חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מצורפים שני החלקים הראשונים.
חלק ראשון: מבט מגבוה
חלק שני: מהבטן



חלק ראשון: מבט מגבוה

בו נתוודע לגרשון ולשמאי, ללוחמת ולכובסת, לדופן הרחם השקוף של כרוב-ניצנים, לחזזית המבקשת משהו להיאחז בו ולציפורניה המרהיבות של מעדן-חלב.

1. שישי בצהריים
גרשון משמש בשק אשכיו המכווץ והנוקשה וחשב: איזה בזבוז, עכשיו היתה צריכה לבוא מציצה של שישי בצהריים. לא משגל ענֵף ומפורט, עם כל האבל אני עוד לא גמרתי, עם נסיונות לספק ולהבין מה היא רוצה ולהשהות ולהשתהות ולגוון במהירויות ובעוצמות, עם שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות ועם כל האפּראט המתיש. לא. רק מציצה ישירה ועניינית, נטולת יומרות, שאינה הולכת בגדולות, ומסתיימת בדיוק איפה שכל המציצות הסתיימו מאז ומעולם. אחר-כך אפשר לחזור בניחותא לקפה ולעיתון. אבל מה, אין כאן מי שתעשה את זה. איזה בזבוז. ומבלי להתיק את ידו משק אשכיו קם והשקיף מחלון דירתו שבקומה העליונה. ברחוב יוחנן הסנדלר התנהלה תנועת אוף-שיינקין כסדרה. הרחוב היה מלא גדודי חתיכות מלהגות ומצחקקות, והוא הביט בהן והרהר הרהורים עגומים של שישי בצהריים: איך הן מדברות בפלאפונים ובסלקומים כמו איזה חבורת מח"טים שמזיזים אוגדות מהעורף לחזית, נעות ממקום למקום רק כדי לנוע, רק כדי שיוכלו למתֵח את ירכיהן ולטלטל את עגבותיהן בגרביונים ובטייטסים ובג'ינסים ובמכנסיים ההדוקים מהחומר האלסטי הדמוני הזה שאלוהים יודע איך קוראים לו. קלות- דעת, עוגבניות והורמונליות הן חוצות את הרחוב הנה ושוב, מטלטלות תיקים קטנים של כלום ושקיות קרטון של קניות, ואפילו אחת מהן לא נמצאת כאן עכשיו בשביל למצוץ לי.

2. מיומנויות מורכבות
מעדן-חלב חשבה לעצמה שמשהו בשמאי התקשה והתאבן. אולי אפילו כל-כולו כבר קשוי וכבוי. אבל אין דבר קשה שלא ניתן לרכך אותו. כן, בטח, עם קצת חום ואהבה, מסכים שמאי בקול חורקני ומלגלג. למה לא בעצם? היא מתלהבת, וכבר עיניה הגדולות מעתירות עליו לוטפנות. הוא מסתגר בשתיקה. אחר-כך הם הולכים אליו הביתה והיא מעתירה עליו חום ואהבה. הוא משחק את המשחק להפליא, ולרגעים נורא טוב לה ונעים לה, אבל היא יודעת שבעצם הוא בכלל לא שם. הוא קובר את פניו הזיפניות בין שדיה כדי שלא תראה את עיניו באור המועט. ידיו נעות על גופה בכישרון ובמיומנות מתורגלת. לרגעים היא נופלת בפח הזה. לרגעים היא משתוקקת ליפול בפח הזה. שהרי אין זו מיומנות טכנית בלבד. הדברים לא אמורים רק בלהסעיר או להגמיר אותה. זו מיומנות של אהבה. הוא מתפקד להפליא כמאהב, כאוהב, כנכמר. גופו נשאב אליה, מתכדר בה, מתפתל עליה, עוטף וחובק, ממש כמו באהבה, ממש כמו אהבה, היא כמעט מתפוגגת בין ידיו הלשות אותה, עושות אותה לחמניות-לחמניות טעימות להפליא, הלחמניות נחטפות ונאכלות בידי המון אדם רעבתני ועוד מעט ולא נותר ממנה כלום, היא גומרת, עיניה פעורות לרווחה וגופה מזדעזע, הוא עוד מנשק אותה מעט ואז ניתק ממנה, תולה את עיניו בתיקרה ומשמיע איזה משפט קפוא כמו: אולי אני צריך ללמד אותך פעם להתנשק כמו שצריך. ומוסיף: אחר-כך נוכל להתקדם למיומנויות יותר מורכבות שקשורות לתיפקוד במיטה.

