חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מצורפים שלושה סיפורים ראשונים


התרנגולת השחוטה

כל היום רבצו ארבעת הבנים השוטים של משפחת מאסיני-פֵרָאס על ספסל בחצר, לשונם משתרבבת בין שפתיהם, עיניהם מטומטמות, ראשיהם סבים אנה ואנה בפה פעור.

חצר של עפר היתה זו, תחומה ממערב בחומת לבֵנים. הספסל ניצב במקביל לה, חמישה מטרים ממנה, ושם יושבים היו בלי נוע, עיניהם נעוצות בלבֵנים. כששקעה השמש ונסתרה מאחורי הגדר, היתה לשוטים חגיגה. תחילה משך האור המסמא את תשומת-ליבם. לאט-לאט היו עיניהם מתעוררות, ולבסוף היו פורצים ברעמי צחוק, ארבעתם באותה עליצות של עוועים, מביטים בשמש בשמחה בהמית, כמו היתה דבר-מאכל.

פעמים אחרות יושבים היו בשורה על ספסלם ומחקים במשך שעות את זמזום החשמלית. גם קולות רעש רמים היו מנערים אותם מקפאונם, ואז היו מתרוצצים בחצר סביב-סביב, נושכים את לשונם וגועים. אך לרוב שרויים היו בקהיון טמטום קודר, רובצים כל היום על ספסלם, רגליהם משתלשלות בלי נוע, רוקם הדביק נספג במכנסיהם.

הגדול היה בן שתים-עשרה, והצעיר בן שמונה. חזותם המזוהמת והעלובה העידה עליהם כי חשׂוכים הם כל טיפול אימהי.

ובכל זאת, ארבעת השוטים הללו היו בשעתם בבת- עינם של הוריהם. מקץ שלושה חודשים לנישואיהם, כיוונו מאסיני וברטה את אהבתם המוגבלת, אהבת בעל ואשה, אשה ובעלה, לקראת עתיד חיוני הרבה יותר: בן. הייתכן אושר גדול יותר לנאהבים מהתגשמות כה מכובדת של רגשותיהם, הגאולים מן האנוכיות השפֵלה של האהבה ההדדית בלא כל ייעוד, ומה שחמור יותר לאהבה עצמה, בלא כל תקווה אפשרית להתחדשות?

כך הרגישו מאסיני וברטה, וכשנולד הבן, לאחר ארבעה-עשר חודשי נישואים, סבורים היו כי אכן התגשם אושרם. התינוק גדל קורן ויפהפה, עד שמלאו לו שנה וחצי. אלא שבחודש העשרים לחייו טלטלו אותו לילה אחד פירכוסים איומים, ולמחרת בבוקר שוב לא הכיר את הוריו. הרופא בדק אותו בקפידה מקצועית, שניכר בה החיפוש אחר סיבת המחלה בחוליי ההורים.

כעבור ימים אחדים שבה יכולת התנועה לאיבריו המשותקים של הפעוט, אך התבונה, הנשמה, אפילו החושים, הסתלקו לבלי שוב. הוא נשאר רפה-שכל לחלוטין, מזיל ריר, מתנודד כמת על ברכי אמו. "ילדי, ילדי היקר," התייפחה זו מעל החורבה המחרידה של בנה-בכורה.
האב, כורע תחת יגונו, ליווה את הרופא החוצה.
"לך אני יכול לגלות: לדעתי זה מקרה אבוד. הוא יוכל להשתפר מעט, להתחנך עד כמה שיתיר לו השכל המוגבל, אבל לא יותר מזה."
"כן!... כן!..." השיב מאסיני. "אבל תגיד לי, אתה חושב שזה תורשתי, ש...?"
"בעניין תורשה מצד האב, כבר אמרתי לך מה דעתי כשראיתי את בנך. ובנוגע לאם, יש לה ריאה אחת שלא נושפת היטב. לא מצאתי יותר מזה, אבל הנשיפה קצת שורקנית. שלח אותה לבדיקה מקיפה." בלב שבור לרסיסים ממוסר-כליות, הכפיל מאסיני את אהבתו לבנו, השוטה הקטן ששילם על חטאי סבו. מלבד זה היה עליו לנחם ולעודד בלי הרף את ברטה, שנפגעה עד עמקי נשמתה מכישלון זה בראשית דרכה כאם.

אך טבעי הוא איפוא, שבני-הזוג השליכו את כל יהבם על התקווה לבן אחר. בן זה אומנם נולד, ובריאותו הטובה וצחוקו הצלול שוב הפיחו חיים בעתיד שכָּבָה. אך בהיותו בן שמונה-עשר חודש שבו ונשנו בו הפירכוסים שתקפו את אחיו הבכור, ולמחרת הקיץ הבן השני והנה הוא רפה-שכל. הפעם שקעו ההורים בייאוש עמוק. אם כך, דמם ואהבתם מקוללים! אהבתם, מעל לכל! הוא בן עשרים ושמונה, היא בת עשרים ושתיים, וכל רגשותיהם הלוהטים אין די בהם ליצור ולוּ חלקיק אחד של חיים בריאים. שוב לא ייחלו ליופי ולחוכמה שביקשו בבכורם, אלא רק לבן, ילד ככל הילדים! אסונם השני הצית בליבם להבות אהבה חדשות, רוויות כאב וכמיהה מטורפת לגאול אחת ולתמיד את קדוּשת אהבתם. הפעם נולדו תאומים, ומקרה האחים הגדולים שב ונשנה על כל פרטיו.

