלמן אורן.
"תביט על הצוואר שלו! על הזנב! הוא רוצח, אדון ורוצח, אני אומר לך."
"הוא זאב נחמד," אמר אורן.
"מה שכתוב, כתוב על ימות המשיח, לא על ימות ברונר," אמר ברוך מוהאג'ר.

כבר שנים לא חש קלמן אורן התעוררות כמו זו שסערה בעורקיו שעה שנהג במכונית העולה לאיטה לירושלים. שמחה כמוסה ריקדה בליבו כל פעם שנזכר ביללה. מרוצה היה שבשעה ששאל אותו דוקטור ברונר אם יש לו משהו נגד מכלאת החזון, לא המשיך לחקור אותו בעניין הכבשים. אף-על-פי שעבד עם כבשים שנים רבות, תחילה כרועה ואחר-כך כווטרינר בגליל, לא אהב את בעלי-החיים הללו. הוא ניסה לצייר לו בדמיונו את גיזותיהם המיטיבות והנדיבות, שאותן הם מעניקים לבני-אדם בלא שיצטרכו למות לשם כך, אבל ליבו לא הלך אחריהם. אולי דוקטור ברונר עוד ישמע יום אחד את יללת הזאב, עברה בו מחשבה מהירה ונעימה. והוא הסב את ראשו לאחור כדי להציץ בחיה היפה. הזאב נראה גאה וקשוב, ודאי ניסה להבין לאן מוליכים אותו, מה אירע לו. פתאום זקף את ראשו. יום אחד, לילה אחד, ישמע דוקטור ברונר את יללתך! עלה לירושלים, טנדר. ילחשו נא גלגליך על הכביש המתפתל בין היערות הזקופים, בין הסלעים העירומים. ואילו אתה, לאטרו, שודד רומני, זקוף את ראשך, נהם את נהימותיך. סע מהר, טנדר, טוס אל רימונה, אל מכלאת החזון. החש את גלישתך, אמץ את ריאותיך המכאניות והבא את לאטרו אל גיזתו המתוקה והצחורה של הכבש. דגלים יתנוססו על גן-החיות, ועל הדגלים אתה, לאטרו, תיהפך לאות ולמופת, ותעניק את דמותך המדובללת לדברי ישעיהו הנביא. אתה הגיבור האלמוני של הנס העומד להתחולל. חייך, חייך בלועך השסוע שסע זאבי!

היום הגדול הגיע. דוקטור ברונר התרגש מגודל מעשהו עד כדי כך שצל צניעות לא מוכרת ניכר ברשימת המוזמנים. הוא הזמין לפתיחת המכלאה החדשה אנשים מעטים יחסית, לא יותר ממאתיים איש׃ את ראש-הממשלה, ראש עיריית ירושלים, כמה רבנים, בישוף אחד, את האב יאסני, שהיה בודק למענו את הלטינית בספריו, קאדי אחד, קציני משטרה בכירים, את הרמטכ"ל לשעבר, שרטיית השודדים על עינו השמאלית הלמה לדעת הדוקטור ברונר את המאורע, כמה נשות חברה, אנשי אולפני 'גבע', את שגרירי ארצות-הברית, בריטניה וצרפת. נאומים, קריאות הידד, בקבוקי יין-הנשיא. הכבש של אבו-סאהל היה יפה להפליא, צמרו זוהר בלובנו, פניו מלאות תום וענווה. זה היה הקורבן האידיאלי, היפה והענוג ביותר. הכבש עמד, אחוריו הדשנים מופנים אל לאטרו שהביט בכל המהומה בעיניו החריפות. דוקטור ברונר לא הסכים לתת ללאטרו שום סם הרגעה, מחשש שמא ידליף מישהו ידיעה מביכה זו לעיתונות, אבל ציווה להאכיל את הזאב מנה גדושה מן המזון האהוב עליו. ברגע האחרון נתעוררה בו אמנם איזו חרדה והוא ביקש מאורן לתת לזאב כדור ואליום, אבל אורן חשש שאולי תהיה לכדור השפעה הפוכה, מחמת ההתרגשות. בסופו של דבר החליט להסתכן. ואכן, הכל עבר בשלום. האורחים עזבו בסיפוק ובתמיהה כלשהי את המכלאה, שבה גר זאב עם כבש, בידידות אדישה משהו, לא גרועה יותר מהרבה ידידויות אחרות.

