חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מצורפים ארבעה פרקים
פרק ראשון: אמבט האדים של הסקיתים / הרודוטוס
פרק עשרים ושישה: פרוטוקול IV / ולטר בנימין
פרק עשרים ושבעה: מר X / קארל סאגאן
פרק עשרים ושמונה: עם רדת הסוטול / ת. ק. בויל



אמבט האדים של הסקיתים / הרודוטוס

התיעוד הראשון של שימוש בקַנַבּוֹס לא כמזון או כחומר לעשיית בדים, חבלים או נייר הוא מפרי עטו של "אבי ההיסטוריה", הנוסע והסופר היווני הגדול הרודוטוס (484 עד 425 לפנה"ס), בהיסטוריות, ספר רביעי. חפירות ארכיאולוגיות של קברים סקיתיים במאה העשרים איששו את התיאור, אבל לא פתרו את החידה: מה פתאום זרעים? שהרי החומר הממסטל נמצא בעלים ובעיקר בפרחים של נקבות הצמח.

[73] לאחר הקבורה מיטהרים הסקיתים באופן הבא: משמשחו וחפפו ראשיהם, זאת עושים הם בגופם: הם מציבים שלושה מוטות השעונים זה כנגד זה ומותחים סביבם יריעות לבד צמרי כדי להשיג איטום מירבי; לתוך שוחה חפורה הנמצאת במרכז, תחת המוטות והשמיכות, משליכים הסקיתים אבנים מלובנות באש.

[74] הקנבוס שגדל בארצם של הסקיתים עבה וגבוה בהרבה מהפשתן, לו הוא דומה. הקנבוס נזרע על-ידי הסקיתים ואף גדל פרא. בתראקיה עושים ממנו מלבושים הדומים מאוד לפשתן. למי שאיננו מומחה גדול בקנבוס קשה לקבוע אם הבגדים עשויים קנבוס או פשתן, ומי שלא ראה קנבוס מימיו יהיה משוכנע שהבגד עשוי פשתן.

[75] הסקיתים לוקחים את זרעי הקנבוס, זוחלים מתחת ליריעות, ומשליכים אותם על-גבי האבנים המלובנות באש. כאשר הזרעים מפוזרים כך, מעלים הם עשן ואדים רבים כל-כך עד ששום בית-מרחץ יווני לא יוכל לעלות עליהם. הסקיתים שואגים בצהלה, מרוב עונג על אמבט האדים הזה. אמבט זה משמש אותם במקום רחצה, שכן לעולם אין הם רוחצים את גופם במים.

במקום אחר בהיסטוריות - ספר ראשון, 202 - יש תיאור נוסף, מפי השמועה, של שבט שקשור אולי לסקיתים וששוכן על אי בנהר אַרַקְסֶס (באזרבייג'ן של היום): "הם גילו עוד עץ שלפריו יש תכונה מוזרה; כשהם חוגגים מסביב למדורה הם זורקים ממנו אל תוך הלהבות, שם הוא בוער כמו קטורת, ומן הריח הם משתכרים, כמונו מיין; והם הולכים ומשתלהבים ככל שפירות נוספים מושלכים אל האש עד שהם מתחילים לכרכר ולרקוד ולשיר."

(מיוונית: עירד מלכין)



פרוטוקול IV / ולטר בנימין

"הרחוב נעשה מקום מגורים ל'שוטטן' (flaneur); הוא חש את עצמו בבית בין חזיתות הבתים, כמו אזרח בין כותלי דירתו. שלטי האמייל המבהיקים של בתי-העסק הם קישוט לא פחות יפה בעיניו מאשר תמונות השמן בסלון בעיני הבורגני. הקירות הם שולחן-הכתיבה שעליו הוא מניח את מחברותיו; דוכני העיתונים הם ספרייתו ומרפסות בתי-הקפה הן היציע שממנו הוא מפקח על משק-הבית שלו בתום יום העבודה." ולטר בנימין (ברלין, 1892 - גבול צרפת-ספרד, 1940), השוטטן בשדות התרבות, ומחבר המאמר על "השוטטן" שמתוכו תורגם הקטע הקודם, לא השאיר אחריו תיאוריה מסודרת, ולא תמיד קל לעקוב אחרי מוחו העירני, אבל לעיתים קרובות אפשר לגלות בכתביו תובנות מפתיעות, מה שמסביר אולי מדוע הוא נעשה חביב כל-כך על רבים ושונים. מרשימותיו על נסיונותיו באכילת חשיש בחרנו לתרגם את "הפרוטוקול" שעמד ביסוד המאמר הידוע שלו "חשיש במרסיי".

29 בספטמבר 1928. שבת. מרסיי
בשעה שבע בערב, אחרי היסוסים ממושכים, לקחתי חשיש. ביום הייתי באֶקְס. אני מציין מה שעומד אולי לקרות, רק על-מנת לקבוע אם תהיה השפעה, שכן העובדה שאני לבדי אינה מותירה כמעט שום פיקוח אחר. לידי בוכה ילד קטן, שמפריע לי. אני חושב שכבר חלפה שלושת-רבעי שעה. אבל בעצם רק חצי. אם כך... פרט לבלבול קל ביותר לא מרגיש כלום. שכבתי במיטה, קראתי ועישנתי. מולי כל הזמן המראה הזה של הבטן של מרסיי. (עכשיו מתחילות התמונות להשתלט עלי.) הרחובות שראיתי לעיתים קרובות כל-כך הם בעיני כמו חתך של סכין.

את הדחיפה האחרונה לקחת חשיש נתנו לי עמודים מסוימים בזאב הערבה שקראתי הבוקר. אני חש עכשיו השפעה ברורה. בעיקר שלילית, במובן שקשה לי לקרוא ולכתוב. חלפו שלושת-רבעי שעה (ויותר). לא, נראה שהרבה לא ייצא מזה.

בדיוק עכשיו הגיע המברק מווילהלם שפייר: "ויתרתי לבסוף על כתיבת הרומן" וכו'. זה לא משפיע טוב, שחדשות מאכזבות ניתכות כברד על הסוטול העולה. אבל האם זה רק זה? רגע של מתיחות כשחשבתי, הנה מגיע [מרסל] בְּריוֹן. הייתי נסער מאוד.

...

את השאר כתבתי בבוקר יום המחרת. תחת שרידי השפעה קלים ונהדרים לגמרי, שעשו אותי שאנן מספיק לא להקפיד לגמרי על סדר הדברים. בְּריוֹן הרי לא בא. יצאתי לבסוף מהמלון, בהרגשה שההשפעה, אם בכלל, חלשה כל-כך שאפשר לוותר על הזהירות ולא להישאר בבית. תחנה ראשונה הקפה בפינת קנאבְּיֶיר וקוּר בֶּלְסַנְס. אם מסתכלים מכיוון הנמל זה הקפה מימין, כלומר לא הקפה הרגיל שלי. ועכשיו? רק ההרגשה הנעימה המסוימת, הציפייה ליחס ידידותי מצד הבריות. תחושת הבדידות נעלמת מהר. מקל הטיולים שלי מתחיל לשמח אותי במיוחד. ידית הקנקן שמגישים בו כאן קפה נראית פתאום גדולה מאוד וגם נשארת כך. (אתה נעשה עדין כל-כך: מפחד שצל שנופל על הנייר יכול להזיק לך - הבחילה נעלמת. אתה קורא את הלוחות על המשתנות.) לא הייתי מתפלא אם זה וזה היו ניגשים אלי. זה שהם לא עושים כך גם לא משנה לי. אבל המקום רועש מדי בשבילי.