אף-על-פי-כן, מעבר לכאבם התהומי, נותרה במאסיני ובברטה חמלה גדולה כלפי ארבעת בניהם. היה עליהם לחלץ מחשכת הבהמיות העמוקה לא רק את הנשמות, אלא גם את החושים החרֵבים. הילדים לא ידעו לבלוע מזון, לנוע ממקום למקום, אפילו לא לשבת. לבסוף למדו ללכת, אך כיוון שלא השגיחו בשום מכשול שעמד בדרכם, היו נתקלים בכל דבר. כשרחצו אותם היו צווחים עד שהדם הציף את פניהם. רק האכילה עוררה אותם לחיים, ולמראה צבעים בוהקים או לשמע קולות רעם

היו פורצים בצחוק, משרבבים את לשונם ומזילים נהרות ריר, צוהלים בטירוף בהמי. היתה להם אומנם יכולת חיקוי מסוימת, אך מלבד זאת לא ניתן להפיק מהם מאומה.

עם בוא התאומים תמה ונשלמה, כמדומה, השושלת המבעיתה. אך כעבור שלוש שנים שבה וניצתה בברטה ובמאסיני התשוקה לילד נוסף, שכן האמינו כי הזמן הרב שחלף הסיר את הקללה.

תוחלתם נכזבה. והכמיהה הלוהטת שהיתה למפח- נפש בגין העקרות, העכירה את יחסיהם. עד אז נטל כל אחד מהם על עצמו את חלקו באחריות לאומללות בניהם; אך משנואשו מן הגאולה, לנוכח ארבע הבהמות שנולדו מהם, התעורר בהם הדחף להאשים איש את רעותו, דחף שהוא נחלת הנפשות הנחותות. תחילה השתנה כינוי-הקניין בדבריהם: הילדים שלך. ומכיוון שהעלבון טמן בחובו גם רמיזה ארסית, כבדה המועקה ביניהם.
"נדמה לי," אמר לילה אחד מאסיני, שנכנס ושטף את ידיו, "שהיית יכולה להשגיח יותר על הניקיון של הילדים."
ברטה הוסיפה לקרוא כאילו לא שמעה.
"זאת הפעם הראשונה," השיבה כעבור רגעים אחדים, "שאני רואה אותך דואג למצב הילדים שלך." מאסיני הפנה קמעה את פניו לעברה בחיוך מאולץ.
"הילדים שלנו, נדמה לי."
"בסדר, הילדים שלנו. ככה טוב לך?" הפעם דיבר מאסיני בלי כחל ושרק:
"עוד מעט תגידי שאני האשם, לא?"
"הו, לא!" חייכה ברטה, חיוורת כסיד. "אבל גם אני לא, נדמה לי... זה מה שהיה חסר!..." לחשה. "מה היה חסר?"
"שאם מישהו אשם, זאת לא אני, הבנת?! זה מה שרציתי להגיד לך."
לרגע נעץ בה עיניים שנשקפה מהן תשוקה עזה לגדף אותה.
"נו, די!" פלט לבסוף, וניגב את ידיו.
"כרצונך, אבל אם אתה מתכוון להגיד..."
"ברטה!"
"כרצונך!"

זו היתה ההתנצחות הראשונה, ובעקבותיה באו אחרות. אך בפיוסים הבלתי-נמנעים, שוב התמזגו נשמותיהם בכמיהה לוהטת, כפולה ומכופלת, לילד נוסף.

כך נולדה בת. שנתיים קיננה בליבם חרדה מפני אסון נוסף. אך כלום לא קרה. הבת לבדה היתה משוש-ליבם של הוריה, והיא ניצלה זאת כדי להביאם אל קצה גבול הפינוק והחינוך הקלוקל. אם עד אז דאגה ברטה תמיד לבניה, עם הולדת בֶּרְטִיטָה שכחה מהם כמעט לגמרי. עצם זכרם עורר בה פלצוּת, כזכר חטא נורא שנאלצה לחטוא. כך הרגיש גם מאסיני, אם כי במידה פחותה.

אולם הדבר לא הביא מנוחה לנפשם. לנוכח המיחוש הקל ביותר שפקד את בתם נתקפו אימה פן תאבד להם, ובד בבד גאתה ביניהם האיבה שעוררו בהם צאצאיהם הפגומים. המרירות הצטברה בתוכם זמן רב כל-כך, עד שעלתה על גדותיה, והחיכוך הקל ביותר הפיק מהם רעל. למן המריבה הארסית הראשונה חדלו לכבד זה את זה; ואם יש דבר שהאדם נגרר אליו בהנאה אכזרית מרגע שהתחיל בכך, הרי זה הדחף להשפיל את הזולת עד עפר. לפנים עצרו בעד עצמם בשל כשלונם המשותף; עתה, כיוון שהאירה להם ההצלחה פנים, ייחס אותה כל אחד לעצמו, וחש תיעוב גובר והולך לזכר ארבעת הצאצאים שהאחר כפה אותו לברוא.

