חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מצורפים שני הפרקים הראשונים.


פרק ראשון

ליסה חוזרת למשרד באיחור של חמש-עשרה דקות ולא מאוד מאושרת. היא מזיזה הצידה ערימת ספרים ומתמוטטת לתוך הכיסא, ואז היא מוצאת את האיזכורית. היא בוהה בצגמחשב ובפיסקה שעבדה עליה לפני ארוחת הצהריים; לא, היא לא הפכה מבריקה פתאום בזמן שנעדרה. היא מרימה ספר מן השולחן הצדדי; זהו ספרה של פּוֹלין רֵיאַז', 'סיפורה של O'. ליסה משליכה אותו בחוזקה, הוא עף קדימה ופוגע בדלת. מכיוון שהספר בעל כריכה רכה, הוא מסרב לייצר את הצליל המספק של חבטת כריכה קשה, אבל גם כך זה עושה רעש, והדלת נפתחת. בחור צעיר תוקע את ראשו פנימה בסקרנות. "קפה?" הוא שואל.

בסדר, פסקֿֿזמן, אני צריכה לכתוב הקדמה, אז למה לא כבר עכשיו. הדבר הראשון שצריך לדעת הוא שבסיפור שלי הנשים השתלטו לא מזמן על העו

לם.
הגיבורה הראשית תהיה ליסה, שכרגע פגשתם אותה, והיא תעבוד במיניסטריון המחשבה, מחלקת ערכים ופנטזיות, תתֿֿמחלקה חלומות.

האנשים ממין נקבה שמנהלות עכשיו הכל מאמינות שמהפכה צריכה לשנות את החשיבה, אחרת, לפני ששמים לב, חוזרים שוב לנקודת ההתחלה. לפיכך הן מינו צוות גדול מאוד שיפקח על מוחות הנשים ושכאילו יכבס מהם את המשקעים, אתם מבינים, ויגהץ את הקמטים של מאות שנות דיכוי. ובכן, אוּפְּס, כשחושבים על זה, אני חושבת שהן לא יאהבו את המטאפורות שלי, כביסה וגיהוץ. אתם רואים איך הדברים האלה מסתננים פנימה? אתם רואים איך כשחושבים על נשים, חושבים באופן אוטומטי במונחים של משק-בית?

אבל נחזור לליסה. ליסה עובדת באחת הלשכות הרבות המוקדשות למשימה האדירה של מהפכה מנטלית. היא אמורה לתרום לתיקון המחשבה המסולפת, חלומות-הרֶטרוֹ והפנטזיות הלא פוליטיקלי-קורקטיוֹת של אחיותיה למיגדר. ליתר דיוק, ליסה מונתה לעבוד על סקס. מה שלא נשמע כל-כך רע, הייתי אומרת. אבל לאמיתו של דבר, כפי שנגלה, לעבוד על סקס זה לא גן של שושנים. לא כשהבוסית שלך היא נאדין ("הנאצית") שניידר.

אבל אולי אני מתקדמת מהר מדי. אתם בטח עדיין שואלים את עצמכם, "אלוהים אדירים, איך קרה שהנשים השתלטו על העולם?"

אני רואה שאתם לא תיתנו לי להמציא תסריט משמח כזה סתם כך. אני רואה שתכריחו אותי להסביר לכם בדיוק איך זה קרה. כל מה שאני יכולה לומר לכם בשלב זה הוא שזה לא יהיה סיפור סביר במיוחד. אתם תצטרכו פשוט לבלוע אותו, להשהות את חוסר-האמונה וכל זה. תיאלצו פשוט לוותר לי בעניין הזה, אחרת אין סיפור, ואתם לעולם לא תגלו מה קורה לליסה, ועוד יותר גרוע, לא תקראו את כל אותם קטעים מתוך הטקסטים הפורנוגרפיים שהיא עובדת עליהם, ושבעזרתם אני מתכוונת להצית את דמיונכם לאורך הספר.

חוץ מזה, אני טוענת שאם אתם נותנים לג'וֹרג' אוֹרוול ולאלדוּס הקסלי להתחמק מהסברים להמצאות הנועזות שלהם, אז אתם חייבים לנהוג גם כלפי באותה מידה של אדיבות. באמת. אם אתם מוכנים לקבל את זה שבהמות משק משתלטות על העולם, אז לא צריך לעשות עניין כל-כך גדול מנש

ים. גם חילופים בעמדות הכוח - אפילו ממיגדר אחד לשני - זה רעיון מתקבל על הדעת. למרות שלא הייתי עוצרת את הנשימה בציפייה לשינוי כזה, אם לומר את האמת. ובכל זאת, אינספור חוקרות, בעיקר הפמיניסטיות (מן הסתם לסביות) הרדיקליות והפנאטיות שבהן, אלה שלעולם לא יקבלו קביעוּת, מאמינות שהיפוך מיגדרי בעמדות הכוח אכן התרחש לפחות פעם אחת בעבר; שהעולם היה מטריארכלי, עד שיום אחד הגברים אמרו לעצמם, לעזאזל, אנחנו יותר גדולים מהן, ועשו מהפכה.

התקופה המטריארכלית בהיסטוריה האנושית, הסיפּוּרשֶלה - שיהיה, נאדין ללא ספק היתה מכריחה אותי לומר הסיפורשלה - מתוארת בדרך-כלל על-ידי טיפוסים נוסטלגים כתקופה נחמדה מאוד, שנוהלה בידי המון קוטפות-אוכמניות וחולטות-עשבים בעלות משקל עודף, שעשו מעצמן פסלים עם שמות כמו וֶנוּס מווילֶנדוֹרף, שאותם תוכלו למצוא היום במוזיאון של וינה, המוזיאון לטבע, שביקרתי בו, והוא מקום עלוב, מלא זאבים מפוחלצים ואכולי עש ונחשים מתים מאובקים ונטולי קשקשים, ואם תמצאו את עצמכם באוסטריה, אני ממליצה שתוותרו עליו ותלכו לעשות סקי.

בכל אופן, בתיאורים האלה המטריארכיה נשמעת במידה רבה כמו דרום קליפורניה - חוץ מהנשים השמנות כמובן - עם הרבה אנרגיה רוחנית באוויר, וכולם לגמרי מחוברים, אתם יודעים, לטבע ולגוף שלהם וכיוצא באלה. עוד נֶאמר, שהגברים הסכימו לכל זה בהכנעה, כי הם האמינו שנשים מסוגלות לייצר תינוקות בעצמן, בעזרת מין הוקוס-פוקוס, מתי שרק מתחשק להן, ושאם תרגיז אותן, הגזע האנושי ייעלם, או גרוע מזה, הן ייפטרו ממך באופן אישי, כי הן ממילא החזיקו אותך בסביבה רק מתוך טוב-לב ובזכות הערך הבידורי שלך. למען האמת, מעריכים שהמהפכה החלה כשהגברים הבינו פתאום שהֵיי, בעניין עשיית ילדים יש לנו קצת יותר מזה להציע.

הנקודה היא שיכולתי מן הסתם לבנות סיפור שבקושי מתקבל על הדעת, על איך הכוח חזר אל הנשים, מה גם שיש כמה פרנואידים שחושבים שזה מה שקורה ממילא. אבל אז הייתי צריכה לכתוב ספר היסטוריה עב-כרס ומדעי למהדרין באורך אלף עמודים, וכמו מי אני נראית לכם, ג'יימס מיצ'נֶר? לא נראה לי. אז בואו נדלג על שלב ההשתלטות על העולם, והדרך הכי קלה לעשות את זה היא שתצטרפו אלי ותדמיינו שואה. זה יכול להיות אסון טבע, זו יכולה להיות מלחמה, זה יכול להיות פיגוע טרור בינלאומי, זו יכולה להיות התמוטטות כלכלית מוחלטת, זה יכול להיות כל הנ"ל, ואני מבקשת מכם לדמיין שככל שהעניינים מתבהרים, אנשים מתחילים להרגיש שהיה כאן כשל ניהולי ושיפוטי כביר מצידם של בעלי הדעה, שהם במקרה גברים, ושאולי זה לא יהיה נורא לתת למיגדר אחר לנסות, נשים למשל. למען האמת, כל זה באמת יכול לקרות בהדרגה, אם יותר ויותר נשים מוכשרות ושאפתניות באמת יטפסו יותר ויותר גבוה וייראו יותר ויותר טוב בהשוואה לבעלי השררה ממין זכר, הניחנים בכושר שיפוט גרוע, במוסר קלוקל, בחוסר כבוד לחוק, בחיבה לרכישת מערכות נשק יקרות במיוחד ומיושנות בן-רגע, בנטייה חזקה לקחת חלק בשעשועי מין פומביים מביכים במיוחד עם מתמחות ודוברות, ובהעדר עניין אמיתי בשלומם של האנשים הנורמלים שבשמם הם אמורים לעבוד. בואו נדמיין שכולם מתחילים להיות מוטרדים מזה ברצינות, עד שכל מה שדרוש כדי שהנשים ישתלטו על העניינים זו דחיפה קלה. בואו נדמיין שהלך-הרוח של מילניום צעיר וטרי, יחד עם כל האסונות והמטרדים דלעיל, מספקים את הדחיפה הזאת. ואם אתם רוצים גירסה ארוכה יותר, אתם יכולים לקרוא את הרומן 'קיצה של ארץ יבֵשה', המתאר באופן ממצה כיצד נשים מגיעות לעמדות כוח, אבל אני מזהירה אתכם שהוא מ-ש-ע-מ-ם, וחוץ מזה יש לו סוף עצוב. אז למה שלא נעשה את זה בדרך שלי ופשוט נניח שזה המצב, שהנשים שולטות בסדר חברתי אצילי, דמוקרטי, צודק, שוויוני, בטיחותי ושוחר-שלום, שאותו הן מכנות הסדר החדש, ושהן שואפות למחות כל זכר למה שהיה קודם, שאת זה הן מכנות מ"י, ביטוי שפירושו המשטר הישן והוא מראה כמה שהן מלומדות.

ובכן, לא כל-כך קל לכונן סדר חדש. יש הרבה עבודה, ולוּ רק כדי לוודא שהכל ימשיך לתפקד וכדי למנוע נסיגה. צריך לשנות הכל: את בתי-הספר והצעצועים, את הספרים והשפה, את תוכניות הטלוויזיה... הכל. החוקים. העולם. הנשים. הגברים.

כעת, כמה מכן אולי מכירות גברים, ויש לכן מושג כמה קל עשוי להיות החלק האחרון של היוזמה, ובאיזו התלהבות יש לצפות מהגברים להסכים לתוכנית שנועדה לקצוץ להם את הכנפיים, להוציא את העמילן מהחולצות שלהם, לחדש אותם, לביית אותם, לעשות להם דה-מיסטיפיקציה ודמוקרטיזציה, או בקיצור, לשפר אותם. כלומר, זוהי תוכנית ממשלתית שלמה, אבל האם היא באמת שונה ממה שנשים ניסו להשיג במשך מאות שנים, בזירה הצנועה הרבה יותר של תעשייה ביתית זעירה? אני בספק. אבל נחכה ונראה. אולי מצפה לנו הפתעה.

ליסה היתה ילדה בזמן המהפכה, ועכשיו היא בת עשרים ושלוש. הסדר החדש כבר היכה כמה שורשים, עשה כמה עבודות תשתית, אבל הוא עדיין צעיר, בחיתוליו השבריריים והלא-בטוחים. לכל אחד יש משימה, וזו המשימה של ליסה: היא אמורה להתחיל לעדכן את הפנטזיות המיניות של נשים. רוב הפנטזיות האלה פשוט מזיקות! או שהן מתוקות ורומנטיות להחליא, כאלה שגורמות לנשים להעביר את חייהן עם חיוך מטופש על הפנים ועם תפיסה מגוחכת של מושג האהבה, או שהן מאזוֹכיסטיות ומיסוֹגֶניות, מלאות שינאה עצמית. פנטזיות כאלה צריכות פשוט להיעלם.

כן, מאות שנים של ניצול ודיכוי, פורנוגרפיה וזנות, אפליה והפחדה, הותירו את חותמן בכל מקום, והתוצאה היא כמות בלתי-אפשרית של זבל שהמשטר החדש צריך לעקור מן השורש. עורכות-דין ופסיכולוגיות וסוציולוגיות ואמניות ומומחיות לתקשורת ומוזיקאיות, משמידות בגבורה את השרידים הבוגדניים באשר הם, משכתבות ספרים, מנסחות מחדש חוקים, מעצבות תוכניות לשינוי התנהגות ומערכי שיעור ותרגילים. אחרי הכל, זוהי מהפכה תרבותית אדירה; לא די להתמקד בחיצוני. כל היבט בהתנהגות ובחשיבה חייב להיבחן ולהיבנות מחדש.