עכשיו מוצאות להן ביטוי תביעותיו של אוכל החשיש מן הזמן והמרחב. כידוע, אלה הן תביעות מלכותיות לגמרי. ורסאי אינה גדולה מדי בעיני מי שאכל חשיש, והנצח אינו ארוך מדי. ועל רקע המימדים העצומים האלה של החוויה הפנימית, של משך מוחלט ושל עולם-מרחב שאין לאומדו, הומור נפלא, מבורך, ויותר מזה, אהוב, מסתופף אצל התופעות המקריות של עולם המרחב והזמן. אני מרגיש את ההומור הזה עד בלי קץ כשנודע לי שהמטבח החם וכל הקומה העליונה של בּאסוֹ נסגרו זה עתה, בדיוק ברגע שהתיישבתי להלעיט את עצמי בנצח; ואחר-כך, ובעוצמה לא פחותה, ההרגשה שהכל עדיין נמשך, מואר, והומה-אדם. אני מוכרח לציין מייד איך מצאתי מקום בבאסו. מה שהיה חשוב לי זה מראה הנמל הישן שנשקף מהקומה העליונה שלו. כשעברתי למטה ראיתי שולחן פנוי במרפסת הקומה השנייה. אבל לבסוף הגעתי רק עד לראשונה. רוב השולחנות ליד החלונות היו תפוסים. ניגשתי אז לשולחן גדול מאוד, הראשון שנראה פנוי. אבל ברגע שהתיישבתי זה נראה לי לא מתאים, מבייש, לשבת ליד שולחן כל-כך גדול, שחציתי את כל הקומה וברגע שגיליתי שולחן קטן בצד השני התיישבתי לידו.

אבל האוכל בא רק אחר-כך. ראשית הבאר הקטן בנמל. כבר עמדתי לסגת שוב, אובד עצות, כי נראה לי שקונצרט, כלומר תזמורת כלי נשיפה, באה משם לקראתי. הייתי מסוגל עדיין להבהיר לעצמי איכשהו שזה לא יותר מצפירת מכונית. בדרך לנמל הישן כבר התחושה הזאת של קלות ונחרצות בצעדי, שהפכה את רצפת האבן הממורגת של הכיכר הגדולה שעליה פסעתי לאדמת דרך כפרית, שבה עשיתי את דרכי, טייל חסון בלילה. מן הקנאבייר נמנעתי עדיין, שכן לא הייתי בטוח ביכולתי לתפקד בצורה מפוכחת. באותו באר קטן בנמל התחיל החשיש להלך עלי את קסמיו הקנוניים בחריפות פרימיטיבית שטרם חוויתי לפני כן. הוא הפך אותי תחילה למומחה בתורת הפרצוף, או לפחות למתבונן בפרצופים, וחוויתי משהו יחיד במינו בנסיוני: ממש נתקעתי בפרצופים שמסביבי, ושהיו בחלקם גסים או מכוערים להפליא; פרצופים שבדרך-כלל הייתי נמנע מלהביט בהם משתי סיבות: לא רציתי למשוך את מבטם אלי, ולא יכולתי לשאת את הברוטליות שלהם. היא עמדה רחוק למדי בנמל, המסבאה הזאת. (אני חושב שהיא היתה המרוחקת ביותר מאלה שאפשר היה ללכת אליהן בלי סכנה, ובשכרוני אמדתי זאת באותה דייקנות שאיש מותש מעייפות יכול למלא כוס עד שפתה מים בלי לשפוך טיפה, משהו שבחושים רעננים לא מצליחים לעשות לעולם.) רחוקה מספיק מרחוב בּוּטֶרי, ועם זאת שום בורגני לא ישב בה; לכל היותר, ליד פרולטריון הנמל האופייני, משפחה זעיר-בורגנית או שתיים מן השכונה. בבת-אחת תפסתי עכשיו, איך בעיניו של צייר - האם זה לא קרה לרמברנדט ולרבים אחרים? - הכיעור הוא המאגר האמיתי של היופי, טוב מתיבות אוצרותיו, כמו שרכס מפורץ על כל זהב היופי הפנימי שבתוכו יכול להיראות, זוהר מבין הקפלים, המראות וטורי ההרים. אני זוכר במיוחד פרצוף של גבר המוני וחייתי עד בלי גבול, ש"קמטי הוויתור" שבו זיעזעו אותי פתאום. פרצופי הגברים, הם שהשפיעו עלי יותר מכל. עכשיו התחיל גם המשחק הממושך לגלות בכל פרצוף חדש מישהו מוכר; לעיתים ידעתי את שמו, ולעיתים קרובות לא; האכזבה נעלמה כמו שאכזבות נעלמות בחלום, כלומר לא בתחושת בושה, אלא בידידות, כהוויה שמילאה את חובתה. בתנאים אלה אי-אפשר היה לדבר עוד על בדידות; האם ארחתי לחברה לעצמי? כמובן, אם כי לא לגמרי בגלוי. אני גם לא יודע אם היה הדבר משמח אותי כל-כך, אלמלא זאת: הייתי לעצמי הסרסור הכי ממולח, רגיש וחסר-בושה, וסיפקתי לעצמי את הדברים באותו ביטחון דו-משמעי של מי שלמד ויודע על בוריין את תשוקות לקוחו. ואז עבר חצי נצח עד שהמלצר הופיע שוב, או ליתר דיוק לא יכולתי לחכות שיופיע. נכנסתי לבאר והשארתי את הכסף על השולחן. אם מקובל להשאיר דמי-שתייה במסבאה כזאת אינני יודע. בדרך-כלל הייתי משאיר לו משהו, איך שלא יהיה. אבל אתמול, בהשפעת החשיש נהגתי בקמצנות; מפחד למשוך תשומת-לב במעשים יוצאי-דופן, באמת התחלתי להתבלט.

כך גם אצל בּאסוֹ בעניין ההזמנה. תחילה הזמנתי תריסר צדפות. האיש ביקש לדעת מייד מה אני מזמין למנה עיקרית. הצבעתי על משהו רגיל. הוא חזר והודיע לי שכבר לא נשאר מזה. סקרתי את התפריט ליד המנה הזאת, נראה כאילו אני רוצה להזמין משהו, ואז עיני נפלו על המנה שמעליה, וכך הלאה עד שהגעתי לראש הרשימה. אבל זאת לא היתה רק זללנות אלא נימוס מפורש לגמרי כלפי המאכלים, שלא רציתי להעליבם על-ידי התעלמות. בקיצור, נתקעתי על פּאטֶה דה ליוֹן. "פשטידת אריות," חשבתי וצחקתי בבדיחות-הדעת, כשהפאטה רבץ מסודר על צלחת מולי, ואחר-כך בבוז: הבשר העדין הזה, שפן או תרנגולת - מה שזה לא יהיה. תיאבון האריה שלי, אכן דומה שראוי להשביעו בבשר אריה. חוץ מזה, כבר גמלה החלטה בליבי שברגע שאסיים בבאסו (זה היה בעשר וחצי בערך) אלך למסעדה אחרת ואוכל עוד ארוחת ערב.

אבל קודם כל הדרך לבאסו. שוטטתי לאורך המזח וקראתי בזה אחר זה את שמות הסירות שעגנו שם. עליזות בלתי-נתפסת השתלטה עלי וחייכתי אל מול שורת השמות הפרטיים של צרפת. האהבה שהבטיחו הסירות ושמותיהן היתה בעיני יפה להפליא ונוגעת ללב. רק לסירה בשם אֶרוֹ II, שהזכירה לי מלחמה אווירית, לא הסברתי פני, בדיוק כמו שבבאר שממנו יצאתי זה עתה נאלצתי להסב את מבטי מפרצופים מסוימים, מעוותים מדי.

