חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מצורפים שישה קטעים ראשונים.
קטע ראשון: בפתח הספר
קטע שני: פרץ קדרון: מבוא - תנועת הסרבנות בישראל
קטע שלישי: ישי מנוחין: כשלים מוסריים, הוגנות ומחויבות לערכים דמוקרטיים
קטע רביעי: סרחיו יאני: מכתב לשר הביטחון
קטע חמישי: מתוך פסק-דין כפר קאסם: פקודה בלתי-חוקית בעליל
קטע שישי: יוסף רז: על סירוב מצפוני ומרי אזרחי



בפתח הספר

כאשר ניגשתי ללקט את החומר לקובץ זה נתקלתי בקושי גדול. השאלה הייתה: היכן לחפש?

מראשיתה של תנועת הסרבנות המאורגנת פעלנו במינימום של משאבים, עם מעט כוח-אדם ועוד פחות כספים. כל מה שעמד לרשותנו הופנה למאמץ המיידי של מתן גיבוי ותמיכה לסרבנים וקידום המערכה הציבורית - נגד מלחמת לבנון, ובעיקר נגד הכיבוש. כל דבר אחר נראה משני.

מתוקף האילוצים לא שכרנו משרד, לא הרשינו לעצמנו להעסיק עובדים בשכר - הכל התנהל בהתנדבות, מהבית, באילתורים שונים ומשונים. כך למשל, קשרינו עם אוהדים בחו"ל התבססו על מכשיר פקס שנתרם לנו, ובאמצעותו שיגרנו מידע על הסרבנים הכלואים, ותרגום ההצהרות שמסרו בפני שופטיהם. "המסמך המקורי" בעברית לא היה אלא פתק שעליו נרשמו בחיפזון דברי האיש שעמד בעוד שעות ספורות להיכנס לכלא, והפתק - לעיתים נשמר, לעיתים לא. אין צורך לציין שלא היו תיקים מסודרים, ודאי שלא היה משהו דומה לארכיון. אין ספק שהרבה תיעוד חשוב אבד לנו. בוודאי חסר חומר משנות השבעים, לפני הקמת 'יש גבול', מהזמן שהסרבנות הייתה אקט אישי ללא גיבוי של תנועה מאורגנת. לנוכח מצב עניינים זה, נדרש מאמץ רב למצוא את החומר. כדי לאתרו היה הכרח לנבור בערימות לא מסודרות של ניירת, לחפש בגזרי עיתונות שנאספו באקראי, לעבור על פרסומים דהויים של 'יש גבול'. חלק גדול ממה שמופיע בקובץ זה מקורו בקרטונים חבויים במרתף זה או אחר.

מכאן שבקובץ קיימים חללים ריקים. חסרות הצהרות חשובות, בייחוד מהשנים הראשונות של תנועת הסרבנות. חלק מהסרבנים לא שמרו על קשר, ולכן היה קשה לעדכן פרטים אישיים מדויקים. לא בכל מקרה ברור אפילו מתי האיש נכלא, ומתי הוא מסר את הצהרתו.

מכל הטעמים הנ"ל יובן כי הקובץ שלפניכם אינו מתיימר להציג תיעוד מקיף וממצה לפי קריטריונים נוקשים, ועם הקוראים הסליחה. כמו-כן, עלי להתנצל בפני מאות הסרבנים שנכלאו - מספרם לאורך השנים מתקרב לאלף! - אשר לא נכללו בספר זה.

חשוב גם להדגיש שלא כל הסרבנים הגיעו לכלא. במקרים רבים - בעיקר בשלבים המאוחרים של מלחמת לבנון, וכן במהלך האינתיפאדה הראשונה - מפקדים רבים מאסו בהתמודדות עם גל הסרבנות. לא אחת קרה שמפקד יחידה ויתר על ההתמודדות עם הסרבן והעדיף להימנע מעימות עימו באמצעות פשרה כזו או אחרת. אך העובדה שאקט הסירוב לא הוליך אוטומטית לכליאה לא מורידה כהוא-זה מערכה ומשמעותה של הצהרת סירוב שנמסרה בידיעה הברורה שהיא עלולה להביא בעקבותיה עונש חמור. להערכתנו הזהירה, מספרם הכולל של הסרבנים בפועל - בין אלה שנכלאו ובין אלה שנפטרו מעונש - מגיע לכארבעת אלפים. מכאן שהסרבנים המיוצגים בקובץ אינם אלא אחוז זעיר מתנועה רחבה. אך עם כל מגרעותיו וחסרונותיו של הקובץ, יש בו, ובמסמכים האישיים והתנועתיים הכלולים בו, כדי להציג תמונה מגוונת של תופעה ישראלית ייחודית: תנועת הסרבנות, המורכבת מיחידים רבים-רבים, כל אחד אשר מטעמיו, מהביוגרפיה הפרטית ומתוקף אישיותו, הגיע לרגע המכריע כאשר אמר: "עד כאן ולא יותר!"

אלה תרמו תרומה מכרעת להצלת כבודה של החברה בישראל.

פ. ק.
ירושלים, ינואר 2004



פרץ קדרון
מבוא: תנועת הסרבנות בישראל

פרץ קדרון נולד בווינה בשנת 1933, ועבר עם משפחתו לאנגליה חודשים אחדים לאחר כיבוש אוסטריה על-ידי הנאצים. עם סיום לימודיו בבית-הספר התיכון עלה לישראל, במשך עשרים שנה היה חבר קיבוץ זיקים. מאז 1974 חי בירושלים ועובד כמתרגם, עיתונאי ופרשן רדיו עצמאי. קדרון, שהיה סרבן במילואים, הוא חבר בקבוצות הפועלות נגד הכיבוש ובעד זכויות-האדם, פעיל ב'יש גבול', ומטפל בקשרים הבינלאומיים של הקבוצה.

נתקלתי לראשונה בסרבנות הסלקטיבית בפריז ב-14 ביולי 1951, כאשר זכיתי לחזות במצעד המפלגה הקומוניסטית הצרפתית לכבוד יום הבסטיליה. היה זה מפגן אדיר עם רבבות משתתפים שכבשו את הבירה הצרפתית. נושא מרכזי במפגן היה ההתנגדות למלחמה הקולוניאלית שצרפת ניהלה באותה עת ב"הודו-סין" - וייטנאם, לאוֹס וקמבודיה דהיום - והרחובות הידהדו את הסיסמה: Paix au Vietname, lib?rez Henri Martin! ("שלום בווייטנאם, שחררו את אנרי מרטן!"). אותו אנרי מרטן, סמל בצי הצרפתי, היה כלוא ב"עוון" סירובו לצאת ל"הודו-סין" כדי להשתתף במסע הדיכוי נגד העם הווייטנאמי. סירובו של מרטן הפך לסמל ולדגל של ההתנגדות למלחמה הקולוניאלית, אך למרות שזכה לאהדה רבה בצרפת בשל מחאתו, לא עורר תנועה רחבה של סרבנות בצבא הצרפתי.

הסרבנות הסלקטיבית - רעיון מהפכני
זה שלושים שנה ויותר ש"הסרבנות הסלקטיבית" מהווה את חוד החנית של תנועת השלום הישראלית, והיא ממשיכה להוביל את המאבק נגד הכיבוש, בזכות הדוגמה האישית של הסרבנים ונכונותם לשאת במחיר האמונה. תנועת הסרבנות, כתנועה מאורגנת, גם מהווה חידוש בקנה-מידה עולמי - כלי רב-ערך במאבק נגד המיליטריזם בכל ארץ וארץ.

בסרבנות כשלעצמה אין חידוש. אין כמעט צבא בעולם שלא היו בו חיילים אשר מתוך נאמנות לצו מצפונם, סירבו למלא אחר הוראות בלתי-מוסריות או בלתי-חוקיות. לרוב היו אלה מחאות של יחידים: ספונטניות וללא גב ציבורי רחב. חיילים אשר נהגו כך נענשו - היו אף שהוצאו להורג - אך היו גם כאלה שסירובם הצית את אש המרד.

הסרבנות הסלקטיבית קמה בישראל - והפכה לתנועה מאורגנת ורציפה - מתוך אילוצים של מצב פוליטי ואווירה ציבורית. עד למלחמת 1967 היווה השירות הצבאי מוקד לקונצנזוס כמעט מוחלט. האתוס הלאומי - אצל האוכלוסייה היהודית - גרס שבהיות ישראל "מדינה קטנה מוקפת אויבים", על כל אדם המסוגל לכך למלא את חובתו בהגנה עליה. על כך כמעט לא היו עוררין (מלבד מקרים ספורים של פציפיסטים המסרבים באופן מוחלט לשאת נשק או לשרת בצבא).

