חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מצורפים שני הפרקים הראשונים


פרק ראשון

כאשר הגיעו רוחות עזות מהצפון, ואיתן התזכורת המצמררת לכך שכיפת הקרח הגדולה ממשיכה להתקדם, ערמנו את כל מאגר גזרי העצים והענפים השבורים שלנו בחזית המערה, הבערנו אש ממש גדולה ואמרנו לעצמנו שלא משנה עד לאן ידרים הקרח הפעם - ואפילו אם יגיע עד אפריקה - אנחנו נוכל להתמודד איתו ולהביס אותו.

לעיתים קרובות התקשינו מאוד לקיים את אספקת חומר הבעירה לאש גדולה - למרות שאבן חלמיש עם להב טוב יכולה לנסר ענף ארז בעובי עשרה סנטימטר בעשר דקות. הפילים והממותות הם שעזרו לנו לשמור על חום גופנו - בזכות הרגלם הנוח לקרוע עצים כדי לבדוק את חוזק החטים והחדקים שלהם. אֶלֶפאס אנטיקוּס נטה לזה עוד יותר מהפיל המודרני, כי הוא שקד עדיין על האבולוציה שלו, ואין דבר שמעסיק חיה בתהליך האבולוציה יותר ממצב השיניים שלה. זכרי הממותות, שבתקופה ההיא סברו שהם מושלמים פחות או יותר, עקרו עצים רק כשכעסו או כשרצו להתרברב לפני הנקבות, ובעונת הרבייה די היה בכך שנעקוב אחר העדרים כדי לאסוף עץ לבעירה; אבל גם בתקופות אחרות, אבן מכוונת היטב אל מאחורי אוזנה של ממותה המלחכת עשב חוללה פלאות, וסידרה לנו לפעמים עץ בעירה גם לחודש. ראיתי את התכסיס הזה פועל גם עם המַסְטוֹדוֹנים הגדולים, אבל קשה מאוד לגרור הביתה באובב עקור. הוא בוער יפה, אבל צריך לשמור על מרחק של שלושים מטר ממנו. בדברים כאלה לא כדאי להגזים. אבל באופן כללי, כשכיפות הקרח על הרי קילימנג'ארוֹ ורוֹאֶנְזוֹרי גלשו אל מתחת לקו השלושת-אלפים מטר ונעשה קר, הצלחנו לשמור על אש נאה.

בלילות חורף צחים וקרים התעופפו הגיצים אל הכוכבים, העץ הירוק רחש והעץ היבש התפצפץ, והמדורה שלנו היתה משואה אמיתית לאורך כל השבר האפריקאי. כאשר הטמפרטורות על פני הקרקע היו נמוכות מספיק, או כאשר סגר עלינו גשם טחוב שגרם למפרקינו לחרוק ולכאוב, הדוד ואניה היה בא לביקור. ברגע של הפוגה ברעש התנועה בג'ונגל אפשר היה לשמוע אותו מגיע: איוושה בין צמרות העצים, שמדי פעם קטע אותה קול פצפוץ מבשר רע של ענף הגונח תחת העומס, וקללה מעומעמת, שהפכה לצרחה של זעם חסר מעצורים כאשר הוא נפל ממש.

בסופו של דבר היה מדשדש אל מעגל האור של המדורה - דמות כבדה, עם זרועות ארוכות שכמעט נגררו על הקרקע, ראש רבוע שקוע בין כתפיים רחבות ושעירות, ועיניים שטופות דם. את שפתיו שירבב לאחור דרך קבע במאמץ להבליט את ניביו, אבל הדבר שיווה לו הבעה של מי שמחייך חיוך מזויף לגמרי במסיבה שמאוד לא מוצאת חן בעיניו, ובתור ילד קטן מצאתי שזה מבעית לחלוטין. מאוחר יותר גיליתי, שמאחורי כל השגעונות והמוזרויות שלו - שמהם סבל בעיקר הוא, ולמעשה רק הוא - הוא היה איש טוב-לב, שתמיד החזיק אצלו ענף תותי-ערער או תאנים בשביל הילד שאותו שמח להבעית כהלכה באכזריות הטבעית של מראהו.

אבל איך שהוא דיבר, איך שהוא התווכח! בקושי אמר לנו שלום והינהן לעברה של דודה מילדרֶד, בקושי קירב את ידיו המסכנות, הכחולות מרוב קור, אל הלהבה, וכבר התחיל: הוא התנפל על אבא כמו קרנף שמרכין את ראשו, כשאצבעו הארוכה, המאשימה, מכוונת ממש כמו קצה קרן. אבא היה מרשה לו להסתער ולפרוק את רגשותיו העצורים בזרם של תוכחה; אחר-כך, כשהוא נרגע מעט, ואולי אף אכל כמה ביצי אֶפִּיאוֹרְנִיס ופירות דוּריאן, אבא היה נכנס למערכה. הוא הדף את מהלומותיו של הדוד ואניה בהערותיו המתונות, האירוניות, ולפעמים הביא את הדוד לכדי תדהמה אילמת, כאשר הודה בחדווה במעשי התועבה שלו ואפילו השתבח בהם.