למעלה אצל באסו, אחרי שהתיישבתי, התחילו בפעם הראשונה התעתועים הישנים. הכיכר שלפני הנמל - אני אומר זאת כמיטב יכולתי - דמתה ללוח צבעים שעליו עירבב דמיוני את נתוני המקום זה בזה, בנסיונות כאלה ואחרים: בלי לתת דין-וחשבון, אולי, אבל גם כמו שצייר גדול מתבונן בלוח הצבעים שלו כבמכשיר. היססתי מאוד אם לעודד את נפשי ביין. זה היה חצי בקבוק קסיס, יין לבן. חתיכת קרח צפה בכוס. אבל הוא התיישב יפה ביותר עם הסם שלי. בחרתי את מקומי בגלל החלון הפתוח שדרכו יכולתי לראות את הכיכר האפלה למטה. וכשעשיתי זאת מפעם לפעם, שמתי לב שיש לכיכר נטייה להשתנות עם כל מי שפסע בה, כאילו היא מהווה לו צורה, שלא היה לה כמובן שום קשר לאופן שבו הוא ראה אותה, אלא יותר עם המבט של ציירי הדיוקנאות הגדולים של המאה השבע-עשרה, שהציבו את הנכבדים לפני שדירת עמודים או ליד חלון, כדי להבליט אותם משדירת העמודים או החלון.

אני מוכרח להעיר כאן הערה כללית: לבדידות של סוטול כזה יש גם צללים. אם לדבר רק על הצד הפיזי, היה רגע באותה מסבאה בנמל, שבו לחץ כבד על הסרעפת חיפש הקלה בזמזום. ויתר על כן, אין ספק שהרבה דברים יפים ומאירים באמת נותרו רדומים. מצד שני, הבדידות פעלה שוב כמסנן; מה שכותבים ביום המחרת הוא יותר ממניין של חוויות רגעיות; הסוטול בולט בלילה בחדות של מנסרה על רקע היומיום; הוא מהווה מין צורה, והוא נשמר בזיכרון בקלות רבה מהרגיל. הייתי רוצה לומר: הוא מתכווץ ויוצר בכך צורה של פרח.

על-מנת להתקרב יותר אל חידת אושר-הסוטול, צריך להרהר שוב בחוט אריאדנֶה. איזו חדווה בעצם הפעולה של התרת פקעת. וחדווה זו יש לה קירבה עמוקה לחדוות הסוטול, כמו לחדוות היצירה. אנחנו הולכים קדימה: ואנחנו לא רק מגלים כך את הפיתולים של המערה שלתוכה העזנו להיכנס, אלא גם נהנים מאותו אושר-גילוי בגלל עצם ההנאה הקצבית שיש בהתרת פקעת. ודאות כזאת מהפקעת הכרוכה מעשה-אומן, שאנחנו מתירים - האם לא זה האושר של כל יצירתיות, לפחות של כל צורת פרוזה? ובחשיש אנחנו יצורי פרוזה שנהנים במלוא העוצמה.

De la poesie lyrique - pas pour un sou [שירה לירית - אף לא בפרוטה].

לתחושת האושר שהציפה אותי מאוחר יותר בכיכר סמוכה לקנאבייר, קשה יותר להתקרב מלכל מה שקרה קודם. למזלי אני מוצא בעיתון שלי את המשפט: "את הזהה צריך לדלות בכף מן הממשות." שבועות אחדים קודם שמתי לב למשפט של יוהאנס ו. ינסן, שאומר כנראה משהו דומה: "ריכרד היה גבר צעיר עם חוש לכל מה שזהה בעולם." המשפט הזה מצא חן בעיני מאוד. הוא מאפשר לי עכשיו לעמת את המשמעות הפוליטית-רציונלית שהיתה לו בעיני עם המשמעות האינדיווידואלית-מאגית של חוויותי מליל אמש. בעוד שהמשפט של ינסן, פירושו בעיני היה שהדברים, כפי שאנחנו אכן יודעים, נעשו טכניים ורציונליים לגמרי, ושהיוצא-דופן חבוי כיום רק בניואנסים, הרי שהתובנה של ליל אמש היתה אחרת לחלוטין. כלומר ראיתי רק ניואנסים: והם היו זהים. התעמקתי במרצפות הרחוב, ובאמצעות מין משחה - משחת קסמים - שמרחתי עליהן כביכול, הן יכלו להיראות בבת-אחת גם כאותן המרצפות עצמן וגם כמרצפות בפריז. לעיתים קרובות מדברים על "אבנים תמורת לחם". כאן אותן אבנים אכן היו הלחם של דמיוני, שנעשה פתאום רעב ומשתוקק לטעום את הזהה בכל המקומות והארצות. בשלב זה, כשישבתי בחשיכה, כיסא אל קיר אחד הבתים, היו לי רגעים מבודדים למדי של בולמוס. בגאווה כבירה חשבתי על זה שאני יושב ברחוב במרסיי, בסוטול חשיש; מי עוד יחלוק עימי את הסוטול הערב - מעטים כל-כך; שאינני מסוגל לחשוש מהאומללות המתקרבת, מהבדידות המתקרבת, שתמיד נשאר החשיש. בשלב זה, הסירוגי כולו, מילאה תפקיד יוצא מן הכלל מוזיקה שעלתה ממועדון לילה סמוך ורדפה אחרי. ראוי לציין שאוזני התעקשה לא להכיר ב"ואלנסיה" את "ואלנסיה". [גוסטב] גליק חלף על פני בכרכרה. זה היה הרף-עין. זה היה משעשע כמו קודם, כשמצללי סירה עוגנת הגיח פתאום [אריך] אונגר בדמות של בטלן רציפים וסרסור לעת מצוא. וכשגיליתי שוב איזו דמות ספרותית כזאת בשולחן סמוך אצל באסו, אמרתי לעצמי שהנה אני מבין לבסוף את התועלת בספרות. אבל לא רק מכרים היו שם. בשלב זה של שרעפים עמוקים חלפו על פני שתי דמויות - זעיר-בורגנים, נוכלים, מה אני יודע - בתור דנטה ופטררקה. "כל בני-האדם אחים." כך התחילה שרשרת מחשבות, שאינני יכול עוד לחזור עליה, אבל החוליה האחרונה היתה הרבה פחות בנאלית מהראשונה, והובילה אולי לתמונות של חיות. זה היה אפוא שלב אחר מזה שבנמל, ושעליו אני מוצא את ההערה הקצרה הבאה: "רק מכרים ורק יפים" - כלומר, העוברים ושבים. "בַּרְנַבֶּה", היה כתוב על חשמלית שעצרה לרגע בכיכר שבה ישבתי. והסיפור העצוב-משמים של בַּרנַבּאס נראה בעיני כתחנה סופית לא רעה לחשמלית שנוסעת לפרוורי מרסיי. יפה מאוד היה מה שהתרחש ליד דלת של אולם-ריקודים. מפעם לפעם יצא ממנו סיני במכנסי משי כחולים ומעיל משי ורוד זוהר. זה היה השוער. נערות השתדלו להיראות בפתח. הייתי במצב-רוח של סיפוק גמור. זה היה משעשע לראות בחור צעיר ונערה בשמלה לבנה יוצאים, ולחשוב מייד: "היא ברחה ממנו בכותונת לעורה, והנה הוא מחזיר אותה שוב. נו, כן." החניפה לי נורא המחשבה שאני יושב כאן במרכז כל ההוללות, וב"כאן" הכוונה לא לעיר אלא לנקודה הקטנה והלא סוערת במיוחד שבה ישבתי. אבל ההתרחשויות היו כאלה שמראיתן נגעה בי כבמטה-קסם ושקעתי בחלומות עליהן. אנשים ודברים מתנהגים בשעות כאלה כמו אותם אביזרי במה ובובות עשויים ליבת סמבוק בתיבות נייר-כסף מזוגגות, שמתחשמלים על-ידי שפשוף הזכוכית ונאלצים בכל תנועה ליצור יחסים משונים ביותר זה עם זה.