ליסה היא בורג קטן, בורג זעיר ומסוּר במכונה המייצרת את החלקים, הפיסות והרכיבים של עולם חדש לחלוטין. כשהיא נרשמה לעבודה והתקבלה למיניסטריון המחשבה, היא חשה כמובן כבוד גדול והתרגשות עצומה, אבל לא היה לה מושג על איזה פרויקט בדיוק היא תעבוד. באופן מעשי, עליה לאסוף חומר לתוכנית שמטרתה "לעקור מן השורש את הפנטזיות הרומנטיות והמאזוכיסטיות של נשים ולהחליף אותן בדימויים הולמים יותר."

"הולמים יותר," זה מה שכתוב במסמך הכוונות שלאורו ליסה צריכה לפעול. זה בהחלט נשמע חשוב, אך בה בעת גם קצת קלוש. מה פירוש "הולמים יותר"?

החלק הקשה ביותר במשימה שלה הוא שהיא מרגישה לגמרי לבד. בסופו של דבר, ומרגע שיפנו את לוחות הזמנים שלהם מהעניינים הדחופים והקיומיים יותר של רה-אירגון חברתי, אין ספק שהפסיכולוגיות והפסיכואנליטיקאיות והמחנכות והמומחיות לתקשורת ושאר הנשים המבריקות יקדישו לכך את מוחותיהן החשובים, אבל ליסה היא שתבנה את המאגר שממנו ישאבו ותערוך את הסקר שישמש אותן, והאחריות רובצת על כתפיה במלוא כובד משקלה.

ישנה הפגישה החודשית, אבל ליסה מתביישת להודות בפני פורום גדול כל-כך שאין לה כיוון. ישנן פגישות הבוקר במחלקה, בראשות נאדין, אבל אף אחת אחרת לא לוקחת חלק במשימה שלה, ובכל מקרה הפגישות האלה מוקדשות לעניינים מינהליים שונים, ורק לעיתים נדירות הן עוסקות במהות. המפקחת של ליסה, ד"ר מאציני המבריקה אך המרוחקת, עובדת בבניין אחר ומגיעה לעיתים רחוקות. וגם אז היא נעה בתוך הילה ייחודית של היסח-דעת. היא קטנה וצנומה, לא מאופרת, עם צמה מסוגננת בחומרה עד השכמות, לבוש מוקפד מבדים איטלקיים יקרים, הילוך צבאי, ופנים זעופות תמידית, והיא נראית מחושמלת: את דואגת שלא לבזבז את זמנה, פן תחטפי זרם. את חוששת שאם תיתקלי בה בטעות במסדרון, היא תשפריץ נתזים קטנים של איי.קיו כמו אבק או אבקה. או כמו קשקשים.

בפעמים המעטות שליסה אזרה די אומץ כדי לפנות אליה בשאלה, היא זכתה למבט מוסח, שפיספס את ליסה לחלוטין ושינה כיוון לעבר החלל החיצון, או ליתר דיוק החלל הפנימי, ולתשובה שנשמעה כמו משהו מתוך לוּס איריגארֶה, שעל הטקסטים שלה ליסה הגירה זיעה בסמינר על פילוסופיית נשים. או גרוע מזה, משהו מתוך אלן סיקסוּ. היא לא יכולה לצפות ממנה לעזרה של ממש. במקרה הטוב היא תקבל נזיפה באיטלקית ותרגיש אפילו עוד יותר מטופשת.

כשהיא מודה סוף-סוף שיש לה בעיה, בפני קבוצת הבוקר הפרטית שלה, התגובה הראשונית מאכזבת. מהו דימוי מיני "הולם יותר"?

"הוא צריך להדליק אותך אבל לא להיות חולני," מסבירה רֶבֶּקה באיטיות, כאילו זה מובן מאליו וליסה מטומטמת. "את יודעת." כיוון שהיא יושבת ליד ליסה, היא משלימה את תרומתה בדחיפת המרפק שלה אל תוך הצלעות של ליסה ובקריצה מעודדת.

נאדין רוטנת בזעף למראה המחזה סר-הטעם, ומציעה הדרכה משלה: תיפַעֲצי בנתונים, החומר כבר יגית לך. תתעמקי במחקר שלך ותמצאי את הכּיפוּן הנכון. פנטסיות טוֹפוֹת, יעילות ומחזקות, שיפוֹאוּ במקום ניכור," היא ממשיכה, מפחידה את הסובבים בפרץ לא-אופייני של מעורבות, ומותירה את ליסה עם דימוי מפחיד-משהו של הוּנית נרגשת, המשליכה את השיריון שלה ולוקחת שאיפה אדירה של אוויר אַלְפִּים, ואז מזנקת באקרובטיות על בחור בשם לארס.

הדימוי נקטע בגסות על-ידי אווה, שמסננת נזיפה קטנה ומתוקה מבעד לחיוך מרושע. "את יותר מדי ליניארית, ליסה. זה גברי," היא לוחשת. "אני חוששת שהגישה שלך מוטעית לחלוטין." קול כה קטן וחביב, דומה מאוד לקול הקטן והחביב שליסה זוכרת מילדותה, קולן המרעיל של בנות שמתעבות אותך ומתכננות לעשות לך משהו נורא. אווה מחייכת חיוך חברי ותומך, והקול שלה רך ואמהי מאי-פעם, וליסה פשוט שונאת אותה.

כן, ליסה שונאת את אווה, ראשית משום שהיא מאז ומעולם שנאה נשים בעלות קול מתוק שנועצות סכין בגב, ושנית משום שאווה נמצאת באופן קבוע בצידו השני של כל דיון או ויכוח. ואווה זה אפילו לא השם האמיתי שלה. פתאום כל העולם מלא באֶווֹת: את יכולה לשנות את השם שלך אם את רוצה, ואווה היא בחירה פופולרית. לרוב האֶווֹת החדשות היו פעם שמות כמו הנרייטה או אלכסנדרה או רוברטה או שארלין, שמות שמראים שנועדת להיות בן, אבל במקרה של אווה הספציפית הזאת, לליסה יש יסוד סביר להניח שהשם שלה היה טיפאני.

אבל אחרי התגובה המאכזבת, הקבוצה מתגייסת בכל זאת לעזרתה של ליסה. הן יעזרו לה, כמובן שהן יעזרו. רבקה, אשת המחשבים, מתכוונת לשלוח דו"חות בתפוצה רחבה לסוכנויות משנה, אוניברסיטאות, מכונים ומקורות אפשריים נוספים לתמיכה אינטלקטואלית. נאדין מבטיחה לספק לליסה מישהו שיביא ויסחוב ויפיק ויעשה כל דבר אחר שיקל עליה. וליסה צריכה לזכור שהיא עושה עבודה חלוצית. הם שולחים אותה אל ארץ לא נודעת! היא חוקרת גבולות חדשים! היא לא צריכה לצפות מעצמה ליותר מדי. היא צריכה פשוט לסמן את הדרך ולקבוע את התמרורים. אחרות יבואו בעקבותיה.

אני לא בטוחה שהפינה של ליסה היתה הבחירה הראשונה שלי בסדר החדש. זה אולי מקום מעניין לעבוד בו, אבל הוא קר ושכלתני מאוד. אם הסדר החדש היה מטבח, מה שהוא בהחלט לא, אבל אם הוא היה, אז המשרד של ליסה היה המקרר, או אולי משטח העבודה המחוטא, העשוי פלדת אל-חלד. אם הוא היה בית-חולים, זה היה חדר הניתוח, או אולי חדר המתים. אם הוא היה לונה-פארק, זה היה החדר האפלולי והקטן שבו הכבלים מתחברים והמתגים מופעלים - טוב, הבנתם את הרעיון. האידיאולוגיות, הטכנוקרטיות והפוליטיקאיות הן שמנהלות כאן את העניינים, עם לא יותר מאשר מנוד ראש סמלי כלפי הרוח הפמיניסטית המשכרת, המשתוללת במקומות אחרים. במקומות אחרים הכל חמים ונעים, ונעשה חמים ונעים יותר עם כל שעה שעוברת, אבל במשרדי הממשל החדש יש עבודה וצריך לעשות אותה. ממש רוזי הממסמרת. המשרד שנותנים לך יכול להיות מרווח ונעים יותר מהקודם, אך הן עדיין מצפות שתאחסני את הלב בתוך קיטון זעיר.

כשהחברות של ליסה מדברות על מקום העבודה שלהן היא נתקפת לא פעם ספקות וקנאה. יחד עם זאת, היא לא תכחיש שזה מסעיר להרגיש את פעימות הלב של העוצמה, לנשום את האוויר שלה, להלך לאורך קירותיה. מיניסטריון המחשבה... יותר שווה מזה לא יכול להיות.

כן, ליסה היא בת-מזל. היא גרה בבניין דירות חדש ומעורר קנאה, המצויד בכל סממני הנוחות המודרנית. המיניסטריון משלם לה משכורת טובה, ויש סיכוי גבוה שייתן לה קביעוּת ברגע שתסיים את הלימודים. יש לה חפצים יפים. יש לה חברים. היא נוסעת לעבודה בתחבורה ציבורית נקייה, לא צפופה, ובחינם - לא, זה יותר טוב מחינם, משלמים לה כדי שתשתמש בה, כתמריץ אקולוגי. הילדים שלה, אם יהיו לה כאלה ביום מן הימים, יגדלו בסביבה משופעת יוקרה ומתוחזקת בידיים אוהבות. היא אף פעם לא צריכה לכבס, היא אף פעם לא צריכה לסחוב מצרכים, היא לא צריכה לבשל, אלא כתחביב מרגיע. מכוניות קטנות עושות בשבילה הכל - לוקחות את הבגדים המלוכלכים ומחזירות אותם מגוהצים, מקופלים ומבושמים בשקיק עשבים ריחני לפי בחירתה, מביאות מצרכים ומבהילות לביתה כל ארוחה שתרצה. אם היא לא מרגישה טוב, מעתירים עליה טיפול רפואי מכל סוג שהוא - הוליסטי, מסורתי, הומיאופתי, איוּרוֶודי, כולל שבוע במרחצאות כדי לאסוף כוחות חדשים.

לפתע פתאום יש כסף לכל מיני דברים טובים. יש כסף בכמויות, ים של כסף, מספיק לכל פעילות חברתית שאפשר להעלות על הדעת. הממשלה שוחה בו, יקירתי, ואת יודעת מה? היא שחתה בו מאז ומעולם. מדהים כמה כסף ביזבזו מבלי שאת או אני נפיק ממנו תועלת.

חשבונות, מיסים וצרות אחרות מסוג זה עדיין קיימים, אבל את כמעט לא צריכה להתעסק איתם. היועצת הפיננסית הפרטית משלמת את החשבונות, מפקחת על ההשקעות, ודורשת בשמך מהבוסית העלאה במשכורת באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי היא יודעת כמה קשה את עובדת, מותק, ואת לא צריכה להטריד את עצמך בעניינים מעצבנים כאלה בנוסף לשאר תחומי האחריות שלך! זה כמו הכלאה בין אמא שלך, לארה קרוֹפט וג'יי.פי. מוֹרגן, שמנהלת את החיים הכלכליים שלך.
ואם לא די בכל ההטבות והמותרות האלה כדי לשמח את ליסה, יש לה גם אהבה שתחמם אותה. אהבה בדמותו של בְּרֶט, מה שפעם היו מכנים "החבר שלה", אבל היום מוכר כמערכת-היחסים המשמעותית שלה, או המ"מ שלה - מושג פחות ביישני ויותר בוגר.
ברט בן השלושים וארבע מבוגר בהרבה מליסה. ובכל זאת, הוא שותף מתאים לאשה החדשה; לאמיתו של דבר, הוא מציאה לא קטנה. כשהמהפכה החלה, ברט היה פסיכולוג צעיר שעבד עם קבוצות גברים, וכתב את הספר הפופולרי 'לסבול בשקט: להבין את כאבו של הגבר שלא מוכן לדבר איתך'. שום מהפכה לא תפחיד גבר מתקדם כל-כך. ברט בקושי החסיר פעימה, והיום הוא מרצה ומחנך בעל שם בתחום העיצוב מחדש של הגבריוּת.