עם הרגשות האלה, שוב לא נותר בהם אף שמץ של חיבה כלפי ארבעת הבנים הגדולים. המשרתת הלבישה, האכילה והשכיבה אותם בגסות שלא טרחה להסתירה. כמעט כל היום רבצו להם עזובים מול הגדר, עשוקים מכל חמימות.

כך מלאו לבֶּרטיטה ארבע שנים, ובלילה ההוא, מרוב ממתקים שהוריה לא היו מסוגלים לאסור עליה, נתקפה חום וצמרמורת. הפחד שמא תמות או תהיה רפת-שכל כאחֶיה פתח שוב את הפצע הנצחי. שלוש שעות לא דיברו מטוב ועד רע, וכמו תמיד כמעט, גם הפעם היו צעדיו הכבדים של מאסיני העילה למריבה.
"אלוהים אדירים! אתה לא יכול ללכת יותר בשקט? כמה פעמים...?"
"נו, טוב, שכחתי. די! אני לא עושה את זה בכוונה."
היא חייכה בבוז.
"לא, את זה לא חשבתי עליך."
"גם אני אף פעם לא הייתי חושב עלייך ...שחפנית!"
"מה! מה אמרת?..."
"כלום!"
"כן, אמרת משהו! תראה, אני לא יודעת מה אמרת, אבל אני נשבעת לך שהייתי מעדיפה כל דבר, רק לא אבא כמו שהיה לך!"
מאסיני החוויר.
"סוף-סוף!" סינן מבין שיניו. "סוף-סוף, נחש שכמוך, אמרת את שלך!"
"נחש? בסדר! אבל ההורים שלי היו בריאים, אתה שומע? בריאים! אבא שלי לא מת מהתקף טירוף! אני הייתי יכולה ללדת בנים כמו כולם! הבנים האלה שלך, ארבעתם שלך!"
מאסיני התפרץ גם הוא.

"נחש שחפני שכמוך! זה מה שאמרתי לך. כן, זה מה שרציתי להגיד לך! תשאלי את הרופא, תשאלי אותו מי אשם בדלקת קרום-המוח של הבנים שלך: אבא שלי או הריאה המחוררת שלך, נחש שכמוך!" המריבה החריפה והלכה מרגע לרגע, עד שיבבה של בֶּרטיטה חתמה את פיותיהם כהרף-עין. באחת לפנות בוקר חלף קלקול הקיבה הקל, וכדרך כל זוג צעיר שידע אהבה עזה, ולוּ בעבר, בא הפיוס, נרגש יותר ככל שהיו העלבונות שפלים יותר.

בוקר נפלא עלה, וברטה, בקוּמה, ירקה דם. ההתרגשות והלילה הרע שעבר עליה בוודאי היו אשמים בכך לא מעט. מאסיני חיבק אותה שעה ארוכה, והיא מיררה בבכי, אבל איש מהם לא העז לומר מילה. בעשר החליטו שייצאו אחרי ארוחת הצהריים. הואיל ולא נותר להם זמן רב, הורו למשרתת לשחוט תרנגולת.

היום הקורן עקר את השוטים מספסלם. וכך, בשעה שהמשרתת שחטה את העוף במטבח, כשהיא מקפידה להקיז את דמו לאט-לאט (ברטה למדה מאמה שיטה מוצלחת זו לשמר את טריות הבשר), נדמה היה לה ששמעה קול נשימה מאחוריה. היא הסתובבה וראתה את ארבעת השוטים, כתף אל כתף, מביטים בניתוח בהשתאות. אדום... אדום...
"גברת! הילדים כאן, במטבח."
ברטה הגיעה; אף פעם לא הרשתה שיניחו שם את כף רגלם. אפילו בשעה זו של מחילה שלמה, של שיכחה ואושר מחוּדש, אין מנוס מהמחזה האיום הזה! שכן, מטבע הדברים, ככל שגאתה בה אהבה עזה יותר לאישהּ ולבתה, כן נעכרו רגשותיה כלפי המפלצות.
"שייצאו מכאן, מריה! סלקי אותם! סלקי אותם מייד, אני אומרת לך!"
ארבע הבהמות האומללות נדחפו בגסות והושלכו בחזרה לספסל.

אחרי הארוחה יצאו כולם מהבית. המשרתת נסעה לבואנוס איירס, והמשפחה הלכה לטייל בין הגינות. עם רדת היום חזרו, אבל ברטה רצתה להיכנס רגע לדרוש בשלומן של שכנותיה ממול. בתה חמקה הביתה מייד. בינתיים לא משו ארבעת השוטים כל היום מספסלם. השמש כבר עברה את הגדר והתחילה שוקעת, והם הוסיפו לבהות בלבֵנים, דוממים מאי-פעם.