המצב השתנה עם הכיבושים של מלחמת 1967, אשר הוסיפו למשימות של צה"ל את מטלות האחזקה והשיטור של "השטחים המשוחררים". מנהיגי המדינה והצבא הפיצו - אולי בתמימות - את ההבטחה כי צה"ל יהיה "כובש נאור", אשר המסורת ההומאניסטית של העם היהודי תחייב את חייליו להתייחסות הוגנת אל האוכלוסייה הנתונה לשליטתם. באותו זמן גם רווחה האמונה שהכיבוש יהיה קצר-ימים, כי השטחים אינם אלא "קלפי מיקוח" לקראת הסדר שלום עם מדינות ערב. מעטים העלו בדעתם שהכיבוש יימשך עשרות בשנים.

לא עבר זמן רב והתברר כי הכיבוש מתמשך וכי הוא רחוק מכל "נאורות", וחוגים שונים בשמאל התארגנו לפעול לסיומו. נגד מעשי הדיכוי והנישול כלפי הפלסטינים התקיימו פעולות מחאה, הפגנות ונסיונות לשכנע את דעת הקהל.

המאמץ נוהל בלהט רב, אך במהרה התגלתה סתירה כאובה. רבים מהפעילים נגד הכיבוש היו בעצמם גברים יהודים בגיל המילואים, אשר מצאו עצמם במצב אבסורדי: במשך אחד-עשר חודשים בשנה הם מקדישים מזמנם ומרצם למאבק נגד הכיבוש, ואילו בחודש השנים-עשר הם מוצאים עצמם במדים, עם נשק ביד, מוצבים לשרת ולקיים את אותו משטר כיבוש! הפרדוקס הזה יצר דילמה מוסרית ופוליטית שלא נתנה מנוח. מצד אחד, לא היה ערעור על עצם השירות הצבאי, אשר שמר עדיין על מעמדו המקודש בעיני הציבור; מצד שני, אנשים בעלי מצפון נקלעו לתפקיד הקלגס - תפקיד שאינו מתיישב עם השקפת עולמם הבסיסית ביותר.

האילוץ הכפול הזה הוא אשר הוליד את השילוב הייחודי של "סירוב סלקטיבי", כלומר נכונות להמשיך לשרת בצבא בכל התפקידים - זולת אלה הקשורים במשטר הכיבוש. הרעיון היווה בראש ובראשונה פיתרון פרגמטי. הדיונים הנרגשים בין פעילי שי"ח וארגוני שמאל אחרים נסובו על הצד הפוליטי-הסברתי של מעשה כזה, ולא העמיקו למשמעותו הפילוסופית הרחבה יותר. אך גם במישור הפרקטי הייתה התלבטות קשה באשר להשפעה האפשרית של צעד נועז כזה. הוויכוחים בעד ונגד נמשכו חודשים, ללא הכרעה ברורה. לבסוף, אחדים החליטו לא להמתין להחלטה רחבה יותר: יצחק לאור ויוסי כותן התייצבו לשירות מילואים והודיעו למפקדיהם כי הם מסרבים לשרת בשטחים הכבושים. השניים נשפטו למחבוש צבאי, והידיעה בדבר צעדם ה"חריג" עוררה תדהמה וזעם בציבור ובתקשורת. שניים אלה לא היו היחידים: גיורא נוימן, גדי אלגזי ואחרים, לא רק סירבו, נשפטו והיו למוקד של התעניינות ציבורית ותקשורתית; במבט לאחור אין ספק שכל אלה היו פורצי דרך. בין הבודדים - מחוץ לחוגי השמאל הרדיקאלי - שגילו את האומץ והתבונה לתמוך בגלוי בסרבנים ייזכר לטוב פרופ' ישעיהו לייבוביץ', אשר ראייתו החדה הבחינה כבר אז באיום המוסרי-פוליטי הגלום במשטר הכיבוש.

מחאתם של הסרבנים הראשונים עודדה אחרים ללכת בעקבותיהם, אך במספרים קטנים, ללא גיבוי ציבורי מאורגן. התקשורת זעמה על הסרבנים, ואפילו חוגי השמאל הרחב הביעו כלפיהם הסתייגות ואף ביקורת חריפה, שהתבססה על סידרה של טענות פוליטיות-משפטיות. המבקרים טענו שהסרבנות רק תקומם את דעת הקהל הרחבה, וכך תחבל במאבק נגד הכיבוש. הם טענו גם שהסרבנות תביא לפוליטיזציה של הצבא, אשר שמר עדיין על מראית עין של "א-פוליטיות". הם הוסיפו שהפרת חוק על-ידי מתנגדי הכיבוש מכשירה את הדרך לחריגות ומעשים בלתי-חוקיים מצד תנועת ההתנחלות, אז כבר בראשית צעדיה. (כאילו אנשי 'גוש אמונים' היו זקוקים להכשר מוסרי או משפטי מצד שמאל להתנהגותם הנפשעת...).

"מכתב המאה" - יוזמת הסירוב הקולקטיבית הראשונה בתולדות מדינת ישראל - נמסר ללשכת ראש הממשלה ב-21 באוגוסט 1978 (כארבע שנים לפני פרוץ מלחמת לבנון), תוך כדי המשא-ומתן על שלום עם מצרים. ממשלת בגין התעקשה אז על הוצאתן של ההתנחלויות מההסכם הכולל, וקבוצת היוזמים (יוסף גרודזינסקי, נעם זיו, יוסי זעירא, ינון כהן, סיני פתר, שלמה פרנקל ואחרים) ניסתה להחריף את המחאה הציבורית וליצור בדרך זו לחץ על הממשלה. למעלה מ-100 אנשי מילואים בדרגות שונות חתמו על המכתב. "זרעו סערה, קצרו סופה," כתב עליהם אז בועז עברון בידיעות אחרונות. קולו היה בודד אמנם, כי הממשלה, המפלגות הגדולות, העיתונות, ובמיוחד תנועת "שלום עכשיו" גינו את "מכתב המאה", אלא שבמעשה זה נטמן זרע ראשון לסירוב קבוצתי בישראל.

בראשית שנות השמונים, במקביל לנסיגה מסיני אך כאשר לא נראה באופק קץ דומה לכיבוש בשטחים הפלסטיניים (שכבר התקיים עשור וחצי), החלו בחוגי השמאל דיונים נרחבים יותר בניסיון לגבש תנועת סרבנים מאורגנת. הדיונים היו בעיצומם בעת שצה"ל פלש ללבנון ביוני 1982, והאילוץ המיידי דחק הצידה לזמן-מה את נושא השטחים הכבושים לטובת המאמץ לעצור את הלחימה בלבנון. כך באה לעולם תנועת 'יש גבול'.

התנועה פתחה בהחתמה על עצומה נגד הפלישה, ואספה חתימות של כ-3,000 אנשי מילואים המתנגדים לשירות בלבנון. כאשר הופיעו מקרים ראשונים של סרבנות, התנועה התארגנה לתת פירסום וגיבוי למחאתם. מעגל הסירוב התרחב בהתמדה. ככל שהצבא הרבה לכלוא סרבנים, העונש פעל כבומרנג, ומספר הסרבנים גדל, בייחוד אחרי הטבח בסברה ושתילה, וככל שהתברר ששפיכות הדמים היא ללא תכלית וללא תוחלת.

כבר מראשית הדרך פתחו חברי 'יש גבול' בפעילות נרחבת, החל בחלוקת כרוזים לחיילים וצעירים בגיל הצבא, וכלה במשמרת המסורתית ליד הכלא הצבאי, כביטוי של תמיכה וסולידריות עם הסרבנים הכלואים. נוסדה קרן 'יש גבול' על-מנת להושיט סיוע כספי צנוע למשפחות של סרבנים כלואים אשר נשארו ללא אמצעי קיום בשל המאסר (את המשכורת האזרחית הפסידו בהיותם מגויסים, ומענק הביטוח הלאומי עבור שירות המילואים נשלל מהם בשל מאסרם.)