אני מאמין שביסודו של דבר הם חיבבו זה את זה מאוד, למרות שכל חייהם שררה ביניהם אי-הסכמה קשה; לא היה מנוס מזה, כי שניהם היו קופי-אדם בעלי עקרונות נוקשים, שחיו איש באמונתו, ועקרונותיהם היו הפוכים לגמרי בכל עניין ועניין. כל אחד הלך בדרכו, כשהוא משוכנע עמוקות שהאחר טועה באופן טראגי לגבי כיוון ההתפתחות של המין האנתרוֹפּוֹאידי; אבל הקשר האישי ביניהם, גם אם היה חסר עכבות, היה תקין למדי. הם התווכחו, הם אפילו צעקו זה על זה; אבל מעולם לא הגיעו לכדי מהלומות. ולמרות שהדוד ואניה נפרד מאיתנו לרוב בתרעומת גדולה, הוא תמיד חזר.

התיגרה הראשונה שאני זוכר בין שני האחים, שהיו שונים כל-כך זה מזה במראם ובהתנהגותם, נסבה על עצם השאלה אם ראוי להבעיר אש בלילות קרים. אני השתופפתי במרחק הגון מהדבר האדום, המתפתל, הפצוע אך טורף, והבטתי איך אבא מאכיל אותו בנונשלנטיות מרשימה, אם גם זהירה. הנשים הצטופפו יחד, ופיטפטו בזמן שפלו זו את כיניה של זו; אמי ישבה במרחק-מה, כמו תמיד, ולטשה עיניים קודרות ומהורהרות באבא ובאש בזמן שלעסה דייסה בשביל התינוקות הנגמלים. ואז פתאום עמד בינינו הדוד ואניה, דמות מאיימת שניבאה לנו שחורות:

"הפעם הגזמת, אדוארד," רטן. "הייתי צריך לנחש שזה מה שיקרה במוקדם או במאוחר, אבל כנראה חשבתי שיש גבול גם לסכלות שלך. אבל טעיתי, כמובן! אני רק מפנה את הגב לשעה, ואתה כבר מעולל איזה שטות חדשה. ועכשיו זה! אדוארד, אם הזהרתי אותך אי-פעם, אם התחננתי בפניך אי-פעם בתור אחיך הבכור לחשוב שוב לפני שתמשיך במסלול הקטסטרופלי שלך, לתקן את חייך לפני שיסבכו אותך ואת קרוביך באסון בלתי-הפיך, הרשה לי לומר עכשיו, וביתר תוקף: הפסק! הפסק, אדוארד, לפני שיהיה מאוחר מדי - אם אכן עוד נותר זמן,
הפסק -"
הדוד ואניה נשם נשימה עמוקה לפני שהשלים את המשפט המרשים הזה, שקשה היה כמובן למצוא לו סיום הולם, ואבא השמיע את קולו:
"הו, ואניה, באמת שלא ראינו אותך הרבה זמן, בוא תתחמם, חביבי. איפה היית?"
הדוד ואניה השיב במחווה קצרת-רוח.
"לא כל-כך רחוק. העונה לא היתה טובה במיוחד לפירות וירקות, שהם עיקר התפריט שלי..."
"אני יודע," אמר אבא באהדה. "נראה שאולי בכל זאת צפויה לנו תקופה בין-קרחונית. שמתי לב שהיובש מתפשט בזמן האחרון."

"אבל לא לגמרי, ממש לא," המשיך הדוד ואניה ברוגז. "יש המון אוכל ביער אם יודעים איפה לחפש. אני פשוט מוצא שבשלב זה של חיי אני צריך להיזהר במה שאני אוכל - ולכן, כמו כל פְּרימָט נבון, יצאתי קצת רחוק יותר לחפש מה שהיה נחוץ לי - לקונגו, למען האמת, שם יש שפע מכל דבר, ולכולם, בלי שתצטרך להעמיד פנים שיש לך שיניים של נמר, קיבה של עז או חך וגינונים של תן, אדוארד!" "זה ניסוח מוגזם במקצת, ואניה," מחה אבא.

"חזרתי אתמול," המשיך הדוד ואניה, "מתוך כוונה לבקר אותך בכל מקרה. מובן שכאשר ירד הלילה ידעתי שמשהו לא בסדר. אני מכיר אחד-עשר הרי-געש במחוז הזה, אדוארד, אבל שנים-עשר?! ידעתי שצרה כלשהי מתרגשת עלינו, ותיארתי לי שאתה גורם לה. בתקווה עיקשת, אך בלב מלא אימה, מיהרתי הנה. כמה צדקתי! הרי-געש פרטיים, באמת! הפעם הגזמת, אדוארד!"

אבא גיחך בשובבות. "אתה באמת חושב ככה, ואניה?" שאל. "כלומר, זו באמת נקודת המפנה? חשבתי שאולי זה המצב, אבל קשה להיות בטוח לגמרי. בהחלט נקודת מפנה מסוימת בהתקדמותו של האדם. אבל האם זאת הנקודה בה"א הידיעה?" אבא קימט את מצחו בהבעה של ייאוש קומי שהיתה אופיינית לו ברגעים מסוימים.