את המוזיקה שחזרה ונשמעה ושככה בינתיים כיניתי מצלף הקש של הג'ז. שכחתי איזה סיבות מצאתי לכך שתופפתי ברגלי את הקצב שלהן. זה מנוגד לחינוך שלי וזה קרה לא בלי עימות פנימי. היו זמנים שהאינטנסיביות של הרשמים האקוסטיים גירשה כל דבר אחר. אבל בבאר הקטן בנמל, רעש הקולות בעיקר, ולא הרחובות, הוא שהחריש כל דבר אחר. המיוחד ברעש הקולות הזה היה שהוא נשמע לגמרי כמו עגה. פתאום בני מרסיי לא דיברו אלי צרפתית טובה מספיק, כביכול. הם נשארו עומדים בשלב העגה. אותה תופעה של ניכור שקארל קראוס ניסח יפה: "ככל שמתבוננים במילה מקרוב, כך היא מחזירה מבט מרחוק," תופסת לגבי הדברים כאן. מכל מקום, אני מוצא בין רשימותי את ההערה המופתעת: "איך הדברים מחזיקים מעמד במבט."

זה התחיל לדעוך כשחציתי את הקנאבייר ופניתי ממנו לבסוף כדי לקנות עוד קצת גלידה בקפה קטן בקוּר בלסנס. הוא נמצא לא רחוק מהקפה האחר, הראשון בערב זה, שבו אושר האהבה, שהסבה לי פתאום ההתבוננות בכמה גדילים רוטטים ברוח, שיכנע אותי כי החשיש מתחיל לפעול. וכשאני נזכר במצב זה אני נוטה להאמין שלחשיש יש הכוח והכישרון לשכנע את הטבע שיאפשר לנו לשוב ולחוש את בזבוז ההוויה הפרטית הגורם לנו הנאה כשאנחנו מאוהבים. שהרי בהיותנו מאוהבים בפעם הראשונה, הווייתנו זורמת כמו מטבעות זהב בין אצבעות הטבע - שאינו יכול להחזיק בהן, ומוכרח אפוא לבזבזן - על-מנת לרכוש את היצור החדש, שנולד זה עתה, וכך הוא משליך אותנו עכשיו בשתי ידיים, בלי לקוות או לצפות לשום דבר, אל עבר הקיום.



מר X / קארל סאגאן

מתוך הספר Marijuana Reconsidered, ספר שהוציא ב-1971 פרופסור לסטר גרינספּוּן מבית-הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד. גרינספון ממשיך את מאבקו להכרה במעלות המרובות ובנזק המועט של העשב שגילה השייח' חיידר, באתר הדינמי שלו, marijuana-uses.com, שם גם נמצא המאמר של סאגאן (או סייגן, כפי שקוראים לו באמריקה).

"אנחנו שואפים לגלות את האמת, בכל מקום שהיא נמצאת. אבל כדי לגלות את האמת אנחנו זקוקים לדמיון ולספקנות כאחד. לא נחשוש להעלות השערות, אבל נבחין בתשומת-לב בין השערה לעובדה." (מתוך סדרת הטלוויזיה קוסמוס).

סאגאן, 1996-1934, קוסמולוג ידוע שעבד שנים בנאס"א, פירסם בלי סוף, ובכלל היה איש פעיל ביותר (ה-CV שלו כולל 261 עמודים), למרות בריאותו הרופפת. הוא פירסם את הדברים תחת השם מר X, אבל לפני מותו ביקש מידידו גרינספון לגלות את שמו.

הכל התחיל לפני עשר שנים. הגעתי לתקופה הרבה יותר רגועה בחיי, זמן שהתחלתי לחוש שבחיים יש יותר ממדע, זמן של התעוררות המודעות החברתית שלי, זמן שהייתי פתוח לחוויות חדשות. התחברתי עם קבוצה של אנשים שעישנו מדי פעם קנבוס, לא באופן קבוע, אבל בעונג ניכר. בתחילה לא רציתי לקחת בזה חלק, אבל תחושת האושר שהקנבוס ללא ספק מחולל, והעובדה שהצמח לא גורם לשום התמכרות פסיכולוגית שיכנעו אותי לנסות. החוויות הראשונות שלי היו מאכזבות למדי; לא היתה לזה שום השפעה, והתחלתי להעלות השערות שונות על הקנבוס, למשל שהוא פלצבו הפועל באמצעות ציפייה ונשימת-יתר ולא בתוקף תכונותיו הכימיות. אבל לאחר חמישה או שישה נסיונות כושלים - זה בכל זאת קרה. שכבתי פרקדן בסלון של חבר ובחנתי בעצלתיים את הצללים שהטיל על התקרה עציץ (לא של קנבוס!). לפתע התחוור לי שאני בוחן פולקסוואגן מיניאטורית, שהופיעה בקווי-מיתאר מובחנים בצללים, לפרטי פרטים מורכבים. הטלתי ספק רב בתפיסה זו וניסיתי למצוא אי-התאמות בין מכונית פולקסוואגן ומה שראיתי על התקרה. אבל הכל היה שם, עד לצלחות של הגלגלים, ללוחית הרישוי, מירקם הצבע, ואפילו הידית הקטנה לפתיחת תא המטען. כשעצמתי את עיני, נדהמתי לגלות סרט שמוקרן על הצד הפנימי של עפעפי. הבזק... תמונת נוף כפרי פשוטה עם בית חווה אדום, שמים כחולים, עננים לבנים, שביל צהוב מתפתל בין גבעות ירוקות אל האופק... הבזק... אותו הנוף, בית כתום, שמים חומים, עננים אדומים, שביל צהוב, שדות סגולים... הבזק... הבזק... הבזק. ההבזקים הופיעו בקצב פעימות הלב. בכל הבזק הופיע אותו נוף פשוט, אבל בכל פעם במערך צבעים שונה... גוונים עמוקים להפליא, ומשתלבים זה עם זה בהרמוניה מהממת. מאז עישנתי מדי פעם ונהניתי הנאה עמוקה. זה מגביר רגישויות רדומות ויוצר אפקטים שבעיני הם מעניינים אפילו יותר, מסיבות שאעמוד עליהן בהמשך.

אני זוכר חוויה ויזואלית מוקדמת אחרת עם קנבוס שבה התבוננתי בלהבת נר וגיליתי בליבת הלהבה, עומד באדישות מרשימה, את הג'נטלמן בגלימה וכובע שחור שמופיע על התווית שעל בקבוקי שרי סאנדמן. התבוננות בלהבות בזמן סוטול, דרך אגב, ובמיוחד דרך קליידוסקופ, היא חוויה נוגעת ללב ויוצאת-דופן ביופיה.

אני רוצה לציין שאף פעם לא עלה בדעתי שהדברים האלה נמצאים שם באמת. ידעתי שאין שום פולקסוואגן על התקרה ושום איש-סלמנדרה של סאנדמן בלהבה. אני לא מרגיש שום סתירה בחוויות הללו. יש בי חלק יוצר, שבורא אותן תפיסות שנחשבות מוזרות בחיי היומיום; ישנו חלק אחר שהוא מעין צופה. בערך חצי מהתענוג נובע מהחלק הצופה, שמעריך את העבודה של החלק היוצר. אני מחייך ולפעמים אפילו צוחק בקול רם מהתמונות שבתוך העפעפיים שלי. מבחינה זו, אני מניח שבחוויית הקנבוס יש אלמנטים שמזכירים פסיכוזה, אבל לא חשתי פאניקה או חרדה, כמו אלו שמלוות חלק מהפסיכוזות. זה נובע, כנראה, מהעובדה שאני יודע כי זה הטריפ שלי עצמי, ושאני יכול לחזור מהסוטול במהירות ברגע שארצה. התפיסות המוקדמות שלי היו כולן ויזואליות, וכמעט בלי תמונות של בני-אדם, אבל שתי תופעות אלו השתנו במרוצת השנים.