דוקטור ברונר ליווה את משה דיין אל היציאה. הוא העריץ את האיש שנים רבות, אהב את פניו היפות, את הפאתוס המוזר שהיה בו, אהב את עיוורונו החלקי, את סגנונו - דיין דיבר כמו האנשים הגדולים מן הספרים העתיקים. דוקטור ברונר היה פחדן, וככל שהזדקן כך גבר בו החשש לגופו, ולכן היה חש נוחות והתעוררות במחיצת אנשים כמו דיין או יגאל ידין, אנשים שלא ידעו פחד, אבל במיוחד אהב להימצא בקירבתו של דיין, שכן בהעדר הפחד שלו היה משהו דרמטי, שעורר חיבה וסקרנות עמוקה, בה-בשעה שהעדר הפחד של ידין היה מובן מאליו. בנוכחותו של דיין היה משהו מאגי. הוא ציפה למילה מפי דיין, ציפה שגיבורו הנערץ יאמר לו דבר-מה שיוכל לחרוט בזכרונו. והנה פתאום עמד דיין מלכת והביט בגבעה חשופה, שאין עליה אלא שיחים אחדים רחוקים מאוד זה מזה, גבעה צרובת שמש, אפויה כמו קערת קרמיקה ענקית. ענן חלף מעל לגבעה וצילו שט מצד לצד כצילו של שעון-שמש. קבוצת המוזמנים היתה הרחק מאחוריהם, ודממת הצהריים הועמקה בגלל קולותיהם הבלולים.
"שום דבר לא זז שם פרט לעננים," אמר דיין.
השי"ן והרי"ש שלו נהגו בהדר מיוחד.
בלילה ניסה דוקטור ברונר להחליט אם התכוון דיין לומר משהו בהערה ההיא, להביע את דעותיו על חזון הנביא, על מכלאת החזון. שום דבר לא זז שם פרט לעננים? שום דבר לא זז פרט לעננים? משפשטה בירושלים ובארץ השמועה על החיזיון התנ"כי הנדיר החלו מייד להגיע אל הגן ילדי בתי-ספר עם מוריהם והוריהם לצפות בפלא. דקות ארוכות עמדו לפני המכלאה, אף יותר משעמדו מול הפילים (ובאותו זמן נולד פילון קטן!) משליכים בוטנים וחתיכות פיתה על הזאב. הגלויה הצבעונית ועליה לאטרו והכבש של אבו-סאהל הופצה בכל רחבי העולם, ביומני הקולנוע, ובחדשות הטלוויזיה שבה והיבהבה תמונת הזאב והכבש.

האביב בא, ועימו היובש והרוח המדברית. קלמן אורן אהב את מזג-האוויר הזה. צר היה לו שאין יותר נועם בגן-החיות עצמו, בדרך המוליכה אליו, במראה שנשקף ממנו. ירושלים לא האירה פנים לגן-החיות שלה, לחיות התנ"ך שלה, ובתנ"ך לא היתה שום חיה שיש לה שם פרטי כמו שהיה לזאב שלהם. אט-אט שָמַן הזאב, מבטו איבד מעט מן הברק, ואף-על-פי שעדיין היה מלא פיקחות, הוא נעשה עצל מעט. ליבו של קלמן אורן נצמת בראותו את החיה המפוארת מאבדת מחיותה. לאטרו לא השמיע את היללה שייחל לה. אולי היה מיילל בלילה, כשאחדות מהחיות נעשו חסרות מנוחה, שואגות, מתלוננות בכלוביהן. אך היללה שקלמן אורן נכסף אליה, ורצה שתקרע את אוזניו של דוקטור ברונר, לא באה. אורן אף לא הצליח לאזור די אומץ לבקש את ידה של רימונה כהן. היא היססה, ואיך יכול היה להציע לה נישואים אם היססה? מוטב לחכות עד שתהיה בטוחה. אבל הוא בז לעצמו. פעם לקח את בנה של רימונה אל גן-החיות, ולעיני ילדים אחרים נכנס איתו אל מכלאת הפילים, דבר שעלה לו בנזיפה רגוזה מפי דוקטור ברונר. שפתיו של הילד דמו לשפתי הפטל של רימונה, אלא שחיוכה המתגרה נראה בפניו של בנה כקריאת תיגר מחוצפת. אורן אף הוטרד מן המחשבה שבגילו (גם רימונה כבר היתה בת ארבעים ואחת) אולי נוטה הרגש להיחלש, לדעוך ולהיעלם פתאום. הוא חשש שמרוב היסוסים ימצא את עצמו יום אחד מביט ברימונה כבאישה זרה, חשש שפתאום יתחיל להירתע מדבריה, מתנועה זו או אחרת שלה, ממראה ביתה.