"אני לא יודע אם זו נקודת מפנה או נקודת המפנה," אמר הדוד ואניה, "אני לא מתיימר לדעת מה אתה חושב שאתה עושה, אדוארד. מתהלך בגדולות, זה כן. אני אומר לך שזה הדבר הכי מעוּות ולא-טבעי -" "זה לא-טבעי, נכון?" קטע אותו אבא בהתלהבות. "אבל הרי מאז שהתחלנו להשתמש בכלי אבן היה יסוד של מלאכותיות בחיים התת-אנושיים, ואניה. אתה יודע, ייתכן שזה היה הצעד המכריע, והדבר הזה הוא פשוט פיתוח; מצד שני, אתה משתמש באבנים, ולכן -"

"על זה כבר התווכחנו בעבר," אמר הדוד ואניה. "בגבול הסביר, הכלים והמכשירים אינם חורגים מהטבע. עכבישים לוכדים את טרפם ברשת; ציפורים בונות קינים טובים יותר מאלה שאנחנו יודעים לבנות; וכידוע לך היטב, לא פעם אתה נתקל בקוף שזורק אגוז קוקוס על הראש האטום שלך; אולי זה מה ששיבש את דעתך. רק לפני מספר שבועות ראיתי קבוצת גורילות מכה שני פילים - פילים, לא פחות! - במקלות. אני מוכן לקבל חלוקי אבן פשוטים, מהוקצעים, כמשהו ששייך לטבע - כל עוד אתה לא נעשה תלוי מדי בהם, ולא מנסה לשכלל אותם מעבר למידה. אני לא בלתי-ליברלי, אדוארד. עד לשם אני מוכן להגיע. אבל זה! זה כבר עניין אחר לגמרי. מי יודע לאן זה עלול להוביל. זה משפיע על כולם. אפילו עלי. אתה עלול לשרוף את היער עם הדבר הזה. ומה אני אעשה אז?"
"הו, אני לא חושב שזה יגיע לכדי כך, ואניה," אמר אבא.
"לא? באמת! תרשה לי לשאול אותך, אדוארד, אתה בכלל שולט בדבר הזה?"
"אה - פחות או יותר. פחות או יותר, אתה יודע."
"מה זאת אומרת, פחות או יותר? או שאתה שולט, או שלא. אל תתחמק. אתה יודע לכבות את זה, למשל?"
"אם לא מאכילים אותו, הוא נכבה לבדו," אמר אבא, מתגונן.
"אדוארד," אמר הדוד ואניה, "אני מזהיר אותך. התחלת משהו שאולי לא תדע לעצור. אז אתה חושב שהוא יכבה אם לא תאכיל אותו! חשבת על זה שאולי, מתישהו, הדבר הזה יחליט להאכיל את עצמו? ומה יקרה לך אז?"
"זה עוד לא קרה," אמר אבא ברוגז. "למעשה, אני צריך להשקיע את כל זמני כדי שימשיך לבעור, בייחוד בלילות רטובים."
"אז אני מייעץ לך בכל הרצינות שלא תמשיך לקיים אותו," אמר הדוד ואניה, "לפני שתעורר איזו תגובת שרשרת. כמה זמן אתה משחק באש?"

"הו, גיליתי אותה לפני חודשים," אמר אבא. "ואתה יודע, ואניה, זה מרתק ביותר. האפשרויות מדהימות. כלומר, יש כל-כך הרבה דברים שאפשר לעשות עם זה. הרבה מעבר לסתם הסקה מרכזית, אתה יודע, למרות שזה כשלעצמו צעד גדול קדימה. בקושי התחלתי לחשוב על כל היישומים. אבל תחשוב רק על העשן: אתה אולי לא תאמין לי, אבל הוא חונק את הזבובים ומפחית את כמות היתושים. מובן שהאש היא דבר בעייתי. קשה לשאת אותה, למשל. וחוץ מזה, יש לה תיאבון עצום; היא אוכלת כמו סוס, נוטה לזדוניות, ואם לא נזהרים יש לה עקיצה לא נעימה. והיא באמת חדשה, פותחת אופקים שלמים של -" אבל לפתע השמיע הדוד ואניה צווחה רמה, והתחיל לדלג סביב על רגל אחת. אני כבר הבחנתי זמן-מה, ובעניין רב, שהוא עומד על גחלת לוחשת. הוויכוח עם אבא ריגש אותו כל-כך שלא הבחין בדבר, וגם לא בקול הלחש והריח המיוחד שעלה משם. אבל כעת הצליחה הגחלת לנשוך את עור כף רגלו הקשה. "יאההה!" שאג הדוד ואניה. "שוטה ארור שכמותך, אדוארד! הדבר הזה נשך אותי! זה מה שהתעלולים השטניים שלך עוללו! יאההה! מה אמרתי לך! בסוף זה יאכל את כולכם! אתם יושבים על הר-געש פעיל, זהו זה! אני איתך גמרתי, אדוארד! כולכם תיכחדו תוך זמן קצר ביותר. אתם גמרתם! יאההה! אני חוזר לעצים! הפעם עברת את הגבול, אדוארד! זה מה שעשה גם הבּרוֹנטוֹזאוּרוּס!"