אני מוצא היום שג'וינט יחיד מספיק כדי למסטל אותי. אני בוחן אם אני מסטול בכך שאני עוצם עיניים ומחפש אחר ההבזקים. הם מופיעים הרבה לפני שחלים שינויים כלשהם בתפיסות שלי, ויזואליות או אחרות. ייתכן שזה קשור ליחס בין אות לרעש, היות שבעיניים עצומות, רמת הרעש הוויזואלי נמוכה. היבט מעניין אחר מבחינה תיאורטית הוא ריבוי הקומיקס בתמונות שבהבזקים: רק קווי-המיתאר של דמויות, קריקטורות, ולא תצלומים. אני מאמין שזה בסך-הכל עניין של דחיסת מידע; אי-אפשר לתפוס את תוכנה המלא של תמונה הכוללת את כל הנתונים של תצלום רגיל, נאמר 108 ביטים, בשבריר שנייה שבה נמשך הבזק. וחוויית ההבזקים מותאמת, אם זאת המילה, להערכה מיידית. האמן והצופה הינם אחד. זה לא אומר שהתמונות אינן מפורטות ומורכבות. לאחרונה הופיעה בפני תמונה שבה שוחחו שני אנשים, והמילים שהם אמרו הופיעו ונעלמו בצבע צהוב מעל לראשיהם, בקצב של משפט לכל פעימת לב. באופן זה יכולתי לעקוב אחר השיחה. מדי פעם הופיעה מילה באותיות אדומות בין הצהובות מעל לראשיהם - ממש בהקשר של השיחה. כל סדרת התמונות שתיארתי כאן ושכללה, אני מעריך, לפחות 100 מילים צהובות ובערך 10 אדומות, נמשכה פחות מדקה.

ההתנסות בקנבוס שיפרה במידה ניכרת את ההערכה שלי לאמנות, תחום שלא ממש הערכתי לפני כן. היכולת להבין את כוונת האמן בזמן הסוטול נמשכת לעיתים גם אחריו. זהו אחד מהגבולות האנושיים שקנבוס עזר לי לחצות. זכיתי לכמה תובנות הקשורות באמנות, שאני לא יודע אם הן נכונות או שגויות, אבל היה כיף לנסח אותן. לדוגמה, התבוננתי זמן-מה מסטול בעבודה של הסוריאליסט הבלגי איב טאנגי. כעבור כמה שנים, עליתי לחוף משחייה ארוכה בקריביים וצנחתי מותש על החול שנוצר מהסחף של שונית אלמוגים קרובה. תוך בחינה עצלה של שברי האלמוגים הפסטליים שיצרו את החוף, ראיתי לנגד עיני ציור ענקי של טאנגי. אולי טאנגי ביקר בחוף כזה בילדותו. שיפור דומה מאוד בהערכה שלי למוזיקה הופיע גם הוא עם הקנבוס. בפעם הראשונה, יכולתי לשמוע את החלקים הנפרדים של הרמוניה בשלושה קולות ואת העושר של הקונטרפונקט. מאז גיליתי שמוזיקאים מקצועיים יכולים די בקלות לשמוע בראשם בו-בזמן קולות נפרדים רבים, אבל עבורי זאת היתה הפעם הראשונה. גם כאן, חוויית הלמידה בזמן סוטול נמשכה לפחות במידת-מה גם אחריו. ההנאה מאוכל מוגברת; אנחנו חשים טעמים וניחוחות, שמסיבה כלשהי אנחנו טרודים על-פי-רוב מכדי להבחין בהם. אני יכול להקדיש את מלוא תשומת-הלב שלי לחישה. לתפוח-אדמה יהיו מירקם, גוף וטעם כמו לתפוחי-אדמה אחרים, אבל בעוצמה חזקה יותר. קנבוס מגביר גם את ההנאה ממין; מצד אחד, הוא מעניק רגישות חדה, אבל מצד שני הוא דוחה אורגזמה: במידה מסוימת משום שהוא מסיח את דעתי בשפע התמונות שעוברות לנגד עיני. נראה שמשך האורגזמה מתארך במידה ניכרת בפועל ממש, אבל ייתכן שזוהי החוויה הנפוצה של התרחבות הזמן שמתרחשת בזמן עישון קנבוס.

אינני איש דתי במובן הרגיל, אבל יש היבט דתי בחלק מהסוטולים. הרגישות המוגברת בכל התחומים מעניקה לי תחושה של שיתוף עם הסובבים אותי, הן החיים והן הדוממים. לעיתים, מעין תפיסה קיומית של האבסורדי גוברת עלי ואני רואה בוודאות נוראית את הצביעות והגינונים שלי-עצמי ושל חברי. ובפעמים אחרות, קיים אבסורד במובן אחר, מודעות עולזת וגחמנית. שני המובנים הללו של האבסורדי יכולים להתחבר זה לזה, וברבים מהסוטולים המוצלחים ביותר שלי חלקתי חוויות עם אחרים. קנבוס מעניק לנו מודעות שכל חיינו אנחנו נוהגים להתעלם ממנה, לשכוח אותה ולסלק אותה מראשנו. ההבנה מהו העולם באמת - עשויה לשגע; קנבוס גרם לי לחוש חלק מהתחושות של מה זה להיות משוגע, ואיך אנחנו משתמשים במילה "משוגע" כדי להימנע מלחשוב על דברים כואבים מדי. בברית-המועצות מקובל לאשפז מתנגדים פוליטיים בבתי-חולים לחולי-נפש. אותו הדבר עצמו, אולי בצורה ברוטלית פחות, קורה גם כאן: "שמעת מה לֶני בְּרוּס אמר אתמול? הוא בטח משוגע." בזמן סוטול מקנבוס גיליתי שיש בין האנשים האלה מישהו שאנחנו מכנים משוגע.

כשאני מסטול אני יכול לחדור אל העבר, להיזכר בזכרונות ילדות, בחברים, בקרובי משפחה, בצעצוע, ברחובות, בריחות, בצלילים ובטעמים מעידן שנעלם. אני יכול לשחזר את ההתרחשויות עצמן באירועים מהילדות, שלא הבנתי אותם לגמרי בזמן שהם קרו. רבים מהטריפים שלי עם קנבוס, אבל לא כולם, כוללים איזושהי סמליות החשובה לי - אם כי לא אנסה לתארה כאן - מעין מנדאלה שמובלטת בזמן סוטול. אסוציאציות חופשיות למנדאלה הזאת, הן ויזואליות והן מילוליות, הולידו מערך תובנות עשיר. אגדה נפוצה בנוגע לסוטולים כאלו היא שהמשתמש משלה את עצמו שמדובר בתובנה אדירה, אבל זו אינה שורדת את הבדיקה הקפדנית בבוקר שלמחרת. אני משוכנע שזו טעות, ושהתובנות ההורסות שהשגתי כשהייתי מסטול הן תובנות אמיתיות; הבעיה העיקרית היא לצקת את התובנות האלו לצורה מקובלת על העצמי השונה למדי, שאנחנו חווים כשאנחנו מתפכחים ביום למחרת. אחת העבודות הקשות ביותר שעשיתי מעודי היתה לתעד את התובנות הללו בהקלטה או בכתיבה. הבעיה היא שעוד עשרה רעיונות או תמונות, מעניינים אולי יותר, הולכים לאיבוד במאמץ לתעד אחד מהם. קל להבין למה אפשר לחשוב שזה בזבוז אנרגיה לטרוח כל-כך לרשום את המחשבה, מעין הפרעה של האתיקה הפרוטסטנטית. אבל מאחר שאני חי את מרבית חיי פיכח, טרחתי ועשיתי זאת - בהצלחה, אני משער. דרך אגב, אני מוצא שאפשר לזכור תובנות טובות וסבירות ביום שלמחרת, אבל רק אם הושקע מאמץ לרשום אותן בדרך כזו או אחרת. אם אני רושם את התובנה או אומר אותה למישהו, אני יכול לזכור אותה בלי שום עזרה בבוקר למחרת; אבל אם אני רק אומר לעצמי שאני חייב להשתדל לזכור, אני אף פעם לא זוכר. אני מוצא שמרבית התובנות שאני מגיע אליהן בזמן סוטול מתמקדות בעניינים חברתיים, תחום למדנות יצירתי שונה מאוד מזה שבזכותו התפרסמתי. אני זוכר מקרה אחד, כשהתקלחתי עם אשתי בזמן סוטול, שעלה בי רעיון בנוגע למקורות הגזענות ומופרכותה במונחים של משטחי גָאוּס. זה היה היבט טריוויאלי במידת-מה, אבל כזה שנידון לעיתים רחוקות. ציירתי את המשטחים בסבון על קיר המקלחת, והלכתי לכתוב את הרעיון. רעיון גרר רעיון, ובסיומה של כשעה של עבודה קשה ביותר, גיליתי שכתבתי אחד-עשר מאמרים קצרים על טווח רחב של נושאים חברתיים, פוליטיים, פילוסופיים וביולוגיים-אנושיים. מקוצר היריעה אני לא יכול להיכנס לפרטי המאמרים הללו, אבל על-פי כל הסימנים החיצוניים, כגון תגובות ציבוריות והערות של מומחים, נראה שהם כוללים תובנות תקפות. השתמשתי בהן בנאומים בטקסי חלוקת תארים באוניברסיטה, בהרצאות ציבוריות ובספרים שלי. אבל תרשו לי לפחות להמחיש את הטעם של תובנה כזאת והדברים הנלווים לה. לילה אחד, מסטול מקנבוס, התעמקתי בילדות שלי, מעין אנליזה עצמית, והיה נראה לי שאני ממש עושה עבודה טובה. ואז עצרתי וחשבתי כמה מפליא שזיגמונד פרויד עצמו, בלי עזרה של סמים, יכול היה להגיע לאנליזה העצמית שלו. ואז היכתה בי המחשבה כמו רעם ביום בהיר: הרי זה לא נכון, פרויד העביר עשור לפני האנליזה העצמית שלו בניסויים בקוקאין וכמיסיונר לסם; וזה נראה לי די ברור שהתובנות הפסיכולוגיות האמינות שפרויד תרם לעולם נבעו, לפחות חלקית, מחוויית הסמים שלו. אין לי מושג אם זה נכון עובדתית, או אם ההיסטוריונים של פרויד היו מסכימים עם הפרשנות הזאת, או אפילו אם רעיון כזה פורסם בעבר, אבל זוהי השערה מעניינת והיא גם עוברת בדיקה ראשונית בעולם הפיכחים.