והוא גם נראה לא רע. כן, יש לו כמות לא מבוטלת של מאפיינים מושכים, והוא מודע היטב לכל אחד ואחד מהם.

האם ברט אוהב את ליסה? אולי, בדרכו. בכל אופן, עדיין קצת מוקדם לאהוב את ליסה ברצינות, אלא אם כן את אמא שלה - ליסה עדיין לא מגובשת, בעוד שברט, אם לומר את האמת, הגיע לשיא גיבושו. האם ליסה אוהבת את ברט? ובכן, היא מעולם לא התכוונה לכך. מה שליסה ראתה בעיני רוחה הוא מעין שותפוּת הרואית; זוגיות מלאת תשוקה לעשייה משותפת למען מטרה נעלה. וזה עדיין יכול לקרות. זה עוד עשוי להצליח.

טוב, לא אם תשאלו את היועצת שלה. לפי היועצת, ליסה צריכה להתחייב לעבודה רצינית על "פנטזיית הסימביוזה הארכאית" שלה, ולהתחיל לעשות "תרגילי אינדיווידואיזציה" יומיומיים, כדי שתוכל "לצאת מהפאזה" של "מערכת יחסים תלותית" עם "התחליף האנטומי" הנוכחי שלה, כדי שאחרי תקופה בריאה לבד, היא תתחיל לחפש "שותף לצמיחה מקבילה", זכר או נקבה, ש"יתיישב בצורה הולמת יותר" עם "הגבולות הפסיכו-דינאמיים" שלה.

במילים אחרות, היא צריכה להיפרד מברט, ויפה שעה אחת קודם. וזו הסיבה שליסה לא ביקרה אצל היועצת שלה כבר כמעט חודשיים.

אבל בנות, אם כל מה שרצינו זה לעסוק באובססיביות בקשרים הרומנטיים שלנו, לא היינו צריכות מהפכה. לא, מערכות יחסים הן רק רכיב אחד, משני, בתוך חיים יצרניים מלאים. ליסה יודעת את זה ולוקחת זאת לתשומת-ליבה. ובכל מקרה, עם העבודה שלה, השיעורים שלה, קבוצת האילתור בחוג הדרמטי, קבוצת ההתעמלות השכונתית הכל-נשית חוצת הדורות, המפגשים לדימוי בריאותי הוליסטי, ההדרכה, המדיטציה, השירות הציבורי וכמובן מפגשי האחווה עם שכנות ועמיתות, ליסה היא בחורה עסוקה מאוד, בלי רגע אחד לרגשנות. טוב, אולי רגע אחד.

והנה, ברגע זה ממש, היא מגיעה ונכנסת למשרד. בדרכה פנימה היא בודקת את צג-הפעילות כדי לוודא שהוא תוכנת מחדש לאחר חופשת פסטיבל הבציר; לאחרונה התגלו תקלות, ואין דבר גרוע יותר מלהיות מופצץ על-ידי מפיצי-מצב-הרוח הלא נכונים. כמו בבוקר ההוא לפני שבוע, כשאף אחד לא הצליח לעבוד כמו שצריך, פשוט לא הצליחו להיפטר מהעייפות, והתברר שיום קודם, אחרי ישיבה בינמשרדית סוערת שקראה לנקוט צעדים דרסטיים למניעת הידרדרות, הושארו כל המפיצים בטעות על "הפחתת לחץ", והרדימו את כולם במַפָּצים של מַרְוָה ולָוֶנְדֶר, במקום להמריץ אותם עם לימונית ומנטה. אך לא, נראה שהבוקר הכל מתפקד כמו שצריך. מד-החום, מד-הלחות, המפיץ האישי ורמת הרעש הלבן, כולם מכוונים לפי העדפת הבוקר של ליסה, והיא מוכנה לעוד יום יצרני.

ליסה בילתה זה עתה שבוע שלם בארכיון הוויזואלי, והריצה קדימה את סרטי הפורנו שלהם. זה היה משעמם למדי. ברוב המקרים ראית הרבה נשים מקשיתות את גבן ומשחקות עם הפטמות שלהן בעודן מעבירות את לשונן באיטיות על שפתיהן, וחוזר חלילה. הצפייה בהן הפכה את שפתיה של ליסה ליבשות עד כדי כך, שבמהלך אותו שבוע בלבד היא חיסלה שלוש שפופרות של שפתון מלחלח. היא זכתה להתרגשות אמיתית רק כשחתמה ברוב חשיבות על החומרים החסויים, וקיבלה אותם מידי ספרניות חמורות סבר. אבל בכל מקרה היא לא ציפתה למצוא תובנות אמיתיות גם כאן. היא ידעה שנשים מעולם לא קנו את הסוג הזה של גירוי חזותי, אבל חשבה שעדיף שתציץ, רק כדי לקבל מושג על הארוטיקה של המ"י.

אחר-כך היא ביזבזה שבוע שלם בגנזך, שם נברה בערימות של ספרים מרקיבים, בכיבובן של מנהלות זועפות ואמהות חורגות עם מקלות הליכה, אישונים זועמים ולחים ותחתוני כותנה ענקיים. טוב, אף אחת כבר לא מתעניינת בדברים כאלה; כבר עדיף לקרוא את אבן הרוֹזֶטָה.
הצעד הבא היה ההחלטה להתמקד בטקסטים הבסיסיים. לכי על הקלאסיקה, ולא תטעי.

בתור התחלה ליסה בחרה ב'סיפורה של O' וב'שום דבר טבעי'. היא בחרה בספרים האלה כי הם נחשבים לקלאסיקה בז'אנר של ספרות ארוטית, כי הם נכתבו על-ידי נשים, וכי אמרו לה שהם "על רמה". על הקריטריון האחרון - מחווה למוסריוּת הגבוהה שלה - היא כבר הספיקה להתחרט. חוץ מלהמשיך להיאבק בחומרים הביזאריים שפגשה קודם, נראה שהמשמעות היחידה שלו היא, שליסה תיאלץ לסבול גם קטעים כאובים של התפלספות בלתי מובנת. לעותק שלה יש אפילו הקדמה מאת ז'וֹרז' בּאטאי, עם כל מיני קשקושים צרפתיים פסיכו-שמאלניים, שהיא לא מתכוונת לקרוא. אחרי עשרים עמודי עלילה היא מחליטה שגם את זה היא לא קוראת, כי זה פשוט טיפשי מדי. היא מחליטה שפּוֹלין ריאז' הוא שם עט, ושז'ורז' באטאי כתב את כל הדבר הזה בעצמו. היא מחליטה שבמקום לקרוא אותו, היא תשתמש בספר שלה כסם הרגעה; בכל פעם שתרגיש מתוחה היא תשליך אותו אל הקיר.

כדי שהיום לא יתבזבז לחלוטין היא פונה במהירות לספר הבא, מאת ג'ני דיסקי. פה לפחות נראה שיש סיפור. טוב, גם זה משהו. היא מרפרפת על העלילה. בחורה פוגשת בחור בארוחת ערב. הבחורה - רֵייצֶ'ל - היא מורה בתיכון, גרושה, עם העדפות מיניות הרפתקניות ולא שיגרתיות. הבחור - ג'ושוע - הוא איש עסקים צעיר בעל קסם מהסוג המתגרה, למרות שהוא "בכלל לא מושך". החברה שמכירה ביניהם תיארה אותו פעם בפני רייצ'ל כ"מוזר, משונה, מישהו שהורס לאנשים את החיים." על בסיס ההמלצה הזאת רייצ'ל מחליטה להתחיל איתו. (ליסה רוטנת באי-שביעות-רצון, אבל אז היא נזכרת בסמינר בפסיכולוגיה שלקחה בקולג', שבו למדה שבימים העגומים ההם גברים מסוכנים נחשבו למושכים בעיני נשים. היא מרגישה משכילה, ורושמת בשוליים דג"ם - דימוי גברי מעוות.)

בסדר. רייצ'ל עדיין בארוחת הערב. בשעת הקינוח היא מתחילה עם ג'ושוע בבוטות, ואז לוקחת אותו הביתה. הם מנהלים שיחת היכרות, וג'ושוע מזכיר את חיבתו הקלה לסאדו-מאזו מתון, שום דבר קיצוני, כמו שאומרים.

זה כמובן בסדר גמור מצידה של רייצ'ל, והיא מגלה לג'ושוע שהפנטזיות שלה סובבות סביב "כל השטויות האלה של אונס ואלימות, אתה יודע." עם מכנה משותף כה רחב, רייצ'ל וג'ושוע מתחילים את מערכת היחסים שלהם. זו תכלול פגישות חפוזות, שיחות אינטלקטואליות קצרות, וסצינות מין משפילות בניצוחו של ג'ושוע, שיתבצעו בדירתה של רייצ'ל סמוך לארוחת הערב.

... היא עירבבה שמן וחומץ כדי להכין רוטב וינגרט... ג'ושוע קם והתקרב למטבח... פרק ידו הפשיל את חצאיתה בעוד אצבעותיו מלטפות את פנים ירכיה ומתקדמות לעבר מפשעתה... רייצ'ל המשיכה לעבוד על הרוטב שהיה כבר מעורבב למשעי... ג'ושוע אמר, "תרכני אל הדלפק." קולו היה רגוע אך נחוש, הוא נתן את ההוראה... לפתע התחיל להנחית עליה מכות קצרות וחדות, עם הפסקות של שנייה בין מכה למכה. שש, שמונה מכות, חזקות דיין כדי לגרום לה להתנשף.

ליסה הכעוסה הופכת את הספר ושמחה לגלות שהמחברת היא בריטית. כמובן. היא נזכרת שהבריטים התמחו בענייני מכות, זו עובדה ידועה; משהו שקשור לפנימיוֹת ולמזג-האוויר הגרוע שלהם. גם זה שלרייצ'ל לא איכפת שג'ושוע מכה אותה, אבל היא מתרגזת כי היא חושבת שקודם הם היו צריכים לאכול את ארוחת הערב, והיא כועסת עליו כי בגללו הצלי נשרף... כל זה מאוד הולם ומאוד אנגלי. בטח גם היית צריכה לזקור את הזרת כשהרבצת למישהו, היא מגחכת לעצמה.

לאחר שמיצתה את התובנות התרבותיות, ליסה מרפרפת על הפרקים הראשונים, ואז מתחילה להעביר דפים ביתר נחישות, כי היא מבינה מה עומד להתרחש. לא, לא השוטים והחגורות, את אלה היא מוכנה לקבל. הדבר שמפחיד אותה הוא פילוסופיה סמויה. ומכיוון שחיבתו של הסדר החדש לראשי-תיבות זורמת בעורקיה, היא רושמת על הנייר פ"ס.

הפ"ס מלמדת אותנו שלג'ושוע היתה אם מפלצתית, ושהוא נשלח לפנימייה בגיל ארבע, וכך נשבר ליבו הקטן והוא הפך למרושע. רייצ'ל מצידה, עברה סידרה של נטישות עד שאומצה בגיל שתים-עשרה, ומייד פתחה בסידרה חדשה של פרשיות אהבים הרסניות עם גברים מנוולים, רק משום שהיא מנסה נואשות למצוא לה אב אכזר שיאהב אותה.

אבל אז, כשליסה כבר מיואשת לגמרי ממה שהיא נאלצת לסבול, מתרחש מפנה מפתיע בעלילה. בוקר אחד רייצ'ל קוראת בעיתון ידיעה על אנס שתקף זה עתה נערה צעירה בסקוטלנד. יש קלסתרון משטרתי המבוסס על תיאורים של הקורבן, והקלסתרון נראה בדיוק כמו ג'ושוע. ולגמרי במקרה, בימים אלה ממש ג'ושוע נמצא בחופשה בסקוטלנד. הייתכן? האם נמאס לג'ושוע מסתם משחקים, והוא החליט לגוון בתקיפה אמיתית? ועוד של ילדות?

רייצ'ל מודאגת, אבל מחליטה לא לחשוב על זה. ג'ושוע חוזר מהחופשה. העניינים נמשכים כסדרם. אבל אז, כל הדברים המוזרים האלה מתחילים להשפיע על רייצ'ל, שגם ככה סובלת מדיכאון, והיא נתקפת מרה שחורה. ג'ושוע חורג ממנהגו ומחזיק לה את היד לאורכו של לילה קשה במיוחד, אבל אחרי זמן קצר החמלה שלו אוזלת והוא עוזב, לא לפני שהוא מתענג פעם אחרונה על בחורה חצי מעולפת עם נטיות התאבדותיות.