כבר שלושה חודשים טיפל אורן במסירות במכלאת החזון. יום-יום הניח דו"ח כתוב על שולחנו של הדוקטור ברונר, שהיה מעיין בו בקפידה, דבר ראשון כל בוקר. במהלך שלושת החודשים הללו לא ניכר כל שינוי ביחסן של החיות זו לזו, לא באיבה ולא בקירבה. בא ספטמבר. דוקטור ברונר זימן את אורן והורה לו למסור את הטיפול במכלאה לברוך מוהאג'ר. אורן עצמו, כך בישר לו הדוקטור, יעסוק מעתה בהבאת הנמר המתאים. עניין הגדי ייפתר בקלות.

"ומה עם השובך?" שאל אורן כבדרך אגב, כאילו רק במקרה נזכר בדבר.
"גם זמנו של השובך יבוא," השיב לו דוקטור ברונר, "אינני שוכח כלום" (כלומר, חשב אורן, לעולם אינני שוכח את עבדי הנאמנים, ואם בבוא הזמן לא יהיה לי דבר טוב מזה לעשותו והדבר לא יפריע לי ואולי אף יוסיף משהו ליוקרתי, אעשה את המחווה קטנה לעלובי החיים).
כעשרה ימים אחרי שחדל לטפל במכלאת החזון, העיר אותו ברוך מוהאג'ר עם שחר. האוויר היה מלא רוחות בוגדניות, שהיו קמות פתאום, מזדחלות, הולמות במלוא עוצמתן, רוחות ארוכות המעוררות צימאון לא ברור, בדידות ושקיקה לא מובנת.

ברוך היה מבוהל, חיוור, קינח שוב ושוב את משקפיו. ועם זאת דימה אורן להבחין בצל של חיוך על פניו המעונות.
"לאטרו תקף?"
"הזאב? לא, לא!" ענה ברוך, שלא אהב לקרוא לזאב בשמו המוזר, "אבל הכבש לא מרגיש טוב. אתה צריך לראות אותו. הוא נושם מהר מהר, הוּ-הוּ, הוּ-הוּ, הוּ-הוּ-הוּ! בקושי קם. סחבתי אותו וסחבתי, והוא נגרר אחרי כמו משותק."
"ומה עם לאטרו?"
"הזאב ישן."

בדרכם עברו ליד הקליניקה שעכשיו היתה של שותפו בלבד, השותף שגזל ממנו הן את הקליניקה והן את אשתו. ומדוע זה יאמר גזל? מהי אישה - ענק פנינים, נייר-ערך, תיבת מטבעות? מה דעתך, לאטרו, על אדם האומר שגזלו את אשתו? ודאי רצתה מאוד להיגזל! זו לא היתה לו הפעם הראשונה ששוחח בינו לבינו עם הזאב. הוא ניסה להיזכר במשהו יוצא-דופן בהתנהגות החיות. בעצם, היה אפשר לחוש שהכבש מפחד מן הזאב, ואף-על-פי שכבר עברו שבועות וחודשים, נותר הפחד בעינו. התנהגותו של לאטרו היתה רגילה, אבל בכל פעם שהיה קרב אל הכבש בהליכתו האלכסונית היה הכבש קופא לחלקיק שנייה ולסתו היה נשמטת באימה. אולי חי הכבש בחרדה אדירה כל הזמן והם לא נתנו את דעתם על כך. היו ימים, נזכר עתה אורן בפלצות, שהכבש היה אוכל מעט מאוד ולאט, לאט מאוד.

"איך לא הבחנת במחלתו קודם לכן?"
ברוך נאנח.
"המנהל יצא לכינרת, ואני לא באתי לעבודה לא אתמול ולא שלשום."
"צילצלת אליו?"
"אני מפחד לצלצל אליו."
"בוא ניקח אותו מביתו וניסע יחד אל גן-החיות."
"אני בכל זאת מפחד ממנו," אמר ברוך.