לפתע פתאום חצץ משהו בין מבטם ובין הגדר. אחותם, עייפה מחמש שעות במחיצת הוריה, רצתה לערוך תצפית בעצמה. היא עמדה לרגלי החומה ונשאה למעלה מבט מהורהר. ללא ספק רצתה לטפס. לבסוף בחרה בכיסא חסר מושב, אך לא היה די בכך. אז ניסתה מיכל דלק, וחושיה הטופוגרפיים הורו לה להציבו במאונך. וכך הצליחה.

ארבעת השוטים ראו במבט אדיש כיצד אחותם משיגה לה שיווי-משקל בסבלנות רבה, וכיצד היא מתמתחת על קצות אצבעותיה ומשעינה את סנטרה על קצה החומה, בין ידיה המתוחות. הם ראו אותה מסתכלת לכל עבר ומחפשת לה משענת לכף רגלה כדי להתרומם עוד.

אך מבטם של השוטים התעורר; אותו ניצוץ עקשני ניצת באישוני כולם כאחד. מבטם רותק אל אחותם, בעוד רעבתנות בהמית, גוברת והולכת, משנה כל תו בפניהם. לאט-לאט קרבו אל החומה. הקטנה, שכבר הצליחה להשעין את כף רגלה, וכבר עמדה לרכוב על ראש החומה ובוודאי היתה נופלת לעברה השני, חשה פתאום כי אוחזים ברגלה. שמונה העיניים שנישאו אליה מלמטה וננעצו בעיניה שלה מילאו אותה פחד.
"תפסיק! עזוב אותי!" צרחה וטלטלה את רגלה.
אבל משכו אותה מטה.
"אמא! אַיי אמא! אמא, אבא!" זעקה בבכי.
עדיין ניסתה להיאחז בקצה החומה, אבל הרגישה שהיא נעקרת ונופלת.
"אמא! אַיי! אִ..."
יותר לא הצליחה לצעוק. אחד מהם לפת את צווארה וסילק את תלתליה כמו היו נוצות, והאחרים משכו אותה באחת מרגליה אל המטבח, ששם הוקז בבוקר דמה של התרנגולת הקשורה היטב, חייה אוזלים ממנה טיפין- טיפין.
בבית ממול דימה מאסיני לשמוע את קול בתו.
"נדמה לי שהיא קוראת לך," אמר לברטה.
הם כרו אוזן בדאגה, אך לא שמעו עוד. אף-על-פי-כן, כעבור רגע נפרדו לשלום, ובשעה שברטה הלכה לתלות את כובעה פנה מאסיני לחצר:
"בֶּרטיטה!"
אין קול ואין עונה.
"ברטיטה!" נשא את קולו, שבגד בו עכשיו.
והשקט היה כה מבשר-רעות לליבו החרד תמיד, שפחד נורא הקפיא את גבו. "ילדה שלי!" רץ, מיואש כבר, לאחורי החצר.

אבל כשחלף מול המטבח ראה ים של דם על הריצפה. הוא דחף בפראות את הדלת הפתוחה למחצה וזעקת- אימים בקעה מגרונו.

ברטה כבר החלה לרוץ אף היא לשמע קריאתו הנואשת של האב לבתו, וכששמעה את צעקתו נעקרה מגרונה זעקה. אך כשהסתערה אל המטבח חסם מאסיני את דרכה, חיוור כמוות: "אל תיכנסי! אל תיכנסי!"

ברטה הספיקה לראות את הריצפה המוצפת דם. היא לא הצליחה אלא לשאת את זרועותיה אל ראשה ולהתמוטט מול גופו באנקה צרודה.


כרית הנוצות

ירח-הדבש שלה היה צמרמורת ארוכה. זהובת שיער היתה, מלאכית וביישנית, ואופיו הקשה של אישהּ הקפיא את חלומות הכלה הילדותיים שלה. אף-על-פי-כן אהבה אותו מאוד, לעיתים מתוך רעד קל, ובלילות כשחזרו יחד ברחוב היתה מציצה בחשאי אל קומתו הגבוהה של חוֹרדַן, שנאלם דום זה שעה. ואילו הוא אהב אותה אהבה עמוקה, בלי להסגיר זאת.

במשך שלושה חודשים - הם נישאו באפריל - היו מאושרים מאין כמותם.

היא בוודאי היתה מבכרת פחות חומרה ברקיע האהבה הנוקשה ההוא, רגשות שופעים יותר ולא מאופקים; אך סבר פניו הקר של אישהּ עצר בעדה תמיד.

הבית שהתגוררו בו הוסיף לא-מעט לפחדיה. צְחור החצר הדוממת - עמודים, כותרות ופסלי שיש - עורר רושם סתווי של ארמון מכושף. בפנים, הבוהק הכפורי של הטיח, בלי השריטה הקלה ביותר על הכתלים הגבוהים, העמיק את תחושת הקור הסגרירית. במעבר מחדר אחד לאחר הידהדו הצעדים בכל הבית, כאילו התחדדה רגישותו לרעש לאחר שהיה נטוש וריקן זמן רב.