במקביל לפעילות השוטפת, שכללה גם הוצאת עלוני הסברה ו"דפי עמדה" לחלוקה בין חיילים ובציבור הרחב, הוחל גם בניסיון לחשוב יותר לעומק על המשמעות הרחבה של הסרבנות הסלקטיבית. הקובץ גבול הציות בעריכתם של ישי ודינה מנוחין, שיצא לאור ב-1985, ריכז מאמרים של הוגים ישראלים וזרים, אשר ביססו את רקעה הפילוסופי-ערכי. כעבור חמש שנים יצא גם על דמוקרטיה וציות, בעריכת ישי מנוחין, אף הוא אוסף מאמרים פרי עטם של אנשי-רוח מהמובילים בארץ ובעולם, שירדו לשורשיה של מחאה זו. הרוח הכללית של הקבצים העלתה על נס את הסרבנות, לא כמעשה של פריקת עול אנרכיסטית - כטענת מתנגדיה - אלא דווקא כביטוי של מחויבות חברתית ברמה העילאית, כאשר היחיד לוקח על עצמו לא רק את האחריות למעשיו-הוא, אלא גם - ואולי בעיקר - את החובה המוסרית להתנגד באופן פעיל ואישי לעוולות הנעשים על-ידי החברה שבה הוא חי.

במלחמת לבנון (1984-1982) נכלאו 168 סרבנים, חלקם יותר מפעם אחת. מספר הסרבנים בפועל היה גדול בהרבה ממספר הנכלאים, אך במשך הזמן, ככל שגדלה בציבור ההתנגדות למלחמה, כך גם בצבא פחתה ההתלהבות הראשונית, ומפקדים רבים התחמקו מהענשת הסרבנים. אין מידע מבוסס על המספר הכולל של הסרבנים, אך סביר להניח שהוא הגיע למאות רבות. אליהם יש להוסיף אולי את חיילי "החטיבה שלא גויסה" - כפי שנמסר, מתוך חשש המפקדים שמספר הסרבנים בשורותיה יהיה רב במיוחד.

עם תום הקרבות בלבנון ירד מאוד מספר הסרבנים, וגם פעילות 'יש גבול' הצטמצמה. אך בספטמבר 1987 החלו פעילי התנועה ביוזמה חדשה: החתמת אנשי מילואים על הצהרת סירוב לשרת בשטחים הכבושים. כעבור חודשיים פרצה האינתיפאדה הראשונה, והתנועה שבה לפעילות מלאה עם הפגנה ליד מחסום ארז בהזדהות עם עופר כסיף, הסרבן הראשון באינתיפאדה זו. אחריו באו רבים, ומספר הנכלאים התקרב ל-200, למרות שגם כאן חזרה התופעה של מפקדים רבים המתחמקים מעימות עם הסרבנים ומעדיפים לוותר על ענישה. גם הפעם, מספר הסרבנים בפועל עלה בהרבה על מספר הנכלאים. בראשית שנות התשעים, עם שוך האלימות, ועם סימנים ראשונים של נכונות מצד שלטונות ישראל לחפש מוצא מדיני מהעימות עם הפלסטינים - החל בוועידת מדריד ועד להסכמי אוסלו - שוב פחת מספר הסרבנים, והיו שחשבו שתנועת הסרבנות מיצתה את עצמה.

אך כידוע, "תהליך השלום" התגלה כמעשה רמייה, ובספטמבר 2001 פרצה האינתיפאדה השנייה - "אינתיפאדת אל-אקצא". ושוב, מסע הדיכוי שהופעל נגד האוכלוסייה הפלסטינית עורר גל של סרבנות. אך זה היה יותר מחזרה על תרחיש ידוע. תנועת הסרבנות לבשה אופי חדש ונרחב.

החידוש החל עם "מכתב השמיניסטים", שבו הצהירו צעירים המצפים לגיוסם כי לא יטלו חלק בלחימה נגד הפלסטינים. מכתבים כאלה כבר נשלחו בעבר - הראשון עוד ב-1970, כאשר גולדה מאיר הכשילה מהלכי שלום עם מצרים. החידוש הפעם היה ברוחב התמיכה. במקום עשרות בודדות של חותמים על מכתבים קודמים, הפעם הופץ מכתב בחתימתם של 62 צעירים, והמספר גדל עד לכ-300! לא עבר זמן רב וצעירים נשלחו לכלא לאחר שהודיעו בהגיעם לבסיס הקליטה והמיון כי הם מסרבים להתחייל ל"צבא הכיבוש".

אחרי השמיניסטים באה קבוצה של אנשי מילואים שחזרו מהשירות בשטחים הכבושים בינואר 2002 והתיישבו לחבר את "מכתב הלוחמים" המצהיר על סירוב להוסיף וליטול חלק בדיכוי. מכאן צמחה קבוצת סירוב חדשה - 'האומץ לסרב', אשר הגדילה את מספר החותמים המקוריים - חמישים ושניים - פי עשרה. במקביל ל'אומץ' פעלה גם קבוצה 'פרופיל חדש', אשר הרחיבה את המאבק הפמיניסטי שלה למסע אנטי-מיליטריסטי כולל, לרבות התמיכה בסרבנים. כמו-כן, אין לשכוח את הסרבנים הדרוזים, שמתנגדים זה זמן רב לחובת הגיוס החלה עליהם, בניגוד לשאר הפלסטינים אזרחי ישראל.

כך, אחרי שנים רבות שקבוצת 'יש גבול' לבדה נשאה את נס הסרבנות, תנועת הסירוב התרחבה לחצי תריסר מסגרות וקבוצות, כל אחת עם דגש מעט שונה ומיוחד משלה. "קהילת הסרבנים" התגוונה והתרחבה. עד קיץ 2003 מנו הסרבנים - בין אלה שכבר סירבו בפועל ובין אחרים המחויבים לסרב אם וכאשר ייקראו לשרת בשטחים הכבושים - הרבה מעל לאלף איש!

האינתיפאדה השנייה גם ראתה שינוי ביחסה של ההנהגה הצבאית כלפי הסרבנים. כשם שהצבא התכונן ארוכות וביסודיות לעימות עם הפלסטינים - ויש יסוד לחשד שהאלימות לא הייתה יוזמה פלסטינית, כפי שנהוג לטעון, אלא נבעה מהתגרות מחושבת של הממסד הפוליטי-צבאי בישראל - כך נראה שהושקעה מחשבה בקידום פני הסרבנים. בפעם הראשונה לא השאירו בידי המח"טים והמג"דים את ההחלטה כיצד "לטפל" בסרבנים. לפי כל הסימנים היו הנחיות מלמעלה, שהביאו למדיניות אחידה בכל היחידות. כך, בשנה הראשונה לאינתיפאדה מיעטו מאוד בהענשה. בתקופה זו עברו כארבע-מאות איש ב"קו החם" של 'יש גבול', ורובם הגדול אכן סירבו. אך למרבה הפלא, לא נכלאו אלא כשלושים וחמישה! ברוב המקרים המפקדים גילו רוחב-לב וסלחנות: מי שהכריז על סירוב הוצב בתפקיד אחר, או נשלח הביתה "למחשבה נוספת". בתקופה זו נראה שהצבא עושה ככל יכולתו להעלים ולהשכיח את תופעת הסרבנות, כנראה כלקח ממערכות קודמות, כאשר דווקא כליאת הסרבנים, והפרסום שבא בעקבותיה, דירבנה ועודדה את הרחבת השורות.

אך סבלנות הצבא לא הייתה בלתי-מוגבלת, והוויכוח הציבורי שפרץ בתחילת 2002 בעקבות "מכתב הלוחמים" הביא לתפנית של 180 מעלות במדיניות. מקו של איפוק מירבי עברו המפקדים באחת - ככל הנראה שוב על-פי הנחיות מגבוה - לענישה מאסיבית. בחודש אפריל 2002 (בעת מבצע "חומת מגן") נכלאו לא פחות משבעים סרבנים. זה היה מספר ללא תקדים.