3. ארבע על ארבע
גרשון עמד בחלון ביתו והשקיף על הרחוב. הגיע הזמן ללכת ללישכת התעסוקה, הרהר באי-רצון. אלא שלא מיהר ללכת. תחת זאת מיקד את מבטו בעוברות-ושבות והחל נותן בהן סימנים: הנה עכוזנית-החוצות המצויה. מעט לפניה צועדת בעוז דדנית-שפת-המדרכה הנראית במקומותינו בעיקר לעת האביב. והנה שתיים ממין הצחקנית-אדמדמת- השפה, מטלטלות שקיות-קניות אלגנטיות ואוחזות זו בידה הפנויה של זו. מעברו השני של הרחוב מגיחה לעומתן אחת ממין להגנית-בין- הערביים, שבאין לה עם מי ללהג היא נשאבת כולה בהתלהבות מצויצת ומשולהבת אל תוך הסלקום, ולהגה מיתמר ומגיע עד לאוזניו הכרויות של גרשון: אז את שומעת? הוא עושה לי אני לא מכיר את אֶתי, אז אני עושה לו מה, אתה עובד עלי, אז הוא עושה לי לא, באמא שלי, אז אני עושה לו... ונבלעת בקרן הרחוב. מבטו של גרשון שב ונודד על פני משעול הלהג שהותירה אחריה. זה כבר מתמלא בנוכחותן של שלוש ממין צמודת-הלנד-רוברים, או כפי שהיא מכונה בז'רגון הבלתי-מדעי: מתברגת-הארבע-על-ארבע. הן חוסמות את המדרכה ורבע הכביש, משתלשלות החוצה, מיטיבות את הטייטס ויוצאות לסבב חנויות ובתי-קפה. אבא שלהן, הקבלן, היה מעדיף להתאבד מאשר לחתן את המותק שלו עם אחד כמוני, מהרהר גרשון עגומות. מולן פוסעת, חשויה ורהויה, לבנונית-המרכז-מפותלת-הנפש, מין הולך ומתמעט במקומותינו. בעבר הן גדשו את שיינקין וסביבותיה, עד פאתי יבנה ומונטיפיורי מזה ועד אזור הבימה מזה. כיום רק מעטות מהן באות מלונדון או מניו-יורק לחרוף לכמה שבועות. בלבנוניותן ובמבטן הרדוף, המלנכולי והמבולבל, ניכרת כיום יותר מכל התבוסה לשבטים חזקים יותר, גדולים יותר, מותאמים יותר לשמש ולהמולה המקומית, שעלו מדרום ודחקו את מידרך רגלן הענוג והמתלבט. מלכתחילה נקטו בטקטיקה של ויתור ונסיגה. תחילה ויתרו על ימי שישי, אחר לא יצאו מהבית גם בימי חמישי, מאוחר יותר הפקירו את הרחוב לאחרים גם בימי רביעי, הזמינו חברים הביתה גם בימי שלישי בערב, הסתגרו עם העיתון והכלב בימי שני, התמכרו לאינטרנט בימי ראשון, לא ניתקו מן הטלפון בשבת אחר הצהריים. לבסוף עברו לשכונות מרוחקות יותר, נדדו לפרברים, נרשמו ללימודים בפרינסטון, בלית ברירה התחתנו, ככלות כל הקיצין עשו ילדים. כך הלך ונכחד המין הזה סתור המבט, בעל העור החלבי, שפיזז כאן על המדרכות בין גללי הכלבים, בשמלוניות שנעו בין השחור המקודש לבין פרחוניוּת תמוהה בנוסח מה שעטו סבותינו בעיירות על גדות הדנייפֶּר והוויסלה, מלמל משהו על קולנוע צ'כי עכשווי ועל אמסטרדם בחורף ועל עוד משהו שזה פשוט זה, השאיר איזו התלבטות באוויר וכמה משיכות עצבניות מהסיגריה בחלל בית-הקפה ואיזה עפעוף מתחבט במורד הרחוב, ונעלם.

4. בשבח הידידוּת
שמאי פגש מישהי באיזו מסיבה של כמה אנשים שהוא לא סבל. כל הזמן דיברו שם על מצב הספרות כיום, והתבכיינו על איך כל מיני אנשים שלא יודעים לכתוב מוכתרים על-ידי המו"לים והקהל וכל החרא הזה. בזמן שהם דיברו שמאי היה עסוק בלהסתכל על הבנות. אחת מהן שתקה רוב הזמן, ורק מדי פעם שלחה איזה חיוך מהיר וחוששני אל מישהו או אל מישהי. היא נראתה טיפוס ידידותי שאין לו יותר מדי להגיד, או שיש לו אבל הוא לא יודע איך. היא היתה לבושה בטוב-טעם, אבל באופן שהבליע אותה בקהל, בקיר שמאחוריה, בעולם. אופן דיבורה היה נחפז, וכמו ממהר לכסות על כל רושם חד מדי. שמאי היטיב להתבונן בה. היו לה פנים קטנות, לבנבנות, חפות מאיפור, עיניים צרות, פה קטן, שיער קצר וקלוש, צוואר לבנוני, חזה נאה אבל לא בולט בנוכחותו מתחת לסוודר הירקרק שלבשה. גופה היה נחמד אבל איכשהו נעדר מיניוּת. שמאי ידע שהיא מזכירה לו משהו, אבל לא ידע מה. הוא קימט את מצחו בעודו מתבונן בה: לא רהיט, לא כלי תחבורה, לא תמונה, לא פוֹנְט, לא קרב היסטורי מפורסם, לא תנוחה, פחמימה? לא פחמימה. מינרל? לא. ויטמין? זה כבר מתקרב. פרי? לא בדיוק. ירק! לפת? לא. גם לא קולורבי, ולא ארטישוק ירושלמי. משהו עדין יותר, שהרי יש בה עדינות, ועם זאת לא מרהיב כמו עגבנייה, ולא חד-משמעי כמו גזר, ולא נחרץ וטראגי כמו חציל. כרובית? קצת פחות פרוש ורחב ופורח מכרובית. משהו שעודו באיבו. כרוב? קצת פחות טווטוני ותפוח מכרוב. הוא גרר עצמו אל השולחן שעליו היו מוצבים בקבוקי היין, ובמקום לחזור אל פינתו שינה כיוון ונחת מגושמות לידה, טווה מלמול כבד ועכור על מסיבות שאין בהן מספיק יין אדום. היא חייכה אליו חיוך נסוג, והוא שאל אותה לשמה, אף שידע שעבורו היא תהיה לתמיד כרוב-ניצנים.

5. אר.פי.ג'י.
גרשון נטרד מרבצו והביט בעצבנות מהחלון. סיעות-סיעות של מקומיים חלפו ברחוב, ממלאים אותו בלהגם הקולני. אלוהים אדירים, למה לא נותנים לבנאדם לאונן בשקט? בא גרשון בטרוניה אילמת אל פס השמים האפל שנראה בין שתי שורות הבתים. משהו משיחתם הגיע לאוזניו: אתה לא יכול לנהוג ככה, אתה רוצה אני ייקח אותך הבית?

דיאלקט של ילידים, הרהר גרשון עגומות. הוא נפנה חזרה וקרס על מיטתו הסתורה, אבל השאון מהרחוב לא פסק. אם היה לי כאן איזה רובה-צלפים, ניצתה בו מחשבה עקמומית, הייתי מרכיב עליו באיטיות משתיק-קול, משעין אותו ברכות על אדן החלון, מכוון בניחותא, סוחט את ההדק עם המון רגש, ואחר-כך ממתין בסבלנות לאמבולנס שייקח אותם הבית. מכונית חלפה ברחוב, גודשת אותו במוזיקה מזרחית בפוּל ווֹליוּם. ואם היה לי כאן איזה טיל לאוֹ, המשיך גרשון לטפח את הזיותיו המתוקות, לא, בעצם עדיף אר.פי.ג'י., הייתי נוטל אותו בידיים זהירות, ממקם אותו על החלון, מחכה לאחת המכוניות האלה שדוחפות לי את הבאסים שלהן באלימות כזאת לתוך החדר ולתוך הלילה ולתוך המוח, ומשחרר במתינות ובכוונה שלמה את המטען החלול והאפקטיבי כאילו שנולדתי במחנה בּוּרג' אלבַּרַאגְ'נֶה וניגבתי חומוס עם הנהג של נאאֶ'ף חוואתמה. אם כבר הווי מזרחי, אז עד הסוף.

