חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

בחדר הקריאה של אנתולוגיית השירה הסינית הקלאסית '108 שירים' יובאו מדי פעם תרגומים חדשים שנעשו לאחר הופעתה. כאן מופיע , בפעם הראשונה בעברית,
השיר "לי סאו" ("קינה על הפרידה") מאת צ'ו' יו'אן, עם מבוא מאת המתרגם.
אחריו באים חמישה שירים מן הספר.

הרבה שירים נכתבו בסין לפניו - לפחות 305 ב'ספר השירים הקלאסי' - אבל צ'ו' יו'אן, בעל השיר הארוך והאוטוביוגרפי "לי סאוֹ" ("קינה על הפרידה"), הוא המשורר הסיני הראשון שיש לו שם (וגם זה די הרבה, מחברי השירים ב'ספר השירים' כולם כמעט אלמונים), מידה מסוימת של ממשות, וחיי נצח בתודעה הסינית בכל הזמנים. ("בשיריו של צ'ו' יו'אן עומדים השמש והירח / הארמונות של מלך צ'ו הם תילים שוממים," כתב עליו לִי בָּאי). הוא חי בסוף המאה הרביעית לפנה"ס, נצר למשפחה המלכותית של מדינת צ'ו - הדרומית ב"מדינות הלוחמות" של סין בתקופתו, בחלקו המרכזי של אגן היאנגצה. מהשיר (שכולו "אני") ברור שהוא היה יועץ קרוב של מלך צ'ו והסתכסך עם אנשי החצר. המלך הפנה לו עורף, והוא פוטר או התפטר ויצא לנדוד בעולם. כעבור זמן (איש אינו יודע כמה) שם ככל הנראה קץ לחייו בקפיצה לנהר.

ה"לי סאו" פותח את האנתולוגיה 'שירי צ'ו', שרוב השירים בה נכתבו בין המאות הרביעית והשנייה לפנה"ס, אבל במתכונתה הנוכחית לא נערכה אלא במאה השנייה לספירה. צ'ו' יו'אן כתב אולי חלק מהם (למשל "גברת השיאנג", ר' '108 שירים'), ואחרים נכתבו כנראה בהשפעתו, אבל מוסכם על הכל שה"לי סאו" הוא השיר היפה והמעניין ביותר בספר, ומהנפלאים ביותר בשירה הסינית.

הוא גם מפתיע ומוזר, ואולי כדאי לומר על זה כמה מילים. ניכרת בו השפעה של מסורת שמאנית שתפסה כנראה מקום חשוב בסין (אנחנו יודעים על זה די מעט), ושבהשפעת הקונפוציאניות נעלמה מעולמם של המשכילים (אם כי משהו ממנה התגלגל לדת העממית עד לימינו), ובדרום הפחות מתורבת נשמרה כנראה מאוחר יותר. בעולם המלא אלים ואלות ובני אלמוות ורוחות מקומיות, היו נשים וגברים שתיווכו ביניהם לבין בני-האדם. הם נקראו "ווּ" (מילה שמקובל לתרגם כשמאן, בגלל דמיותם הפונקציונאלית לשמאנים של סיביריה), וניחנו בכישרון להיכנס לטראנס, בליווי שירים וריקודים, ולהסתובב חופשי בעולם העל-טבעי. כפי שנראה ב"לי סאו" יחסם לאלים (מהמין המנוגד) דומה להפליא לחיזור (שנגמר תמיד באכזבה). היה להם גם מקום חשוב בחיזוי העתיד (בשיטות ניחוש שונות, מהן שנהוגות עד היום, כגון כתיבה אוטומטית, או 'ספר התמורות'), בהפסת דעתם של רוחות רפאים שלא מצאו מנוח והטרידו את בני משפחתם, ידע נרחב בצמחים, וברפואה.

אבל בניגוד ל"גברת השיאנג" למשל, ה"לי סאו" איננו רק מסע הזוי של שמאן אחרי גבירתו, האלה הבוגדנית. צ'ו' יו'אן אומנם מנסה, בלי הצלחה, לחזר אחרי אלות קדומות בכל הר ונהר, והוא גם נרקיס גנדרן עם טעם משונה בבגדים, שמסתובב בשמים ובארץ במרכבת עוף-חול רתומה לדרקונים (מסע הרוח שלו מקצה העולם ועד קצהו מתחיל בלי הזהרות באמצע השיר). אבל עם זאת המשורר אינו שמאן מצוי אלא גם איש משכיל, שותף פעיל בשלטון במדינה, ג'נטלמן קונפוציאני שמקפיד על דרך הקדמונים, וחרד לשחיתות בחצר מלך צ'ו. הקונפוציאניות כידוע התייחסה בספקנות לעולם הרוחות, וגם את המיתולוגיה הסינית - שמעט ממנה נרמז ב'שירי צ'ו' וגם כאן - הם שיעבדו לצרכי הומניזם חמור, למשל בהפיכת המלכים האגדיים של פעם לשליטים נבונים וישרי דרך (או רעים ומושחתים). באופן דומה מלומדים סינים ראו בשיר אלגוריה פוליטית, ובצ'ו' יו'אן איש מוסר קונפוציאני, אינדיבידואליסט יפה-נפש, פטריוט בחצר מושחתת, נציג העם וכו'.