גם ה"שמיניסטים" זכו לנחת זרועו של הצבא. כאשר מאסרים חוזרים לא הצליחו לשבור את רוחם של המסרבים להתחייל, הופעלו נגדם אמצעים חריפים יותר, וקבוצה ראשונה (חגי מטר, מתן קמינר, אדם מאור, שמרי צמרת ונועם בהט) הובאה בפני בית-דין צבאי - מהלך שהצבא נזהר מפניו עד כה, כאשר עונשי מאסר הוטלו אך ורק בהליך משמעתי. כשם שביחסם לפלסטינים, ראשי הצבא אינם מכירים אלא אמצעים אלימים, כך גם כלפי הסרבנים הם אימצו קו כוחני. הפרקליטות הצבאית, המגלה סלחנות והעלמת עין כלפי חיילים המבצעים פשעים נגד אזרחים פלסטינים, נוהגת קשיחות כלפי סרבני השטחים, בניסיון לשבור את תנועת הסרבנות. חמשת הצעירים שילמו על סירובם ללבוש את המדים של "צבא הכיבוש" בשנת מאסר - בנוסף למאסרים מצטברים של שנה ויותר שכבר ריצו. הצטרפותן של בנות לחותמים על "מכתב השמיניסטים 2001" הביאה בהמשך לכליאתן של כמה סרבניות שירות. מהטמה גנדי פלוס חוצפה יהודית

דפוס "הסרבנות הסלקטיבית" מעורר עניין ברמה המוסרית והסוציולוגית. לא זו בלבד שיש בצעד זה משום מחאה והתנגדות - יש בו גם נטילת יוזמה להציב אלטרנטיבה כנגד המדיניות הרשמית, ולעמוד באופן אישי על ביצועה. הסירוב לשרת בלבנון או בשטחים הכבושים בא לקדם את התביעה ליציאה מיידית משטחים אלה. בכך הציבה הסרבנות אתגר שהממסד מתקשה לעמוד מולו.

ניתן להגדיר את הסרבנות כשילוב ייחודי של מהטמה גנדי וחוצפה יהודית, באשר הסרבנות מיישמת בתוך המסגרת הכי לא-אזרחית - הצבא - את העקרונות של אי-ציות אזרחי, כפי שעוצבו על-ידי גנדי ומרטין לותר קינג. יתר על-כן, יש בה יסוד של חוצפה, כאשר חייל פשוט, או קצין זוטר, מעז לטעון כנגד התבונה והמוסריות שבהוראות הממונים עליו, ואף לפעול על-פי שיקול דעתו שלו. זוהי הדמוקרטיה בדרגתה הגבוהה ביותר, ולכן הממסד אינו יכול לשאתה.

מכאן גם הפוטנציאל ליישום אוניברסלי של עקרונות "הסרבנות הסלקטיבית". הרי לא סוד הוא שמפקדים בכל צבא נותנים לעיתים לכפופים להם פקודות לבצע מעשים לא-כשרים. הדוגמאות רבות מספור בכל מלחמה ובכל סכסוך מזוין. ניתן אפילו להרחיב לתחום האזרחי, לאותם מצבים שבהם צבא מופעל במישור הפנימי, אם כדי לדכא התקוממות של אזרחים ואם בשבירת שביתות עובדים: גם במקרים אלה חייב החייל לשאול מה בין פעולות אלה לבין חובת הצבא להגן על המדינה בפני אויב חיצוני. חייל הנקרא לפזר הפגנה של בני עירו, או להתערב בסכסוך עבודה, גם הוא רשאי - ואף מחויב - להפעיל את שיקול דעתו ואת אחריותו המוסרית-חברתית.

עם כל הראשוניות של "הסרבנות הסלקטיבית", היא לא הופיעה יש מאין. יש לה שורשים עמוקים בעבר הלא-רחוק של העם היהודי ומדינת ישראל, ומכאן אולי הסיבה שבגללה הסרבנות הופיעה בעוצמה כזו דווקא בקרב האוכלוסייה היהודית בארץ. בדברי הימים רשומים משפטי נירנברג ומשפטים אחרים נגד פושעי מלחמה נאצים, שבהם קציני הוורמאכט הנאשמים ניסו להצדיק את מעשי הזוועה שעוללו, נגד יהודים ואחרים, בטענה ש"הייתי חייל, ולפיכך הייתי חייב למלא אחר ההוראות של הממונים עלי." המשפט הבינלאומי דחה טיעון זה, ועמד על אחריותם של הנאשמים, אף כאשר אלה הביאו כיסוי פורמלי בצורת "הוראות הדרגים הממונים". היחיד, אף כשהוא נתון למרוּתה של מסגרת היררכית, נשאר אחראי למעשיו וחייב בדין וחשבון על פשעיו.

עיקרון זהה יושם על-ידי הדין הצבאי הישראלי, כאשר חלק מנאשמי טבח כפר קאסם ב-1956 הגנו על מעשיהם הנפשעים בטענה של "מילוי הוראות". לזכותם של השופטים שישבו בדין יירשם פסק-דין מוחץ הכולל אותן פיסקאות נוראות-הוד בדבר "דגל שחור של אי-חוקיות" שהתנוסס מעל פקודות ירי באזרחים, וההוקעה החד-משמעית של אי-חוקיותן, אי-חוקיות "הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת". לא יהיה זה מוגזם לומר שפסק-הדין ההיסטורי בעצם הניח את העיקרון של האחריות האישית המלאה, העומד בבסיסה של "הסרבנות הסלקטיבית". כי אם חייל או קצין נדרש לבחון את הפקודות שהוא מקבל, ומוטלת עליו האחריות לעשות את האבחנה בין החוקי לבין הבלתי-חוקי בעליל - הרי שכאן טמון אותו יסוד חתרני אשר הוליד בסופו של דבר את הסרבנות. כאשר המשפט הצבאי דורש מהחייל להימנע מביצוע פקודה לירות באנשים חפים מפשע - הרי מכאן קצרה הדרך עד שאותו חייל לבדו יגיע למסקנה שאסור לו ליטול חלק בפעולות או במעשים הפוגעים, או העלולים לפגוע, באזרחים לא-חמושים. הפגיעה האסורה עשויה להיות פיזית ומיידית; היא עשויה גם להיות רחבה יותר, למשל על-ידי השלטת משטר כיבוש שאיננו אלא טרור מדינתי ממוסד, על אוכלוסייה שלמה, במשך דור ויותר. התפתלויותיהם של המשפטנים הממסדיים בערכאות אזרחיות וצבאיות כאחת, סביב השאלה עד כמה אי-החוקיות היא "בעליל", אינן אלא התחמקות מעימות מוסרי-ערכי עם האתגר שמעמידה הסרבנות העקרונית.

טוענים כנגד הסרבנים ש"ככה אי-אפשר לקיים צבא!" הרי צבא - כל צבא - בנוי על בסיס של היררכיה, כאשר הדרגים הממונים, בין פוליטיים ובין צבאיים, מורידים הוראות לכפופים להם, ואלה מחויבים בביצוען. אכן, הסרבנות עשויה להגביל את חופש התימרון והפעולה של הגנרלים והפוליטיקאים. אלה שואפים לצבא במתכונת של "מכונה צבאית", ומכונה, טבעה שהיא מופעלת בלחיצת כפתור, ללא טענות ומענות. אלה השואפים לצבא ממושמע וצייתן אינם יכולים להרשות לחייל להפעיל שיקול-דעת מוסרי באשר להוראות שהוא מקבל, כי ערעור כזה עלול לסכל את מטרותיהם.

רב-אלוף משה לוי, שהיה הרמטכ"ל בעת הנסיגה ממרכז לבנון, מעולם לא הכחיש פירסום שייחס לו את האמירה, בכנס סגור, ולפיה בין הסיבות להמלצת הצבא לחדול מהלחימה בלבנון היה גם החשש פן "מספר הסרבנים יעלה ממאות לאלפים ורבבות". והעיתון דבר (23 בדצמבר 1983) ציטט את תת-אלוף דב תמרי, שהשתתף בלחימה בלבנון והיה באותה עת בחופשת שיחרור, כאומר ש"הצלחת הסרבנות מתבטאת בכך שהממשלה, שלא שינתה מדרכה הפוליטית של קודמתה, מבינה עתה את מה שלא הבינה האחרונה, שמלחמה לא נמדדת רק על-פי תוצאותיה אלא על-פי מה נשאר ממנה בתודעת האנשים. על-כן צריך לנהוג בה ביתר שיקול-דעת ותשומת-לב מכפי שעשתה הממשלה שהחליטה עליה לפני שנתיים." "הסרבן הסלקטיבי" עשוי לשמש בלם או מחסום, וכאן אולי טמונה הסיבה לכך שהוא נתפס כאיום, בו-בזמן שצבאות רבים מוותרים בלי קושי מיוחד על שירותם של סרבני מצפון הפועלים מטעמים פציפיסטיים טהורים. אדם המסרב לשרת בצבא, מתוך מניעים של התנגדות מוחלטת לשימוש בכוח בכל הנסיבות, לא יביא תועלת רבה למסגרת הצבאית, ולכן עדיף לשולחו הביתה יחד עם שאר ה"פגומים" שאינם ראויים לשירות. אחד סובל מבריאות לקויה, אחר מבעיות נפשיות, ואילו שלישי "סובל" מפציפיזם. לצבא אין עניין בנטל, ולכן הוא מעדיף להימנע מגיוסם.