בקן האהבה המשונה הזה עבר על אַליסיה סתיו שלם. אף-על-פי-כן השליכה מאחורי גווה את חלומותיה הישנים, וימיה בבית העוין עברו עליה בשינה, מתוך רצון שלא להרהר בכלום עד בוא אישהּ אל הבית. לא פלא שכחשה. היה לה התקף קל של שפעת שנמשך ולא הרפה ממנה ימים על ימים; אַליסיה לא שבה לאיתנה. לבסוף הצליחה לצאת אל הגן יום אחד אחר-הצהריים, שעונה על זרועו של אישהּ. היא הביטה באדישות הנה והנה. לפתע-פתאום החליק חוֹרדַן בידו לאט-לאט על ראשה, בחיבה עמוקה, ואליסיה פרצה מייד בבכי, והטילה את זרועותיה על צווארו. שעה ארוכה בכתה את כל חרדותיה הכמוסות, והניסיון הקל ביותר ללטפה רק הגביר את בכיה. אחר-כך שכך הבכי, ובכל זאת נשארה זמן רב ופניה כבושים בצווארו, בלי למוש ממקומה ובלי לומר מילה.

מהיום ההוא שוב לא קמה על רגליה. למחרת בבוקר אבדה הכרתה. רופאו של חורדן בדק אותה ביסודיות, והורה על מנוחה מוחלטת במיטה.

"אני לא יודע," אמר לחורדן בדלת הכניסה בקול מהוסה עדיין. "היא סובלת מחולשה גדולה שאני לא מצליח להבין. ובלי הקאות, בלי כלום... אם מחר היא תקום כמו היום, קרא לי מייד."

למחרת החמיר מצבה של אליסיה. נערכה בדיקה. אובחנה אנמיה חריפה ביותר, בלתי-מוסברת לחלוטין. אליסיה לא התעלפה שוב, אך ניכר בה שימיה ספורים. כל היום כולו דלקו המנורות בחדר-השינה, ושקט גמור שרר שם. שעות חלפו בלי שנשמע הרחש הקל ביותר. אליסיה נמנמה. חורדן עבר לסלון, שגם בו דלק האור. בלי הרף התהלך מצד לצד, בעקשנות בלתי-נלאית. השטיח החניק את קול צעדיו. מפעם לפעם נכנס לחדר-השינה והמשיך בשיטוטו האילם לאורך המיטה, משתהה רגע בכל אחד מקצותיה להביט באשתו.

עד מהרה החלה אליסיה לשקוע בהזיות טרופות. תחילה ריחפו התעתועים מול עיניה, אחר ירדו לגובה הריצפה. הצעירה לא עשתה דבר אלא צפתה בעיניים קרועות לרווחה בשטיח שמשני עברי המיטה. לילה אחד לטשה את מבטה במשהו פתאום. כעבור רגע פצתה את פיה לצעוק, ואפה ושפתיה התכסו פניני זיעה. "חורדן! חורדן!" זעקה, משותקת מאימה, בלי לגרוע את מבטה מהשטיח.
חורדן אץ אל החדר, ולמראהו פלטה אליסיה צווחת אימים.
"זה אני, אליסיה, זה אני!"
אליסיה הביטה בו מבולבלת, הביטה בשטיח, החזירה מבטה אליו, וכעבור דקות ארוכות של התחבטות המומה, נרגעה. היא חייכה ונטלה את ידו בין ידיה, וליטפה אותה, רועדת, חצי שעה. בין הזיותיה החוזרות ונשנות היתה אחת ובה יצור דמוי-אדם שעון על אצבעותיו על השטיח, עיניו נעוצות בה. הרופאים פקדו אותה שוב ושוב ללא הועיל. חייה כלו ודמה אזל לנגד עיניהם, מיום ליום, משעה לשעה, ואיש לא ידע מדוע. בבדיקה האחרונה שכבה אליסיה בקהיון חושים, בעוד הם ממששים את הדופק, מעבירים את פרק ידה הדומם מזה לזה. שעה ארוכה התבוננו בה בשתיקה, ויצאו לחדר-האוכל.
"זה מקרה חמור..." אמר רופאהּ בחוסר-אונים ומשך בכתפיו. "אין כמעט מה לעשות."
"אני לא מאמין!" נאנק חורדן. ותופף בכוח על השולחן.