דומה שבעיני קורא בן ימינו, שאינו דבק באו-או (ואינו מתעקש להחליט למשל, האם המשורר היה רק יועץ מסור, או גם אהובו של המלך), החיבור הזה של תכונות סותרות כביכול, הוא שמקנה לשיר הארוך את כוחו ואת טעמו.

קורא כזה אולי ימצא עניין גם במקום הנכבד של הצמחים השונים בשיר (השתדלתי למצוא להם תרגום סביר לעברית, אבל לרובם אין זיהוי ברור), אם לשימוש ואם כמטאפורה; בסערת הנפש שמטלטלת את המשורר בין ביטחון מוגזם בעצמו, בצידקת דרכו, ובכוחותיו, להשלמה עם גורלו, להיסוס, לתקווה חדשה, ובסוף לייאוש; ובקלות המעבר שלו - מן המרחב והזמן הממשיים למסע חופשי בחלל אל-זמני מלא אלים ורוחות. בהערות שבסוף השיר ציינתי את מה שנראה לי חיוני להבנתו. פרטים נוספים על הדמויות המיתו-היסטוריות אפשר למצוא בתוך 'המיתולוגיה הסינית' (הוצאת מפה, 2000).

צ'ו' יו'אן
קינה על הפרידה

נצר לקיסר השמים גאוֹ יאנג,
בּוֹ יוּנג הוא שמו של אבי המנוח;
נולדתי בסימן של שנה חדשה,
ביום הכ"ג למחזור השישים.

אבי אז בחן את אותות השמים,
ביקש שם נאה לציין מזלי;
קרא לי בשם "מופת הצדק",
נתן לי כינוי "מאזני המופלא".  [8]

ביופי פנימי ניחנתי בשפע,
נאה למראה וברוך כשרונות;
עשבים בשומים היו לי לבגד,
בסתיו קישטו שחלבים אבנטי.

כמים שוצפים את הזמן אז רדפתי,
מחשש שיברח אם לא אחפז;
בהרים קטפתי מגנוליות בבוקר,
בערב קני גומא על איים בנהר.  [16]

ימים וירחים תכפו לא המתינו,
אביבים וסתווים בזה אחר זה;
העלים נושרים והעשב כומש -
מפחֵד שיימק גם האיש היפה.

"נצור עלומיך וזנח את הרע,
האם לא תוכל לשנות אורחותיך?
את סוסי רתמתי, אצא בדהרה,
בוא אחרי, ותראה את דרכִּי.  [24]

"ימי הטוהר של שלושת המלכים,
היו עידן של עשבי ניחוחות;
קינמון ופלפל צמחו אז יחדיו,
יערה וכְּרַוְיָה נשזרו לזרים.

"מה גדול זוהרם של יאוֹ ושוּן,
לא סטו אף כפסע מנתיב ישרים;
המלכים גְ'יֶה ודְז'וֹ התירו כל רסן,
הזדרזו לקצר ותעו בשבילים.  [32]

"עדת החונפים חוגגים בחשאי,
אפלה היא דרכם וסופה סכנה;
לא חשש לחיי מעכיר את רוחי -
מפחֵד שמרכבת המלך תקרוס;

"לשרתה התרוצצתי - לפנים ואחור -
לנתבה בעקבות המלכים הקדומים;
את תום לבבי לא בחנת, מלכי,
כנופיית מלעיזים עוררו זעמך.  [40]

"דבקותי הוותי - זאת ידעתי היטב,
ואף-על-פי-כן מדרכי לא אסור;
תשעה הרקיעים יהיו לי עדים,
בשבילך, הקסום, היו כל מעשי.

"הלא פעם דיברת איתי בכנות,
ואז השתנית, היית אחר;
אבל לא על עצמי נפשי תֶעֱצַב,
כי עליך, מלכי, שליבך נהפך."  [48]

על תשעה בית-לֶתֶך אשתול שחלבים;
על מאה בית-סאה אזרע יערה,
ארכובית ודיבשה, שבטוט וחומעה,
סלסלת בָּתָה ושיחי קורנית.

לשלום ענפים ועלים אתפלל,
שברבות הימים יתנו יבולם;
אך לא המצוקה פוצעת ליבי -
אבכה על ניצן בשׂוּם שנשחת.  [56]

ההמון החמדן נדחק לפנים,
לעולם לא ילאה ליבם מלרצות;
נוחים לעצמם וקשים לזולת,
וכל חייהם רק קנאה ומזימות.

אצים להרוויח, רצים להשיג,
מבקשים את מה שמאס בו לבי.
הזיקנה יורדת עלי בלי משים,
פוחד שגם שֵם לא אותיר אחרי.  [64]

בבקר אשתה טל פרחי מגנוליה,
בערב אוכל עלעלי חרציות;
אם רק אחזיק באמת של ליבי,
האומנם יוכל לי רעב ממושך?!

שורשים אעקור לזרים של כְּרַוְיָה,
אחרוז עלי קיקיון שנשרו;
אשזור יערה בקליפת קינמון,
מענפי הקיסוס אקלע לי אבנט.  [72]

אלבש את גלימת אצילי הרוח -
שאין לה דורש בין אנשי ההמון;
פֶּנְג שְייֶן לי מופת ואלך בדרכו,
למרות שכיום היא נשכחת מלב.