בתשע בבוקר עמדו מול המכלאה. הכבש היה מת, גיזתו הצחורה מדובללת, רגלו זקופה, מבע משונה קפא על פרצופו. הזאב קרב אליו, אחר-כך התרחק, שוב קרב, ריחרח מעט והלך לאיטו אל הפינה שמנגד. שניהם חיכו להתפרצות של דוקטור ברונר, לצעקות, לאיומים, אפילו לאלימות. אבל הפגיעה היתה גדולה מדי והשתיקה אף אותו. כתמיד, כשעמד ליד המכלאה, הוציא דוקטור ברונר מטפחת ושיפשף בעדינות את לוחית הנחושת עם דברי הנביא. אחר-כך הסתגר במשרדו, וקרא לאורן.

"אולי צדקת אתה," אמר, "אולי לא היה צריך לקחת כבש מאבו-סאהל. חיידק האנטראקס פגע לא פעם בכבשים שבאזור. אולי פסח על אבו-סאהל ואולי לא. תביא כבש מהקיבוץ, ותביא אחד רזה יותר, חסון יותר, שרירי יותר."

"דוקטור ברונר," אמר אורן, "הכבש פחד מלאטרו. אולי מותר לוותר לזמן-מה על רעיון החזון?" "אף לא מילה! אף לא מילה נוספת!" התרתח דוקטור ברונר, "צא לקיבוץ וחזור עוד היום עם כבש גיבור."

הכבש החדש היה כבשה ולה שם משלה׃ ג'ילדה. היא לא היתה בעדר אלא בפינת-החי של הקיבוץ, והבדיקות הראו שהיא מבצר של בריאות. כחושה וחסונה היתה, ראשה גדול, ליבה וריאותיה חזקים כשל רץ אולימפי. הכבשה היתה מלאת מרץ עד כדי כך שלאטרו עצמו התחיל לקום ולרצרץ קצת במכלאה. בין החיות שרר עתה משהו שלא היה אדישות דווקא׃ הזאב באמת גר עם כבש, כלומר עם הכבשה ג'ילדה, שנראתה כאילו אין בה כל פחד מפניו, והיא אף ניסתה לשחק איתו ולבלבלו במעלליה. רק דבר אחד הטריד את אורן, שחזר לטפל במכלאה׃ הכבשה היתה מאבדת ממשקלה, אמנם אט-אט - עשרה גרם, חמישה - אבל בהתמדה.

איבוד המשקל היה תופעה מוזרה אצל כבשה בעלת מזג עליז כל-כך, שמשי, פסטורלי. אולי גם היא לא היתה מאושרת בחייה במחיצת לאטרו? בליל אוקטובר אחד נשאר אורן מאוחר במשרד גן-החיות, כדי לטלפן לגן-חיות אמריקאי בעניין הנמר. קרוב לחצות יצא מביתן המשרדים והלך אל המכלאה. זו היתה הפעם השנייה שסייר בין הכלובים באותו הלילה. הגן חי בלילה חיים מסתוריים. הוא נזכר בילדותו ובנעוריו, כשהיה קורא על ג'ונגלים, מטפל בעכברים לבנים ובצבים, וגם לטאה ושני נחשים היו לו. הוא נעצר ליד המכלאה. הכבשה ישנה. לאטרו הבחין בו מייד וקרב אליו. לפי צדודיתו נראה הזאב שמן כפליים משהיה כשפגש בו לראשונה בנמל-התעופה. עיניו הבריקו לרגע. אורן שירבב את ידו וליטף את ראש החיה. לאטרו נהנה, כמו כלב, אחר-כך שב לפינתו. אולי הוא היצור החכם והעצוב ביותר, הזאב, אמר אורן בליבו. שמי הלילה של ירושלים ניטו מעליו, סגרו על גן-החיות, על המכלאה ועליו כמו פעמון זכוכית אפלה. ריחות הג'ונגל, קולות הג'ונגל? הפסדת, קוליה, אמר לעצמו, הפסדת, ואין זה נעים להפסיד. הוא נשאר ליד המכלאה עד שבאו העובדים הראשונים. בפעם הראשונה בכל שנות עבודתו שם לב לציפורים המתעוררות בעצי גן-החיות או עולות מבין השיחים, בנות-החורין המכונפות שבין האסירים. עדת עפרונים עופפה בין התאים והכלובים, מצייצת את ה"וי-וי-אוּ" שלה בסלסולים שונים, כמחקה את הציפורים האפריקאיות הקטנות. כמה עפרונים עברו מעליו, כתמים כתומים על בטניהם כמו סימני הלידה שעל זרועו. פשושים נחתו ליד מכלאת הפילים ונכנסו פנימה, מקפצים ליד הפילון, אחר-כך נעלמו מאחורי חבילת שחת. ציפורים רבות, שמעודו לא שם ליבו אליהן, התעופפו בגן-החיות, מטיילות בשביליו ובין החיות.