הוא דידה לדרכו ועד מהרה נעלם, אבל את היללות שלו אפשר היה לשמוע עוד רבע שעה לפחות. "ובכל זאת, אני חושב שוואניה הוא שעבר את הגבול," אמר אבא לאמא כשטיאטא את האח בקפידה בענף עתיר עלים.


פרק שני

ובכל זאת, הדוד ואניה שב אלינו עוד פעמים רבות, בעיקר בלילות קרים או גשומים, כדי לחזור על אזהרותיו. ההתקדמות ההדרגתית שלנו בשליטה באש לא מיתנה כלל את חששותיו. הוא נחר בבוז כשהראינו לו איך לעמעם את האש, איך אפשר לבתר אותה כמו צלופח ולהפוך אותה לכמה מדורות, איך אפשר לשאת אותה בקצה ענפים יבשים. הדוד ואניה הוקיע את כל הניסויים האלה, למרות שנעשו תחת השגחתו הקפדנית של אבא. לדעתו, החינוך המדעי כלל רק בוטניקה וזואולוגיה, והוא התנגד לחלוטין להוספת הפיזיקה לתוכנית הלימודים.

אבל כולנו אימצנו את העניין במהירות רבה. בהתחלה, הנשים לא ידעו להתרחק מהאש במהירות מספקת, והן נכוו; וזמן-מה נדמה היה שהדור הצעיר לא ישרוד בכלל. אבל אבא חשב שכל אחד צריך לעשות את הטעויות שלו. "ילד שנכווה יכבד את האש," אמר בביטחון כאשר עוד תינוק התחיל לצווח, לאחר שניסה לתפוס חיפושית בוערת. והוא צדק.

בסופו של דבר, התאונות היו קלות בהשוואה לרווח. רמת החיים שלנו עלתה עד לבלי הכר כמעט. לפני שהיתה לנו אש חיינו בצניעות רבה. כבר ירדנו אז מהעצים, והיו לנו גרזני אבן, אבל הרבה יותר מזה לא היה לנו, ונדמה היה שכל שן וכל טפר וכל קרן בטבע נגדנו. למרות שראינו בעצמנו חיות קרקע, נאלצנו לשוב ולעלות על העצים במהירות ניכרת ברגע שנקלענו לצרה כלשהי. במידה רבה, נאלצנו עדיין להתקיים מתותים, שורשים ואגוזים; עדיין שמחנו למצוא זחלים שמנים ותולעים להגדלת צריכת החלבון. היה לנו מחסור כרוני במזונות עתירי-אנרגיה, ועם זאת היינו זקוקים להם נואשות לקיום הגוף שלנו, שהלך וגדל. אחד המניעים החשובים ליציאה מהיער היה הוספת בשר לתפריט שלנו. במישורים היה שפע של בשר; הבעיה היתה שכולו הלך על ארבע. ערבות העשב העצומות היו מלאות בשר-ציד: עדרים גדולים של ביזונים, תאואים, ראמים, גְנוּ, אנטילופות, צבאים, זברות וסוסים, ואני מונה כאן רק אחדים מאלה שהיינו שמחים לאכול לארוחת-הערב. אבל לרדוף אחרי בשר שרץ על ארבע רגליים, כשאתה מנסה להסתובב על שתיים, זה בזבוז זמן. ונאלצנו לנסות ולעמוד זקוף כדי להשקיף מעל עשב הסוואנה. וגם אם תפסנו אוכל-עשב גדול, מה יכולנו לעשות בו? הוא היה בועט בנו. לפעמים אפשר היה להתיש חיה צולעת במרדף; ואז היא היתה מפנה אלינו את קרניה. היתה נחוצה להקה שלמה של קופי-אדם כדי לרגום אותה למוות; בלהקה, אפשר להקיף חיה ולרדוף אותה. אבל כדי לקיים להקה צריך אספקה גדולה וסדירה של מזון. זה מעגל הקסמים הישן ביותר במדע הכלכלה: כדי להשיג בשר בכמות סבירה צריך קבוצת ציידים; אבל כדי להאכיל את הקבוצה אתה צריך להיות בטוח שתשיג בשר באופן שוטף. אחרת הארוחות כל-כך אקראיות, שאפשר להאכיל רק קבוצה קטנה של שלושה-ארבעה לכל היותר.

לכן נאלצנו להתחיל ממש מלמטה, ולטפס בהדרגה. התחלנו בארנבים, שפנים ומכרסמים קטנים, שאותם אפשר להפיל באבן; נאלצנו לרדוף אחר צַבֵּי מים וצבי יבשה, לטאות ונחשים, שאותם אפשר לתפוס אם חוקרים בחריצות את אורחותיהם. ברגע שניצודו, אפשר לחתוך את בשרן של חיות קטנות בסכיני אבן בקלות יחסית, ולמרות שקשה לקרוע ולאכול את החלק הטוב ביותר בבשר בלי ניבים גדולים כמו אלה של אוכלי-הבשר, אפשר לחתוך אותו ולרסק אותו מעט באבנים לפני שלועסים אותו בשיניים הטוחנות, שמותאמות בעיקר לתפריט פירות. לעיתים קרובות החלקים הרכים לא ממש מפתים, אבל אנשים שרעבים מרוב המאמץ שנדרש כדי לצעוד כל היום זקופים על רגליהם האחוריות, ורוצים להזין את מוחם, לא יכולים להרשות לעצמם להיות בררנים. התחרינו בינינו על החלקים הרכים ושמחנו מאוד בחיות נימוחות, כי הן הפחיתו מן העומס שהוטל על שינינו ועל מערכת העיכול שלנו.