אני זוכר את הלילה שהבנתי לפתע מה זה להיות משוגע, או לילות שטבע התחושות והתפיסות שלי היה דתי. היתה לי תחושה די מדויקת שתחושות ותפיסות אלו, שנכתבו בהיסח-דעת, לא יעמדו בבדיקה הביקורתית הרגילה, שהיא מרכולתי כמדען. אם אני מוצא בבוקר פתק מעצמי מליל אמש שמודיע לי שיש עולם מסביבנו שאנחנו בקושי חשים אותו, או שאנחנו יכולים להתאחד עם היקום, או אפילו שפוליטיקאים מסוימים הם אנשים מפוחדים ונואשים, אני נוטה שלא להאמין; אבל כשאני מסטול אני יודע על אודות אי-האמונה הזאת. לכן יש לי קלטת שבה אני מטיף לעצמי לקחת את ההערות הללו ברצינות. אני אומר, "תקשיב טוב, בן-זונה! הדברים האלה אמיתיים." אני מנסה להראות שהתודעה שלי עובדת בבהירות; אני מציין את שמו של מכר מהתיכון שלא חשבתי עליו במשך שלושים שנה; אני מתאר את הצבע, הטיפוגרפיה והעיצוב של ספר בחדר סמוך, והזכרונות הללו עומדים במבחן הביקורת בבוקר. אני משוכנע שקיימות רמות אמינות ותקפות של תפיסה שהקנבוס (וסביר להניח שגם סמים אחרים) מאפשר, ושמחמת פגמים בחברה או במערכת החינוך אין לנו גישה אליהן בלי סמים אלה. ההערה הזאת אינה מתייחסת רק למודעות עצמית ולחיפושים אינטלקטואליים, אלא גם לתפיסות של אנשים אמיתיים, לרגישות מוגברת מאוד למבעי פנים, לאינטונציות ולבחירת המילים. כל אלו מניבים לעיתים קירבה קרובה כל-כך, כאילו שני אנשים קוראים את המחשבות אחד של השני. קנבוס מאפשר ללא-מוזיקאים לדעת משהו על מה זה להיות מוזיקאי, וללא-אמנים לתפוס את השמחה שבאמנות. אבל אני לא מוזיקאי ולא אמן.

מה בנוגע לעבודה המדעית שלי? אינני נוטה לחשוב על עניינים מקצועיים בזמן סוטול, אבל נדמה שאני תמיד מוצא הרפתקאות אינטלקטואליות בכל תחום אחר. ניסיתי באופן מודע לחשוב על כמה בעיות עכשוויות קשות במיוחד בתחום שלי כשהייתי מסטול. זה עובד, לפחות במידת-מה. אני מוצא שאני יכול להעלות, לדוגמה, כמה עובדות ניסוייות רחוקות למראית-עין ובכל זאת קשורות זו בזו. עד כאן הכל בסדר. לפחות הזיכרון עובד. ואז, בניסיון ליישב את העובדות השונות כל-כך, יכולתי להעלות השערה, שאני בטוח שלא הייתי חושב עליה פיכח. כתבתי מאמר שמזכיר את הרעיון הזה כבדרך אגב. סביר להניח שהוא אינו נכון, אבל יש לו השלכות שאפשר לבחון בניסוי, הקריטריון לתיאוריה מתקבלת על הדעת. ציינתי שבחוויית הקנבוס יש חלק בתודעה שלך שנותר מתבונן קר-רוח, שיכול להוריד אותך מהר מהסוטול בעת הצורך. בכמה מקרים נאלצתי לנהוג מסטול בתנועה עמוסה. עשיתי זאת בלי שום קושי, אף-על-פי שהיו לי כמה מחשבות על צבע האדום-דובדבן של הרמזורים. אני מוצא שאחרי נהיגה אני כבר לא מסטול בכלל. אין הבזקים בתוך העפעפיים שלי. אם אתה מסטול והילד שלך קורא לך, אתה יכול להגיב כמעט כרגיל. אני לא דוגל בנהיגה בזמן סוטול מקנבוס, אבל אני יכול לומר לכם מניסיון אישי שזה בהחלט אפשרי.

הסוטול שלי הוא תמיד מהורהר, מפויס, מרגש אינטלקטואלית וחברותי, שלא כמו הסוטולים של אלכוהול, ואף פעם אין לי הנג-אוֹבר.

במרוצת השנים אני מגלה שכמויות קטנות קצת יותר של קנבוס מספיקות לגרום לאותה רמת סוטול, ובאולם קולנוע אחד גיליתי לאחרונה שאני יכול להתמסטל רק מלשאוף את עשן הקנבוס שמפעפע באולם. יש היבט של הומור עצמי בקנבוס. כל שאכטה מהווה מנה קטנה מאוד; פער הזמן בין שאיפת שאכטה והרגע שמרגישים את ההשפעה שלה קטן; ואין שום רצון לעוד, מרגע שהסוטול התחיל. אני חושב שהיחס, R, בין הזמן שלוקח להרגיש את המנה לבין הזמן שלוקח לצרוך מנה מוגזמת הוא ערך מספרי חשוב. R גדול מאוד עבור אל-אס-די (שמעולם לא צרכתי), וקצר יחסית עבור קנבוס. ערכים נמוכים של R צריכים להוות אחד האומדנים לבטיחות של סמים פסיכדליים. כשקנבוס יתקבל חוקית, אני מקווה שהיחס הזה יהווה אחד הפרמטרים שיודפסו על החבילה. אני מקווה שזמן זה אינו רחוק כל-כך; האי-חוקיות של קנבוס הוא שערורייה: הוא מעמיד מכשול בפני שימוש מלא בסם המעודד שלווה, הבנה, רגישות ואחווה, שהעולם, ההולך ושוקע בטירוף מסוכן, זקוק להן נואשות.