שבועיים לאחר אותו בוקר הגיעה משלחת מטעם גני-החיות של הולנד ובה זואולוגים מאמסטרדם. דוקטור ברונר קיבל את המשלחת בכבודו ובעצמו, ואף דאג לשכנם במלון 'המלך דוד'. הוא ציווה לנקות את מכלאת החזון, ובלילה העבירו שני עובדים את לאטרו ואת הכבשה למקומות שונים - את הזאב לכלוב ששהה בו עד הקיץ חתול-מדבר, ואת ג'ילדה למחסן קטן. במחסן הזה היו במקרה שני שקים של גרעיני חיטה, שנועדו לציפורים, וג'ילדה, שמיעטה לאכול כשהיתה במכלאה עם לאטרו, נתקפה בבולמוס של רעב. איכשהו הצליחה לפרום את השקים ובלעה כמעט חצי שק תבואה. לשווא הזעיקו וטרינרים מהעיר ואת הבחור מהקיבוץ שטיפל בה קודם בפינת-החי. ג'ילדה הזיעה מאוד, עיניה נעשו מזוגגות יותר ויותר, והיא נפחה את נשמתה בלי תלונה.

למחרת לא בא דוקטור ברונר למשרדו. בביתו לא ענו לטלפון. כיוון שההולנדים היו צריכים לבוא לגן-החיות אחרי הצהריים, נסע אורן לאבו-טור והביא משם כבש שמשקלו כשמונים קילו, כבש עצום, שנראה כמו מתגושש. הכבש היה רגזן וקודר. אורן דימה לראות איזה לעג בעיניו של לאטרו. היה משהו מגוחך במראה הזאב והכבש׃ שתי חיות מגודלות ולא שמחות משוטטות אנה ואנה במכלאה המבהיקה מניקיון. אבל ההולנדים לא צחקו, הם התפעלו מן התצוגה, התפעלות מתונה, כמבוגרים הנהנים מתעלולי ילדים משולהבים ותמימים. תגובתם מצאה חן בעיני קלמן אורן המנוסה, אבל פגעה מעט באדישותה בקוליה שישקוב, הילד עם העכברים הלבנים מהאונייה 'רוּסלאן'. עובדי גן-החיות הזמינו את ההולנדים לארוחה במשרדו של המנהל, שעל מחלתו הצטערו האורחים עד מאוד.

משעה זו חל שינוי גדול בדוקטור ברונר. הוא נעשה שתקן, וקולו הרם כמעט לא נשמע עוד במשרדי גן-החיות. מצעד המכובדים שבאו לבקרו דלל מאוד. בעצם היה אורן צריך להיות מרוצה מכך׃ הוא אמנם עוד התכתב בעניין הנמר, אבל היה ברור שדוקטור ברונר אינו מזדרז להקים את מכלאת החזון השנייה, עם הנמר והגדי. אורן אמנם לא העז להעלות שוב את רעיון השובך הסלעי עם אלפי הקינים, כי ידע שהדבר יכאיב מאוד למנהל, אבל זמנו הפנוי התרבה עכשיו. הוא היה יכול לבקר לעיתים קרובות יותר אצל רימונה ואף לצאת איתה לים, לחוף אשקלון, שם הרבה לשחק עם בנה ואף הרשים את הבנות במשחק כדורעף. אבל אלה היו ימי השמש והחום האחרונים. החורף קרב. לאטרו עטה אט-אט את פרוות החורף שלו, שערותיו התארכו, ורעמת הצוואר הפראית שדמתה לברדס של מכשפה גדלה מאוד. הכבש נעשה עצבני וחסר מנוחה. פתאום החלו לקרות בגן-החיות כל מיני מקרים קטנים. תחילה נשך חתול-המדבר את ידו של ברוך, שעה שהלה בא להאכילו. החתול זינק עליו ונעץ את שיניו בבשר זרועו. ברוך היה מתהלך בתחבושת גדולה שהיתה מושכת את עיני המבקרים, כי על המקרה כתבו כמובן בעיתון - תהילתה של מכלאת החזון הפכה את גן-החיות לנושא חדשותי. אחר-כך שוב אירע משהו׃ אחד הפועלים החדשים שהיה מטפל באריות וקצת פחד בגלל פציעתו של ברוך, נבהל פתאום מאיזו תנועה סתמית של אחת הלביאות והיכה אותה בידית העץ של הקילשון שבידו. זו לא היתה מכה חזקה, והלביאה נמלטה בנהימת תלונה קצרה. אבל בתנופת ידו פגע העובד בעצמו, בשוק רגלו השמאלית, מקום שמעטים בו העצבים. תחילה לא חש כלום, אך כעבור דקות מספר התחיל להתפתל מכאבים. את מידת השליטה העצמית שדרש דוקטור ברונר מעובדיו עדיין לא סיגל לו. צעקותיו נשמעו בכל גן-החיות, מעוררות תמיהה ובהלה בלב המבקרים ואי-שקט בחיות.