נאנח ארוכות, מוחה דמעותי,
נעצב כי מרים הם חיי האדם!
בבוקר השחירו את שמי הטוב
ובערב סילקוני, למרות צדקתי.  [80]

מסולק, אחגור אבנט שחלבים
ואקטוף פרחי כְּרַוְיָה לקשטו;
כי באלה נמצא הטוב בעיני,
ולא ירתיעוני גם תשע מיתות.

בקלות דעתך, מלכי הקסום,
מעולם לא בחנת את לב בני עמך;
נשותיך קינאו בי על תואם פני,
הכפישו את שמי וקראו לי מופקר.  [88]

אכן, זהו דור של כזב ונכלים,
מסלפי סרגלים ומעוותי מחוגות;
את הקו הישר יחשבו לפתלתול,
להיטיב להחניף - מידתם האחת.

רק אני לבדי נואש ונדכא,
אובד עצות ושבע מרורים;
טוב מוות חטוף בלי שייר ושריד
ורק לא ללכת בדרך דורי.  [96]

נשרים אינם חוברים ללהקות -
כך בימי קדם וכך זה היום;
כלום יש מרובע ועגול חופפים,
דרכים שונות שחיות בשלום?

לכוף את הלב, לרסן כל רצון,
לבלוע עלבון, לשאת דבר עוולה,
לשמור על הטוהר, למות זקוף -
את אלה כיבדו חכמי העבר.  [104]

אולי לא השכלתי לבחון את דרכי?
עומד משתהה, מוטב לי לחזור,
לסובב מרכבה ולשוב לאחור,
בטרם ארחיק בבלבול וטעייה.

סוסי פסעו בשדות שחלבים,
דהרו אל גבעת הפלפל, ועצרו;
אל מלכי לא אקרב, ארחק מצרות,
רק אשוב ואלבש בגדים כמו אז.  [112]

מנוּפָר ומלוטוס עשיתי מעיל,
מעלים של היביסקוס תפרתי שמלה;
גם אם איש לא יבין לרעי לא אחדל,
ובלבד שיתמיד ניחוחי המתוק.

כובעי הנישא עוד יוסיף ויגבה,
אבנטי הרופף יתארך עוד יותר;
יימסכו זה בזה ניחוח ורפש,
רק שלא יתמעט בי תוֹכי הזוהר.  [120]

פתאום הפניתי עיני למרחק,
לארבע כנפות הארץ אצא!
פרחי האבנט, בשפעה מפוארת,
יפיצו סביבם את בושמם המתוק.

בחיי כל אדם יש במה לשמוח,
אצלי אהבת היפה היא עיקר;
גם אם ישסעוני, מזה לא אסור!
ואיש לא יוכל לענוש את ליבי.  [128]

חלחלה אחזה בבת לווייתי,
היא הטיחה דברי תוכחה באוזני:
"גוּן העיקש שם נפשו בכפו,
וסופו שמת בערבות הר נוצה.

"מדוע תרבה ללהג על הטוב,
מי עוד מלבדך מתפרכס ומהדר;
הארמון מלא דרדרים וקוצים,
רק אתה לבדך אינך מתפשר.  [136]

"הלא אי אפשר לחזור על פתחים,
להסביר ולבקש 'תבחנו את ליבי!'?
אנשים מתאגדים ועושים חברים,
רק אתה מתבדל, תשמע בקולי."

דבק בדרכם של חכמי העבר,
נאנחתי, דבריה רבצו על לבי;
אחצה את השיאנג והיו'אן לדרום,
אל ארצו של שוּן, לשאת תלונתי.  [144]

צ'י ששמע את 'תשעה השירים',
שָחַר עינוגים בלי לדעת סובאה;
על רָעוֹת המחר לא נתן דעתו,
וחמשת בניו נלחמו זה בזה.

שֶן אִי אהב בטלה וציד,
בקשתו הוא הרג את החזיר הגדול;
הפקרות על-פי-רוב סופה פורענות,
ואכן, האן ג'וּוֹ חמד את אשתו.  [152]

גְ'יָאוֹ הגברתן בשריון אדירים,
שילח כל רסן, עשה כרצונו,
שכח את עצמו וחמד עינוגים,
וסופו היה שערפו את ראשו.

גְ'יֶה עשה את הרע כל חייו,
ניגף בקרב ומצא את מותו.
דְז'וֹ קיצץ את שריו ובישלם
ועד מהרה קרס בית שאנג.  [160]

יו' וטאנג דבקו בכבוד ויראה,
בני ג'ו פירשו נכונה את הדאוֹ;
אמדו כשרון ותבונה כערכם,
מעולם לא סטו מן הקו הישר.

אין איפָה ואיפָה לקיסר השמים,
נקיי-דעת יבחר לעוזריו;
רק חכם יביא לפריחת המוסר,
אם אך יותן לו לשלוט בעולם.  [168]

מביט לאחור וצופה לפנים,
ירדתי לסוף מזימות האדם;
איה יש רָשע שיוכל לשרת?
איה בן-עוולה שיוכל להועיל?