אך "הסרבן הסלקטיבי" מהווה צרה צרורה שלא נפטרים ממנה. אדם כזה מתגייס לצבא מאחר שהוא מקבל את העיקרון של השירות הצבאי, ומסכים שיש מקרים שבהם - לאחר שמוצו כל האלטרנטיבות - מוצדק להפעיל כוח מזוין כנגד תוקפנות או סכנה מיידית אחרת. בנסיבות כאלה הוא עשוי להיות חייל טוב וממושמע, ואף קצין מצטיין. אבל כאשר הנסיבות אינן תואמות את התנאים האלה, והוא מוצא עצמו נשלח לבצע מטלות העומדות בניגוד לערכיו המוסריים, הוא עוצר במקומו ומסרב לבצע. בכך הוא מהווה איום מתמיד על המערכת הצבאית, וחותר תחת האפשרות להפעיל את הצבא על-פי רצונם השרירותי של מפקדיו ואדוניו האזרחיים. הוא אף עשוי "להדביק" את חבריו, וכך לנטרל את הפוטנציאל הגלום בכוח המזוין. לא פלא שאין כמעט צבא בעולם - גם כזה המשחרר פציפיסטים - המוכן להכיר ב"סרבנות הסלקטיבית".

אכן, "הסרבן הסלקטיבי" מהווה איום מתמיד על הסדר הצבאי המקובל. האם עלינו להצטער על כך שהוא אינו מוכן להיות רובוט? מבט חטוף אל עבר ההיסטוריה האנושית יגלה שהנזק שנגרם על-ידי חיילים שהעזו להפעיל את שיקול-דעתם המוסרי נופל בהרבה מזוועות ההרס וההרג שביצעו חיילים וקצינים אשר "רק מילאו הוראות".



ישי מנוחין
כשלים מוסריים, הוגנות ומחויבות לערכים דמוקרטיים

ישי מנוחין, יליד רחובות (1958), בעל תואר שני מהאוניברסיטה העברית בפסיכולוגיה קוגניטיבית, היה בין מייסדי 'יש גבול' ומשמש כרכז הקבוצה. משרת במילואים בדרגת רב-סרן. בפברואר 1983 נכלא בשל סירובו לשרת בלבנון. בנוסף על עשרות כרוזים וספרונים עבור 'יש גבול', יזם וערך את האנתולוגיה דמוקרטיה וציות, וכן ערך, יחד עם אשתו דינה, את הקובץ גבולות הציות. במארס 2003 הוענק לו ביוסטון, טקסס, הפרס על-שם אוסקר רומרו מאת Rothko Chapel על עבודתו למען זכויות-אדם. זה הנאום שנשא בטקס קבלת הפרס.

יותם, בני הבכור, התייצב השבוע בלשכת הגיוס.
לפני עשרים ושבע שנים, בגיל שמונה-עשרה, התגייסתי לצה"ל: שירתתי ארבע שנים וחצי בשירות סדיר ובקבע, ועשרים ושלוש שנים בשירות מילואים כחייל ומפקד ביחידות שונות של חיל רגלים. הכיבוש היה אז בן תשע שנים, השטחים הפלסטינים הכבושים הוגדרו כ"קלפי מיקוח" להשגת שלום, וישראל החלה להתאושש מהלם של מלחמת יום כיפור. הייתי צעיר, תמים, פטריוט; התנדבתי לשרת בחטיבת הצנחנים וחשתי שאני עושה את הדבר הנכון. אחד היתרונות של שירות ביחידות עילית באותם ימים היה שלא לקחנו חלק בפעולות הכיבוש היומיומיות.

סביר שבמשך אותן עשרים ושבע שנות שירות טעיתי פעמים רבות, אולם מוסרית כשלתי בעליל לפחות פעמיים - כשהשתתפתי בפעולות שבהן לא הייתי צריך לקחת חלק או שהייתי צריך לפעול בהן אחרת. הפעם הראשונה התרחשה שלוש שנים וחצי לאחר הגיוס, כשהוצבתי בעזה ליומיים. זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה שבה לקחתי חלק ישיר בדיכוי, ועדיין, למרות השנים שחלפו מאז, קשה לי לדבר או לכתוב על כך. הייתי סגן צעיר ופיקדתי על מחלקת סיור. התאמנו באחד משטחי האימונים בסיני כשקיבלתי פקודה להתייצב עם המחלקה בבניין הממשל בעזה במהירות המירבית. כאשר התייצבתי שם נאמר לי שיום קודם לכן זרק מחבל פלסטיני רימון על רכב צבאי והרג ופצע כמה חיילים. המודיעין זיהה אותו, וביתו אותר באחד ממחנות הפליטים הסובבים את עזה. קיבלתי מפה ופקודה ללכוד אותו. כעבור כמה שעות, באמצע הלילה, מצאתי את עצמי זוחל בבוץ ובמי ביוב בין צריפים, כוכים וחורבות שהיה קשה להאמין שבני-אדם חיים בהם. מצאתי את הבית, עברתי את החומה שסבבה אותו ופתחתי את השער לחצר הבית. חיילי המחלקה נכנסו בשקט לחצר, ואחרי שהצבתי חוליות של חיילים בצד כל דלת וחלון פקדתי על אחת החוליות לפרוץ לבית ולתפוס את משליך הרימון. במהלך ההכנות עודכנתי על-ידי המודיעין כי אותו אדם מחזיק בחמישה רימונים נוספים, ולכן היה עלינו ללכוד אותו בזריזות לפני שיוכל להשתמש בהם. פרצנו את הדלת, שעטנו בחדרי הבית מהר ככל שיכולנו ותפסנו אותו ישן במיטתו. הפלסטיני רעד מפחד ולא אמר מילה. ילדיו ורעייתו בכו ושכניו לא התערבו. לקחנו אותו אל מחוץ לבית והתחלנו לחפש את הרימונים החסרים. בינתיים נכנסו לבית חיילים וקצינים של הממשל, והעברנו לידיהם את השבוי. עמדתי בחצר, מביט בחיילים המחפשים את הרימונים בכל פינה, חור וחבילה. ואז ראיתי קצין בדרגת סגן-אלוף ניגש לשבוי. הוא עמד כמטר ממנו, דרך את נשקו וציווה עליו בצעקה "רוח" - "לך" בערבית. משמעותו של הציווי היכתה אותי בהלם. עמדתי במקומי, מביט בתדהמה ולא ידעתי מה לעשות. הפלסטיני קפא, הקצין צעק עליו והיכה אותו בנשקו, אך הוא לא זז. הוא הבין, כמוני, שאם ינוע יוכל הקצין להרוג אותו. התחלתי לנוע לכיוונם, מזועזע ובלי מושג ברור מה לעשות - איך לעצור את הקצין - כשראיתי את הפלסטיני נשכב לאט לאט על רצפת החצר. הוא השתרע על הרצפה, מתוך ידיעה שכל עוד הוא שוכב איש לא יוכל לירות בו בטענה שניסה להימלט. הקצין המשיך לצעוק ולבעוט בו, אך הוא היה מוגן. כעבור דקות ספורות הוא נלקח על-ידי אנשי השב"כ.

אספתי את חיילי, עזבנו את הבית ונסענו לאחד מבנייני הממשל, שם היינו אמורים ללון. שוחחנו על המבצע - על אופן הביצוע, על הצלחתנו לתפוס את המחבל ללא נפגעים ועל הפיכתו של המבצע לאותו אירוע משפיל ונורא - לא הצלחתי להסביר את האירוע לא לעצמי ולא לחיילי. לא הבנתי אז, כפי שאני מבין היום, את המנגנונים הברוטליים של הדיכוי, את ההשחתה המוסרית של הכיבוש, את אובדן החמלה כלפי ה"אחר" הפלסטיני, ואת הפרת זכויות האדם של האוכלוסייה הנכבשת עד כדי היעלמותן המוחלטת של זכויות אלה. הגענו למחנה, התארגנו והתכרבלנו בשקי השינה. לא הצלחתי להירדם. שיחזרתי ברוחי שוב ושוב את האירוע, חשתי בושה ולא הצלחתי להבין את חוסר ההתערבות שלי - למה קפאתי בעת האירוע ולא עשיתי דבר.