אליסיה דעכה והלכה תוך הזיות טרופות שעוררה האנמיה, הזיות שהחמירו בערב, אך פגו תמיד בשעות הבוקר. במשך היום לא החריפה מחלתה, אך כל בוקר היתה מקיצה חיוורת, כמעט חסרת הכרה. דומה היה שרק בלילה אוזלים חייה בגלי דם חדשים. מדי הֲקיצה חשה כאילו התמוטטה במיטה ומיליון קילוגרמים מעיקים עליה. מהיום השלישי תחושה זו שוב לא סרה ממנה. בקושי הצליחה להניע את ראשה. היא לא הסכימה שיגעו במיטתה, אפילו לא רצתה שיסדרו לה את הכר. הביעותים שתקפו אותה עם ערוב היום לבשו עתה דמות מפלצות שהזדחלו אל המיטה, וטיפסו במאמץ על המזרן. אחר-כך אבדה הכרתה. ביומיים האחרונים מילמלה ללא הרף מתוך דמדומיה. האורות נשארו דלוקים בעגמומיות בחדר-השינה ובסלון. בדומיית הגסיסה ששררה בבית נשמע רק המלמול החדגוני שבקע מהמיטה, והדהודם העמום של צעדיו הבלתי-פוסקים של חורדן.
אליסיה מתה לבסוף. אחר-כך, כשנכנסה המשרתת בגפה, להסיר את המצעים, הביטה רגע בכר בתימהון. "אדוני!" קראה לחורדן בקול נמוך. "על הכר יש כתמים שנראים כמו דם."
חורדן ניגש לשם מייד ורכן אל הכר. אכן, על הציפית, משני צדי השקע שהותיר ראשה של אליסיה, נראו כתמים קטנים כהים.
"זה נראה כמו עקיצות," לחשה המשרתת כעבור רגע של התבוננות דוממת.
"תרימי אותו מול האור," אמר לה חורדן.
המשרתת הרימה את הכר אך מייד שמטה אותו והסתכלה בו, חיוורת ורועדת. בלי לדעת מדוע, חורדן חש ששערותיו סומרות.
"מה יש?" שאל בקול צרוד.
"הוא נורא כבד," לאטה המשרתת, עדיין רועדת.

חורדן הרים את הכר; משקלו היה כבד להדהים. הם לקחו אותו מחוץ לחדר, ועל השולחן בחדר-האוכל פילח חורדן את הציפית ואת החיפוי במחי חתך. הנוצות העליונות התעופפו, וזעקת אימים נפלטה מפיה הפעור של המשרתת, שנשאה את אגרופיה אל פניה. בתוך הכר, בין הנוצות, הניע לאט את רגליו השעירות בעל-חיים מפלצתי, כדור חי ודביק. כה תפוח היה עד כי פיו בקושי ניכר.

לילה-לילה, מאז נפלה אליסיה למשכב, הצמיד אל רקותיה בחשאי את פיו - את חדקו, ליתר דיוק - ומצץ את דמה. העקיצה כמעט לא נראתה. הניעור היומיומי של הכר בוודאי מנע את התפתחותו בתחילה. אך מרגע שהצעירה שוב לא יכלה לזוז, גברה היניקה בקצב מסחרר. בתוך חמישה ימים וחמישה לילות שאב את חייה של אליסיה.

טפילי העופות הללו, הזעירים בדרך כלל, מגיעים בתנאים מסוימים למימדים עצומים. מסתבר שדם אנוש מיטיב עימם במיוחד, ולעיתים לא-נדירות יימצאו בכרי נוצות.


היהלום

קאסים היה גבר חולני, צורף במקצועו, אף שלא היתה לו חנות משלו. הוא עבד עבור החברות הגדולות, והתמחה בשיבוץ אבני-חן. נדירות היו ידיים מוכשרות כשלו במלאכות השיבוץ העדינות. אילו ניחן ביתר מרץ וכישרון מסחרי, היה איש עשיר. אך בן שלושים וחמש עדיין עבד מתחת לחלון בחדרו שהוסב לחדר-עבודה.

לקאסים הכחוש, שזקן דליל הצל על פרצופו נטול הדם, היתה אשה יפהפייה וחמת-מזג. צעירה זו, נערת רחוב לשעבר, קיוותה שיופיה יזמן לה שידוך משובח יותר. עד שנתה העשרים ציפתה, מגרה בגופה את הגברים ואת קינאת שכנותיה. לבסוף גברו עליה החששות, ובלב כבד נעתרה לקאסים.

חלפו-עברו החלומות על מותרות. אישהּ היה מוכשר, אפילו אמן, אך לא-יצלח להתעשרות. לפיכך, כשהיה הצורף כפוף בעמלו מעל למלקחיים, היתה היא, שעונה על מרפקיה, נועצת בו מבט נוקב וממושך, ואחר-כך נפנית ממנו פתאום ועוקבת במבטה, מבעד לזגוגית, אחר עובר האורח המכובד שעשויה היתה להינשא לו.