גם עכשיו שחיי תלויים לי מנגד,
בחושבי על דרכי איני מתחרט.
לישר את הקת בלי למדוד את החור -
בגלל זה קיצצו בעבר צדיקים.  [176]

נעצב אל ליבי נאנחתי הרבה,
כי גחתי מרחם בזמן לא מתאים;
עשב רך קטפתי למחות דמעותי,
פלגים-פלגים הן הרוו שרוולי.

ארצה כרעתי לשטוח תלונה,
וצדקת אורחותי זהרה מתוכי;
מרכבתי עוף-חול, סוסי דרקונים,
על סופת פתאום נישאתי אל על.  [184]

בבוקר יצאתי מ"הדולב הכחול",
בערב הגעתי ל"גנים התלויים";
השתוקקתי לשהות בארצות המופלא,
אבל עד מהרה בא היום אל קיצו.

על שי-הה ציוויתי לבלום מרכבתה
מעל ההר יֶן-דְזְה, שלא תמהר;
כי הדרך רבה, וסופה עוד רחוק,
ועלי לנסוק ולצלול ולחקור.  [192]

אשקה את סוסַי ב"בריכת השמים",
אקשור מושכתם לאילן החמה
בענף עץ הרוּוֹ בשמש אצליף:
אשוטט כרצוני, אנה ואנה.

את עגלת הירח אשלח לפנים,
פֵיי לְיֶן, אל הרוח, ירכב מאחור;
הלוּאן הגדול יבשר דבר בואי,
שר הרעם יודיע אם יש להמתין.  200[]

ציוויתי על עוף-החול להמריא,
לעוף בלא הרף לילות כימים;
רוחות סובבות נקבצו לקראתי,
עננים וקשתות קידמו את פני.

המון מתכנס וחוזר ונפרד
מתערבל מתפזר ועולה ויורד.
על שוער השמים ציוויתי לפתוח,
הוא גהר על השער, צידד מבטו.  [208]

השמים קדרו והערב יורד,
מחכה על עומדי, שוזר שחלבים.
עולם של רפש, חסר הבחנות,
מקנא ביפה, מסתירו מעין איש.

עם בוקר אל מול ה"נהר הלבן",
על "במת הרוחות" אפסרתי סוסַי.
הסתכלתי סביב ופרצתי בבכי:
על פסגת ההר לא היתה שום אשה.  [216]

לפתע טיילתי ב"ארמון האביב",
שברתי ענף עץ יושפה לאבנט,
פרחיו זוהרים כמו לפני נשירה,
לאשה שם למטה אתן אותו שי.

את שר-הרעם, רכוב על ענן,
שלחתי למצוא את אלת הנהר;
התרתי אבנט כשבועת אמונים,
היפה הצולעת היתה שדכנית.  [224]

פגישות חטופות ופרידות מרובות,
את שרירות לבבה קשה לרצות:
בערב חזרה לביתה בצְ'יוֹנְג שְה,
בבוקר שטפה שערה בוֵי-פָּאן,

מגנה על יופיה, כולה רהב ובוז,
כל ימיה נועם של פנאי ופריצות.
יפה למראה, אך בלי חין-גינונים -
אסתלק לי מכאן ואמשיך לחפש.  [232]

ארבעה קצות תבל ראיתי מעל,
הקפתי שמים, חזרתי לארץ;
צפיתי בזוהר "מגדל היושפה",
השקפתי על בת היוֹ-סוֹנְג היפה.

שלחתי עקעק להיות לי שדכן,
העקעק אמר בשובו, 'לא יצא';
הוא צווח ומיהר לפרוש את כנפיו,
הנוכל, את קלות-דעתו אתעב.  [240]

חשדות וספקות כירסמו בליבי,
חשבתי ללכת משם, ועצרתי;
פחדתי שגאוֹ שין יבוא לפני,
עוף-החול כבר יצא לדרכו עם השי.

אולי אנדוד למרחק, אך לאן?
היכן אשוטט כך סתם כרצוני.
אבקש את ידן של בנות שבט יוֹיו'
לפני שניתנו לשאוֹ קאנג לנשים.  [248]

השליח נרפה, השדכן לא-יוצלח,
מפחֵד שדברי לא יצמח בידם;
העולם מזוהם ומקנא בטובים
מסתיר את הטוב ומבליט את הרע.

צפון בחדרי הנשים ומרוחק,
מלכי החכם עוד לא התעורר;
אין מוצא לרגשות הכמוסים בליבי,
איך אוכל לשאתם עד קץ הימים.  [256]

נתתי ללינג פֶן גבעולי אכילאה
ושברים של חזרן לנחֵש עתידי;
"היפה מתחבר ליפה," הוא אמר,
"והיכן הנאה שאליו תערוג?

"חשוֹב! העולם כה רחב וגדול,
לאו דוקא כאן תימצא גבירתך.
צא למרחב בבטחה," הוא אמר,
"מי יאמר לך לא, בין דורשי היפה?  [264]

"והיכן לא תמצא עשבים בשומים?
ולמה תדבק במקומך הישן?
העולם אפל והדור מבולבל,
מי ידע את הטוב והרע באדם?