אחרי שעתיים-שלוש ללא שינה הגיע אלי בריצה קצין המבצעים של הממשל והנחה אותי לקחת את המחלקה חזרה למחנה הפליטים. הפלסטיני נחקר והתברר שהוא האדם הלא נכון. זורק הרימון היה בן-דודו: שניהם נקראו באותו שם, שמו של סבם. שוב חזרנו על אותן פעולות, אבל תפסנו את האדם הנכון, מצאנו את הרימונים החסרים, ולא הנחנו לאף חייל להתקרב לשבוי עד שאנשי השב"כ הגיעו ולקחו אותו. בבוקר עזבנו את עזה וחזרנו למחנה האימונים המדברי.

האירוע בעזה רדף ועדיין רודף אותי היום. ימים ולילות חשבתי על האדם שכמעט נרצח בגלל שנשא שם "לא נכון", על פעולותי, על ההלם שאחז בי, על הכישלון שלי להתערב ועל ההגינות שלי: אדם הגון ואחראי אמור היה להתערב כדי למנוע השפלה ורצח אפשרי. מאותו לילה עזתי החלטתי להיות בכוננות ערכית מוגברת ולהימנע ממשימות כיבוש ככל האפשר. הצלחתי בכך וסיימתי את שירות הקבע שלי, שנה לאחר מכן, מבלי לקחת חלק ישיר בפעולות דיכוי בשטחים הכבושים.

אלא שההימנעות מלקיחת חלק בכיבוש אינה מספקת. אחרי שהשתחררתי והתחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית פגשתי חיילים משוחררים אחרים, חוטאים כמוני, שהיו מוטרדים ממעשיהם כחיילי כיבוש. יחד התחלנו לחפש חלופות. הדיכוי הברוטלי של הפלסטינים נגלה לעין יותר ויותר, והחלו להתארגן קבוצות שדנו באפשרות של סרבנות סלקטיבית - שירות בכוחות ההגנה שהם עדיין חיוניים למדינה שוחרת קיום במזרח התיכון, וסירוב לקחת חלק בפעולות כיבוש ודיכוי. כאשר פרצה מלחמת לבנון היינו עדיין בשלב ההכנות: כתבנו גירסאות שונות של עצומות נגד הכיבוש וחיפשנו שותפים (ב'שלום עכשיו" ובארגונים אחרים). זה היה הרגע שבו הרעיון של 'יש גבול' קרם עור וגידים, והקבוצה התל-אביבית פירסמה את עצומתה והקימה את התנועה. 'יש גבול' הוקמה כארגון תמיכה והעצמה של חיילים שסירבו לקחת חלק במלחמת לבנון.

כאשר פרצה המלחמה בשנת 1982 כבר התחלתי להבין את טבעו המושחת של הכיבוש ואת חוסר המוסריות הטבועה בו, אבל הייתי תמים מספיק כדי להניח שההשחתה היא אינדיבידואלית ולא חברתית, שיש בקרבנו עושי רע אבל כחברה אנו עדיין נותנים דין וחשבון על מעשינו ומכוונים את דרכנו באופן מוסרי. טעיתי. קיבלתי צו קריאה ונכשלתי שנית: השתתפתי במלחמה. שלושה חודשים מאוחר יותר מצאתי את עצמי על פסגת הר בגבול לבנון-סוריה, מביט על האורות של נמל-התעופה של דמשק, בלי שידעתי דבר חדש על הסיבות למלחמה. אחרי ששמעתי את ראש הממשלה שלי, מנחם בגין, מצהיר שהבאנו "סדר חדש" ללבנון - ושאר מנהיגי המדינה הריעו לפלישה - הבנתי שהייתה זו מלחמת בחירה (כלומר: לא מלחמת הגנה הכרחית) והבחנתי בשחיתות הערכית שחדרה לחברה הישראלית ולתשתיות הערכיות והפוליטיות שלה. הודעתי למפקדי שאני מסרב לקחת חלק במלחמה הלא-מוצדקת הזו. הודעתי להם שאינני מוכן לקחת חלק כלשהו בשירות מילואים על אדמת לבנון.

כשצו המילואים הגיע, התייצבתי וביקשתי לשרת רק בתוך גבולות מדינת ישראל. סירבתי לשרת בלבנון וסירובי הקנה לי 35 יום בכלא 6. לא נהניתי בכלא, אבל האלטרנטיבה הייתה בלתי-אפשרית עבורי מבחינה ערכית ומוסרית. בזמן מלחמת לבנון הצטרפו ל'יש גבול' יותר מ-3,000 חיילי מילואים, ויותר מ-160 מהם נאסרו בגין סירובם לשרת בלבנון. מאז ועד היום איימו עלי, לא פעם ולא פעמיים, בנקיטת הליכים משפטיים ובכליאה בגין סירובי לשרת בשטחים הכבושים, אך יותר לא נכנסתי כחייל לשטחים הכבושים.

היום הכיבוש בן 36 שנה. השטחים הפלסטינים הכבושים נחשבים בעיני רבים לחלק מהמולדת, והחברה הישראלית ככלל אינה מאפשרת לפלסטינים ליהנות מאותן זכויות אדם שהן מובנות מאליהן עבורנו. יום אחר יום, באופן סדיר ומאורגן, אנו עדים לעוולות הנעשות בשמנו בשטחים הכבושים. אנו עדים למניעת מזון וטיפול רפואי, להשמדה של יבולים, מוצרים ותשתיות, להריסת בתים ושכונות, להפצצת שכונות, ל"חיסולים ממוקדים" ולגרוע מכל - לירי על אזרחים והריגתם של מאות אזרחים תמימים. אנשים הגונים מתייחסים לעוולות כאלה כאל בלתי-מוסריות מעצם קיומן, ואמנות בינלאומיות מגדירות אותן כפשעי מלחמה: אלה הן פעולות שכל חייל חייב לסרב לקחת חלק בהן.

חברות "מחנכות" את הדורות הצעירים בבתי-הספר ובצבא לציית. חיילים רבים מצייתים לכל פקודה, ממלאים כל הוראה ולעיתים אף משתתפים בפשעי מלחמה. חיילים רבים מדי שכחו שציות אינו חלופה לאחריות, שיש מעשים "חוקיים" שהם בלתי-מוסריים בעליל, ושמפקדיהם וממשלותיהם, מסיבות פרקטיות או אידיאולוגיות, מסווים פעולות לא-מוסריות בתחפושת חוקית. בשנים האחרונות מתבצעות בשטחים הכבושים פעולות לא-מוסריות רבות מספור, הזקוקות להסוואה של טבען האמיתי. הן מכונות "הגנת מתיישבים", "סיכולים ממוקדים", "פעילות נגד טרור" וכדומה. אולם, גם אם החיילים שלקחו חלק בפעולות אלה מכוסים מבחינה חוקית (לפחות בשטחי מדינת ישראל), חלקם בפשעי המלחמה ירדוף אותם עד יומם האחרון.

כישראלי קשה לי להודות שמאז אוקטובר 2000 רבים מאיתנו לקחו חלק בפשעי מלחמה. רק מעטים - אלה שבאופן פעיל התנגדו לכיבוש ולדיכוי - זכרו שיש מעשים "חוקיים" שאנשים הגונים לא לוקחים בהם חלק ושיש להתנגד למימושם. במהלך שתי האינתיפאדות, רק אלפים בודדים של אזרחים ישראלים הפגינו את התנגדותם לכיבוש, ורק אלפים בודדים של חיילים וצעירים הצהירו על סירובם לקחת בו חלק. יותר מ-450 מהם נשפטו וישבו בכלא בגין סירובם לקחת חלק בפעולות כיבוש ודיכוי. אזרחות בדמוקרטיה מבוססת על מחויבות לערכים דמוקרטיים, על אחריות אישית של אדם למעשיו ולפעולות חברתו. קשה לקבל שהחברה שבה אתה חי פועלת לעתים באורח לא-מוסרי; קשה יותר לקבל שהחברה פועלת באופן לא-מוסרי כשיטה - 36 שנות כיבוש הן תקופה ארוכה מאוד של דיכוי שיטתי. במהלך השנים נעשה קשה יותר ויותר לשלוט ביותר משלושה מיליון וחצי פלסטינים השואפים להגדרה עצמית ולחירות, ואנו משתמשים ביותר ויותר כוח כדי לשמר את הכיבוש. רבים בינינו שכחו שהחזקת הפלסטינים תחת כיבוש היא פעולה אנטי-דמוקרטית על פי הגדרה - פעולה שבה אזרח דמוקרטי אחראי אינו נוטל חלק.