6. היפֶּר-וֶנטילציה
שמאי החליט ללכת לשיעור יוגה כדי לפתור את בעיית ההיפר- ונטילציה שנתקל בה בזמן האחרון. בפעם האחרונה שתקפה אותו התופעה התמוהה היה ישוב במונית בדרכו לבְּלַיינד-דֵייט עם מישהי שנשמעה נורא בטלפון. הוא שקע במושב האחורי וחשב על הסבל הנורא המצפה לו בחברתה של עוד איזו בלטה עם פימה כפולה וחרדות של תחילת גיל השלושים, שעוברת את המטמורפוזה הקבועה שמתרחשת אצל הנשים בגיל הזה וגורמת להן לחשוב שאם לא יהיה להן ילד תוך חמש דקות אז טוב מותן מחייהן, ואז הוא התחיל להתנשם ולהכניס עוד ועוד אוויר והיה נדמה לו שהוא הולך לקבל התקף-לב במונית. הנהג שאל אותו אם הכל בסדר והוא אמר שלא, ששום דבר לא בסדר, ושהוא סובל מהיפר-ונטילציה בגלל ריבוי בליינד-דייטים, והנהג אמר שאין לו מושג מה זה היפר-פרצלציה אבל הכל בגלל השמאלנים המניאקים האלה שהורסים את המדינה. שמאי ביקש ממנו שיעצור וברגע זה החליט שהוא מתחיל לעשות יוגה. זה לא פחות מגוחך מאשר ללכת לטיפול, או לבליינד-דייטים, חשב.

7. אסטרולוגיה
בלילה חלמה כרוב-ניצנים חלום. בחלום היתה ישובה בטבורו של מעגל עמודים פעור אל שמי הלילה ואל הירח. מישהו שחשבה פעם שאולי היא קצת מאוהבת בו בא אליה וביקש לדעת את הצפוי לו בעתיד. מאיפה לי לדעת, השתוממה כרוב-ניצנים. תרימי את החולצה ואז תראי, ענה בקול מסתורי. כרוב-ניצנים הרימה בזהירות את חלקה התחתון של הטי-שירט, ולמרבה פליאתה הבטן שלה היתה שקופה, ותחתיה נראה ברור למדי הרחם. יו, אני ממש אשה, עם רחם והכל, מלמלה לעצמה והשפילה מבט לראות אם גם כל החצוצרות והשחלות וכל התסבוכת הזאת נראית באור הירח, אבל אז הבחינה שמשהו קורה: על דופן הרחם החיצוני החלה להסתמן תמונה. היא אימצה את עיניה. על הדופן נראו כעת ברורים לגמרי הכוכבים במסילותיהם, מערכות השמש, הגלקסיות, המזלות, הגלגלים, השכלים הנבדלים, בקיצור: השמים וכל צבאם. כרוב-ניצנים פערה את פיה. שעה ארוכה בהתה בכוכבים הנעים במסילותיהם, בסופות השמש ובמפצים הגלקטיים, בדממת החורים השחורים, ביניקתם השקטה של שרוולי הזמן. רק אז נזכרה בזה שהפנה את תשומת-ליבה לכל העניין, ועכשיו אפילו את שמו לא זכרה עוד. היא הרימה את עיניה, אבל הוא נעלם. אבל איך אני אדע את העתיד אם אני לא יודעת לקרוא את כל זה?! צעקה אחריו, קולה נמוג במרחבי הלילה ובמדבר הירח שהקיפהּ סביב-סביב.

8. פֶּרפֶּטוּם-מוֹבּילֶה
חזזית הביטה עגומות בכוס הבירה שעמדה על שולחנה. ההמולה שסביבה - סמוֹל-טוֹק ללא קץ וללא תִכְלָה של יום שישי אחר- הצהריים - לא חלחלה דרכה, כי ההמולה שבתוכה החרישה אותה. היא הרגישה כמו בַּבריכה, שהיתה פוקדת באדיקות כל יום בחמש בבוקר. רחשושי החוץ המקיץ נותרים בחוץ, ואילו כאן, בפנים, במים הקרים, גועשת הפנימיוּת הבלתי-נסבלת שלה. היא תיעבה את הפנימיוּת הזאת וביקשה להימלט ממנה בכל דרך, אבל תמיד מצאה את עצמה לכודה בה מחדש, מוקפת בה, טובעת בה. היא לגמה ארוכות מהבירה וציננה את הגנרטור הזה שקוראים לו לפעמים נפש, שמפיק כל-כך הרבה חשמל, כל-כך הרבה סיבובי מנוע, טורבינות ובוכנות ואלוהים יודע מה, וכל זה בשביל מה, בשביל שלא יהיה לה רגע שקט, בשביל שהיא תנוע לכל הכיוונים כמו פֶּרפֶּטוּם-מוֹבּילֶה מחורבנת שבורחת מעצמה ומוצאת את עצמה ושוב בורחת מעצמה, עד שמתים. אולי עדיף כבר עכשיו? אולי, אבל חבל על האנרגיה שכרוכה בהתלבטות הזאת, היה שמאי בטח אומר.