"להמון אהבות ושנאות אחרות,
כלום רק עדת החונפים היא כזאת?
הם תולשים לענה לרפד מותניהם,
אך שחלב לא יאותו לשים באבנט.  [272]

"העיוורים ליופים של צמחי השדה,
איך יוכלו לאמוד אבן-חן נדירה?
ימלאו ארנקם בעפר ולשלשת,
'לפלפל המטפס אין כלל ריח,' יאמרו."

רציתי לפעול כדבריו של לינג פֶן,
אך ספקות והיסוס קיננו בלבי;
ווּ שְיֶן יורד משמים הערב,
בפלפל ואורז אקדם את פניו.  [280]

ענן של אלים הכין את בואו,
ההר גְ'יוֹ אִי רגש לקראתו;
מהאש הזוהרת עלה הטמיר -
העבר מבשר לי טובות, לדבריו.

"תמריא ותצלול ותשוט בעולם,
תחפש לך איש - סרגלו סרגלך;
יו' וטאנג חיפשו עוזריהם בשום-לב -
גאוֹ יאוֹ ואִי יִין הם מופת לשרים.  [288]

"אם רק תטפח את הטוב בלבך,
לא יהיה לך צורך לשלוח שדכן;
יו'אֶה הידק אדמה בפוּ יֶן,
ווּ דינג מינהו לשר בלי היסוס.

"לו' ואנג תופף בסכין קצבים,
פגש את ג'וֹ וֶן ועלה לגדולה.
נינג צ'י האכיל את תואו וזימר,
והוּאָן הדוכס עשאו ליועץ.  [296]

"נצל את שנותיך לפני שתכלינה,
תפוס את הרגע בטרם יחלוף;
היזהר, פן תקדים הקוקית את שירה,
וכל הפרחים יאבדו את ריחם."

מה נפלא זוהרו של אבנט היושפה,
גם אם יכסוהו קוצים למכביר;
ועדת החונפים, בהם לא אבטח,
הקנאה בליבם תדחפם לשוברו.  [304]

הזמנים משתנים בלא סדר או חוק,
ואיך עוד אוכל להמשיך ולחכות?
פרחי השחלב איבדו את ריחם,
יערה וכרוויה נהפכו ליבלית.

מדוע נהיו לירוקת-חמור
עשבים בשומים של ימים שחלפו?
משום שאין איש שאוהב את הטוב,
זאת הסיבה, היש עוד בלתה?  [312]

על שחלב, חשבתי, אפשר לסמוך,
אך כולו מראית עין, ואין בו ממש;
ליפה יתכחש, ייכנע לרבים,
לתפוס לו מקום בהמון הבשומים.

הפלפל היהיר מפרכס את עצמו,
המורן משתוקק לשמש כקישוט.
נדחקים לפנים תאבים הצלחה,
ואיך יוכלו לשמר את ריחם?  [320]

בזמנים של אחרי רבים להטות ,
מי יוכל לעמוד איתן במקומו?
ואם כך נוהגים שחלב ופלפל,
מריחן וטוֹפָח מה יש לצפות?

האבנט הזה, רק אותו אכבד,
למרות הבריות הבזים ליופיו;
ניחוחו העז לא יסור מעליו,
מאז עד היום ריחו לא נמר.  [328]

אבחר לי נתיב ואנעם לעצמי,
אשוטט לאיטי ואמצא לי אשה;
עדיי נכונים וגופי עוד חסון,
אתור את הארץ, אמריא לשחקים.

והלא לינג פֶן ניבא לי טובות,
אצא לדרכים ביום המתאים;
ענף של יושפה יהיה לי מזון,
אטחן לי יושפה, צידה למסע.  [336]

דרקונים עם כנפיים יהיו רמכי,
איחד ושנהב עשויה מרכבתי;
לבבות שנותקו אי אפשר לאחד,
לשם הריחוק אגמא מרחבים.

כיוונתי דרכי אל הרי קון-לון,
השביל ארוך, מתפתל וסובב;
הנפתי דגלים של קשתות בענן,
זוֹגי האיחד דינדנו בחדווה.  [344]

בבוקר צלחתי את נהר-השמים,
בערב הגעתי לסוף מערב;
יוֹכָנים דאו לקבל את ניסַי,
משק כנפיהם נשאני אל על.

לפתע אלך ב"חולות הזורמים",
נינוח על חוף "הנהר האדום".
דרקוני המים שימשו לי כגשר,
קיסר-מערב קידם את פני.  [352]

הדרך ארוכה ורבת-מכשולים,
למלווי הוריתי לרכוב מסביב,
להקיף את ההר בּוּ-ג'וֹ' מדרום,
בים-מערב קבענו פגישה.

נאספנו אלף רכבי האיחד,
דהרנו יחדיו גלגל אל גלגל;
שמונה דרקוני צללו ונסקו,
דגלי הענן התבדרו בשחקים.  [360]

ניסיתי למשוך ברסנם, לעכבם,
הרוחות רק נסקו הרחק לשחקים
ב"תשעה השירים" וריקוד "השאו",
העברנו בנועם ימים שאולים.