אנו, בני קהילת הסירוב ובנותיה, מתייחסים למחויבויותינו לערכים הדמוקרטים ברצינות. אנו מתנגדים למדיניות ולפעולות של ממשלתנו בשטחים הכבושים. אנו מנסים להראות לחברינו בחברה הישראלית שהכיבוש אינו רק עניין פוליטי או אסטרטגי. אנו מנסים להראות שחיים שם בני-אדם, והם סובלים מפני שישראל נשלטת על-ידי מדיניות ואידיאולוגיות העיוורות לזכויותיו של האחר לחיות בחירות ובשוויון. כיבוש עבורנו הוא עניין ערכי - נושא שאיננו מוכנים לקבל מוסרית.

לא קל לדבר בזכות סירוב סלקטיבי בזמנים של התקפות טרור, פיגועי מתאבדים, התפוצצות של אוטובוסים, על כל הפחדים ורגשות הנקם המלווים אותם, אולם אנו מסרבים להשתתף בדיכוי של הפלסטינים, מנסים בכל כוחנו לשכנע את חברינו לחברה הישראלית שגם הם אינם חייבים לקחת חלק בכיבוש - שגם הם יכולים לומר לא. אנו מנסים לשכנע אותם שגם הם יכולים לעמוד נגד הרוב השולט, שגם הם יכולים להתחייב - לא למפקדים, לא לממשלה ולא לעריצות הרוב, אלא לערכים הדמוקרטיים של חירות ושוויון, ערכים שהם אוניברסליים ולכן חלים לא רק עלינו אלא גם על הפלסטינים. אנו נוטים לשכוח את שנכתב בספר בראשית (א, כ"ז): "ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו" - יהודי כמוסלמי, בודהיסט כנוצרי, ישראלי כפלסטיני.

יותם הודיע במרכז הגיוס שאינו מוכן לקחת חלק בדיכוי, ומכיוון שהיום זה תפקידו המרכזי של צה"ל הוא אינו מוכן לשרת בו.



סרחיו יאני
מכתב לשר הביטחון

סרחיו יאני, ממנהלי 'המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית' ופעיל ב'יש גבול', נידון ב-19 במארס 2002 ל-28 ימים בכלא צבאי בשל סירובו לשרת בצה"ל. המאסר החדש בא בעקבות שלוש תקופות מעצר שריצה באינתיפאדה הראשונה, בשל סירובו לשרת בשטחים הכבושים. עתה הוא מסרב לשרת במילואים בכל תפקיד שהוא, כל עוד נמשך הכיבוש.

19 במארס 2002

לכבוד: שר הביטחון בנימין בן-אליעזר
משרד הביטחון, ירושלים

קצין-צבא שעליו אתה ממונה דן אותי היום ל-28 ימי מחבוש בשל סירובי להתגייס למילואים. לא סירבתי לשירות מילואים בשטחים הכבושים, כפי שסירבתי ב-15 השנים האחרונות, כי אם סירבתי לשרת בצבא בכלל.

מאז ה-29 בספטמבר 2000 הצבא הישראלי מנהל "מלחמה מלוכלכת" נגד הרשות הפלסטינית. בתקופה זו חיסלתם אנשים ללא משפט, רצחתם נשים וילדים, הרסתם את התשתית הכלכלית והחברתית של האוכלוסייה הפלסטינית שם, הרסתם שדות זרועים וכרתתם עצים. זרעתם פחד וייאוש אך נכשלתם במשימתכם: העם הפלסטיני לא ויתר על חלום הריבונות והעצמאות. יתרה מזאת, למרות כל האלימות הרצחנית שהפעיל הצבא עליו אתה ממונה, לא הצלחתם להבטיח ביטחון.

והנה, אנו עדים להצעות חדשות ורצחניות יותר לאור הכישלון האדיר בו נכשלת אתה: טרנספר ורצח המונים של הפלסטינים עולים לדיון אינטלקטואלי.

הניסיון הכושל של מנהיגי מפלגת העבודה לכפות על העם הפלסטיני הסדר שאין בו חירות, אין בו ריבונות ואין בו כבוד גרר אותנו לאותה "המלחמה המלוכלכת" אשר בה שילמו בחייהם ישראלים ופלסטינים. האלימות הגזענית של ראשי מערכת הביטחון, שאינם רואים בפלסטינים אנשים, כי אם "טרוריסטים", העמיקה את מעגל השינאה, סיכנה ומסכנת יום-יום לא רק את בטחונם האישי של הפלסטינים אלא גם של אזרחי ישראל.

כן, גם הישראלים הם קורבנות במלחמה זו. הם קורבנות התוקפנות חסרת האחריות והכושלת של הצבא שעליו אתה ממונה. אפילו כשניהלתם את המתקפה הרצחנית ביותר נגד העם הפלסטיני, נמנע מכם למלא את חובתכם: לתת ביטחון לאזרחי ישראל, שהרי הטנקים ברמאללה לא יכלו לעצור את יצירתכם המפלצתית ביותר, את הייאוש המתפוצץ בבית-קפה. אתה וקציני הצבא יצרתם אדם שאנושיותו הועלמה תחת הייאוש, תחת ההשפלה, המחסומים המעצרים. ייצרתם ייאוש המתפוצץ יום-יום ואינכם יכולים לעצור אותו.

ברור לי שסיכנתם את חיי כולנו אך ורק למען המשך מפעל ההתנחלות, למען גוש עציון, אפרת וקדומים. למען הסרטן המעכל את הגוף החברתי הישראלי. בשלושים וחמש השנים האחרונות ההתנחלות והמשיחיות הפכו את החברה הישראלית למקום שמסוכן לחיות בו, הזורע ייאוש ומוות בקרב הפלסטינים ובקרב הישראלים.

לכן, לא אשרת בצבא. כי אין זה צבא הגנה כי אם הזרוע המזוינת של מפעל ההתנחלות. כי אין הוא אמור להביא ביטחון לאזרחי ישראל אלא רק להבטיח את מפעל שוד האדמות והגירוש של כת משיחית. כי כיהודי, ליבי מתקומם למול הפשעים שמיליציה זו מבצעת.

זו חובתי היהודית והאנושית לסרב בכל תוקף לקחת חלק בגוף זה. כבן לעם שהיה קורבן לפוגרומים ולהשמדה לא אוכל לתת יד למדיניותכם המטורפת, למלחמה המלוכלכת נגד העם הפלסטיני. כבן-אדם חובתי היא לסרב להשתתף בארגון המבצע פשעי מלחמה.

בכבוד רב,
סרחיו יאני



פקודה בלתי-חוקית בעליל

המושג "פקודה בלתי-חוקית בעליל" הוא ותיק במשפט העמים, כמו גם במשפט הישראלי. ביום שבו החלה מלחמת סיני, 29 באוקטובר 1956, בשעה 5 אחר-הצהריים, הוטל עוצר על כפר קאסם שליד פתח-תקווה. מייד לאחר הטלת העוצר עצרו חיילים 47 אנשים, בכללם 15 נשים ו-11 ילדים בני 15-8, שחזרו לכפרם לאחר העבודה ביישובי האזור בלי שידעו על הטלת העוצר. החיילים ירו בהם למוות בדם קר. ב-1957 נערך משפטם של חיילי משמר הגבול שמילאו אחר הפקודה לירות במפירי עוצר. בית-המשפט הגדיר פקודה זו כבלתי-חוקית בעליל וקבע:

"פקודה המגלה על פניה כי היא מפרה חוק, כגון פקודה גלויה להרוג אנשים חפים מפשע, מהווה שידול למעשה פשע, אסור לתיתה ואסור לבצעה... גם נותן הפקודה וגם מעביריה ומבצעיה עוברים על חוק המדינה ועל סמכותם החוקית ועליהם ליתן על כך את הדין... סימן היכרה של פקודה בלתי-חוקית בעליל - מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה ככתובת אזהרה האומרת: 'אסור!' לא אי-חוקיות פורמלית, נסתרת או נסתרת למחצה, לא אי-חוקיות המתגלה רק לעיני חכמי המשפט חשובה כאן, אלא הפרת חוק גלויה ומובהקת, אי-חוקיות ודאית והכרחית המופיעה על פני הפקודה עצמה, אופי פלילי ברור של הפקודה או המעשים שהפקודה מצווה לעשותם, אי-חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת - זוהי מידת אי-חוקיות ב'עליל' הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו."