אני יודעת מה אני צריכה, הבליחה בה מחשבה. אני צריכה מישהו. מישהו שאוכל להקדיש לו תשומת-לב, שאוכל להקדיש לו את עצמי, להתעסק בו, בחיים שלו, וככה אני לא אצטרך להתעסק כל הזמן בעצמי. היצור הנורא הזה שמבקר במיטה שלי בזמן האחרון הוא לא פתרון. הוא רק חושב שאני הזיון הכי טוב בעיר, אבל הוא לא רוצה שנתעסק אחד בשני בשום צורה חוץ מאשר במובן הכי ישר של המילה להתעסק, כלומר למשמש אחד בשני, לנער ולדוש את שק העצמות והבשר הזה שהוא הגוף שלנו עד שנרגעים קצת. ואז שוב. העיקר לא לחשוב. ולא להרגיש יותר מדי. בעצם כן להרגיש אבל לא כלפיו, כי להתאהב בו זה פחות נבון מאשר להגיש מועמדות לתחרות נערת ישראל או לפתוח סניף של אֶרוֹס בבני-ברק. מצד שני, מתי בפעם האחרונה עשיתי משהו נבון? אפילו לברוח מעצמי אני לא מצליחה. אפילו להרוס את עצמי לא ממש מצליח לי, אז לבנות משהו? ועוד משהו מורכב ושביר כמו רגש, הדדיוּת? טוב, לפחות הוא מכאיב לי. זה טוב שהוא מכאיב לי. ככה אני מצליחה קצת להתרוקן, להתאיין. אבל רק קצת. לא נשאר בי הרבה לאיין ובכל-זאת אני לא כל-כך מצליחה להיפטר מהמעט הזה. אני שונאת את הבנזונה הזה, אבל הוא מאוד מוצלח במיטה. והוא עוזר לי לשנוא את עצמי. זה חשוב. איפה שמאי? אני קמה כל יום בחמש והוא לא מצליח לקום בשתים-עשרה. אולי אני צריכה לעבור דירה. אולי אני צריכה ילד. כן, אולי ילד. אבל מי הפראייר שיעשה לי ילד ויישאר שם כדי לגדל אותו?

9. אסרטיביוּת
בא לך ללכת לים? שאל שמאי את גרשון.
לים? מה האסרטיביוּת הזאת שקפצה עליך?
לא אסרטיביוּת, חידלון, דקדק שמאי. תראה, יום שישי בצהריים, שום דבר לא מצפה לי בסופשבוע הזה, ואולי גם לא אחריו, העיתונים מלאים בפרצופים אידיוטיים ובכל מיני אנאלפבתים שמחייכים מתוך השלולית שלהם כאילו שהם רוכבים על גג העולם, כל מיני אנשים מצחקקים שסופשבוע עמוס פעילויות מצפה להם עוברים לי ליד החלון, בקיצור, בלתי-נסבל. בא לים?
מה יש בים? הוסיף גרשון להקשות.
לא יודע, זה רחוק מכל זה, המהם שמאי. אני אביא מטקות.
מטקות? נדהם גרשון.
כן, אם כבר הולכים לים, אולי כדאי לנסות לזוז קצת.
למה לזוז?
כדי לא לחשוב.
אני לא חושב גם כשאני נשאר במקום אחד.
אני צריך לזוז, לערבב את המחשבות כמו בשֵייקר.
אני לא הייתי נוגע בקוקטייל הזה, אמר גרשון.

10. המאהב של חזזית
רק לא לגמור. רק לא לגמור עכשיו. הלילה עוד ארוך ואין לי חשק להשתרע עכשיו על הגב, להרגיע את הנשימה, לחזור אל כל מה שאני, אל כל המעט שאני. איפה האזיקים האלה? אני לא רוצה שהיא תזוז כל-כך הרבה כשאני נושך אותה. כמה טוב שהיא כל-כך רזה. נשים גדולות ורכות מנטרלות את היכולת להכאיב, מנטרלות לפעמים אפילו את הצורך להכאיב, אבל היא, עם הצלעות הבולטות האלה, עם הבטן השטוחה, הקשה, עם התחת המינימליסטי, אני כמעט מרגיש שאני עם איזה נער פוחח שהגיע הזמן לאלף אותו בינה. וזה טוב, כי כשאני מכאיב לה בזמן שאני מזיין אותה אני משתחרר, משתחרר מכל המועקות שרובצות עלי, מכל המעט שעוד מתרוצץ שם ומדבר, המעט שהיה פעם משהו שהייתי יכול אולי לקרוא לו אני, ועכשיו נשארו ממנו רק שרידים, אבל השרידים האלה עוד מפרפרים וצריך לילות ארוכים, עד הבוקר, של מכות וחיבוטים וצעקות ומשגלים מפרכים כדי לכסות על הפרפורים שלהם בפרפורים אחרים. והיא אפילו נהנית מזה, היא אומרת, אומרת שהיא שונאת אותי ואני חרא של בנאדם אבל מתאים לה בול במיטה, אז מה יש לי להתלונן. גם סקס טוב לשנינו וגם היא שונאת אותי ואין שום סיכוי שהיא תתאהב בי ותתחיל עם כל הנדנודים האלה שהאנושות מסרבת להיגמל מהם, על מחויבות רגשית ומערכת יחסים ונאמנות וחום וכל הבבל"ת הזה. אחרי לילה איתה יש לי את האנרגיות הדרושות לעוד לפחות שלושה-ארבעה ימים של עבודה בשטח, אם כי מאז שמינו אותי למג"ד באזור רמאללה זה הצטמצם למשהו כמו יומיים ואחר-כך אני חייב לחזור אליה למלא מצברים, או ליתר דיוק לרוקן מצברים, להתרוקן עליה. יומיים עם כשכושים בזנב לפני המתנחלים האלה שכל מה שבא לי באמת זה לירות בכולם, עם נסיונות פישור חסרי-סיכוי ביניהם לבין הפלאחים, ועם נסיונות להרגיע את החיילים שלי שמתים להיכנס גם בפלאחים וגם ביהודונים המסריחים האלה ולפוצץ לכולם את האמ-אמא שלהם, יומיים כאלה מחייבים לפחות חמש שעות איתה. לכן המעבר מהביקעה לרמאללה גרר עליית מדרגה גם בפעילות המיטתית שלנו. עכשיו אזיקים ומכות ביד שטוחה זה כבר לא מספיק. שלשום בלילה היא גמרה שלוש פעמים. אבל היום משהו לא זורם. לא יודע מה. אולי מה שהיא אמרה לפני איזה שעתיים, שמתחיל להיגמר לה הקיק ממני, קצת נכון. נצטרך לחפש מישהי אחרת. אולי איזה מתנחלת. אלה יש להן דם חם. הרבה להט, מסירות להקריב למען ארץ-ישראל, נכונות לסבול, זה טוב. סקס טוב נקנה בייסורים. טוב, הלילה זה לא ממש זה, אני כבר רואה עליה המון סימנים אדומים אבל היא שותקת וכאילו לא נמצאת כאן בכלל. נראה לי שאני אגמור ואסתלק מכאן.