אני בספק אם רבים זוכרים כיום עד כמה התייסרנו בקלקולי קיבה באותם זמנים קדומים; ויותר מזה, כמה מאיתנו הוכרעו בדרך זו. מזגם של אנשים היה חמוץ דרך קבע בגלל הפרעות גָסְטְריוֹת, והעווית הקודרת של החלוצים התת-אנושיים של ימי קדם היתה קשורה במצב דופן הקיבה שלהם, יותר משהעידה על קדרות או עצב. קוֹליטיס כרוני נוטה לפגוע גם במזג הנוח ביותר. טעות גמורה היא לחשוב שבגלל שירדנו זה עתה מהעצים, ובמובן הזה היינו "קרובים יותר לטבע", יכולנו לאכול פחות או יותר הכל, ולא משנה כמה סיבי ודוחה המאכל. נהפוך הוא - הרחבת הרגלי האכילה מתפריט צמחוני לגמרי (ועוד כזה שהורכב בעיקר מפירות) לאכילת-כל היא תהליך כואב וקשה, שדורש כמויות עצומות של סבלנות. נחוצה התמדה רבה כדי לגלות איך לא להקיא דברים שלא רק מגעילים אותך, אלא גם עושים לך רע בבטן. רק שאפתנות עיקשת, הרצון לשפר את מעמדך בטבע ומשמעת עצמית חסרת-רחמים יאפשרו לך לעשות את המעבר הזה. אני לא מכחיש שאפשר לגלות מטעמים לא צפויים, אבל החיים לא יכולים להיות בנויים רק מחלזונות וממעדני לבלב ומוח. ברגע שאתה מחליט להיות אוכל-כל, אתה מוכרח ללמוד לאכול הכל, וכאשר אתה לא יודע אף פעם מאיפה תבוא הארוחה הבאה, צריך גם לגמור הכל. בתור ילדים חונכנו באופן נוקשה ביותר על-פי הכללים האלה; וילד שהעז לומר, "אבל אמא, אני לא אוהב קרפדה!" הזמין לו סטירות על האוזניים. "תגמור הכל, זה טוב בשבילך," זה היה הפזמון החוזר בילדותי; וזה נכון כמובן - הטבע, הסתגלני להפליא, אכן חישל איכשהו את מעינו הקטנים, כך שנעכל את מה שאינו ניתן לעיכול. צריך לזכור, שכדי להפוך לאוכלי-בשר נאלצנו ללעוס - ועל כן לטעום - את כל המזון העשיר והלא-מתאים הזה. אוכלי-הבשר - החתולים הגדולים, הזאבים והכלבים, התנינים - פשוט קרעו את הבשר שלהם לגזרים ובלעו אותו, בלי לשים לב אם מדובר בכתף, סינטה, כבד או מעיים. אנחנו לא יכולנו לבלוע את האוכל במהירות כזו. "תלעס מאה פעם לפני שאתה בולע" - עוד אימרת ילדות, שהיתה מבוססת על הידיעה הוודאית שההתעלמות ממנה תניב כאב בטן קשה. בימי קדם נאלצנו לחקור היטב כל נתח בפה ובחך - ולא משנה כמה מגעיל הוא היה. הרעב היה הרוטב היחיד שלנו, אבל מזה היה לנו בשפע.

לכן קינאנו באריות ובטיגריס שיני-החרב, שהשיגו בקלילות כֵּרוֹת בשר עצומות ואכלו בבזבזנות כזו, כשהם משאירים כשלושת-רבעי הפגר לתנים ולנשרים. ולכן הדבר הכי חשוב בשבילנו היה להיות נוכחים בכל הזדמנות אפשרית ברגע המכריע של הציד - ולאחר שהאריה לקח את חלקו, לקחת לנו את השארית. עם התנים והנשרים יכולנו לפחות להתמודד כשווים מול שווים, בעזרת הגרזנים והמקלות המחודדים שלנו ואבנים מכוונות היטב. ויחד עם זה, לפעמים זומן לנו מאבק קשה. את הארוחות הכי טובות שלנו השגנו לעיתים קרובות כשצפינו בנשרים והתחרינו בהם בהגעה לאתר. למרות שלאכילת נבלות יש כמובן החיסרון הבא - היא מחייבת אותך להישאר בקרבת הטורף, ובעיקר כשהוא רעב. כאן יש סיכון שאתה עצמך תהפוך לארוחת-הערב שלו.