מתוך פסק-הדין בפרשת כפר קאסם
פסקים מחוזיים י"ז, 214-212



יוסף רז
על סירוב מצפוני ומרי אזרחי

חיבור זה הוא קיצור מכתבו של פרופ' יוסף רז לעו"ד ד"ר דב חנין, סניגורם של חמשת סרבני הגיוס חגי מטר, מתן קמינר, שמרי צמרת, אדם מאור ונועם בהט. בפסק-דינם דחו השופטים את חוות-דעתו של רז, והעדיפו את העמדה הגורסת כי סירוב, אשר בין מטרותיו כלולה ההשפעה על החברה, חייב להיחשב כמרי אזרחי ולא כסירוב מצפוני, וכי שתי קטגוריות אלה מוציאות זו את זו, בדרך-כלל. נוסח מקוצר של הדברים התפרסם בהארץ ב-31 בדצמבר 2003 תחת הכותרת "כבוד-האדם וחירותו לסרב". פרופ' רז הוא פילוסוף של המשפט, ומלמד באוניברסיטת אוקספורד באנגליה ובאוניברסיטת קולומביה בניו-יורק.

לאחרונה נידונו בעיתונות הישראלית יחסי הדמיון והשוני בין סירוב מצפוני ומרי אזרחי, וכן בין סירובם המצפוני של פציפיסטים לבין מה שמכונה "סירוב סלקטיבי". פעולות של סירוב מצפוני ניתנות לזיהוי כפעולות שכרוכה בהן הפרת חוק, הנובעת מכך שמבצען משוכנע שעליו להפר את החוק, משום שהציות לו עומד בניגוד לעקרונות מוסריים או דתיים שבהם הוא מאמין אמונה עמוקה. כשאומרים שפעולות אלה אינן "פוליטיות", הכוונה היא לכך שמה שהופך אותן למקרים של סירוב מצפוני הוא נימוק או מניע אישי: הרצון שלא להפר את תביעות מצפונו של מבצע הפעולה. מרי אזרחי מאופיין בנימוקיו או מניעיו הפוליטיים: מחאה נגד חוק או מדיניות, ורצון להביא לשינויים. אולם אותה פעולה עצמה עשויה להיות הן פעולה של סירוב מצפוני והן כזו של מרי אזרחי. רבות מפעולותינו מונעות על-ידי יותר מגורם אחד. לעיתים הפעולות נעשות במקביל: רבים מן האזרחים האמריקאים מתנגדי מלחמת וייטנאם סירבו סירוב מצפוני לקחת בה חלק. אחרים מחו נגד המלחמה, לעיתים תוך נקיטת פעולות של מרי אזרחי. במקרים רבים פעלו אותם אנשים את שני סוגי הפעולה.

הזכות לסירוב מצפוני איננה היתר לאנרכיזם; היא איננה זכות להתעלם מן החוק בכל מקרה שהוא סותר דעה כזו או אחרת. היא מתיישבת עם הכרה בלגיטימיות של הממשלה, כולל זו אשר חוקיה מופרים בפעולת הסירוב המצפוני, ועם ההכרה שאם הממשלה לגיטימית, אזי חלה חובה על הפרט לציית לחוקיה אפילו הם מוטעים. חובתו של האדם הטוען לזכות לסירוב מצפוני להבהיר מה מייחד את הפעולה שהוא מסרב לה מיתר הפעולות הכרוכות בציות לחוקים אשר להם הוא מתנגד. אין כאן מקום לאיפיון מופשט; המקרים מגוונים ויש לדון בכל מקרה לפרטיו. והמקרים אכן מגוונים: הם חלים בנסיבות כמעט טריוויאליות, כמו אלו של רוכבי אופנוע המתנגדים לחבישת קסדת-מגן משום שזו לא מאפשרת להם לחבוש טורבן, בניגוד לחובתם הדתית (כך, למשל, המקרה של הסיקים בבריטניה), או כמו אלו של הנערות המתנגדות ללבוש תלבושת אחידה בבית-הספר משום שזו מהווה הפרה של הלכות הצניעות הדתיות (המקרה של נערות מוסלמיות בצרפת). על כל פנים, ברור שזכות הסירוב המצפוני חלה לגבי שירות צבאי. ההוראה להיות נכון להרוג כאשר ניתנת פקודה לכך, או הקריאה לקחת חלק בהשלטת כיבוש ובגרימת ההשפלה וחילול כבוד-האדם הנגרמים על-ידי כיבוש, הן בעליל מקרים שבהם חלה הזכות לסירוב מצפוני. בשום אופן אין להתייחס בקלות-דעת לנטילת החיים מבני-אדם או להכפפת אנשים לשלטון זר, גם במקרים המצערים שבהם פעולות אלה הכרחיות ומוצדקות. תהא הצדקתן אשר תהא, אין להכחיש שהנכונות להרוג או להשתתף בדיכוי הן פעולות הנושאות משמעות עמוקה עבור מבצען. לפיכך, הזכות לסירוב מצפוני עולה על החובה החוקית להשתתף בהן.

מה שמכונה "סירוב סלקטיבי" אינו אלא סירוב מצפוני רגיל. הממשלה, אשר חוקיה מופרים, מסווגת סירוב מצפוני מסוג אחד כסלקטיבי ואחר כלא-סלקטיבי. סיווג זה הוא חסר כל משמעות עבור הסרבנים עצמם. הם מתנגדים למה שהם רואים כמעורר התנגדות, ומצפונם מחייב אותם לסרב בדיוק לכך. אם הם מתנגדים לכל מלחמה באשר היא, אזי זה הדבר שעליהם לסרב לו. אם הם תופסים מלחמה מסוימת, שימוש בנשק מסוים, וכדומה, כאסורים, אזי זה הדבר שעליהם לסרב לו. אין הם יכולים להיות סלקטיביים יותר או פחות: הם כבולים על-ידי מצפונם, ואינם יכולים להרחיבו או לצמצמו על-פי דרישה. משונה בעיני הגישה אשר על-פיה הזכות לסירוב מצפוני שמורה לפציפיסטים, ואין היא חלה על אנשים שהתנגדותם אינה גורפת, אנשים המאמינים שאין זה מוסרי להתגייס לצבא מסוים רק אם מעשיו כרוכים בהשפלת אנשים, רצח או הפרות של זכויות-אדם. דווקא עמדה מן הסוג הזה (שעליה מבוסס מה שמכונה "סירוב סלקטיבי") היא סבירה יותר, וודאי שאינה נופלת, מן הבחינה המוסרית, מן האמונה הפציפיסטית. כמו הפציפיסטים, גם הסרבנים האחרים זכאים להגנה על זכותם לסרב, כאשר ברור שהשירות הצבאי עומד בניגוד למצפונם ולשלמותם המוסרית - כאשר הוא מנוגד לכבודם כבני-אדם, וכאשר סירובם נובע מן החשש מרמיסת אושיות מצפונם.

ההכרה בזכות לסירוב מצפוני אין פירושה הכרה בצדקת טענותיהם של הסרבנים או צידוד בדעותיהם. אם סבורה הממשלה שדעות אלה מוצדקות הן, עליה לשנות את החוק המונע מן המצייתים לו להתנהג באורח מוסרי. אולם טענת הזכות לסירוב מצפוני יוצאת מן ההנחה שהממשלה ובתי-המשפט אינם מסכימים עם העמדות המוסריות המובעות על-ידי אלה הטוענים לזכותם להפר את החוק. בהכירה בזכות לסירוב מצפוני, מכירה הממשלה בחובתה הבסיסית לכבד את חירותם של בני-האדם כיצורים אוטונומיים, כלומר כבני-אדם. חובה זו, חובת כבוד-האדם - אולי החובה העומדת בבסיס כל החובות המוסריות - היא שעומדת ביסוד הזכות לסירוב מצפוני. זוהי החובה שלא לכפות על אדם לפעול בניגוד לאמונותיו המוסריות או הדתיות העמוקות ביותר.

 

שם הספר:
עד כאן - עדויות של סרבנים
עורך: פרץ קדרון

בשיתוף ספרי עליית הגג
מהדורה ראשונה, אפריל 2004
מספר עמודים: 207
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
תצלום מאת מיקי קרצמן
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 73 ₪
מסת"ב 965-7120-34-9
דאנאקוד: 497-1043


שתפו ספר זה עם החברים