רייצ'ל מצליחה לצאת בשלום מאותו לילה מלא אלכוהול ואקמול, יגון ואבדון, אבל אז היא מבינה שהיא כועסת. כועסת מאוד. כי התנהגותו של ג'ושוע הוכיחה לה שלמרבה הפלא, אפילו אחרי שלוש שנים של אטימות רגשית וסקס חולני, הוא עדיין לא אוהב אותה. ברגע של תובנה עיוורת היא מבינה שזה בעצם מה שתמיד רצתה ממנו. היא חשבה שהיא רוצה ריגושים והשפלות סוטות, אבל עכשיו היא מבינה שהיא בעצם חיפשה אהבת אמת.

ג'ושוע לועג לה. אכלת אותה, מותק. היה להם הסכם, והוא מעולם לא הבטיח לה יותר מזה. ובכל זאת, הוא רואה שרייצ'ל כועסת ומחליט לעודד אותה. היא חושבת שהוא שתלטן מדי? היא חושבת שהוא קובע את כל החוקים? זה לא נכון, וכדי להוכיח לה עד כמה הוא שוויוני והגון, הוא מזמין אותה לביים את המפגש הבא שלהם. היא יכולה לעצב אותו לפי רצונה והוא יציית.

אי לכך, רייצ'ל אומרת לו שהיא רוצה שיתחפש לפורץ. היא רוצה שיחמוק מבעד לדלת האחורית, ממש לפני חצות. היא רוצה שיתקיף אותה בשנתה, יקשור אותה ויבצע בה את זממו.
ג'ושוע מקשיב בתשומת-לב. הוא לא אומר דבר, אך רייצ'ל רואה שהוא אוהב את התסריט הזה, למען האמת, הוא נדלק. וכך, ביום המחרת, רייצ'ל מבקרת בתחנת המשטרה הסמוכה למקום מגוריה ומדווחת שמישהו עוקב אחריה. אדם זר אורב לה מחוץ לבית והיא מפחדת נורא!
השוטרים מגלים אהדה. הם מבטיחים לפקוח עליה עין בסיורים השכונתיים.
בערב המיועד ג'ושוע פורץ פנימה עירום כביום היוולדו, מהלך על קצות האצבעות עד חדר השינה, מטפס על רייצ'ל, קושר אותה ו... טראח! המשטרה נכנסת ועוצרת אותו! וכשהם לוקחים אותו משם הם מגלים שהוא-הוא האנס מסקוטלנד, וכולאים אותו וזורקים את המפתח לים.
סוף.

ליסה מניחה את הספר. בסדר, הבחור חטף מה שמגיע לו, אבל חוץ מזה היא לא ממש מרוצה מיצירת האמנות הזאת. היא נשענת לאחור. ג'ושוע מעולם לא העמיד פנים שהוא מישהו אחר; רייצ'ל אהבה אותו בגלל שהוא היה סוטה. אבל אז היא גילתה שמה שהיא בעצם רוצה זה לא ריגושים, אזיקים או בגדי עור, אלא מערכת יחסים. מחויבות. אהבת אמת. ליסה נאנחת. המסר הוא אם כן: לא משנה איך זה נראה מבחוץ, כל הנשים הן מונוגמיות, צמאות לאהבה, ונשלטות על-ידי הרגשות שלהן. ואם הגברים לא מתחייבים, הן נהיות מרושעות ונוקמות את נקמתן הקטלנית.

היא מעיינת שוב בכריכה האחורית. "ג'ני דיסקי נולדה בלונדון, סיימה את יוניברסיטי קולג' והמשיכה ללמוד לקראת תואר מתקדם, אך פרשה כעבור שנתיים וכתבה את 'שום דבר טבעי'." זה כל מה שכתוב. לא בעלי-חיים, לא ילדים, לא עבודה קבועה, לא קורות-חיים מתומצתות עם פרטים שאפשר לאמת, ובכלל, איזו אשה מבוגרת תקרא לעצמה ג'ני?

ליסה נרתמת למשימה. לא. בטוח שהיתה פעם איזו ג'ני דיסקי אמיתית שכתבה את הספר הזה. אי-אפשר ככה. היא לא יכולה להמשיך לפסול ספר אחר ספר בטיעון שכולם נכתבו בעצם על-ידי גברים שהתחזו לנשים, כמו ז'וֹרז' סאנד, רק להיפך. לא, היא תתייחס לספרים האלה כפשוטם. היא תצטרך לקבל את העובדה שנשים אכן כתבו אותם, ושהתכנים אכן משקפים את הפנטזיות שלהן.

ואולי בעצם אפשר לקרוא את הספרים האלה כאלגוריה סוציאליסטית? נכון, הפועלים חתמו על החוזה מתוך ייאוש, בורות וחוסר-אונים. אבל אז הם התקוממו ורמסו עד עפר את הקפיטליסטים תאבי הבצע. ליסה מתלהבת. בסדר, אם כך, ג'ושוע, שמייצג את הפטריארכיה, מודח בסופו של דבר על-ידי רייצ'ל, שמייצגת את הנשים המדוכאות, והרומן החפוז שלהם מייצג תודעה כוזבת...

אבל מנין הצורך הזה בפרשנות? היא הרי לא כותבת עבודת גמר. היא אמורה למצוא חומר לפנטזיות. אז אילו פנטזיות יש לנו כאן? ג'ושוע ורייצ'ל על שולחן המטבח כשהצלי בתנור? כשהפורץ נכנס פנימה? כשהאהוב לבוש - מילא, לא בדיוק לבוש - כפורץ? כשהמשטרה מרחיקה אותו?
ליסה מביימת דימוי אחר דימוי וכופה על עצמה לספור עד עשרים כדי לראות אם הוא מעורר אותה. אולי הפורץ? פורצים כל-כך נדירים בימינו שקשה לה אפילו לדמיין אדם כזה. פורצים - האם הכוונה לאותם גברים מרקע מפוקפק, פגועי גוף ונפש, שהיו מכורים לסמים וחמושים בנשק חם? מה כל-כך מסעיר בלהיות מותקפת על-ידי אדם כזה?
אבל לא, נקודת המבט שלה לא נכונה. ג'ושוע לא היה פורץ אמיתי; רייצ'ל רק שיחקה איתו. בסדר, תנסי את זה. בואי נאמר שלשם הגיוון, בלילה שנקבע מראש, ברט היה מתחפש לפורץ. האם זה היה מגרה אותך? ליסה מנסה לדמיין את התמונה אבל מסתבכת עם הלוגיסטיקה. יהיה ממש לא פשוט לארגן את זה. קודם כל, צריך לשכנע את ברט - מר יושר, "בואי-נדבר-על-זה", "היה-לך-טוב-כמו-לי?" זה לא יהיה קל, אבל נניח שתצליחי לשכנע אותו, למען המדע והמחקר. בשלב הבא צריך לשכנע את משטרת המקוף, ולפיכך תיאלצי להסביר להם שאת רוצה שהמ"מ שלך יפרוץ דרך החלון כשהוא חמוש בחבל, ושהם לא יעצרו אותו בבקשה. טוב, את השיחה הזאת ליסה לא יכולה אפילו לדמיין. אבל בסדר, היא מתעשתת, אל תהיי מילולית כל-כך, זאת בסך הכל פנטזיה, אז תדמייני שהכל מסתדר. ליסה עוצמת עיניים. היא רואה את עצמה במיטה, היא רואה את ברט חובש מסיכה, נכנס דרך החלון, תחת עינה הפקוחה של מצלמת המעקב... היא פורצת בצחוק ונוזפת בעצמה. קדימה, תני לזה סיכוי. היא עוצמת את עיניה שוב, הפעם בחוזקה, ומכריחה את עצמה להמשיך. הוא חמקמק, הוא אכזר, הוא שקט, הוא לבוש שחורים, הוא נכנס דרך החלון. היא ישנה, מעמידה פני ישנה. ברט מסיר את בגדיו בדממה, מזדחל אל המיטה ואוחז בפרקי ידיה, קולו המזדהה והחינוכי הופך לנהמה מטורפת כשהוא קושר אותה... היא צוחקת. בסדר, תשכחי מזה. ליסה כופה על עיניה להישאר עצומות. היא נחושה בדעתה להתקדם. ומה לגבי סצינת המטבח? היא במטבח, היא מכינה רוטב לסלט, ברט מגיח מאחוריה. מובן שצריך לשנות את הסצינה; ברור שהוא לא יכול להכות אותה, זה לא בא בחשבון. הוא לא היה עושה את זה ממילא, והיא לא היתה ממליצה לו לנסות, אלא אם הוא מתכוון לבלות את שארית הערב בניגוב שערותיו מרוטב וינגרט.

אבל מה לגבי הרקע? לא יהיה שום צלי בתנור שלה. כמה דוחה! - אולי לזניה צמחונית. הלזניה בתנור, וליסה וברט נסחפים. בואי נראה. אם היא היתה רוכנת אל הדלפק, כמו רייצ'ל, הקצה שלו היה נתקע לה בצלעות, לא? ואם היא היתה נשענת לאחור, אז בעמוד השדרה? היא גם לא יכולה לשכב על הדלפק. הוא גבוה וצר מדי, שלא לומר קשה, קר וחלקלק. חוץ מזה, כשליסה שרפה פעם תבשיל ירקות, אי-אפשר היה להתעלם מהסירחון, וברט והיא בילו שעה שלמה בקירצוף שאריות ברוקולי מדפנות התנור... אבל מה בנוגע לקיר? הם במטבח, הם מתחילים להתנשק, הם נדלקים, הם לא שולטים בעצמם, אין זמן לחפש מצע מאוזן. האוכל בתנור, אבל להם לא איכפת, חדר השינה קרוב, אבל גם זה רחוק מדי. הם נאחזים זה בזה, נצמדים זה אל זה, בלהט הרגשות הם נשענים על קיר המטבח. ליסה נכנעת לפנטזיה, מרגישה את החום, את הנשיקה, את הקיר. היא מרגישה את עצמות הירך שלה ואת הלמות הגולגולת, בעוד שברט נאבק לשמור על קצב ואיזון, ועשן שחור, סמיך ושמנוני עולה מהתנור... זה לא עובד. ליסה מנענעת בראשה. היא לא מצליחה להתנתק ממחשבות על אוכל ופרטים אחרים. זה פשוט לא עובד. היא נאנחת. היא מניחה את ראשה על זרועותיה ומעסה את רקותיה בשתי אצבעות.

"הכל בסדר?" שואל קול מודאג. ליסה המבוהלת פוקחת את עיניה. בחור צעיר מהסס באי-ודאות על מפתן דלתה.
"הו," היא אומרת. "כן, אני בסדר, תודה." היא מתבוננת בו בעניין.
"שמי ג'סטין," הוא אומר. "באתי בקשר לעבודה. על הפרויקט? בתור העוזר שלך? זה כל מה שאני יודע," הוא ממשיך והיא שותקת. "משרד המ"ת שלח אותי. הם אמרו שאת צריכה מישהו עם רקע בספרות? ואני יודע גם לתכנת."

ג'סטין מתחיל להילחץ. למה היא לא אומרת שום דבר? מכל המישרות שמרכז התודעה הציע לו, זאת נשמעה הכי מעניינת. אמרו לו שהיא קשורה בצורה כלשהי לספרות ולפסיכולוגיה, ושני התחומים האלה מרתקים אותו. הוא רוצה את המישרה. כדי לקבל אותה הוא מתכוון להשתמש באסטרטגיה ששירתה אותו היטב בשלבים המוקדמים של החינוך-מחדש: לך עם הזרם, הישאר רגוע, ואל תשאל יותר מדי שאלות. הליסה הזאת, הבוסית שלו לעתיד, נראית בסדר. נדמה לו שיש לה כאב ראש או משהו, והיא לא במצב-רוח לדיבורים, אבל היא לא נראית עוינת או לא חברותית, והוא אוהב את הדרך שבה היא אוספת את השיער החום והקופצני שלה לקוקו הדוק, המזדקר מאחורי ראשה בניגוד לחוק הכבידה. הוא יודע שהוא לא אמור לשפוט אנשים לפי המראה, בוודאי לא נשים, אבל לשיער אין מיגדר, אז הוא מניח שהמחשבות האלה מותרות.