והסיכון היה גדול. תן וצבוע יודעים לרוץ; נשר יודע לעוף; אבל הקוף האומלל הממוצע, שרק עכשיו ירד מהעצים, צריך לצעוד במישור - ובזהירות. רבים לא אהבו את החיים המסוכנים האלה והסתפקו באכילת חיות קטנות, למרות הגועל שהיה כרוך בזה לעיתים קרובות, ולמרות שציד כזה יכול לקיים רק חברה קטנה, משמימה ופרובינציאלית. אין ספק - האנשים שאכלו הכי טוב, האנשים הכי גדולים, הכי פעילים, היו אלה שעקבו אחרי החתולים הגדולים - האריה, שיני-חרב, הנמר, הברדלס, חתול-היער וכל שאר בני השבט הזה - וסעדו אחרי שאלה קמו מהשולחן. המלאכה היתה מסוכנת, אבל מי שהעדיף את פירותיה טען תמיד, שבכל מקרה החתולים יאכלו בשר פְּרימָטים, ולוּ רק כדי לגוון את הבשר שאכלו בדרך-כלל; ומי שנצמד אליהם לא מגדיל בהרבה את הסיכון שיצודו אותו - להיפך, הוא לומד הרבה דברים שימושיים על הרגליהם, שיאפשרו לו לנקוט צעדי מנע בשעת צורך. ואז, כשאכן יעלה הצורך לברוח, הוא יהיה בכושר טוב, לאחר שנהנה מתזונה ראויה לשמה. העיקר הוא לדעת מתי האריה רעב ומתי לא; די בשמירה קפדנית על העיקרון הזה כדי להפחית כדי חצי את מספר הנפגעים. שמעתי טענות, כאילו העובדה שאנחנו צדים עם האריות לימדה אותם ליהנות מבשרנו; אבל הציידים המוקדמים הכחישו זאת בתוקף, וקוממה אותם גם הטענה המעליבה, כאילו אינם אלא טפילים של אוכלי-הבשר המפותחים יותר. אני חושב שצריך להכיר בעובדה, שבסופו של דבר הם באמת למדו הרבה מאוד על חיות הטרף, ידע שיועיל למין האנושי לעד.

יכולנו אולי להתפרנס איכשהו מאוכלי-הבשר, אבל לא יכולנו להתחרות בהם. לא העזנו להרגיז אותם. הם היו אדוני הבריאה, רצונם היה חוק. הם זינבו בנו לא מעט, ולא היה כמעט שום דבר שיכולנו לעשות בנידון, חוץ מלחזור לעצים ולוותר על כל העסק המזופת הזה. מכיוון שאבא היה משוכנע לגמרי שאנחנו על המסלול הנכון, הפיתרון הזה לא עמד על הפרק אלא אצל אנשים כמו הדוד ואניה. אבא ידע בוודאות מלאה שעוד יצוץ משהו שישפר את מצבנו. הרי החלטנו להסתמך על האינטליגנציה - על מוח גדול וגולגולת גדולה שתחזיק אותו - עלינו לבטוח בכך שהיא תעזור לנו איכשהו. בינתיים, אנחנו זקוקים לזוג רגליים טובות ככל האפשר. "אין שום סיבה בעולם," שמעתי את אבא אומר יותר מפעם, "שקופי-אדם לא יוכלו לרוץ מאה מטר בעשר שניות, לקפוץ מעל שיח קוצים בגובה שני מטר ועשרה, או לעבור מעל שיח של ארבעה וחצי מטר בעזרת כידון שישמש להם כמוט; עם התרעה סבירה, ושרירי זרועות להניף את עצמך מענף לענף, זה צריך להספיק כדי לחלץ אותך מצרה בתשעים מקרים מתוך מאה." וראיתי אותו מוכיח את הטענה בעצמו.

כל זה טוב ויפה, אבל זה לא פתר את הבעיה העיקרית, ולא פתר את המון הטרדות הקטנות שאיתן מתמודדים בהכרח כששבט החתולים הוא המעמד השליט. אחת הטרדות האלה היא ללא ספק שאלת הדיור. כל קופת-אדם רוצה מקום מהוגן לגדל בו את משפחתה, בית אמיתי, נוח, חמים, ומעל לכל, יבש; אני מניח שאיש לא יכחיש שמשמעות הדבר, בעיקרון, מערה. אין משהו אחר שעונה באמת על הבעיה של הארכת הילדות וההרחבה המתמדת של תהליך החינוך מעבר לשלב הראשוני, שהיא המאפיין הבולט של המין שלנו. למעלה, בין ענפי עץ, אתה בטוח למדי - אבל צריך לישון בישיבה, כשרגליך פסוקות ואתה אוחז בענפים, וכל מי שעשה זאת פעם יודע איזו אי-נוחות קיצונית כרוכה בכך - וגם בימים נאורים אלה, רק מעטים בינינו לא נדחקו למצב המשפיל הזה במצבים מוצדקים מסוימים. אפילו שימפנזים נופלים לעיתים מהעץ כשיש להם חלום בלהות - זו תחושת הנפילה האיומה שמתגלה, עם היקיצה, כנכונה לחלוטין. מצבה של האשה קשה יותר, כי היא צריכה לאחוז באותו הזמן גם ילד אחד או יותר. וכאשר הנשים מחליטות להפסיק לגדל שיער על החזה שלהן, וכאשר ילדים מאבדים את רפלקס האחיזה המוּלד שלהם בשלב יותר ויותר מוקדם, זה הופך לפחות ופחות אפשרי.