11. הלוחמת
הים נח שקט, נתון לעצמו, תחת שמים אפורים-סגולים, מוטלים כיריעה אדישה, סתמית ולוחצת את החוף כולו מרידינג עד יפו. בחוף גאולה המחשיך לאיטו שיחקו כמה אנשים מטקות, עוד שניים שיחקו פריזבי, שני כלבים רדפו זה אחר זה על קו המים, מישהו עשה יוגה. בפינת החוף, ליד שובר הגלים, עשתה מישהי תרגילים שנראו כשילוב של טאי-צ'י ותורת לחימה כלשהי. היא היתה מוצקה, ממוצעת קומה, תנועותיה הקרינו יציבות, תוֹאַם, שלווה וכוח. ניכר היה בה שהיא בכושר טוב ובשליטה מלאה בגופה, ועם זאת היתה בה דשנוּת, וקימוריה הרכים לא הפכו מעקשי-שרירים. הדקות ניגרו לאט לתוך הנשייה. תנועותיה עיצבו את הזמן האדיש והמרוחק וצרו בו צורות ממתיקות, כמעט מאלפות, מבייתות, מחזירות את הזמן בתשובה, מפסלות את המרחב בדמות שאם גם אין בה נחמה, יש בה יופי בלתי- מצוי.
בחור כחוש ורעוע התקרב אליה בחשש והתחיל לחקות את תנועותיה ממרחק בטוח. היא התבוננה בו בצידוד, מבלי לחדול מתרגיליה. לאחר שהות-מה עצרה אותו, ידה החזקה אוחזת בגוו הקלוש, והורתה לו כיצד לבצע זאת נכון. אבל לא היה לו כל סיכוי, בהיעדר אותו בסיס רחב ובוטח שהעניק לה חיבור מוצלח כל-כך לקרקע היקום.
ניגש עוד עלם, גבוה, שרירי, בטוח בעצמו, עטור זקנקן וזנב-סוס, והתחיל לחקות את תנועותיה. משהו ריקני וחפוז היה בתנועותיו. היא תיקנה אותן בנדיבות ובשקט, שופעת סבלנות.

על שובר-הגלים מעליה התייצבה דמות, חולצה פתוחה וגוּרמֶט, סיגריה שמוטה ועמידה מרושלת, הראש נוטה הצידה, אגודל אחד נתון בתוך החגורה ושאר היד תלויה עליו כאין בה חפץ. הוא התבונן בה בחשד, בתימהון מהול בזלזול, מן הסתם חשב לעצמו שהוא מפרק את כל החבורה הזאת בכמה שניות עם כל העוואנטות נינג'ה שלהם, אבל לא יכול היה להתנתק מהקשתות הרחבות שציירו ידיה באוויר, מהשיוט המושלם של מותניה לארבע רוחות הנשייה, וסופו שכרע על שובר-הגלים ונשאר לבהות בה, הזלזול הולך ונמוג מפניו האפלים והמכורכמים, ורק התימהון נותר בהם.

תגיד, שמאי, אתה חושב שאם אני אלך לשם גם יש לי סיכוי? שאל גרשון, עיניו נתונות בלוחמת וידו מחליקה מעדנות את כרסו.
האמת? לא, חרץ שמאי, מפזיל עיניו לכיוונה.
למה? כי היא אוהבת אותם צעירים, שריריים ורזים?
לא, כי היא בטח בקטעים האלה של רוחניוּת וכל החרא הזה, וברגע שהיא תשמע אותך מדבר, הלך עליך. היא תחשוב שאתה מיזנטרוֹפּ עוכר בני-אדם.
מה רע בזה? תמה גרשון.
שום דבר, אבל אליה זה לא ידבר. היא תשאל אותך באיזה צבע האאוּרה שלך ואתה תגיד שהיא דהתה בכביסה, או משהו כזה.
ומה אני צריך להגיד? התעניין גרשון.
שהיא בצבע פריחת הדובדבן בשעות אחר-הצהריים במורדות המערביים של הפוּג'יאמה. באמת?
חוץ מזה היא תגיד שאתה מרעיל את הגוף שלך כי אתה אוכל זבל ומזניח את הקארמה שלך ולא רואה את כל היופי, ומה אתה תגיד?
שאני אוהב את תנועות המלחמה שלה. שהיא שייכת לשבט אבוד של לוחמות שמשל פעם בכל הארץ הנושבת. שהיא שריד אחרון של עידן מפואר, שבו זחלנו על גחוננו ואכלנו עפר והיא ואחיותיה משלו בנו בנדיבות, אבל בעוצם-זרוע.
אני רואה שנשים לוחמות מוציאות את המשורר שבך, גיחך שמאי.
הן מחברות אותי לזיכרון הקולקטיבי, לאֶתוֹסים המכוננים שלי, למעמקי הזהות התלושה שלי, ענה גרשון ברצינות.
לא ידעתי שיש לך דברים כאלה.
גם אני לא, עד שהלוחמת הופיעה כאן.
ברוכה תהיה הלוחמת, אמר שמאי בחגיגיות.
ברוכה תהיה, ענה לו גרשון כהד.