בעלת הקוקו עדיין שותקת. היא חושבת. כשנאדין הבטיחה לה עזרה, היא לא אמרה שהיא מתכוונת למנות לה מחונך-מחדש. האחריות הזאת לא כבדה מדי? לְמה בדיוק היא נכנסת? היא בוחנת את המחמ"ח מכף רגל עד ראש. הוא נראה בסדר. הוא גבוה, כחוש אבל חינני, לבוש בצורה שמרנית אבל מוקפדת. הפנים שלו פתוחות, לא מוגנות. הוא נראה קצת חרד אך משתף פעולה. מה היא צריכה לעשות? האם הבחור הזה יעזור לה או שהוא יהיה סתם עוד כאב ראש?
לליסה יש רעיון. "קרא את זה," היא אומרת, ושולפת ממגירת השולחן את 'סיפורה של O'. "אל תמהר. אני אהיה כאן כל היום."
ג'סטין, שהופתע מהמבחן הפתאומי, לוקח את הספר בלי להסתכל על העטיפה.
"המשרד הסמוך פנוי היום," אומרת ליסה. "אתה יכול לשבת שם."
בארבע וחצי הוא מופיע בפתח החדר. "סיימתי," הוא אומר.
"ובכן?" מתעניינת ליסה.
"לא רע," הוא עונה.
ליסה שומרת על פנים חתומות. בבקשה, שיכרה לעצמו את הקבר. "כן?" היא אומרת, מבלי להביע עניין. "מצאתי רק שלוש שגיאות דפוס," הוא מסביר. "סימנתי את הדפים, הקפתי בעיפרון את המילים השגויות והוספתי הערה בשוליים."

ליסה אינה אומרת דבר. היא מנסה להחליט אם הוא מותח אותה. האם יכול להיות שזו התגובה היחידה שלו? השיניים שלה החלו לחרוק והלב שלה החל להלום בעוצמה עוד לפני עמוד עשרים, ולכן היא מוצאת שהריחוק הזה לגמרי לא אמין. האם ייתכן - למקרא פנטזיית מ"י חולנית של נשים כנועות, חצי עירומות, המובלות במונית כדי להפוך לשפחות מין בידי חבורת גברים סדיסטים ומתנשאים; למראה מסמך אסור, בוטה בהרבה מכל מה שהמועמד שלה יכול היה להיתקל בו אי-פעם בחייו הקצרים והמוגנים שלאחר המהפכה - האם ייתכן שהוא חושב שבסך הכל הוא אמור להפגין את כישוריו כמגיה? הבעת פניו כנה ואין בה שמץ של ערמומיות או הומור שחור. ליסה משתעשעת ברעיון לשאול אותו כמה שאלות מהותיות על הספר, רק כדי להכשיל אותו, אבל מחליטה לזרום עם הרגע. "עבודה מצוינת, ג'סטין," היא אומרת. "תוכל להתחיל מחר?"

הנאצית שואגת. המחזה מעורר גיחוך, והעוֹבדוֹת לועגות לה ולמוסר העבודה שלה מאחורי גבה, במבטא גרמני כבד. אנחנו חֲייפוֹת לעֲפוֹת קשה יותר! פמיניסם סֶה לא לשְכַּף על הגָף! אם אתן חוֹשפוֹת שתֵשפוּ על היַשפָן השמן ומישהו אחר לפרנס אתכן, אתן נמצאות בעשור הלא נכון!

נאדין רוצה לראות תוצאות! היא רוצה לראות פעילות! היא רוצה לראות את המודעוּת מתעוררת! ליסה עסוקה במשימה כבירה, ולכן היא זוכה ליחס חם יותר. "את חייפת להעמיק פַּמֶחקר," מודה נאדין, ומקמטת את מצחה למראה התוצאות העלובות של הפרויקט.

גם ג'סטין נהנה מטוב-ליבה של נאדין. היא מכנה אותו "האָזוּבּי הקטן של ליסה", מה שנשמע לה בהתחלה כמו שם של שעועית יפנית, אבל מאז היא למדה שאלו ראשי תיבות דוחים במיוחד בגרמנית, לתיאור מתלמד של הצווארון הלבן. בפעם הראשונה שנאדין השתמשה במונח הזה, ליסה איבדה חצי שעה יקרה מפז בניסיון לפצח את עניין השעועית. אז איך קוראים לזה, לעזאזל? וַסאבּי? לא, זה החרדל. אָזוּקי, זהו, זאת השעועית. אזוּקי. כמובן.

ג'סטין מתאקלם היטב, בין אם כעוזר ובין אם כתבלין. הוא מתחיל להירגע ולהיות עצמו. המשימה נראית לו משונה אך לא בהכרח מסובכת. לעניות דעתו, אם פרויקט שעוסק בסקס גורם לליסה כל-כך הרבה כאב ראש, משהו כאן לא בסדר. ובכלל, בשביל מה לעבוד כל-כך קשה? הן שולטות עכשיו, לא? הן פשוט צריכות להיפטר מכל מה שפוגע בהן וליהנות מכל השאר. אך אין זה מתפקידו להבין, הוא מקווה שהן יודעות מה הן עושות, ובינתיים הוא ממריץ את עצמו בעזרת פרויקט קטן משלו.

ג'סטין מנסה להפריך את המיתוס שלנשים אין חוש הומור. המורות והמדריכות שלו חזרו והזהירו אותו שהקו העובר בין מצחיק לבין פוגע הוא לא סתם דק, אלא בלתי-נראה לעין הגברית לכל דבר ועניין, אבל ג'סטין אינו מאמין להן. הוא חושב שלנשים יש בכל זאת חוש הומור, אלא שהגברים טרם פיענחו אותו. הוא משעשע את עצמו במחשבה שמדובר במחקר מדעי, בעניין עקרוני. הנחת המחקר שלו היא ש"אם יש כוח כבידה, מוכרח להיות כוח קלילות." הוא משתמש בליסה כמקרה מבחן, ובינתיים המחקר שלו נושא פירות. הוא עוד לא עלה על שום מוקש. לעיתים היא נראית מזועזעת, אבל בסופו של דבר, נכון לרגע זה הוא תמיד מצליח להצחיק אותה.

ליסה לא יודעת שהיא נושא למחקר, ולכן היא מרוצה מהעוזר החדש שלה. הרבה יותר נעים לעבוד עם מישהו, וג'סטין הולך ונעשה איש צוות מצוין. חוץ מזה, אפשר ליהנות הרבה יותר מכתיבה גרועה באמת, כשיש לך שותף לבדיחות. החדשות הרעות הן שהם נשארים בלי כלום. טקסט אחר טקסט מתאדה לעננת גיחוך, ספר אחר ספר מתגלה כעשיר בחומר למונולוגים הסאטיריים של ג'סטין, אך עני מאוד בתוכן ארוטי.

אני רוצה לספר לכם עוד כמה דברים על ג'סטין. כפי שציינתי, הוא מחונך-מחדש, ופירוש הדבר שהוא משלים את תוכנית החינוך-מחדש החברתי, לקראת השגת אזרחות מלאה בעולם החדש שזה עתה נברא. כולם חייבים להשתתף בתוכנית כזאת. אין אפליות, אם כי מטבע הדברים, הקורסים בבנייה נפשית לנשים שונים לחלוטין מהקורסים לגברים. הקורסים לנשים נחלקים לארבעה סוגים - נפשי, גופני, חברתי ופוליטי - והכל שם מסובך מאוד: אפשר לקבל הסמכות שונות, בהתאם לנטיות האידיאולוגיות. בתוכנית לגברים רמת ההאחדה גבוהה בהרבה, מפני שבסדר החדש הגברים מסווגים לשתי אסכולות מחשבה - בעד ונגד - כשהאחרונה אינה חוקית.

ג'סטין זקוק לחמש הסמכות. כבר יש לו ארבע. הוא עבר בהצלחה את הקורס במיומנויות-עצמאות, ומכאן שהוא יודע לבשל, להחזיק פעוט בחיים במשך שבעים ושתיים שעות, לפחות על הנייר, ולהכין חלק ניכר מהדברים שחניכות בתנועת הצופות נהגו לקבל בזכותם אותות הצטיינות, בימים העגומים ההם. הוא השלים את אימוני הסלידה מאלימות, ומן הסתם יקיא לנוכח חיילים השועטים אלי קרב, או יחטוף התקף אסטמה למראה סצינת אונס. הוא עבר העשרה ביוגרפית שלימדה אותו כמה נחסך ממנו בגלל החינוך המיגדרי שקיבל, וגרמה לו להזדהות עם הייסורים שהוריו נאלצו לסבול בגלל התפקידים המיגדריים שנכפו עליהם. לבסוף, הוא למד בבית-הספר להדדיות מודרנית, שם לימדו אותו מה להגיד ומה לעשות, וממה להימנע, במגעים העתידיים שלו עם מיעוטים אתניים, אנשים מוגבלים, נשים, בני נוער, זקנים, אנשים בעלי נטיות מיניות שונות משלו (אל תתערב), ובשר אדום (אל תאכל).

נותר בפניו רק מכשול אחד, או כפי שמעצבות התוכנית לחינוך-מחדש מעדיפות לקרוא לזה, רק הזדמנות אחת להעשרה, וג'סטין יהיה אזרח גברי מוסמך, מדופלם ובעל זכויות בסדר החדש. הוא יוכל לשכור דירה משלו ולעזוב את המעונות המגוחכים שהוא מתגורר בהם כעת. הוא יוכל להשיג עבודה אמיתית. נשים ישקלו לצאת איתו, לחיות איתו, ואולי אפילו להתרבות איתו. כל מה שחסר לו זו התעודה האחרונה, שתוכיח כי הוא נתן כתף לבניית החברה החדשה. אם הוא ישקיע את כל-כולו בעניין, כל העסק ייקח לא יותר מתשעה חודשים. כל דבר לוקח תשעה חודשים בימינו, וכדאי לו לג'סטין שלא יתקומם על כך, פן ימצא את עצמו נכשל בסקירת המודעוּת.

ג'סטין מתגורר בבניין שנקרא סוויטות המגורים, שם יומרני בשביל מקום שהוא לא יותר מאשר הכלאה בין מעונות סטודנטים ומוסד שיקומי. כל דייר כאן השלים לפחות שתי הערכות. לכל אחד יש חדר שינה וסלון משלו, אבל המטבחים וחדרי האמבט משותפים לשישה. לנשים אסור להיכנס לכאן, אף פעם. המשרד לענייני גברים והמיניסטריון לענייני מיגדר קבעו את החוק הנוקשה הזה במפגן נדיר של תמימות דעים - אם כי מתוך גישות וסיבות שונות לחלוטין.

ההוגות של המהפכה מאמינות, שברגע שהגברים משלימים את הקורס במיומנויות-עצמאות, הם זכאים לתקופת תירגול באומנויות הבית, ללא הפרעה מצד נשים, ובלי ההרגלים הקונטר-רבולוציוניים שגורמים לנשים להשתלט על רוב המטלות, ולגברים להתחמק מהן. ההוגות חושבות שכאן, בינם לבין עצמם, כשהם מצוידים בידע ובמיומנויות החדשות, הגברים מסוגלים לנהל באושר משק-בית יעיל.

הפרגמטיסטיות מאמינות שההיפך הוא הנכון. הן מאמינות שגברים, שהם עצלנים מטבעם וברוב המקרים לא מצליחים להשלים, ולוּ בפנים חמוצות, את המטלות בקורסים לעבודות-בית, יידרדרו עד מהרה לשיגרה של זוהמה. המגורים שלהם יהיו מגעילים עד כדי כך שהם ישתוקקו לעזוב אותם ולחיות שוב עם נשים; וזה, כך הן חושבות, מה שימריץ אותם להשלים את החינוך-מחדש.

מבט מהיר מסביב מלמד שהפרגמטיסטיות צדקו; כפי שקורה בדרך-כלל. שותפיו של ג'סטין לא הפכו לעקרי-בית מיומנים. ג'סטין, שניחן בקפדנות יתרה, מצליח איכשהו לשמור על חדר נקי ומסודר, אבל המטבח המשותף! וגרוע מזה, המקלחות המשותפות! העובש מתפשט בין האריחים, ושאריות מטונפות של משחת שיניים, סבון ושיער ממלאות את שולי הכיור, האמבטיה והמקלחת. לטובת ארוחת הצהריים לא אפרט את מצב השירותים.