בפברואר היה אורן אמור לקבל העלאה במשכורתו, אבל דוקטור ברונר לא אישר שום העלאות. עכשיו היה בא לגן-החיות קודר ומחפש תואנות לריב. הוא חדל כליל להיפגש עם המכובדים והנדבנים, ושוב לא דיבר על התרגומים החדשים של יצירת המופת שלו בעלי-החיים בתנ"ך, אף לא התייעץ עם עובדיו כשקיבל מכתבים מאגודות ביבליות שונות, וסירב לשמש כיועץ ליפנים, שהתעתדו להוציא ספר מפואר על הטבע בתנ"ך.

דוקטור ברונר כעס, חרון-אפו הטיל מורא על העובדים ובעלי-החיים. כשהיה עובר ליד המכלאה, לא ציחצח עוד במטפחת את לוחית הנחושת עם הכתובת.

עד שאירע דבר גרוע אף יותר. בדרך-כלל נהנה הדוקטור ברונר מאיזו אהדה עמומה של הדתיים ואף של החרדים. אך כשהוכנס למכלאה הכבש השלישי, פשטה בירושלים השמועה שגדולי הרבנים אינם רואים את מפעלו בעין יפה. אחד הרבנים הידועים, הרבי מפְּשֶמישְל, שסיפרו לו על גן-החיות התנ"כי, אמר "גאָט'ס בוך אילוסטרירט מיט חיות?"

שמועה זו הגיעה לאוזני הדוקטור ברונר. תוקפנותו הקודמת שבה וניצתה בו, והוא אמר לעיתונאי ממעריב כמה מילים על בורותו הגאה של הרבי מפּשמישל ועל חוש ההומור העלוב שלו. ואז ציירו כמה אברכים כתובות נאצה על שער הכניסה לגן-החיות. דוקטור ברונר הגיב על כך ברדיו׃ "מעל גלי האתר רצוני לומר לכם..." אבל שיבתו של מזגו הקודם פגה חיש מהר. מחדרו בקעו לעיתים אנקות חנוקות, עור פניו הצהיב, והוא בירך את אורן ב"שבת שלום" באמצע השבוע.

בסוף פברואר השתוללה בירושלים סערה נוראה, עקרה עצים בחצרות הבתים והעיפה גגות. בעת הסערה נגח כנראה הכבש באחוריו של הזאב, מפחד או ממבוכה, ומה שעשה אז לאטרו קשה היה להבין, כי עקבות רבים מדי היו בבוץ הדק. אולי הועף הכבש אל המזבח ונתקע בינו ובין המעקה, שלידו עמדה באותו לילה מריצה ובה מוטות ברזל חלודים ואדמה שהוצאה מאחת המכלאות של האיילים. למחרת הפציעה שמש חיוורת מבין העננים הנמוכים. הכבש לא חדל להתחכך בישבנו, בצלעותיו ובראשו. לאטרו נראה איום. ראשו היה מנומר מכתמי דם קרוש, ופרוות החורף שלו, פרוות הערבות, השלגים, היללות הירחיות, היתה אדומה מדם אף היא. כל פצעיו היו שטחיים. אבל לכבש לא הועילה שום תרופה. תחילה חשב אורן שאיזו חיה התגנבה אל המכלאה, אחר-כך החל לחשוד שנכנס אליה אדם. קשה היה לקבוע איך נפצע לאטרו. הזאב היה זועף מאוד ותוקפני, אך משנכנס אורן למכלאה נרגע מעט, לועו נסגר, ואפילו שערו הסמור שב ושקע. אבל ליבו של אורן ניבא לו אסון׃ כך, רוגע וכנוע, נראה לאטרו חולה מאוד, עומד למות. ואכן למחרת בבוקר מצאו אותו מת. טטאנוס, היה כתוב בדו"ח על מותו. אבל בגן-החיות פיקפקו בסיבות פשוטות שכאלה למות הכבש והזאב.