12. ציפורניים
מעדן-חלב אהבה מאוד להתאפר. לא רק את התוצאה, גם את עצם התהליך. שעות היתה יכולה לשבת מול המראה ולהתבונן בפניה הירחיים, איך הם לובשים צורה ופושטים צורה, מחליפים דמויות כמו כשמעבירים נגטיב של סרט במהירות מתונה מול העיניים, מתפרטים ומתפרקים להמון מעדני-חלב, מחלבה שלמה, טעם שוקו וטעם וניל וטעמים אקזוטיים של פירות טרופיים, מול המראה מופיעים אפילו מעדני-חלב מזרי אימה, מעדני-חלב טורפים, לטושי צבעי מלחמה, מעדני-חלב צמאי דם, מוצצי בתולות ותמנוניים, מעדני-חלב חשופי שיניים, מבטם פרוע ופניהם לביזה והרס, וגם מעדני-חלב שגונם כגון האפר ועל פניהם משוח מוות, עצמותיהם פורצות את עורם המת ובשרם המרקיב נושר מהם קרעים-קרעים. אבל יותר מזה אהבה לצבוע את ציפורניה. היו לה כל הצבעים האפשריים, כל גוני הגוונים, ובכל פעם שהיתה רואה משהו חדש היתה קונה אותו. בחדרה הירושלמי הקטן, שהיו בו רק שטיח רך וכמה מדפי ספרים ומיטת פוטון קשה שגופה היה נשפך ומתחלק עליה, מתאים עצמו לגיבועיה ולגבשושיותיה, ממלא את מכתשי הפוטון הקטנים כאילו היו גביעים של יוגורט, היתה רובצת ומצבעת את ציפורניה, כל יום בצבעים אחרים, ולפעמים פעמיים ביום, בבוקר ואחר-הצהריים, ולפעמים גם מאוחר מאוד בלילה, מחליפה את השילובים, את ההתאמות והמתחים, צובעת אצבעות יד אחת בצבע אחד ואצבעות יד שנייה בצבע אחר, ולפעמים, כשמצב רוחה היה ססגוני או מטולטל יותר, כל ציפורן בצבע שונה, עוברת מירוק-ים לכחול זוהר, משחמחם-כתמתם לארגמן קיסרי, מזהב שחוט לכסיפה מתעמעמת, מסגול מדיח לכחול-מרחקים נחלם, מצבע האופק הגוסס לצבע-תחתית-בין-הערביים הגווע. ואז היתה נרדמת, ראשה על אמת-ידה, סחרחורת הצבעים בעיניה הולכת ושוקעת אל חלל הראש המשחיר, רטט עפעפיה נרגע, חיוך של השלמה מרפרף לרגע על פניה החלביים, שוקע גם הוא בלובן הירחי שכמו חוזר למהותו העטינית, החמאתית, הראשונית, כמו פיסות צמר-הגפן המפרידות בין אצבעותיה השמנמנות, שציפורניהן מתנוצצות בטירוף צבעוני.

13. המרקיז דה-סאד
אני קוראת עכשיו איזה דוקטורט על המרקיז דה-סאד, ויש בו משהו שמזכיר לי את שמאי, התהרהרה מעדן-חלב אל תוך השפופרת הירקרקה.
באמת? עלה קולה של דגנית מן השפופרת.
כן, אמרה מעדן-חלב והתהפכה על משכבה, מסתבכת בחוט הטלפון. הקור הזה, הניצול הזה של הרגש הכן, המשחק הזה ברגשות של הנשים, לפעמים אני שואלת את עצמי אם הוא מסוגל בכלל לאהוב, אם הוא אהב אי-פעם בחיים שלו.
מי, המרקיז דה-סאד? שאלה דגנית.
לא, שמאי. אפילו יש לו בבית ספר ציורים של המרקיז דה-סאד.
טוב, זה לא אומר כלום, בטח הוא מאונן איתם.
לפעמים נדמה לי שגם איתי הוא מאונן, לא יותר, אמרה מעדן-חלב בקול שקט, יציב. כאילו הוא עושה לי אהבה, אבל בעצם הוא רק מאונן עלי.
זה דבר נורא לומר, נחרדה דגנית.
כן, אני מניחה שכן... אמרה מעדן-חלב וגון קולה לא השתנה.
אז למה את בכלל נשארת איתו?
מי בכלל איתו? אני איתו? אני רק שוכבת איתו לפעמים, ובזמן האחרון גם זה בקושי. נראה לי שנמאסתי עליו.
את צריכה לחתוך וזהו, חרצה דגנית.
אני לא בטוחה שאני יודעת לחתוך. אני חושבת שאני מאוהבת בו.
לחתוך את צריכה, לחתוך וזהו, חזרה דגנית בנימה של דחיפות. כל יום שאת נשארת שם רק עושה לך רע.

לדגנית יש עצות פשוטות ונכוחות, הרהרה מעדן-חלב, היא בחורה בריאה עם שכל-ישר, אבל היא לא יכולה להבין מה זה אהבה אמיתית, כזאת שלא מביאה תועלת או בריאות נפשית, כזאת שגוררת אותי למקומות שהיא קוראת להם רעים, אבל לי הם גורמים להרגיש את עצמי עד הסוף. אני לא מפחדת מהתנסויות, גם אם הן שליליות. אם אני לא חווה משהו עד הסוף, זאת בריחה ממנו ומעצמי. אני חייבת לסחוט כל דבר עד הטיפה האחרונה, לרדת עד לקומת הקרקע כדי שאוכל לצאת מהכניסה הראשית. אני לא מפחדת משמאי ולא מאף אחד אחר ולא מרגשות טובים ולא מרגשות רעים ולא מכלום ולא מעצמי. אני חיה כאמנית. נכון שכשאמרתי את כל זה פעם לשמאי הוא אמר לי תעזבי אותי עם כל החרא הזה, אבל זה בגלל שהוא הורג משהו בתוכו, בגלל שהוא מאמץ לעצמו מין הלך-רוח של המרקיז דה-סאד, בזמן שבעצם הוא משהו אחר, אבל אני לא יודעת בדיוק מה. המחיצות שהוא מציב הן כל-כך עבות, שאני לא ממש מצליחה לראות דרכן. רק צללים אני רואה שם. רק צללים.