עליתי לחזות בתפארת שמים
וראיתי פתאום את ביתי הישן;
הרכָּב מקונן וסוסי הכמהים
מעקלים צווארם, מסרבים להמשיך.  [368]

סיכום
די! אין במדינה מבינים ללבי,
ומדוע אדבק בעיר הולדתי?
אין עם מי לכונן את ממשלת הטוב,
מוטב שאלך למקומו של פֶּנְג שְיֶן.

הערות ל"לי סאו", לפי מספרי השורות:

[1]  גאו יאנג: האב הקדמון של מלכי צ'ו, הוא אחד משני נכדיו של הקיסר הצהוב (השני, גאו שין, יופיע להלן), שמהם יצאו, לפי המיתולוגיה הסינית, השושלות הקדומות השונות.

[20]  "האיש היפה": כמו "הקסום" להלן, הוא מלך צ'ו.

[25]  הכוונה ליו' (מדביר המבול) - מייסד שושלת שְייָא (האגדית כנראה, מאות 21 עד 16 לפנה"ס); טאנג: אבי שושלת שאנג (מאות 16 עד 11 לפנה"ס); ון: מייסד שושלת ג'ו (מאות 11 עד 5 לפנה"ס).

[29]  יאו ושון: לפי המסורת קודמיו של יו', כשעוד לא היו שושלות והשלטון עבר מצדיק לצדיק. ג'יה הוא אחרון מלכי שושלת שייא, דז'ו - אחרון מלכי שושלת שאנג, רשעים כמובן, ולכן איבדו את השלטון.

[75]  פנג שיין היה יועץ לאחד ממלכי השאנג, וכשלא שעו לעצתו קפץ לנהר ומת.

[129]  במקור כתוב האישה שו'; המפרשים חלוקים באשר לזהותה: אחותו של המשורר, ידידה, משרתת.

[131]  אביו של הקיסר האגדי יו', שמת בניסיון להדביר את המבול.

[143]  הנהרות שנשפכים לאגם הענקי דונג-טינג (בחבל הונאן) מילאו תפקיד חשוב במיתולוגיה הסינית. ר' גם השיר "גברת השיאנג" של צו' יו'אן (שיר מספר 8 ב'108 שירים') ושיר מספר 50 באותו ספר.

[145]  צ'י הוא בנו של הקיסר האגדי יו', ומספרים עליו שביקר בשמים והביא משם את תשעה השירים ואת תשעה ריקודי השאו.

[149]  "הקשת האלוהי": שן-אי תפס את השלטון אחרי מותו של צ'י, ונהרג בידי אשתו ומאהבה, האן-ג'וו, שבישלו את גווייתו ונתנו לבניו לאכול (הם סירבו). לזוג נולד בן, ג'יאו, שאחרי הריגתו חזר השלטון לשושלת שייא.

[185]  "הדולב הכחול" (צאנג-ווּ) ו"הגנים התלויים": דומה שהמשורר בילה את היום הארוך מהרגיל והנפלא הזה בטיפוס על הרי קון-לון, מושב האלים במערב סין.

[189]  שי-הה: אם עשר השמשות (תשע מהן הפיל "הקשת האלוהי"), הנוהגת במרכבת השמש. ין-דזה הוא ההר שמאחוריו השמש שוקעת לעמק האפל.

[193]  שם של קבוצת כוכבים. עץ החמה הוא פ'ו סאנג, מעין עץ תות ענקי עם עלים זעירים שהשמש מקננת בו לפני שהיא יוצאת למסעה היומי. עץ הרוו עומד בקצה המערבי של העולם ומקבל את השמש השוקעת.

[197]  שם של קבוצת כוכבים. עץ החמה הוא פ'ו סאנג, מעין עץ תות ענקי עם עלים זעירים שהשמש מקננת בו לפני שהיא יוצאת למסעה היומי. עץ הרוו עומד בקצה המערבי של העולם ומקבל את השמש השוקעת.

[213]  הוא נובע מהרי קון-לון - שם נמצאת גם "במת הרוחות" - ומימיו מקנים אלמוות לשותה.

[222]  אשתו של אל הנהר הצהוב, ואחר-כך גם של שן-אי שחיסל את בעלה בחץ מקשתו. היא היתה אולי בתם של הזוג האלוהי פו-שי ואחותו נו'-ווא, שהיא כנראה השדכנית היפה והצולעת.

[227]  בהר צ'יונג-שה גר בעלה שן-אי; הרחק במערב, בנהר ווי-פאן, גר כנראה מאהבה. "ארמון האביב" בקצה מזרח.

[236]  היא התעברה במגדל לביצת סנונית וילדה את שְיֶה, האב הקדמון של שושלת שאנג.

[243]  הקיסר השמימי: נצר לקיסר הצהוב, בן-דוד רחוק של גאו-יאנג.

[248]  נינו של יו' שהחזיר את השלטון לבית שייא. לפני כן התחבא בארץ יויו' שם נשא את שתי בנותיו של המלך.

[257]  שמאן ומנחש בעזרת "ספר התמורות" (אי ג'ינג). את ה"לינג" בשמו קשה לתרגם: "אלוהי", "מופלא","קסום", "טמיר", "מסתורי", "רפאים", לפי ההקשרים כאן, אבל גם "יעיל", "זריז", "פיקח".