כששמע זאת דוקטור ברונר, לקה בהתמוטטות עצבים חמורה, שסימניה היו כסימני שבץ. הוא הובהל לבית-החולים, ואחר-כך הועבר לבית-מלון לנוח שם שבועיים ימים. עכשיו ניהל אורן את גן-החיות והיה מבקר כל יום אצל מנהלו. מאמר לעגני של איש צעיר בעיתון הארץ זיעזע מאוד את דוקטור ברונר, והוא ביקש חופשה ללא תשלום מגן-החיות שהקים, מפעל שנועד להיות יד לזכרו. אורן עזר להעביר את דוקטור ברונר לביתו, ובערב ישב בחדר האורחים הגדול שלו, מביט באֶקס-ליבּריס המהוללים של מנהל גן-החיות התנ"כי׃ גולגולת שחורה וסביבה כתוב׃ "מאֵרה על ראש החומס". חמש-עשרה שנה! כמה השתנה קולו של הדוקטור בחודשים האחרונים. קולו היה תמיד רם וצורמני קצת, אבל היתה בו בהירות רבה וצליל קליל של חוש הומור, של אדם חזק ונמרץ, שהחיות היו עדיפות בעיניו מתעלולי בני-האדם. עתה היה קולו צרוד ממש, גס משהו, חסר גוון, והפינוק העצמי נעלם מהשי"ן שלו, גזה גם האלימות המדודה שהיתה חבויה ברי"ש, שני צלילים שבהם אולי חיקה דוקטור ברונר את משה דיין, זאב המדבר.

"ברוך סיפר לי שאמרת כי ברית בין כבש לזאב לא תקום לעולם, ואם תקום, לא על-פיה ייפול דבר. צר לי, אורן, שגם אתה חובר אל אויבי. מותו של הזאב ומות הכבשים אינם אלא מקרה, מקרה גרידא. אינני צריך להזכיר לך כיצד זה מתו אצלנו כל הקופים שקיבלנו מהודו, ואיך היה מותם מוזר לא פחות מהמיתות האלה. אולי צריך להביא בחשבון שיש מכלאות או כלובים שדבק בהם איזה מזל רע. אנשים יוצאים נגד עצם הרעיון, עצם המיון והסיווג, נגד עצם רעיון גן-החיות התנ"כי, ובזכות זה הם חושבים את עצמם לאנשים נאורים עד מאוד, אבל אין הם מבינים שמיון וסיווג הם-הם אות הנאורות, אם יורשה לי להתבטא כך. העברים הקדמונים, היוונים, הערבים תמיד היו ממיינים ומסווגים. והסינים. מפעם לפעם מתקוממים בני-אדם נגד הבחנות כאלה, נגד הסיווג, כשם שהתקוממו נגד לינֵיאוּס, רשָּמוֹ של אלוהים. ואשר לרבי מפשמישל, הרשה לי לגלות לך, אורן, שמאחורי האבהות והתום, שעטופים בהם דבריו, מסתתר אדם בעל משוא-פנים בלתי-נסבל׃ יש לי מכתב ששלח אלי יד ימינו ביום הסרת הלוט ממכלאת החזון, מכתב מלא שבחים ומתק-שפתיים. והאיש הצעיר שכתב נגד רעיונותי בעיתון הארץ לומד עכשיו לבחינות הבי-איי שלו באוניברסיטת תל-אביב, ואילו לי יש שני דוקטורטים מאוניברסיטאות מכובדות לא פחות, הא, הא! גם אני יודע מה זה 'טאבּלוֹ ויוואן' (ולא ויוואנט, כמו שכתב) וגם אני יודע מה הם סמל ואלגוריה. ואין בכל זה דבר פְּלֶבֵּאי או זעיר-בורגני! אם אמנם יש בזה משהו, הרי מזכיר הדבר שעשועי טרקלין. והאמן לי שהאלגוריה בהצגות כאלה נאה יותר מן האלגוריה הספרותית׃ בספרות אין היא אלא סימן לגלוּת, לגלות מארץ, מהעולם. ומדוע זה לועג האיש הצעיר לעצם הרעיון של גן-החיות התנ"כי? אנחנו חזרנו אל ארץ התנ"ך, שדורות על דורות לא היתה לבני עמנו אלא מארג של מילים ומושגים המפורשים בידי חז"ל, בידי רש"י והרמב"ם... איזו בורות, איזו אי-הבנה, איזה חוסר נדיבות! לעולם לא אשלים עם יחס שטחי שכזה, פוגע. אי-צדק גדול נעשה לי, עוול משווע..."