מובן שאפשר לבנות קן על האדמה. הקינון הוא אינסטינקט נפוץ; וגם אם לא היה כזה, אפשר היה ללמוד מהציפורים. אפשר לבנות קן קטן ומוצלח מאוד תוך כמה שעות, מכל חומר מתאים, כמו למשל עלי במבוק ודקל; ואפשר לבנות סוכת ענפים מרשימה למדי תוך שבוע, אם נערכים לשהות ממושכת. בקן כזה אפשר למתוח את הרגליים בלילות. אבל הוא לא עוצר מטר כבד, והוא לא עוצר אפילו נמר קל. כמה שלא תקפיד לכסות אותו בעלים, כמה שלא תסווה אותו בכישרון בין השיחים - כשהעניינים מסתבכים, לרוב אתה חוטף שיגרון ומאבד את הילד.

כל קופת-אדם רוצה מערה, אפילו מערה קטנה למדי, עם גג מעל הראש, סלע מוצק בגב, ופתח צר שם תוכל לעמוד ולגונן על גוריה במידה כלשהי של הצלחה. אחר-כך תוכל לחסום את הדלת בעץ עקור, ובפנים, במקום גבוה, תהיה לה אולי אפילו איזו גומחה להטמין בה את התינוק או להשתמש בה כמזווה. אבל מובן שהחיות יודעת את כל זה בדיוק כמונו - הדובים וגם האריות ושיני-החרב - ואף פעם אין מספיק מערות לכולם. מעטות המערות שאי-אפשר היה למלא בעוד ועוד משפחות חסרות-בית מכל המינים. אבל אף אחד לא מוכן להתחלק, מלבד הנחשים, אולי. גילינו שאם אחד החתולים הגדולים תופס מערה, צריך בדרך-כלל לאפשר לו להחזיק בה; ואם היא שלך, והוא רוצה אותה, אתה צריך בדרך-כלל לארוז וללכת. אבל זה לא מנע מהנשים להתלונן.

ממש לא. הן המשיכו לדבר על זה עוד ועוד ועוד. חצי מהשיחות שלהן נסבו על מערות; מערות קטנות, מקסימות, שהיו שלהן - עד שהזכרים שלהן הרשו לאיזה דוב גדול ובריון לסלק אותן; מערות נפלאות, מרווחות ויבשות, במחוז הסמוך, שאפשר להשיג אותן - אם יש לך אהדה כלשהי לנקודת ההשקפה של האשה - על-ידי זה שפשוט תזיז להקת אריות קטנה למדי למרחק של כמה קילומטר (למקום שבכל מקרה יש בו המון מערות נוספות); מערות מושלמות - בלי שום אריות בכלל - שאפשר למצוא אם רק מחפשים קצת במקום להמציא תירוצים על הצורך לבקע אבנים כל היום; ואיך המערה העלובה שיש להן לא שווה כלום - היא ממש לא ראויה להיקרא מערה, סתם איזה מחסה מתחת לסלע, צוק קטן, משופע מעט, שהגשם עף לתוכו - ורק תקשיבו לשיעול הנורא של התינוק.

די נכון שבלילות רבים סבלנו לא רק מרעב אלא גם מקור ומרטיבות, ומהפחד שחשנו כאשר קרעו את הלילה נהמת האריות הצדים או נביחת עדות הכלבים העוקבים אחר טרפם. היינו מקשיבים, ושומעים את האויב מתקרב עוד ועוד, משתופפים ונצמדים אל חתיכת הסלע המסכנה שלנו - שמשום-מה תמיד החל לזרום לאורכה זרם דקיק וקפוא של מים - הנשים החזיקו את הילדים, הזכרים אחזו בגרזני היד או במקלות שלהם, גם הבנים אחזו אבן ביד. החיה הניצודה היתה מתקרבת עוד ועוד; ואז נשמעה הצרחה של איזה איל שנפגע, וידענו שטרם הגיעה שעתנו. ואז, אחרי שעה או שעתיים של שינה חסרת-שקט, החל שוב הציד. עיניים נוצצות הביטו בזעם בלהקה הקטנה מתוך חשכת הג'ונגל - בהקו והמשיכו בדרכן, או התקרבו לשורה הדקה העלובה של מקלות מחודדים שהגנו על המאורה שלנו והעניקו לנו, אולי, עוד שנייה או שתיים להשליך את האבן או לדקור במקל. ואז, כמו טיל גדול, היה נוחת עלינו הגוף העצום, בעיניים יוקדות ולסתות פעורות, ונהמה שהתעצמה בקְרֶשֶנְדוֹ של ניצחון; אנחנו היינו קמים עליו וקוראים תיגר בצרחותינו, ואז היתה קמה מהומה גדולה - מקלות מסתחררים, אבנים מתעופפות, לסתות נוקשות וטפרים חדים כתער מבזיקים וקורעים ירכיים עירומות ובטנים חשופות. ואז הפושט היה נעלם ומותיר אותנו חבולים ושותתי-דם - ומישהו קטן היה חסר.