[279]  השמאן (ווּ) שיין היה הראשון והגדול מכולם, ולא פלא שהמשורר במצוקתו פונה גם אליו.

[282]  הר "תשעה הספקות", בהונאן, שם קבור שוּן, לא רחוק מהנהר שיאנג שבו שוכנות שתי נשותיו.

[288]  אי-יין נולד מעץ תות, ונהיה טבח ושר אצל טאנג; גאו-יאו, שופט אגדי שיש עליו מעט מאוד סיפורים.

[291]  המלך וו-דינג לבית שאנג ראה בחלומו חבורת אסירים בשרשראות עוסקים בבנייה, וביניהם יו'אה. כשהתעורר, צייר את פניו, ואחרי חיפוש מצאו אותו בפו-ין. לשתי הדוגמאות הבאות (ולדברי השמאן בכלל) אותו מוסר השכל: אם אתה מוכשר באמת, תימצא לך משרה חשובה, במקום שהמלך מוצלח. ואם לא, לך למקומות אחרים, עד שתמצא את המלך הנכון.

[313]  לפי מסורת ישנה, השחלב והפלפל הם כאן אלוזיות לאנשים מסוימים בחצר מלך צ'וּ.

[345]  הוא חוצה את "שביל החלב" (נהר השמים) במקום הצר ביותר שלו, במזל קשת.

[350]  בגיאוגרפיה המיתית גם החולות האלה וגם הנהר האדום הם בסביבות הרי קון-לון, הרחק במערב.

[355]  בו-ג'ו הוא הצפוני מערבי בעמודים שעליהם נשענים השמים. מפלץ אחד נגח בו, מה שגרם לו להתקצר, לאדמה - להשתפל לדרום-מזרח, ולשמים להסתובב.

[369]  "לואן" בסינית, שמשמעותו העיקרית "אי-סדר". האפילוג הזה שמופיע ברבים משירי צ'וּ, מקורו כנראה במונח טכני מוזיקלי, המציין קטע מסיים שבו כל הכלים מנגנים יחד ובכל הכוח, אם כי זה לא אומר בהכרח שלשירים היה ביצוע מוזיקלי.

[372]  ר' ההערה לשורה 29. בניגוד לדורותי מ'הקוסם מארץ עוץ', דומה שצו' יו'אן לא ממש מאושר לחזור הביתה ממסע הרוח המפואר שלו. העצה הנבונה של השמאן לא הביאה לתוצאה המקווה, והוא מחליט לקפוץ למים.


חמישה שירים

מתוך 'ספר השירים'

אֵיזֶה עֵשֶׂב לֹא מַצְהִיב
בְּאֵיזֶה יוֹם לֹא צוֹעֲדִים
אֵיזֶה גֶּבֶר לֹא לוֹקְחִים
לְשָׁרֵת בְּרַחֲבֵי הַמַּמְלָכָה

אֵיזֶה עֵשֶׂב לֹא מַשְׁחִיר
אֵיזֶה גֶּבֶר נִשְׁאָר בְּבֵיתוֹ
אֲבוֹי לָנוּ אַנְשֵׁי הַחַיִל
לֹא נֶחְשָׁבִים בְּנֵי-אָדָם

אֲנִי לֹא קַרְנָף אוֹ נָמֵר
שֶׁאֶטַּלְטֵל כָּךְ כָּאן בַּשְּׁמָמָה
אֲבוֹי לָנוּ אַנְשֵׁי הַחַיִל
בֹּקֶר וְעֶרֶב אֵין מְנוּחָה

הַשּׁוּעָל עִם הַפַּרְוָה הַשּׁוֹפַעַת
אוֹרֵב לוֹ בָּעֵשֶׂב הַכֵּהֶה
וַאֲנַחְנוּ עִם עֶגְלוֹת הַמַּשָּׂא
צוֹעֲדִים בְּדַרְכֵי הַמַּמְלָכָה


ואנג וֵי
לסבול מהחום

שֶׁמֶשׁ אַרְגָּמָן מְמַלֵּאת שָׁמַיִם וָאָרֶץ
עֲנָנִים שֶׁל אֵשׁ מִתְגַּבְּשִׁים לְרִכְסֵי הָרִים
הָעֵשֶׂב כָּמַשׁ וְקָמְלוּ הֶעָלִים בָּעֵצִים
הַנְּחָלִים יְבֵשִׁים, מֵי הַבְּרֵכוֹת חָרָבָה

בְּמֶשִׁי דַּקִּיק, אֲנִי נֶאֱנָק מִכֹּבֶד הַבֶּגֶד
הַיַּעַר עָבֹת, אַךְ מַה מְּעַט בּוֹ הַצֵּל
אֶל מַחְצֶלֶת הַגֹּמֶא לֹא חוֹשֵׁב לָגֶשֶׁת
אֶת הַסְּדִינִים הַדַּקִּים אֲכַבֵּס שׁוּב וְשׁוּב

רוֹצֶה לָצֵאת אֶל מִחוּץ לֶחָלָל וְלַזְּמַן
לָנוּעַ חָפְשִׁי בְּמֶרְחָב אֵינְסוֹפִי שֶׁל רֵיקוּת
וְרוּחַ רָחוֹק יָבוֹא אָז מֵאֶלֶף מִילִין
יַמִּים וּנְהָרוֹת יִשְׁטְפוּ זֻהֲמָה וּטְרָדוֹת