14. הכובסת
כשהחלו קורי העכביש להשתלשל מן הפינות עד הריצפה, כשענני האבק שעלו מן הכורסה החבוטה מילאו את גרונו בכל פעם שהתיישב עליה והמשקע הדביק מתחת לטוֹסטֶר-אוֹבֶן המפויח התחיל להשמיע קולות מוזרים, התקשר גרשון לאחת המודעות שפורסמו בעיתון בדבר עבודות ניקיון. כעבור יומיים הגיעה בחורה עבת-בשר, עיניה מפיקות פשטות טובת-לב, חיוכה רחב, קולה מאנפף מעט, ופימה קטנה משווה לה מראה נדיב. היא לא הזדעזעה ממצב הדירה (שגרשון העדיף לכנותה הכוך), לא עיקמה את אפה ולא השמיעה הערות צדקניות. במודעה שפירסמה היה כתוב שהיא קיבוצניקית לשעבר, והדבר אכן ניכר בתנועותיה החסכניות והמיומנות. תוך דקות חזה גרשון בתועפות טינופת ובמשקעים שבעיני רוחו היו בלתי ניתנים למיגור נעלמים ומתמסמסים תחת ידיה השמנמנות הלופתות את המטלית בעוז. גרשון הטיל עצמו באיזו פינה והתבונן בה במלאכתה. כשהתכופפה התרוממו מכנסיה הקצרים וירכיה העבות נגלו בכל הדרן, וברגעים של חסד נחשף אפילו חלקן התחתון של עגבותיה הרחבות. אחוריה לא נטו להידחק אחורה או למעלה, אלא התפרשו בנדיבות לצדדים. לא היו אלו אחוריים הפורצים כאיל-ברזל אל התודעה ומותירים אחריהם תדהמה וטירוף-מערכות, אלא אחוריים מרגיעים, מנחמים, משרים ביטחון, ביתיות, מקום להשעין עליו ראש יגע ונסער. תנועות ידיה המתונות, אך רבות התנופה, משכו אחריהן את חולצת הטריקו הרחבה שלה שאחיזתה על הגוף נתרפתה, וממחשופה נשקפו שדיים רכים ושופעים, נדחקים מתוך חזייה בצבע- גוף. גרשון התבונן במותניה עתירי ההיקף והמרופדים, בגבה הרחב והחזק, בכתפיה שנעו בין עדינות מעוגלת לבין כוח ונכונות לשאת בעול שבו נשאו כל אִמוֹתינו ואמות-אמותינו, ולא יכול שלא להצמיד לה בינו לבינו את הכינוי הכובסת. בעיני רוחו ראה אותה חובטת לבנים צואים על סלע לחוף נהר הבּוֹג, כשהיא מחליפה הלצות עם חברותיה על הגבר שטינף את הלבנים האלה, ועל גברים בכלל, על בחורי הישיבה הדקים והנבולים שההזיות מעבירות אותם על דעתם אבל במיטה אינם מסוגלים להחזיק יותר מדקותיים, על עגלונים מסריחים מוודקה, על סנדלרים הבועלים כדרך שהם מתקינים סוליות, על בורסקאים קודרים החוצבים בנשותיהם וידיהם הגסות אוחזות בהן כדרך שאוחזים פגר כדי להפריד ממנו את עורו, ושוב על תלמידי חכמים הבאים בנשותיהם בחופזה, מצוות חכמים מלומדה, כדרכם של אנשים שמחשבתם עודה נתונה לאיזו סוגיה בהלכות לולב, עד שמתרפה לולבם שלהם וכל סוכתם כסוכת דויד הנופלת. מבטו של גרשון שב והצטלל ומולו התייצבו קוממיות אחורי הכובסת מנהר הבוג, ושוב הצטעפו עיניו. כמה נחמד היה אם אחרי שהיתה מסיימת את מירוק הכוך שלו היתה מכבסת את בגדיו החבוטים ואת לבניו הצואים, ואחר-כך היתה מצווה עליו לפשוט את הבגדים שלגופו ומכבסת גם אותם, ולבסוף הודפת אותו אל האמבט ומקרצפת אותו בספוג, בליפה ובבורית, דשה את בשרו המתרפה באצבעות חזקות, מסבנת את כרסו המשתפלת עד שתפרחות של קצף היו עולות ממנה, ממעכת את איברו ביד בטוחה ונחרצת, והוא, העלוב, היה מתכדר ומסתתר תחילה כממאן להאמין וכחושש לבדידותו המקודשת, אבל אז היה מגיח ועולה, מגשש באווירו של עולם, תחילה בחשש-מה, אחר כבר כמעט ללא מורא, פורץ ותופח בין אצבעותיה השמנמנות שהיו מחליקות כעת מטה-מטה, נישאות על גלי סבון ובעבועית של בורית, מרחיבות ומפשקות את עגבותיו ומקרצפות בקפדנות אמהית את פי-טבעתו הקפוץ עדיין, אבל כבר ממהר להתרפות, מתרצה לתנופת זרועותיה ולעוצם ידה של הכובסת. אחרי כל זה היתה מנגבת אותו בתנועות עזות עד שעורו היה מאדים, משכיבה אותו על המיטה שמצעיה הוחלפו, סכה את גופו בקרם, לשה בקרם את איברו המרטיט, מטפחת בקרם את עגבותיו המוורידות, תוחבת אצבע שמנמונת ומבריקה מקרם אל פי-טבעתו, חזור ותחוב, ואז שתי אצבעות, ושלוש, עד שהיה נכנע ומתרצה לה לגמרי. לבסוף היתה מנגבת אותו עוד מעט במגבת לחה וריחנית, זורה עליו פודרה, סומכת ראשו על חזה הגדול, תוחבת את אצבעו לפיו ונשארת להשגיח עליו מעט עד שיירדם.



חלק שני: מהבטן

בו יסופר איך שמאי מתקשה להתרפות, גרשון מתקשה ומתרפה חליפות, כרוב-ניצנים הוגה בנשיותה המהוססת, ומעדן-חלב מפזרת את שפע נשיותה לכל עבר.