הרי לכם כוחה של אינטליגנציה מול שרירים משורטטים וטפרים נשלפים! לפעמים ניצחנו גם מול מתקפה חזיתית ישירה. לפעמים הסתתרנו על מדף שהיה בדיוק מחוץ לטווח השגה (וגם לא-נוח בהתאם), ושם פיתחנו את אוצר הנאצות שלנו מול פניו הנזעמים של התוקף הנסער. אבן מכוונת היטב שילחה לעיתים את הבריון הגדול לדרכו, עם כאב-ראש גדול. פעם, אני זוכר, הרגנו - ואכלנו מייד - שיני-חרב גזלן; הוא איבד את שיניו אצל מישהו אחר, וחשב שאנחנו בשר קל יותר. אבל זכרונותי העזים ביותר הם של לילות המתנה ארוכים בעמדה חשופה, מבוצרת בקושי; השאגות הגוברות של האויב, העיניים הבוהקות, המתקפה.

אי-אפשר היה לעשות שום-דבר מלבד לחכות ולהקשיב - בפה יבש, בקיבה חלולה, בלב הולם, בברכיים כפופות ודרוכות. בעונות הגרועות ביותר, כשנדמה היה שעדות אוכלי-הבשר רודפות אחרינו לפי התור, לילותינו היו ארוכים וחסרי-שינה. מספר הגברים הידלדל - או שנהרגו באופן מיידי, או שמתו מפצעיהם; בקו החזית עמדו נערים צעירים. והחיות המשיכו לבוא. ואז, באחד הלילות, גם אבא לא היה בינינו. אותו בוקר סקר את תמונת הטֶבח בעקבות הקרב של ליל אמש. פניו היו אפורים מרוב לאות ומקומטים מרוב צער. ואז הסתובב ודילג אל היער, כשהוא אומר רק: "אחזור הלילה. אני צריך לעשות משהו חשוב." אמי נאנחה אנחה כבדה והמשיכה לחבוש חתך נורא בכתפו של אחי בעלים ובאחד מעורות הנחש ששמרה למקרי חירום כאלה. בלילה הקודם איבדה את פֶּפִּיטָה, אחותי הצעירה ביותר. אבל החשכה ירדה ואבא טרם חזר. הוא היה זה שפיקח על שיקום וחיזוק הגדירות בשעת ערב, הוא עמד על כך שכולם יאכלו משהו, גם אם מדובר רק בתותים ובשורשים, הוא בדק את הגרזנים וחידד את החניתות. ידענו מה פשר היעדרו - ויכוח עם ממותה, רגל שהונחה בפזיזות על גב תנין - ובחוסר-חשק נערכנו לעשות מה שתמיד ביקש מאיתנו. לבסוף החל לעלות בין הכוכבים חרמש ירח, וידענו ששוב יהיה רע.

הם באו ולטשו בנו את עיניהם הבוערות, שוטטו סביבנו והמשיכו ללכת, הם אמרו לירח שהם רעבים ומוכרחים לאכול. הם הלכו וצדו, ושבו וחזרו אלינו. מרחוק ראיתי שמתקרבת אלינו איזו מפלצת לא מוכרת, בעלת עין אחת. הייתי ער למחצה וישן למחצה, ובתוך ראשי ראיתי אותה כמין לטאה ענקית שהר-געש בוער על מצחה בעודה נעה לעברנו באכזריות, יצור ענקי, משוריין, שיבלע את כולנו באורח ידידותי ביותר וישים קץ לסיוט הבלתי-נסבל הזה. עוד ועוד התקדמה המפלצת, כשהיא רומסת בדרכה יצורים קטנים יותר - קרובה יותר, גדולה יותר, נוצצת יותר, נחושה להגיע אלינו לפני שהאריות והנמרים יבררו להם את הנתחים המובחרים, או לפני שהזאבים מזי הרעב יפשטו עלינו ויכריעו אותנו. ובדיוק ברגע בו נדמה היה שכל השיניים בג'ונגל מתכנסות סביב הגדר שלנו, פתאום זינקה המפלצת המשונה הזו, קטנה וזריזה וחומה ודו-רגלית, פתאום היתה בקרבנו וקרעה חור אדום בחשכת הלילה. וזה היה אבא, שהניף את ידו אל-על; ובידו, לכודה על מקל, בוערת ועשנה ומאיימת, היתה האש - שדחקה את הג'ונגל הלאה מאיתנו, הרבה מעבר לטווח הזינוק של אריה.

 

שם הספר: האבא של האבולוציה (ואיך אכלנו אותו)
שם המחבר: רוי לואיס

The Evolution Man
by Roy Lewis

תירגמה מאנגלית: ליה נירגד
מהדורה ראשונה, פברואר 2002
מספר עמודים: 142
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
איור מאת נעם נדב
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 59 ₪
מסת"ב 965-7120-17-9
דאנאקוד: 497-1026


שתפו ספר זה עם החברים