שֶׁהַגּוּף הוּא רָעָה גְּדוֹלָה כְּבָר יָדַעְתִּי
מַתְחִיל לְהָבִין שֶׁהַלֵּב עוֹד לֹא הִתְעוֹרֵר
אִלּוּ בָּאתִי לְפֶתַע בְּשַׁעַר הַטַּל הַמָּתוֹק
הָיָה זֶה כְּאִלּוּ הָאֹשֶר קָרִיר וְצָלוּל


לי באי
יום אביב, אחרי ההתפכחות

הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא כְּמוֹ חֲלוֹם גָּדוֹל
וְלָמָּה טְרָחוֹת עַל חַיֵּינוּ נַכְבִּיר?
לָכֵן אֲנִי שִׁכּוֹר בַּלַּיְלָה וּבַיּוֹם
בְּלִי כֹּחַ בְּלִי רָצוֹן מֻטָּל לְיַד הַקִּיר;

חוּשַׁי שָׁבִים אֵלַי, בְּכַעַס אֶבְהֶה נִכְחִי
צִפּוֹר יְחִידָה מְצַיֶּצֶת מִבֵּין הַפְּרָחִים.

הַרְשִׁי לִי לִשְׁאֹל, אֵיזוֹ עוֹנָה עַכְשָׁו?
בְּרוּחַ אָבִיב מְפַטְפֶּטֶת צִפּוֹר הַזָּהָב;
הֵד לְשִׁירָהּ אֲנִי רוֹצֶה לְהֵאָנַח
אֶל הַיַּיִן גֵּוִי שׁוּב נִרְכָּן מֵאֵלָיו.
אֲנִי שָׁר בְּקוֹל, וּמַמְתִּין לַיָּרֵחַ הַמָּלֵא,
עוֹד לִפְנֵי סוֹף הַשִּׁיר כָּל תְּשׁוּקָה בִּי תִּכְלֶה.


דו פו
חולם על לי בּאי

בַּפְּרִידָה מִן הַמֵּת לָמַדְנוּ לִכְבֹּש אֶת קוֹלֵנוּ,
בַּפְּרִידָה מִן הַחַי אֵין מִן הַצַּעַר מִפְלָט;
מִדָּרוֹם לַנָּהָר אֵד עוֹלֶה מִן הָאָרֶץ
וְאֵין יְדִיעוֹת מֵהָאִישׁ שֶׁהָלַךְ בַּגּוֹלָה.

יְדִידִי מִשֶּׁכְּבָר, לַחֲלוֹמִי נִכְנַסְתָּ הַלַּיְלָה,
נָגַהְתָּ עָלַי, הַחוֹשֵׁב עָלֶיךָ תָּמִיד;
חוֹשֵׁשׁ שֶׁכְּבָר לֹא בַּחַיִּים זוֹ הָרוּחַ -
שְׁבִילְךָ רָחוֹק וְשִׁעוּרוֹ לֹא נוֹדָע.

לְבוֹא רוּחֲךָ מוֹרִיקִים יַעֲרוֹת הָאֶדֶר,
בַּעֲזֹב רוּחֲךָ קוֹדֵר מַעֲבַר הֶהָרִים;
אַךְ אַתָּה, נְסִיכִי, בְּשַׁחַת רֶשֶׁת נָפַלְתָּ,
וְאֵיךְ תּוּכַל לִפְרֹשׂ אֶת כְּנָפְךָ הַמְנֻצָּה.

אֶת קוֹרוֹת הַתִּקְרָה מֵאִיר יָרֵחַ שׁוֹקֵעַ,
לְרֶגַע דִּמִּיתִי - פָּנֶיךָ בָּהֶן זוֹהֲרִים;
אַל תִּתֵּן שֶׁיַּשִּׂיגוּךָ דְּרָקוֹנֵי הַמַּיִם -
הַנָּהָר עָמֹק וְגַלָּיו הַגְּבוֹהִים נִשְׁבָּרִים.


באי ג'ו'-אי
שיכור מול עלים אדומים

נוֹטִים בָּרוּחַ, עֵצִים בְּשִׁלְהֵי הַסְּתָו
גּוֹהֵר עַל הַיַּיִן, אִישׁ בָּא בַּיָּמִים
פַּרְצוּף שִׁכּוֹר - כְּמוֹ עָלִים בַּקָּרָה
לַמְרוֹת הָאָדֹם, זֶה כְּבָר לֹא אָבִיב


 

שם הספר: 108 שירים מן הקלאסיקה הסינית
בחר, תירגם מסינית והוסיף הערות ואחרית-דבר: דן דאור

108 Poems: Anthology of Classical Chinese Poetry
Selected and Translated into Hebrew
by Dan Daor

הספר ראה אור בתמיכת המפעל לתרגום ספרות מופת
מהדורה ראשונה, דצמבר 2001
מספר עמודים: 164
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
סימניה סינית (אקיקו טקהאשי)
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 77 ₪
מסת"ב 965-7120-13-6
דאנאקוד: 497-1023


שתפו ספר זה עם החברים