אף-על-פי-כן, כל רווחיו של קאסים היו לה. גם בימי ראשון עבד, כדי שיוכל להעניק לה שי. וכשמריה השתוקקה לתכשיט - וכמה לוהטת היתה תשוקתה! - עבד בלילות. אחר-כך היה סובל משיעול ומדקירות בצלעותיו, אבל מריה זכתה ביהלומיה הקטנים. עם הזמן חיבב עליה המגע היומיומי עם אבני-החן את אומנותו, והיא צפתה בעניין בפרטי-הפרטים העדינים של מעשה השיבוץ. אך משהושלם התכשיט הוא נלקח ממנה, ואז החריפה אכזבתה מנישואיה. היא היתה מודדת את העדי מול הראי, ולבסוף מניחה אותו והולכת לחדרה. קאסים היה קם לשמע בכיה, ומוצא אותה במיטה. היא מיאנה להקשיב לו.
"בכל זאת, אני עושה בשבילך כל מה שאני יכול," היה אומר לבסוף בעצב.
בכיה גבר לשמע דבריו אלה, והצורף היה שב לאיטו אל שולחן העבודה.
הדבר שב ונשנה פעמים רבות כל-כך, עד שקאסים חדל לקום לנחם אותה. לנחם אותה! על מה? ועם זאת האריך עוד יותר את ימי עבודתו, כדי להעניק לה שי גדול יותר.
אדם הססן היה, שתקן ולא-החלטי. מבטי אשתו ננעצו עתה נוקבים יותר בשלוותו האילמת.
"אתה גבר, אתה...!" לחשה.
קאסים, רכון על מלאכת השיבוץ, לא חדל להניע את אצבעותיו.
"את לא מאושרת איתי, מריה," אמר כעבור רגעים אחדים.
"מאושרת! על מה אתה מדבר בכלל! מי היתה יכולה להיות מאושרת איתך?... אפילו לא האשה הכי עלובה!... אפס שכמוך!" סיכמה בצחוק עצבני, והלכה לה.
בלילה ההוא עבד עד שלוש בבוקר, ואחר-כך זכתה אשתו ליהלומים הזעירים שסקרה בשפתיים מהודקות. "כן... זה לא בדיוק תכשיט מדהים... מתי עשית אותו?"
"מאז יום שלישי," הביט בה באהבה חיוורת, "בזמן שישנת, בלילה..."
"אה, אם ככה היית יכול כבר ללכת לישון!... אבל היהלומים ההם אדירים!"
כי מושא תשוקתה היו האבנים הגדולות ששיבץ קאסים. היא עקבה אחר עבודתו בציפייה רעבתנית שיסיים סוף-סוף, וברגע שהושלם התכשיט, רצה איתו אל הראי. אחרי כן, פֶּרץ דמעות:
"אפילו הגבר הכי עלוב היה מוכן להקריב משהו כדי לשמח את אשתו. ואתה... ואתה... אפילו שמלה מחורבנת ללבוש אין לי!"

משחצתה גבול מסוים של כבוד לבן-זוגה, אשה מסוגלת לומר לו דברים מסמרי שיער. אשתו של קאסים חצתה את הגבול הזה באותו להט, לפחות, שבו חשקה ביהלומים.
ערב אחד, כשהחזיר קאסים את תכשיטיו למקומם, הבחין בחסרונה של סיכה משובצת שני יהלומים ששוויים חמשת-אלפים פֶּסוֹס.
"אולי ראית את הסיכה, מריה? השארתי אותה כאן."
"כן, ראיתי אותה."
"איפה היא?" נפנה אליה בפליאה.
"כאן!"
אשתו הזדקפה מולו, אש בעיניה ולעג בשפתיה, עונדת את הסיכה.
"היא מאוד מתאימה לך," אמר לה כעבור רגע. "בואי נחזיר אותה."
מריה צחקה.ה "הו, לא! היא שלי."
"את צוחקת?"
"כן, צוחקת! צוחקת! כל-כך כואב לך לחשוב שהיא היתה יכולה להיות שלי!... מחר אני אתן לך אותה. היום אני הולכת איתה לתיאטרון."
"זה לא בסדר. עלולים לראות אותך. לא יסמכו עלי."
"הו!" ענתה לו בקוצר-רוח נזעם, וטרקה את הדלת בפראות.
כשחזרה מהתיאטרון, הניחה את העדי על ארונית הלילה. קאסים קם והחזיר אותו למקומו בחדר-העבודה, ונעל במפתח. כשחזר, ישבה אשתו על המיטה.
"זאת אומרת שאתה מפחד שאני אגנוב אותה! שאני גנבת!"
"אל תסתכלי עלי ככה... התנהגת בחוסר זהירות, זה הכל."
"אהה! ועליך סומכים! עליך, עליך! וכשאשתך מבקשת ממך משהו קטן, ורוצה... אתה קורא לי גנבת! מנוול!"
לבסוף נרדמה. אבל קאסים לא ישן.
לאחר מכן הוטל עליו לשבץ יהלום גדול, האבן המרהיבה ביותר שעברה תחת ידיו.
"תראי איזו אבן, מריה. אף פעם לא ראיתי כזאת."
אשתו לא אמרה דבר, אך קאסים שמע אותה מתנשמת עמוקות מעל ליהלום.
"איזה ברק מדהים..." הוסיף, "הוא בטח עולה תשעת- אלפים או עשרת-אלפים פֶּסוֹס."
"לטבעת!" לחשה מריה לבסוף.
"לא, זה לגברים... סיכת עניבה."
בשעה ששיבץ את היהלום, חש קאסים בגבו העמל את בעירת המשטמה והגנדרנות המתוסכלת של אשתו. עשר פעמים ביום הפריעה לו בעבודתו כדי ללכת עם היהלום אל מול הראי. אחר מדדה לה אותו עם שמלות שונות.