(מאנגלית: ינץ לוי)



עם רדת הסוטול / ת. ק. בויל

אולי נכון מה שהיה כתוב בטיים אאוט תל-אביב (5 בדצמבר 2002) שהגראס הוא כמו ג'ינס, תמיד באופנה, ואין ספק שהקנבוס שימח לבב אנוש כבר אלפי שנים, אבל לפחות בתודעה של בן המאה העשרים, הוא קשור יותר מכל עם שנות השישים וילדי הפרחים, ולעשות אהבה ולא מלחמה. בספרו האחרון, Drop City, הסופר האמריקאי ת.ק. בויל (שספרו מסך הטורטייה ראה אור בהוצאת חרגול) מספר על קומונה היפית שנודדת מקליפורניה לאלסקה, ועושה זאת במבט מפוכח, חמצמץ, וחף מכל נוסטלגיה. להלן קטע מהספר:

ואז היה לילה. הסוטול ירד בהדרגה במשך אחר-צהריים איטי שנמתח והתגלגל על גבו כמו כלב על שטיח, והיא עבדה במטבח עם כמה מהאחרים, קיצצה צמחי תבלין, בצלים ועגבניות בשביל מרק העדשים ושרה לצלילי ג'פרסון איירפליין וקאנטרי ג'ו אנד דה פיש. מישהו העביר מקטרת והיא לקחה ממנה שאכטה או שתיים, וצנצנת פירות ביין ספניאדה היתה ממש לידה כל זמן הבישול ושטיפת הכלים והארוחה שנמשכה כמו הסעודה האחרונה כשבחור בשם סקיי דוֹג או אולי זה היה ג'וניור סקיי דוג ניגן בגיטרה אקוסטית ושר מילים שחיבר על המקום. הילדים הבלונדינים מהבוקר היו שם, עירומים עדיין, פסים של מרק עדשים על גופם כמו צבעי מלחמה, וגם תינוק במינשא נצרים רתום לגבה של אשה רזה וגבוהה שעיניה כמו שני לועות שקועים בראשה. בכל מקום היו אנשים, אנשים שלא ראתה מעולם - היפּים של סופשבוע מהעיר - וגם אחיה ואחיותיה. עשן עלה ממקלות קטורת, מגראס וחשיש שנשזרו מייד ליד כאילו רקמו יחד שמיכה באוויר. צמד כלבים צהובים כחושים ותמירים ריחרחו כפות רגליים של אנשים ותחבו את זרבוביותיהם לקערות הפזורות על הרצפה.

סטאר קיננה על כס של כריות ספה ישנות בפינה, עם רוני ועם נערה חדשה שאת שמה שכחה. היא לא הרגישה כלום חוץ מעייפות, ולמרות שהכל - כל העניין - היה פנטסטי, כמו מחנה-קיץ בלי המדריכים, מסיבה שאינה נגמרת, היא חשבה על זה שמספיק לה, שאולי היא תסתלק משם ותמצא מקום לרבוץ ולתת לשינה לשטוף אותה כמו גיאות אפלה של לא-כלום. רגלו של רוני היתה מונחת על רגלה, והיא כמעט לא הרגישה את שיערה של הנערה החדשה, הבזוק על כתפה כמו סוכר או מלח. היא עצמה את עיניה ונתנה לעצמה להיסחף. המוזיקה התחילה להתפוגג, מים נשאבים לביוב, מים שהציפו אותה, נחל, נהר, בריכה נשפכת לבריכה... אבל אז אחד הילדים השמיע צווחה פתאומית והיא חזרה אל הרגע. הילד, עם בטנו החשופה ומבושיו המיטלטלים והשיניים הקדמיות החסרות ששיוו לו מראה של שדון חצי-מגובש, העיף משהו מתוך ידה של אמו - ריבָּה, זה היה שמה, או אולי רינה? הוא השמיע עוד צווחה, חדה ומכאנית, אבל זה התחיל ונגמר בזה, כי ריבה פשוט קירבה ג'וינט לשפתיו ואז שקעה שוב בכרים כאילו שום דבר לא קרה.

ושום דבר לא קרה. אף אחד לא שם לב ולא נראה מודאג. עוד גיטריסט הצטרף עכשיו לסקיי דוג, והם זחלו יחד דרך השינויים הקצובים של בלוז איטי. אשה חצי-עירומה שאיש לא ראה מקודם קמה והתחילה לנענע את ירכיה ולטלטל את שדיה העצומים לפי הקצב; עד מהרה שניים מהחברים הפחות או יותר קבועים בקומונה קמו מהרצפה והצטרפו אליה, מתנועעים במקום ומסלסלים בזרועותיהם כמו מיסטיקנים הינדואים.

"תיירת," אמר רוני, ההברות יבשות וקשות על לשונו. "היפית של סופשבוע." הוא לבש טישרט מ'קֵיימארט' שסטאר צבעה בשבילו ביום הראשון שלהם כאן, סוּפֶּרנוֹבָה כתומה מתפוצצת במעמקי גלקסיות ורודות וסגולות, והאור מאחוריו שיווה שקיפות לזקנו כשפנה אל הנערה החדשה. "את לא תיירת," אמר. "נכון, מרי?"

מרי נשענה אחורנית אל ערסל זרועו. "אני לא חוזרת אף פעם," אמרה, "אני מבטיחה לך." "יופי," אמר רוני, "יופי, אל תחשבי על זה אפילו." ואז הוא הניח את ידו החופשית על כתפיה של סטאר ונתן לה חיבוק קטן, ו"היי," הוא אמר, אחוז במנוע הסובב לאיטו של הרגע, "את רוצה אולי שנרד לנהר ונפרוש שמיכה מתחת לכוכבים ונשכב - רק שלושתנו, אני מתכוון, בא לך?" עיניו היו נתונות באשה הרוקדת, עולות במדרון האחד ויורדות בשני. "זה צודק, את לא חושבת?"

וזאת היתה האמת: לא בא לה. ולמרות מה שאמרה לעצמה, גם בלילה ההוא בטיפי לא בא לה. זה היה רוני. רוני שיכנע אותה להתפשט לפני האיש ההוא - לא, לא שיכנע, בייש אותה. "תגידי, את רוצה להיות כּוּסית בורגנית לחוצה כמו האמא שלך?" הוא אמר, קולו מקרצף את אוזנה. "או האמא שלי, שלא נדע? תבואי כבר, כולה הגוף האנושי, זה טבעי - זאת אומרת, מה הביג דיל?"

השני, האיש של הטיפי - היא לא ידעה את שמו - פשוט הסתכל בה כאילו היתה סרט שמעולם לא ראה. הוא ישב בסגנון יוגה, התגלמות השלווה והאהבה, אבל ניכר בו שהוא כולו מתוח מבפנים. הוא היה להוט. ביזארי, אפילו. היא הרגישה את זה, מין ויברציות רעות קורנות ממנו, אבל אז אמרה לעצמה שהיא סתם פרנואידית בגלל הפֶּיוֹטֶה. היא שכבה על הגב, הצליבה את רגליה בקרסוליים והתבוננה באיש. המון זמן האיש לא אמר מילה. וכשהרימה את מבטה לבסוף, עיניו של איש הטיפי היו כל-כך חיוורות, בלי קשתית, או כמעט בלי, ורוני גילגל ג'וינט ועזר לה לפשוט את חולצת הג'ינס הכחולה עם גלגל המזלות שרקמה על השרוולים ולרוחב הכתפיים, והוא היה לבוש מכנסיים קצרים, ואיש הטיפי - חתול, חתול הטיפי, כי רוני תיקן אותה תמיד, לגבר לא קוראים איש, קוראים לו חתול - לבש מין אזור-חלציים, והיא היתה עירומה עד למותניה. אור המדורה טיפס על היריעות והעשן מצא את החור למעלה.