מרבית שותפיו של ג'סטין מסתפקים בתרומה צנועה למשק-הבית המשותף, וזו מסתכמת בתלונות קולניות, בדרך-כלל גסות, המופנות כלפי אחרים. מי השאיר את המגבות הארורות על הרצפה?! אז מי האידיוט שלקח את הבירה האחרונה מהמקרר?!
ג'סטין לא חי באושר בסוויטות המגורים. המוטיבציה שלו לעזוב גבוהה, גבוהה מאוד.

ובשעה שאתם קוראים את השורות האלה, אי-הנוחות הביתית של ג'סטין עומדת להתעצם, עם הגעתו של מק. לפני כמה חודשים עברו דיירי המעונות מבדק פסיכולוגי נוסף, שתכליתו הפעם לבחון את "יכולת הטיפול" שלהם. באותה עת זה נראה כמו עוד אחד מהמבחנים שהיועצות שלהם מחבבות כל-כך, אך עד מהרה התברר שלמבחן הזה היתה מטרה מעשית. הוא נועד לקבוע על איזה "יצור תלותי" יקבלו הגברים הזדמנות להתאמן, כדי לשפר את מיומנויות הטיפול שלהם. "משך מאות בשנים, פיתחו ילדות קטנות את הכישורים האימהיים שלהן באמצעות משחק בבובות," מסבירה היועצת לדיירים. בכל הנוגע לכישורי הורות, הגברים קופחו ביותר! כפיצוי, כל אחד מהם עומד לעשות את הצעד הראשון שלו לקראת אבהות מודרנית! כל אחד מהם יקבל חיית מחמד.

ג'סטין לא מרוצה מהדברים שהוא שומע. הוא נזכר שקרא פעם איך הנאצים נהגו לתת לשומרי מחנות הריכוז שלהם גורי כלבים חמודים. השומרים האכילו אותם, שיחקו איתם, ולמדו לאהוב את הכלבלבים הקטנים שבטחו בהם; ואז, יום אחד, הורו להם לשסף את גרונם. מטרת התרגיל: חיסול היכולת שלהם ליצור קשר רגשי. ג'סטין חושב שההשוואה הזאת מדכאת, אפילו אם למראית עין מטרות התרגיל הנוכחי הפוכות. הגברים ישמרו על דבר קטן וחי כדי לגרות את האיכויות האבהיות שלהם. המבחן יבטיח שאף אחד לא יכרע תחת הנטל, אך בה בעת יזכה לאתגר הולם. הוּגוֹ למשל, הבחור המופנם וחם המזג מהקומה הראשונה, יקבל סרטן נזיר, שאינו מרעיש, דורש טיפול מועט, וכמעט אי אפשר לחסל אותו. אחרים יקבלו דג, או ציפור.

ג'סטין הצליח היטב במבחן. היועצת שחילקה את הציונים בישרה לו את התוצאה בחיוך מיוחד, מלא רצון טוב. כן, ג'סטין השיג את התוצאה הגבוהה ביותר האפשרית במבחן זה, ולכן הוא יזכה לקבל כלב. ומכיוון שהוא גר בבניין דירות, הכלב יהיה קטן.

"קטן," אומרת הסוציולוגית, ומוסיפה בציחקוק, "אבל לא טיפש." היא מחייכת אליו כממתיקה סוד. "לא פודל. בחרתי בשבילך משהו גברי!" היא מאותתת לעוזר שלה, בחור מגודל עוטה חלוק וטרינרים, והוא נעלם אל החדר השני ומגיח מייד חזרה עם מנשא קטן, שמתוכו הוא שולף את שותפו החדש של ג'סטין. הכלב אכן קטן, קטן ושמן, ובן לאחד מאותם גזעים מכוערים ומקומטים במיוחד, שנראים כאילו קיבלו בטעות כמות כפולה של עור לכסות את גופם; כאלה שנראים כאילו דרכו עליהם עם מגף עד שרגליהם הקטנות נבלעו בתוך בטנם, ואז מתחו אותם לאורכם, ולבסוף דחפו אותם למדחס, עם הפרצוף לפנים. במילה אחת, החיה מבחילה.

ג'סטין מתבונן בכלב ואחריו ביועצת. הוא חושד שהיא לועגת לו, אבל לא, היא פשוט נוטפת טוב-לב מתנשא. הוא קורא את המחשבות השחצניות שלה אחת לאחת, בבהירות מוחלטת. היא חושבת שהיא יודעת הכל על האֶגוֹ הגברי המוּלד; היא נחושה בדעתה לא להעליב אותו עם חיה "חמודה"; היא חושבת שיהיה לו יותר נוח עם משהו מכוער; בעיני רוחה הוא הולך טוב יחד עם צפרדעים, שבלולים וזנבות כלבלבים, כמו בשיר הילדים הידוע, כדי שירגיש נוח ותוך התאמה לטבע הגברי הנבזי שלו. "קוראים לו מק, ואני יודעת שתטפל בו היטב," היא מוסיפה בעידוד. מק נוהם.

מק וג'סטין שונאים זה את זה ממבט ראשון. ג'סטין לא רצה כלב מלכתחילה. אם הוא חייב לקחת חיית מחמד, הוא מוכן לקבל דג; הוא יסבול אפילו תוכי, אבל מה שהוא באמת רוצה זה חתול. הבוחנת נראית לו ידידותית, ולכן הוא שואל אם יוכל להחליף את מק בחתול. אבל נראה שחתולים אינם משתתפים בפרויקט. הבוחנת, שנפגעה קצת מבקשתו, מסבירה לו מדוע. מסתבר שחתולים הם עצמאים מדי. "עם חתול אתה לא יכול ללמוד לתת," היא מגלה. "הצד התלותי באישיותם פשוט לוקה בחסר," היא מסבירה, ומוסיפה למקרה שלא הבין, "חתול לא מראה שהוא זקוק לך. אתה לא תחווה כל צמיחה רגשית. אני חושבת שאתה תאהב לגדל כלב, אם רק תנסה."

זה הרגע שבו אתן מתחילות למחות, נכון? כמה מרושע, אתן חושבות. הנשים האלה כל-כך אכזריות! כל-כך מניפולטיביות ומתנשאות, מכריחות אנשים נחמדים כמו ג'סטין לחיות במעונות, בעוד ההארה נשפכת להן מהאוזניים. ואני אומרת: תתמודדנה! לא הקשבתן בשיעורי היסטוריה? מה עשיתן, מילאתן אינספור דפים בחתימות דמיוניות, שהראו מה יהיה שם הנישואין שלכן, אם רק תצליחו לגרום לחבר התיכוניסט החְנוּן שלכן לבקש את ידכן? תרשו לי לעדכן אתכן קצת בעניין מהפכות: מה שיש לנו כאן זו גירסה מעודנת בתנאים של סלון יופי. הנשים האלה מתורבתות לחלוטין, והמהפכה הזאת יפה מאוד.

רוב המהפכות מתחילות במרחץ דמים. ההמון שועט ברחובות, שוחט, עורף ראשים, נועל אנשים בצינוק, רודף אחריהם עם לפידים ומעלה אותם באש, נועץ את ראשיהם על שיפודים ובונה מגדלים מגולגלותיהם. אחר-כך מגיע תור הטיהור השכונתי, שבמהלכו אפשר ללכלך על כל מי שלא אוהבים ולראות איך גוררים אותו אל הגיליוטינה. מי ששורד את החלק הזה צריך לקחת נשימה עמוקה, כי הנה מגיעה המפכה התרבותית! הגיע הרגע להעמיד אותך מול ההמון ולהשפיל אותך. הגיע הזמן לשכתב את ההיסטוריה, לשרוף כמה ספריות, להחרים כמה ספרים, להשמיד כמה יצירות אמנות, לבצע חיפוש בכמה בתים באמצע הלילה, ולאמן את הילדים לבלוש אחרי ההורים.

אתן חושבות שהנשים האלה אכזריות? תבדקו את המהפכה הצרפתית, המהפכה הסינית, המהפכה האיראנית, ואז תדברו. זה עוד כלום. לפי דעתי, ג'סטין צריך לקחת את הכלב המכוער שלו הביתה ולהגיד תודה.

לליסה אין כלב, למרות שזה לא היה מזיק לה. אומרים שכלבים הם נאמנים. השעה תשע בערב. ברט היה אמור להגיע מייד אחרי העבודה, אבל הוא מאחר כבר בשעתיים. משהו בטח מעכב אותו, הסמינר מתאחר בוודאי. ליסה מחליטה להשאיר לו הודעה, אבל כשהיא מצלצלת אליו הביתה, הוא עונה.
"הו, אתה שם!" היא מכריזה בהפתעה. "חשבתי שתגיע לכאן."
השיער שמחובר לפרצוף על הצגמחשב שלפניה נראה קצת מדובלל. האם הוא קם משינה? "הו, שלום יקירתי," הוא אומר. "הכל בסדר. התכוונתי להתקשר אלייך, אבל משהו צץ פתאום." ברט מדבר, וליסה מבחינה בפינה השמאלית של המסך שמשהו חוצה את חדר האורחים שלו. המשהו הזה רזה, לא לגמרי לבוש, ובהחלט ממין נקבה.
"הו," אומרת ליסה, "אתה לא לבד." היא מרוצה מהמילים שבחרה, אך לא מקולה, שיצא מעט צווחני ועצוב ועלוב. לעזאזל, היא חשבה שכבר התגברה על זה.
קולו של ברט, לעומת זאת, רגוע ועובדתי. "כן, אני לא לבד," הוא עונה. "זוהי סילביה. סילביה ואני מכינים את הסמינר הבא, והיום, בזמן שהתכוננו, לא הצלחנו להתעלם מהוויברציות הפיזיות החזקות שיש בינינו, אז חשבנו לפתור את זה הלילה לפני שזה יתחיל להפריע לעבודה."
"אה, בסדר," אומרת ליסה. "בטח, אני מבינה. אז להתראות."

ליסה לא היתה מגיבה כך בעבר. היא לא אוהבת להיזכר כיצד התנהגה בתחילת הקשר ביניהם. במקרה הטוב היא היתה מטיחה בו הערה זדונית כלשהי על הוויברציות החזקות, ומה שהוא יכול לעשות איתן. אבל היא כבר למדה שתגובה כזאת לא תשרת אותה. היא רק תזַכּה אותה באחת מהרצאותיו הידועות של ברט, בחינם ובאופן בלעדי. הוא יבחן את תלונתה בקול רחום, יאתר את שורשיה בחוסר ביטחון נשי ארכאי - אבל מושרש היטב! ומובן לחלוטין! - של המ"י - שהיא אינה אשמה בו! שהוא ישמח לעזור לה לעבוד עליו! אבל הוא אינו רוצה לדחוק בה! אולי היא מעדיפה שהוא יתרחק? שייתן לה קצת מרחב? באמת עדיף שלא תגיד כלום.

ברט ציפה לסצינה, אבל כעת הוא שמח שהיא לא הגיעה. "נדבר בקרוב," הוא מבטיח באדיבות, כפרס. "אני באמת רוצה לשמוע איך את מתקדמת עם הפרויקט המרתק שלך. אני חייב ללכת." הוא מחייך, מנופף לה בחיבה ומנתק.

וזה בסדר מצידה. בסדר גמור. הוא לעולם אינו משקר לה; והיא אוהבת את זה. עיסוק כפייתי במערכות יחסים היה עיוות של המבנה הנפשי של האשה, שנבע מתנאים חברתיים, מוסר כפול ותלות כלכלית. נאמנות היא אפשרות עתידית, חלק מהסכם-מחיה מונוגמי מחייב, שהוא רק סגנון חיים אחד מני רבים העומדים לרשותה. ליסה מחייכת חיוך מרוחק של אשה מודרנית המתעלה מעל רגשות ישנים-נושנים מימי אמה וסבתה, צונחת בחן אל הספה, חובטת באגרופה לתוך כרית בָּטיק גדולה, ומשחררת צווחה של זעם.