"אולי את מוכנה לעשות את זה אחר-כך..." העז קאסים יום אחד. "זאת עבודה דחופה."
לשווא ציפה לתשובה; אשתו פתחה את דלת המרפסת.
"מריה, עלולים לראות אותך!"
"קח! הנה האבן שלך!"
היהלום נתלש בפראות והתגלגל על הריצפה.
קאסים, חיוור, אסף ובדק אותו, ואחר נשא את מבטו מהריצפה אל אשתו.
"נו, מה אתה מסתכל עלי ככה? קרה משהו לאבן שלך?"
"לא," השיב קאסים, ושב למלאכתו. אבל ידיו רעדו באופן מעורר רחמים.
לבסוף נאלץ לקום ולגשת לחדר-השינה, אל אשתו, שהיתה בעיצומה של התמוטטות עצבים. שערה התפזר ועיניה חרגו מחוריהן.
"תן לי את היהלום!" תבעה. "תן לי אותו! נברח! בשבילי! תן לי אותו!"
"מריה..." גימגם קאסים, וניסה להשתחרר.
"אה!" שאגה אשתו בטירוף. "אתה הגנב, הנבלה! גנבת לי את החיים, גנב, זה מה שאתה! וחשבת שאני לא אתנקם... קרנן! כן!" והיא הרימה את שתי ידיה אל גרונה החנוק. אך כשקאסים קם והלך, קפצה מהמיטה ונפלה, והצליחה להיאחז באחת מנעליו.
"לא חשוב! היהלום, תן לי אותו! הוא שלי, קאסים, חתיכת נבלה!"
קאסים החיוור עזר לה לקום.
"את חולה, מריה. נדבר אחר-כך... תשכבי."
"תן לי אותו."
ההתקף התחדש.
קאסים שב לעבוד על היהלום שלו. מכיוון שידיו ניחנו בביטחון מתמטי, חסרו לו רק שעות אחדות לסיום העבודה.
מריה קמה לאכול, וקאסים נהג בה בחביבות, כדרכו. בסוף הארוחה הישירה אליו האשה את מבטה. "זה היה שקר, קאסים," אמרה.
"הו," ענה קאסים בחיוך, "לא חשוב."
"אני נשבעת לך שזה היה שקר," התעקשה.
קאסים חייך שוב, נגע בידה בליטוף מגושם וקם להמשיך במלאכתו. אשתו, פניה בין ידיה, עקבה אחריו במבטה.
"אתה כבר לא אומר לי שום דבר חוץ מזה..." לחשה. ומתוך בחילה עמוקה כלפי היצור הדביק, הרכרוכי וחסר החיים שנישאה לו, הלכה לחדרה.
שנתה היתה רעה. היא התעוררה מאוחר, וראתה אור בחדר-העבודה; אישהּ עוד עבד. כעבור שעה שמע קאסים צווחה.
"תן לי אותו!"
"כן, הוא בשבילך; לא חסר הרבה, מריה," ענה בחופזה, וקם. אבל לאחר צעקה זו, שפרצה מתוך סיוט, שבה אשתו ונרדמה.

בשתיים בבוקר השלים קאסים את המלאכה; היהלום הבהיק בעדי, יציב וגברי. בצעדים חרישיים הלך לחדר-השינה והדליק את מנורת הלילה. מריה ישנה על גבה, בלובן הקפוא של כותונתה ושל הסדין. הוא הלך לחדר-העבודה וחזר. רגע אחד התבונן בשד החשוף כמעט, ובחיוך נטול צבע הסיט עוד מעט את הכותונת הרפויה.
אשתו לא חשה בכך.
האור היה דל. פניו של קאסים עטו פתאום קשיות של אבן, והוא החזיק רגע אחד את העדי בגובה השד המעורטל, ונעץ את הסיכה כולה, כמסמר, בלב אשתו.
עיניה נפקחו פתאום, ואחר צנחו העפעפיים לאיטם. האצבעות התעקלו, ותו-לא.
העדי, שהיטלטל עם עווית הבשר הפצוע, רעד והתנועע. קאסים חיכה רגע, ולבסוף, כשדמם היהלום לחלוטין, יצא, וסגר אחריו את הדלת בלי להקים רעש.

 

שם הספר: על אהבה, טירוף ומוות
שם המחבר: הוראסיו קירוגה

Cuentos de Amor, de Locura y de Muerte
by Horacio Quiroga

תירגמה מספרדית והוסיפה אחרית-דבר: טל ניצן-קרן
מהדורה ראשונה, אוקטובר 2001
מספר עמודים: 106
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 49 ₪
מסת"ב X-965-7120-11
דאנאקוד: 497-1021


שתפו ספר זה עם החברים