"בדיוק כמו שבטי הסוּ שהתמקמו על גדות הליטל בּיגהוֹרן, לא, אחי?" אמר רוני והעביר את הג'וינט. ואז נדמה לרגע שהזמן מעלה אדוות, הכל זוהר באדום וירוק-כחול וזהב, ורוני היה עליה ואיש הטיפי הסתכל ולה לא היה איכפת, ואם כן, זה לא שינה כלום. הם שכבו על השטיח האינדיאני בחול והחתול הזה הסתכל, אבל זה היה רוני, והיא התאימה למדרון גופו, הכירה את כתפיו ואת לשונו ואת האופן שבו התנועע. רוני. פאן. עוד מהבית. אבל אז הוא התגלגל ממנה וישב רגע ואמר, "וואו, גדול," מתנשף, זיעה על מצחו וטיפה זעירה קטנטנה של זיעה קבועה כמו יהלום בקצה אפו, והוא החווה בידו אל חתול הטיפי ואמר, "אל תהסס, אחי, זה בסדר-"

בחוץ, ליד השער הראשי לחוות דרוֹפּ סיטי, היה שלט דיקט ממוסמר ברישול לקורות העץ: לא גברים, לא נשים - רק ילדים. זה פחות או יותר זה, חשבה, רק ילדים, להראות ולספר, ולהראות ולהראות ולהראות. זרועו של רוני היתה כמו משהו מת, כמו משקל שני טון, עץ כרות שמוחץ אותה מהצוואר למטה. האשה עם החצי-גוף עירום רקדה. חייבים להמשיך, שר ג'וניור סקיי דוג, חייבים להמשיך ולנוע. "אז מה את אומרת?" רצה רוני לדעת. פרצופו היה קרוב לשלה, רק כמה סנטימטרים, הדבלוליות החיוורת של זקנו, מחלפות שיערו. עיניו היו סדוקות, צלחות חרס קטנות שרוקעו לבוהק ואז נופצו לרסיסים. היא לא אמרה כלום, אז הוא פנה למרי, וסטאר בחנה את פניה של הנערה החדשה. למרי היתה גירסה משלה לחיוך מיליון הקילוואט, רחבת-פה וחמודה, כולה רגלים במיני צהוב חיוור שנראה כאילו לא כיבסו אותו חודשים. היא הביטה קודם ברוני ואחר-כך ישר בעיניה של סטאר לפני שנתנה למבטה לצוף על-פני החדר כאילו היא מסטולית מכדי שיהיה איכפת לה, אבל היה לה איכפת, ועוד איך - סטאר ראתה את זה באופן המודע-לעצמו שבו היא כופפה את הראש ומשכה באימרת השמלה עם קו הטינופת הכהה והבלתי-מחיק שבו משכה כבר אלפי פעמים קודם. "לא יודעת," אמרה, וקולה כולו אוויר. ואז משכה בכתפיה. "שיהיה."

שני הילדים הבלונדינים רקדו עכשיו, הילד ריק-העיניים בן ארבע או חמש ואחותו, מביטים בכפות הרגליים, בלי חוש קצב, בכלל לא, השפופרת המכווצת של הפין מיטלטלת כמו מטרונום שמכוון לקצב אחר לגמרי. "לא רע," אמר רוני. ואז הוא פנה אליה, אל סטאר, ואמר, "אז מה בנוגע, מה את אומרת, סטאר?"

היא אמרה, "אני לא חושבת. לא הלילה. אני מרגישה - לא יודעת, משונה." והפה שלו צנח אל איזה בור קטן של לא-כלום - היא הכירה את המבט. אף-על-פי שהוא לא הזיז שריר, אף-על-פי שבעיני כל העולם הוא היה נראה כמו החתול הכי קוּלי, ילד הפרחים הכי פחות לחוץ ביקום, הוא התנפח מבפנים, מלא טינה ומררה. הוא משיג מה שהוא רוצה. הוא תמיד השיג את מה שהוא רצה, אם זה בעניין את מי הוא הולך לזיין ומתי, ואם בשאלה על איזה כביש מהיר יסעו ואיפה יבלו את הלילה ואפילו איזה מין אוכל יאכלו. לא היה איכפת לו שהם עוברים בבאטווש, טקסס, שההשפעה של הדקסאמיל נחלשת ושביצים מטוגנות קל משני הצדדים זה הדבר היחיד שיכלה לחשוב עליו, בכפייתיות, ואולי עד כדי הזיה, הוא רצה טאקוֹס, הוא רצה סאלסה וצ'ילי וטקאטה, וזה מה שהם אכלו.

"לא, תעזבי אותך מזה, אל תהיי כזאת, פּוֹלֶט. את יודעת מה אומרת האגודה הקריסטאנית, שחור על-גבי לבן? הה? את לא יודעת?"

היא ידעה. כי הוא ציטט לה את זה כל פעם שהוא התחרמן. מי שהם לא היו, הקריסטאנים או הקריסטאנרים או איך שלא התחשק להם לקרוא לעצמם, הם הטיפו לאהבה חופשית בלי דעות קדומות - כלומר לשכב עם כל מי שמבקש, בלי הבדל גזע או אמונה או צבע או אם הם שמנים וזקנים או מפגרים או מסריחים כמו סוליית נעליים משומשות. זה נחשב לפעולה עוינת להגיד לא למי שרצה לזיין, אם בא לך ואם לא - עכשיו שבע בבוקר, ויש לך הנג-אוֹבר והשיער שלך נראה כאילו השתילו לך אותו לראש, ומישהו רוצה לזיין? אז מזדיינים. או זה, או שאת לא שייכת כי את נגועה בכל העכבות הבורגניות כמו ההורים הדפוקים שלך ויתר העולם הסטרייטי. זה מה שהיה לאגודה הקריסטאנית לומר, אבל מה שהיא חשבה, או התחילה לחשוב, באופן הכי ראשוני, זה שאהבה חופשית היא המצאה של איזה חתול מחוצ'קן עם שיער מחורבן סופנית ואולי גם פוזל, שלא היה מוצא זיון בשום דרך אחרת ובשום משטר אחר, ושהיא לא מוכנה, לא הלילה, לא עם רוני ועם מה-שמה.

"לא, רוני," אמרה, הסירה את זרועו מעל כתפה ושמטה אותה כמשקולת, מה שאומנם היתה, "ל-א." היא עמדה על רגליה כעת, השפילה את מבטה אל הנטף הזעיר של פניו ואל הנערה שהביטה בה בחיוך הולך ונעלם כמו האפלה חלקית. "אני לא שמה זין על האגודה הקריסטאנית. אני הולכת לישון. ואל תקרא לי ככה."

הוא היה פגוע, מאוכזב, הרוס, נצמד לנערה - מרי, זה שמה, מרי - כאילו היתה ארגז בלב-ים והאונייה שלו טבעה זה עתה. "לקרוא לך איך?"

שדיים מתנפנפים, הפין הקטן מיטלטל, אנשים מכים בכפות ידיהם על תופי-מרים ועשן הגראס והקטורת מסתלסל ועולה מן הרצפה כמו ערפל. "אל תקרא לי פולט," אמרה, וכבר נעלמה, רגליה היחפות עושות את דרכן בין העגבות השרועות והגפיים העירומים של אחיה ואחיותיה.

(מאנגלית: דן דאור)

 

שם הספר: דפי עשב
חשיש בספרות העולם
שם העורך: דן דאור

תירגמו: דן דאור, עירד מלכין, רון ברקאי, אביבה ברק, ינץ לוי, עמינדב דיקמן
מהדורה ראשונה, פברואר 2003
מספר עמודים: 207
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
עיצוב תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 69 ₪
מסת"ב 965-7120-22-5
דאנאקוד: 497-1031


שתפו ספר זה עם החברים