פרק שני

ג'סטין נכנס למשרדה של ליסה. על פניו הבעה נלהבת של חביב-המורה, המתקדם לעבר הלוח בציפייה לשבחים.
"אני, מממ, חושב שמצאתי משהו," הוא אומר.
"האומנם?" עונה ליסה בהיסח דעת.
הוא נושא בידו ספר ישן בכריכה קשה, עם עטיפת פשתן בצבע בורגונדי. מבט מהיר בשדרה מלמד את ליסה שהספר כתוב בגרמנית. היא שמה לב שהסופר הוא בֶּרטוֹלד בְּרֶכְט. ליסה זועפת אבל ג'סטין דבק במטרה. הוא מתיישב אל השולחן למולה, נשען על מרפקיו ומתחיל לעלעל בספר.

"מממ, חבר סיפר לי על הספר הזה," הוא אומר. "טוב, למען האמת, אחד המרצים שלי לשעבר. הוא השאיל לי אותו. ואני העמקתי בו. למען האמת, אלה שירים. חלקם" - ג'סטין עוצר, מחפש את המילה הנכונה ולבסוף מתפשר - "מ"י טיפוסי," הוא אומר. "הכל הֶטְפַּ"ט," הוא מוסיף בביקורתיות, ופוזל לעבר ליסה כדי לבדוק היכן הוא עומד.
הֶטרוֹסקסוּאל פַּטריארכלי, הוא משלים את ראשי-התיבות בעצמו, ותוהה למה זה מרגש אותו בצורה מוזרה, ולא לגמרי בלתי-נעימה.
ליסה מראה התעניינות. ג'סטין ממשיך.
"כמה מהם גבוליים, אני חושב. מקרים גבוליים. אחד מהם עוסק בסקס בתוך סאונה."
"ברכט?" שואלת ליסה, שאינה מאמינה למשמע אוזניה.

"כן, אני יודע," ג'סטין ממלמל בהבנה. "סופר ממין זכר זה לא אידיאלי. אבל את מבינה, הוא היה חירש תקופה ארוכה מאוד."

"אני לא מתכוונת לזה!" מתפרצת ליסה. לפעמים היא מוכנה להישבע שג'סטין מעמיד פני תם רק כדי ללעוג לה. אפשר לחשוב שלהיות חירש תקופה ארוכה מאוד קשור לזה בכלל. באמת! "אני מתכוונת, שאני מכירה רק ברכט אחד, הגרמני, גיבור הספרות הגדול, האינטלקטואל הקומוניסט," היא מסבירה בחוסר-סבלנות. "אתה רוצה לומר לי שמר צדקני, גיבור המהפכה הסוציאליסטית, כתב שירים פורנוגרפיים? ושזה יכול להועיל במשהו למשימה שלנו?"

"השירים האלה," מסביר ג'סטין, "דוכאו על-ידי שלטונות מזרח אירופה. שרפו אותם בארכיונים שלהם." הוא מאושר שהוא יודע את זה. הוא חיכה שהיא תשאל את השאלות האלה, וציפה בקוצר רוח לספק לה את התשובות בתרועת ניצחון.

משתררת שתיקה קצרה, שבמהלכה הם מהרהרים בארכיונים קומוניסטיים ובברכט - ברכט דביק ואנטי-קפיטליסט, הכותב שירים אסורים על סקס.
"הסאונה," ליסה מזכירה לו.
"נכון. ובכן, השיר על הסאונה מבוסס על מוטיב די מסורתי, הייתי אומר. הוא גם עושה שימוש במונחים שנויים במחלוקת כדי לתאר... מממ, את איברי הרבייה, אה." ג'סטין מכחכח בגרונו. הוא טרם הסתגל לעבודה הזאת. "והגבר בהחלט משמש בתפקיד, מממ, פעיל, אם כי כמובן," הוא מוסיף בארשת חשיבות, "הכל נעשה בהסכמה."

לרגע קט עולה בדעתו שהוא אינו עושה צדק עם התיאורים המשעשעים של ברכט את ההתרחשויות בחדר האדים המצופה אורן. אבל הוא לא מעוניין להתעמק בכך, כי הוא בטוח למדי שליסה לא תאהב את החלק שבו האשה ממלאת בשביל הגבר אמבטיה חמה ומקרצפת את גבו. הוא בוחן את הטקסט ליתר ביטחון, ועיניו נופלות על המשפט "בדרכי אבותינו, היא משרתת אותו באמבט." לא, הוא משוכנע שגישת הגיישה הזאת היא מעל ומעבר לכוחותיו של הסדר החדש.

"אבל," הוא ממשיך בהקלה, ומתקדם לעבר קרקע בטוחה יותר, "מייד לאחר מכן האשה לוקחת את התפקיד הפעיל! היא... כלומר, היא לוקחת את ענפי הליבנה ו..."
המבט בעיניה של ליסה אינו מבשר טובות. ג'סטין מתקדם במהירות.
"ובכן, כמו שאמרתי, זה בהחלט מקרה גבולי. אם כך," הוא אומר, "יש עוד שיר, שנקרא 'הסונטה התשיעית'."
ליסה נשענת לאחור. ג'סטין מתאמץ לתרגם.

תחילה לימדתיך את מעשה האהבה, לשכוח אותי,
ליטול את מנת אושרך מצלחתי
ולאהוב את מעשה האהבה, לא אותי...

"נכון, זה לא מושלם," הוא מוסיף מייד בזהירות, "שהבחור מתנהג כאילו הוא המורה וכן הלאה, ושזאת הצלחת שלו, אבל חשבתי שהקטע של הימנעות מאשליות רומנטיות יכול להתאים..."

ליסה מושכת בכתפיה. מתאים לשי"ן המשולשת - שורה שמאלנית שדופה - הישנה והטובה, להכניס לראש שהפקרות היא שיחרור... וכשהן דיברו על העניין הזה במפגש הקבוצתי האחרון, היועצת שלה נעצה בה אחד מאותם מבטים... ליסה זעה בכיסאה.

"וחוץ מזה," ג'סטין ממשיך מבלי לשים לב לאי-הנוחות שלה, "ישנו השיר על המלאכים." קולו מתרכך; הוא מרפרף בקלילות על הדפים, מחפש את המלאכים, המלאכים הפורנוגרפיים של ברכט. ליסה רואה שהמומחה לספרות הגיע ליעדו, ונאנחת. הו, אלוהים, הנה מגיע שיר הסקס הסוציאליסטי האינטלקטואלי הגדול.

ג'סטין אינו מבחין בספקנות שלה. "'על פיתוים של מלאכים'," הוא מכריז, ומקריא את השורה הראשונה בגרמנית, כמו טועם את המילים. "Engel verfuhrt man gar nicht, oder schnell...", "הלוואי שהייתי מוצא תרגום טוב לאנגלית," הוא מוסיף, "תרגום ממש טוב. אבל נדמה לי שאין כזה. התרגום שיש לי הוא של איזו הוצאה מפוקפקת שמצאה את השירים בארכיונים אחרי איחוד גרמניה ו..." "טוב, בסדר," ליסה הודפת מעליה את הסיכום המשעמם של אירועי המאה האחרונה באירופה, ומטיחה כלפיו, "פשוט תן לי את הרעיון הכללי, לא את כל חומר הלימוד."

"זה באמת נשמע הרבה יותר טוב בגרמנית." אומר ג'סטין. "הוא משתמש בביטויים וולגאריים, אבל הם נשמעים אחרת. השפה כל-כך גרונית, והכל מחוספס כל-כך, כמו שאומרים, שהביטויים עצמם לא נשמעים תוקפניים עד כדי כך, אם את מבינה למה אני מתכוון. והוא משחק עם זה, עם המילים והצלילים, מה שיוצר ניגוד חזק לרעיון של המלאכים. אני לא יודע איך עושים את זה באנגלית."
"זה לא סמינר, לעזאזל!" צועקת ליסה בזעם. "רצית להראות לי משהו? אז תראה לי כבר!"
"ובכן..." ג'סטין מתרכז ומקמט את מצחו. "יש פה הרבה, מממ, חומרים בוטים. השמטתי את זה בטיוטה הראשונית שלי..."
ליסה מגלגלת את עיניה.
"בסדר. וגם, מממ, לא הצלחתי לחרוז את זה," הוא אומר. ליסה מאיימת לזנק ממקומה.
"בסדר, בסדר, אז זה הולך ככה: 'עליך לפתות מלאך במהירות, או בכלל לא. דחוף אותו למסדרון, נשק את פיו, וכשנדמה לך שהוא מוכן, הדוף אותו אל הקיר, הפשל את חצאיותיו, ודפוק אותו. עשה שיתחכך בך, ואז החזק אותו כשהוא נופל לצידך מבעד לסדק שבין שמים וארץ. אך לעולם אל תביט בפניו, וכנפיו, בנאדם, אל תמחץ את כנפיו."
ג'סטין עוצר, נסער מן התרגום הקלוקל.
"Und seine Flugel, Mensch, zerdruck sie nicht", הוא לוחש לעצמו.
"טוב," אומר ג'סטין, ישיר וענייני כמקודם, "פשוט חשבתי שכדאי שתדעי, כי זה מקור די נדיר וייתכן שלא תיתקלי בו בהזדמנות אחרת."

אחר-כך הוא מצמיד את הספר לגופו וממהר לצאת מן החדר. הוא נבוך ביותר. הוא חיבב את השיר, אפילו אהב אותו, אבל הוא לא בוטח בכושר השיפוט שלו. אולי הוא באמת זול, וולגארי וגרוע. אולי ליסה תחשוב שהוא עצמו דוחה.

ליסה בוהה בדלת הנטרקת מאחוריו. השיר לגמרי לא מתאים. קודם כל, ברור שזהו שיר הומוסקסואלי. שני הגיבורים, אדם ומלאך, מפתה ומפותה, הם זכרים. הרמיזות לסקס אלים, מזדמן, אנונימי, המתקיים במסדרונות, מתאימות אולי לברלין, אם כי לא לברלין המזרחית הסוציאליסטית, המתוקנת והמשעממת של פעם, היא חושבת, ביתם של גיבור העם ואמא קוראז'. זה מעלה בה את החשד שברכט נהג להסתנן דרך נקודת הביקורת צ'רלי לבוש בגדי אשה, בדרכו לפקוד את הבארים ההומוסקסואליים המטונפים של ברלין המערבית.

ובכל זאת, ג'סטין לא החטיא את המטרה לגמרי. למרות שהוא היה די עלוב, מתוח ואכול רגשי אשם, היה בתרגום שלו סוג של... משהו. יש שם משהו, בעירוב הזה של דחיפה למסדרון ושמירה על כבוד הפנים... משהו, משהו... אבל התובנה חומקת ממנה, מרחפת סביבה, והרחק אל מחוץ להישג ידה. במקומה פולשות לראשה מחשבות אחרות. למשל, מה עושה דימוי דתי בשיר סקס סוציאליסטי? אם דת היא אופיום להמונים, אז מהו מלאך? ועוד מלאך שמוכן למגעים פרועים ברחובות אפלים? זה כל-כך מבלבל.

מחשבותיה של ליסה מתחילות לנדוד. למען האמת, ג'סטין נראה לה קצת כמו מלאך, אבל לא מהסוג המתולתל והמשמים, אלא מהסוג הרזה והגרמאני, הסוג שברכט חשב עליו אולי. מלאך צעיר ומתוח, שאינו ער עדיין לכוחו, אינו מודע ליופיו, ואם תמצאי את עצמך במחיצתו במסדרון נטוש ואפל, ייתכן שיעלה בדעתך להפתיע אותו בנשיקה... מופתעת לחלוטין מהמחשבה הבלתי-הולמת הזאת, היא מתנערת מהחלום, מטלטלת את ראשה וחוזרת לעיין בדפים.
דת. זה תמיד משבש את הדעת.

אם יש דבר אחד שחסר לליסה, הרי זו משפחה. אין לה קרובים רבים, ואלה שיש לה, עסוקים מאוד. אמה האלמנה, טבעונית מתונה לשעבר, נטענה בזמן המהפכה באנרגיות חדשות ונסחפה עד סן ואלי, איידהו, כדי לנהל שם בית-הבראה חוצה-דורות. ואמנם, מערכות היחסים שלה עם סידרה ארוכה של מדריכי סקי מזדקנים, שליסה נזכרת בהם לעיתים באי-רצון, נשמעות בריאות ביותר.

אחותה הבכורה תרזה, גרה קרוב יותר, בפרבר הסמוך ליתר דיוק, אך גם היא עסוקה בענייניה, ענייני מדע. זה משאיר לליסה את קליאו, בתה בת העשר של תרזה, האהובה מאוד אך מוזנחת ביותר על-ידי אמה. התמזל מזלה של קליאו שליסה היא דודה מסורה כל-כך.