כמנהל זמני לגן-החיות נתמנה מגן דרורי, שהיה מתלמד בגן-החיות של אמסטרדם. הוא ביטל את רעיון המכלאות המיוחדות והגיב בתמיהה על הצעתו של אורן לבנות את שובך היונים הסלעי. אורן ביקש שתינתן לו לוחית הנחושת, והמנהל החדש נעתר לבקשתו.

עם בוא המנהל החדש השתנה המזל. החיות נרגעו וכן גם רוחות העובדים. יום אחד, כשבא אורן אל דוקטור ברונר, מצא אצלו את האב יאסני. מראה הדוקטור היה טוב יותר, הוא שב לשתות קפה ולעשן ותיאבונו חזר אליו מעט-מעט. אבל קולו השתנה עוד יותר. עתה דיבר בקול נמוך ובהיסוס ניכר. לפליאתו של אורן, הביע ברונר איזו חרטה לא ברורה. האב יאסני, שהיה בו משהו מן האינקוויזיטור, חקר אותו ארוכות כדי לבחון את כנותו. הישועי, שתמיד ראה במכלאת החזון קיטש רוחני, בא לבסוף על סיפוקו, כשהביע דוקטור ברונר חרטה.

"פּוֹסֶסוּס אַ דֶמוֹנֶה ליבֶּרָטוּס אֶסְט," אמר כשיצאו מביתו של דוקטור ברונר.
"זה בלטינית, נכון? ופירושו?" שאל אורן.
"האחוז בידי השד בא לידי שיחרור," תירגם לו האב יאסני, שגם לאחר שנים כה רבות, שלושים ושלוש, עוד לא התרגל לבורותם של הישראלים.

חודש מארס היה קר וגשום. הרוח הירושלמית החדה והאכזרית התפרצה לתוך כל חריץ בבגד, בקיר, בין החלונות ומסגרותיהם. העדרו של דוקטור ברונר פגע איכשהו באורן. עתה לא יכול עוד להתבדח עם ברוך על מנהלם העריץ׃ "מלך בגדאד וחורסאן... יחלוש גיבורים אדירים ויָרוֹעַ כבירים... הינד וסינד וסין וחיג'אז ותימן וסודאן לך ברך יכרעו!"

אולי הקור והרוחות ציננו את להטו של קלמן אורן. תנור הנפט הגדול אצל רימונה כהן נראה לו עתה כמקור חום דל - היו בו איזה אלם, תוכחה. מעגל החום היה קטן מדי, קלוש מדי. ואפשר שבחודשים המכריעים מנעה שתלטנותו של דוקטור ברונר את וידוי האהבה... יחיאל בחור, הצלם הרשמי של גן-החיות, איש הגלויות הצבעוניות ותצלומי האירועים הרשמיים, נמצא תמיד בביתה של רימונה כשקלמן אורן היה בא לשם. הילד חיבב את הצלם, שהיה מקפל לו ציפורים מנייר וכותב לו במחברתו׃ "עני יודא קתוב וכרוא, למע קולם עומרים לי שעני לא יודע לקתוב ולכרוא?" דבר שהיה מוציא צחוק רם ומאושר מגרונו של הילד. לא לו, היה אורן מקונן בליבו, לא לו חיוכה של רימונה, שפתיה הפשוקות מעט שהיה בהן שמץ התגרות, שיניה הנפלאות כפניני קרח צחורות באור הבוקר הצפוני.

באפריל קבע קלמן אורן את הלוחית בפרוזדור הצר של דירתו, בין המתלה למעילים לבין תמונת שני בניו האֵילתים, כשהיו בני עשר ותשע, לבושים כמלחים. נצנוצה הצנוע היה נוגה ונעים בשעות בין-הערביים.

 

שם הספר: 11 סיפורים
שם המחבר: דן צלקה

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה, ספטמבר 2004
מספר עמודים: 285
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
תצלום מאת מישל דוּפוֹ
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 77 ₪
מסת"ב 965-7120-45-4
דאנאקוד: 497-1051


שתפו ספר זה עם החברים