ליסה וקליאו מבלות ערב ביחד כמעט כל יום שלישי. עובדה זו מאפשרת לאמה של קליאו ללמד בכיתת ערב, ומעניקה לליסה נקודות-טיפול חלופיות, שאותן היא יכולה להפקיד בבנק לשימוש עתידי, כיוון שאין לה עדיין ילדים משלה. ליסה, שנהנית מחברתה של קליאו, כמעט שאינה מפסידה ערב במחיצתה, ולפיכך הצטבר לה כבר חיסכון לא מבוטל - שדי בו כדי להעביר את הטיפול בשלושת ילדיה הראשונים לידי אחרים, היא נוהגת לומר. לא לגמרי בצחוק. אמה של קליאו למשל, שקועה עד צוואר בחובות, עם משיכת-יתר של כמעט שלושת אלפים שעות טיפול בילדי זרים, חיות מחמד או קשישים. בהתחשב במצב, ליסה לא מבינה איך אחותה תמצא אי-פעם את הזמן הדרוש להחזיר את החוב, שלא לדבר על הקנסות המצטברים - לא, חכו, המונח הנכון הוא "הרחבות". ליסה גם לא היתה רוצה להיות זו שתיהנה משירותיה של תרזה, אם וכאשר היא תחליט להעניק אותם. טיפול הוא לא הצד החזק של תרזה. ליסה מנסה להפוך את ערבי שלישי לזמן איכות. קליאו מסיימת בדרך-כלל להכין שיעורים בבית-הספר, אבל אם כיתת הדרמה שלה מעלה מחזה, הן מבלות את הערב בשינון התפקיד שלה. גם פרויקטים ועבודות זוכים בדרך-כלל לריענון. ונראה שזה מה שצפוי להן הערב. קליאו פותחת את הדלת. היא משלומפרת, היא פולטת אנקת תשישות, וצונחת לתוך הספה כדי להראות לליסה כמה היא סחוטה אחרי שטרחה כל-כך על העבודה שהיא צריכה להגיש, כבר מחר, והיא עדיין לא מרוצה ממנה, והאם ליסה מוכנה לעזור לה לתקן אותה?
"מה הנושא שלך?" שואלת ליסה, משועשעת כרגיל מההגזמות הילדותיות של אחייניתה.
"המצאות. אני צריכה לכתוב עבודה על המצאות," מסבירה קליאו. "המורה נתנה לי כמה מקורות, אבל יש בהם כל-כך הרבה חומר, ולפי בדיקה שעשיתי יש לי עשרים וחמישה עמודים של הפניות! אני עובדת על זה כבר שבוע שלם!" היא אומרת. "אנחנו צריכים להציג את העבודות האלה לפני הקבוצה, ואני רוצה להשיג ציון טוב בשביל המורה שלי אן, את מכירה אותה. בסמסטר הקודם היא קיבלה רק 85, כי העבודות שלנו לא היו מספיק טובות. וזה לא הוגן, כי לכיתה השנייה היו נושאים הרבה יותר קלים. בכל מקרה, אנחנו רוצים שהיא תצליח יותר בסמסטר הזה, כי באמת מגיעות לה הרבה יותר נקודות, היא לגמרי אֶסְטְרוֹ ומורה ממש מעולה."

פניה הקטנות והבהירות של קליאו, עם הסנטר המחודד וההבעה הקופיפית, גורמות לליסה לחייך, כמו גם הפתיחות שבה היא חושפת את הדאגות שלה, ואת ההישג הדידקטי הבולט לעין - תחושת אחריות כלפי הציון של המורה, שבא במקום ציון לתלמיד.

"אולי תקריאי לי את זה," מציעה ליסה. "זה בטח טוב מאוד כבר עכשיו, ואם לא, אפשר לשפץ את זה קצת ביחד."

קליאו מרימה את עצמה מהספה ורצה להביא את העבודה. הילדה חוזרת מהחדר שונה לחלוטין. זוהי קליאו הנואמת, הצועדת בביטחון וקורנת מהערכה עצמית, שרק שלוש שנים של שיעורי רטוריקה יכולות להעניק. היא נעמדת בתנוחה מרשימה לפני הספה, לובשת ארשת של רוגע, ומתחילה. "המצאה היא רעיון טוב שיש לך כשאת מוצאת דרך לשפר משהו או לפתור בעיה. גם את יכולה להמציא משהו אם רק תסתכלי על העולם סביבך באופן יצירתי. ביריד המדע לפני שנה, הכיתה שלנו זכתה בשלושה פרסים על המצאות ובארבעה פרסים על חידושים. חידוש זה כשאת לוקחת המצאה של מישהו אחר ומשפרת אותה, וגם זה חשוב."

קליאו קוטעת את עצמה כדי להסביר לליסה בעליצות, שההצהרה הזאת מכוונת לילדי הכיתה המקבילה, שחושבים שהם כל-כך חכמים כי המורה שלהם קיבלה 92, אז צריך להזכיר להם שהם לא זכו אפילו בפרס אחד ביריד המדע לפני שנה.

קליאו חוזרת לטון הרשמי שלה, וממשיכה: "לפני שנים רבות, לפני הסדר החדש, לא הרשו לנשים להמציא שום דבר, ואם הן בכל זאת המציאו משהו, אז אנשים אחרים גנבו להן את הרעיונות והשתמשו בהם. את חושבת שאני צריכה להגיד 'הבעלים שלהן וגברים אחרים גנבו להן את הרעיונות,' או שזה יישמע עוין מדי?" שואלת קליאו את דודתה, ומביטה בדפים בדאגה.

"ובכן..." ליסה שוקלת בדעתה. "איך המורה שלך מתמודדת עם זה בדרך-כלל? מה היא היתה אומרת?" קליאו חושבת לרגע ואז מחייכת. "אני יכולה להגיד 'גברים מהמ"י של הימים ההם גנבו להן את הרעיונות.' זה לא יפגע באף אחד." היא רושמת לעצמה את התיקון וממשיכה.

"אז ככה. אם נשים המציאו משהו ורשמו עליו פטנט - שזה מה שעושים כשממציאים משהו, אז עד סוף המאה ה-19 רשמו אותו על שם הבעל שלהן במקום על שמן. חוץ מזה, במשך תקופה ארוכה אסור היה להן אפילו ללכת לבית-הספר, וכשכבר הרשו להן ללכת, כולם אמרו שהן גרועות במתמטיקה ובמדעים. אבל, למרות כל המכשולים האלה, נשים המציאו דברים חשובים שממלאים תפקיד מרכזי בחיינו. למשל, אשה אחת המציאה את שקית הנייר החומה עם התחתית השטוחה, זאת שאנחנו משתמשים בה לקניות כמעט כל יום. השקית הזאת החליפה את השקית שלא היתה לה תחתית שטוחה, ושנקרעה בקלות אם שמו בה מצרכים כבדים או חדים, כמו אננס או פחיות, ורוב הדברים לא נכנסו לתוך השקיות האלה, אז היה צורך ביותר שקיות, וזה הזיק לסביבה וביזבז יותר מדי נייר. הקטע הזה לא היה במקורות, חשבתי עליו בעצמי כי אן אומרת שצריך תמיד לחשוב על הסביבה," קליאו מוסיפה בגאווה.

"הממציאה היתה מרגרט נייט והשנה היתה 1871. לפני זה, ב-1858, אשה המציאה את שפופרת הפלסטיק שבתוכה שמים דיו של עט נובע, שאנחנו כבר לא משתמשים בו, אבל בימים ההם הוא היה כמעט הדבר היחיד שכתבו בו, ויש אנשים שעוד יש להם אחד כזה בבית. שמה היה סוזן טיילור והיא המציאה את השפופרת ב-1858. ואשה אחת המציאה ב-1883 את יציאת החירום, וזאת היתה הרייט טרייסי, שהמציאה גם את המזרק, כי לפני זה היו פשוט מחוררים לך את הזרוע עם מחט ודוחפים פנימה את התרופה." קליאו מצטמררת. הדור שלה מקבל את כל הכימיקלים שלו ללא כאבים, באמצעות מדבקה, תרסיס, טיפות או משאף, וגם זה רק אחרי שהרפואה ההוליסטית, העיסויים, טיפולי האדים וכל השאר נכשלו.

"מרי אנדרסון המציאה את מגבי המכונית ב-1903. ואווה לנדמן המציאה מטרייה משופרת ב-1935. מישהי המציאה פעם משהו שקראו לו נייר נוזלי, אבל אני לא יודעת מה זה," מסבירה קליאו לדודתה כבדרך אגב. "והשמטתי דברים כמו חיתולים, מטבחונים, מדיחי כלים ושוקולד דל-קלוריות, כי אלה דברים, את יודעת," - קליאו מעקמת את אפה - "שלא ממש הייתי רוצה להמציא, אני חושבת." ליסה נאלצת להסכים. חיתולים ומטבחונים ומדיחי כלים וקלוריות - יותר מדי קלאסי. האחיינית שלה צודקת.

קליאו לוקחת שאיפה עמוקה, ומתכוננת לפינאלה. "נשים המציאו גם דברים שמועילים במיוחד לגברים," היא אומרת. "זה היה בקווים המנחים לעבודה," היא מסבירה. "בסוף אנחנו אמורים לוודא שהעבודה שלנו מקדמת הזדהות בין-מיגדרית."
ליסה מהנהנת בהסכמה.
"אנחנו אמורים לכתוב על משהו שעשו במיוחד לטובת המיגדר השני, אבל כל מה שהצלחתי למצוא זה שב-1991 לינדה דיקסון המציאה כרית נגד נחירות. אמא חושבת שאני יכולה להשתמש בזה, כי היא אומרת שגברים נוחרים יותר מנשים. מה את אומרת?"
ליסה מהרהרת בסוגייה. זה קצת מעושה. האם אין זה נכון לומר שהכרית נגד נחירות, יותר משהיא עוזרת לגבר עצמו עוזרת לשותפתו למיטה, שהיא לעיתים קרובות אשה?
"תני לי להקשיב עד הסוף, ואז אני אחליט," מציעה ליסה.
"בסדר," מסכימה קליאו. "אנחנו ממילא מתקרבות לסוף. הסוף זה רק עוד כמה מילים על המיגדר." היא מסיימת בקול תמים ושירתי, "נשים לא המציאו את כל ההמצאות. כמו שאמרתי בהתחלה, כל אחד יכול להמציא, זה קל אם רק מנסים. וגם גברים המציאו המצאות, למשל החשמל."
קליאו מרכינה את ראשה ברשמיות כדי להראות שסיימה.

"לגבי הגברים," היא מסבירה לדודתה, "הם המציאו עוד דברים, אבל השמטתי את הפצצות והקשקושים הגרעיניים והטילים ושאר הדברים הרעים, כי בדיוק דיברנו על זה בשיעור כרוניקה, וכולם התעצבו והרגישו רע," היא אומרת.

ליסה מהנהנת. "אני חושבת שזאת עבודה מצוינת," היא אומרת. "אני אוהבת את זה, ואני בטוחה שהכיתה תאהב את זה. עשית עבודה טובה, קליאו. מה דעתך שנעבוד קצת בגינת העשבים שלך?" היא מציעה, וקליאו מהנהנת בשמחה.

"אני חושבת שהאזוביון עומד לפרוח," היא אומרת, "למרות שזה אמור לקרות רק בקיץ השני!" הן מבלות שעה מלאת סיפוק על המרפסת, מטפלות באזוביון, באכילֵיאה ובבַּבּוֹנָג, ממוללות את העלים בין אצבעותיהן כדי להתענג על הניחוחות החזקים, בוחנות את השימושים הרפואיים, ותוהות במה יקשרו את גבעולי המרווה היבשים לקראת הסתיו.

בסוף הערב יש לליסה שלוש נקודות-טיפול נוספות, כמה גבעולי מנטה לאמבט ושלוות נפש.

 

שם הספר: להדליק את הבנות
שם המחברת: שריל בנארד

Turning on the Girls
by Cheryl Benard

תירגמה מאנגלית: קטיה בנוביץ'
מהדורה ראשונה, פברואר 2002
מספר עמודים: 286
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
תצלום מאת פיטר דה-לורי
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 67 ₪
מסת"ב 965-7120-15-2
דאנאקוד: 497-1024


שתפו ספר זה עם החברים