1. רפוי לגמרי
נשימה עמוקה, ולשחרר, ושוב לנשום עמוק, ולהרפות לגמרי, העיניים עצומות, תשלחו נשימה לכפות הרגליים, ולהרפות. קולה של המורה ליוגה ריחף בחלל החדר ומחשבותיו של שמאי התפזרו, צפו על מוזיקת הגלים והחלילים שנטוותה באוויר והתנפצו על איזה סלע. הוא פקח עין אחת והפזיל מבט לשמאלו. אשה בגיל העמידה שכבה שם, חזה עולה ויורד מעדנות. השוקיים רפויות, התנגן קולה של המורה ליוגה בנעימה, השוקיים רפויות לגמרי. הברכיים רפויות, הברכיים רפויות לגמרי. ברכיו של שמאי אכן התרפו משהו והוא שב ועצם את עיניו. תחשבו לבן, תחשבו עיגול לבן, גדול, טהור, ממלא את כל הראש. שמאי העלה בעיני רוחו מרחב לבן. המרחב העלה גלים לצלילי מוזיקת המעמקים, ובתוך הגלים שכשכה מעדן- חלב, כמו סוס-יאור דשן וחלקלק, מתיזה מים על כל עבריה. הירכיים רפויות, הירכיים רפויות לגמרי, פיזמה המורה ליוגה. מעדן-חלב השפריצה מים לבנים מבין שדיה ששמאי לא ראה מעודו גדולים מהם. המים ניתזו על פרצופו, וירכיו נקפצו כבעווית. בין חלציו ניכרה תזוזה, והוא ניסה לחשוב על רפיון, על כיליון, על כימשון, על חידלון, להעלות סיעות תנינים על מעדן-חלב, לחשוב על כל עולמה הסבוך ונטול התקווה של חזזית - זה עבד חלקית, והתזוזה בחלציו שככה. כעת נשמע שוב קולה של המורה ליוגה: הלבלב רפוי, הלבלב רפוי לגמרי. הלבלב? פתאום חשב על כבד עוף, על הזלילה הגדולה, על המורה שהצטרפה שם אל חבורת המתאבדים האנינים, ראה אותה יושבת בכל כובד משמניה על בטנו של אחד מהם ואומרת לו בקולה הרך, המדיח, אני אשה, פְּיֶיר, אני אשה... שוב ניכרה תזוזה בחלציו. גם בטנו גילתה עצבנות. איזה רעיון מטומטם זה היה לנגב חומוס לפני שיעור יוגה. פי-הטבעת רפוי, פי-הטבעת רפוי לגמרי, זימררה המורה ליוגה. שמאי נאק ופקח את עיניו. סביבו היו מוטלים גופים שמלבד סרעפותיהם וחזותיהם העולים ויורדים לא ניכרו בהם סימני חיים. המראה הזכיר לו כלבי-ים סרוחים על חוף כלשהו בשמש החורפית. שב ועצם את עיניו. המורה ליוגה דיברה עכשיו על כדור כחול גדול, אבל מבטו של שמאי התרומם מכלבי-הים אל מצוקי החוף של אנטרקטיקה ומשם אל מרחבי השלג והקרח. כל הלובן הזה התנקז לו אל צווארה הלבנוני של כרוב-ניצנים, ופתאום כל שרצה היה לקבור את פרצופו בצווארה. המחשבה הפתיעה אותו כל-כך שכמעט ונכנע במאבקו נגד מה שנדחס אל תחתית בטנו במרוצת תהליך העיכול של החומוס. הו, כרוב-ניצנים, הרהר, בעוד הוא מכווץ את פי-טבעתו, בניגוד מפורש להוראות המורה ליוגה. בד בבד ניכרה שוב תזוזה באזור חלציו.

2. אי-תנועה
זה היה לפני כמה שנים. גרתי אז בנווה-צדק והייתי מין אבודה כזאת, את יודעת, ולא כל-כך ידעתי מה אני רוצה ואם בכלל. ואז פגשתי מישהו, והוא הכיר לי כל מיני חברים וחברות שלו, והם היו מין חבורה כזאת ואני פחות או יותר הסתפחתי אליהם, והיינו נפגשים די הרבה ועושים כל מיני דברים ביחד. איזה דברים? שאלה כרוב-ניצנים, ליבה מנבא לה רעות.

פחות או יותר הכל חוץ מאשר עם חיות, אמרה שרונה בקול כמעט משועמם וינקה ארוכות מהסיגריה שלה. כרוב-ניצנים שתקה. לבסוף שאלה בקול שנימה של מצוקה עלתה ממנו, מה נשאר מהחבורה הזאת עכשיו. אחת דוגמנית בלונדון, אמרה שרונה בקול אדיש, אחת באמסטרדם, אחת התחתנה ועשתה ילד וחיה באיזה מבשרת-משהו, אחד אמרגן של כל מיני לוּזרים, אחד חזר בתשובה. כנראה נדפק לו הראש מהקוֹק. זהו. ואני, כמו שאת רואה, לומדת פסיכולוגיה. טוב, אני צריכה לזוז לשיעור. ביי, חמודה, חנחנה בקולה ונגוזה בהילוך מהוקצע.

כרוב-ניצנים נותרה לבדה בקפיטריה של הפקולטה למשפטים ושאלה את עצמה אם יש לה כוח לשיעור הבלשנות שהתחיל ברגעים אלה ממש. המרצה אומנם מעריך אותה, וכבר רמז לה שיקדם אותה ויתמוך בה ויעזור לה אם רק תחליט לכתוב אצלו את התיזה, אבל הכל נראה לה פתאום ריק כל-כך וחסר-טעם. פתאום היה לה נדמה שדבר מכל מה שהיא לומדת לא מעניין אותה. פתאום לא ידעה אם בכלל יש משהו שמעניין אותה. הנה, מישהי כמו שרונה, שהזדווגה עם כל מה שזז, שניסתה פחות או יותר הכל, היא חיה ממש, הרהרה בזעף, וכשהיא אומרת שהיא לא מוצאת בדברים טעם, או שהכל ריק, זה משהו אחר, זה כמו צ'ק חתום, זאת מין ריקנות מלאה, ריקנות עם קבלות. ואני? אני חיה רק בתיאוריה, מין חיים על תנאי של אם א' אז ב', כמו שיעור לוגיקה מחורבן. מין חיים וירטואליים. היו רגעים שבהם היה לי נדמה שאני מרגישה משהו, שאני אולי מתאהבת במישהו, היו רגעים שאפילו היה נדמה לי שאני מתנסה באהבה או בשנאה או בפחד, אבל עכשיו הכל נראה כל-כך מטושטש ולא בטוח. למה זה צריך לקרות דווקא לי? הנה השמאי הזה שפגשתי במסיבה הדפוקה ההיא, הוא נראה לי טיפוס משועמם, ספקן, ציניקן, אולי אפילו מריר, אבל אני? אני הרי בנאדם שמח, אופטימי, אוהב אדם ואוהב חיים. אז למה זה יוצא שהחיים עוקפים אותי בלי לאותת ומשאירים אותי לבד על מין אי-תנועה?

3. או, שרלוטה
גרשון חכך בדעתו מה יעשה הערב. מכיוון שלא היה לו שום רעיון ברור הדליק את הטלוויזיה. בטלוויזיה התחילה זה עתה 'פופוליטיקה'. מישהו צעק שהחרדים מוצצים את לשד האומה. חבל שאף חרדית לא מגיעה הנה כדי למצוץ קצת את לשדי, חשב גרשון עגומות. מחשבה זו עוררה בו איזה חשק מזדחל, והוא גמר אומר בו במקום לעשות מרתון סרטים כחולים. היה זה סוג בילוי חביב עליו במיוחד. העיקרון היה פשוט: גרשון היה שם סרט כחול ומאונן. בכל פעם שעמד על סף גמירה הפסיק ועשה משהו אחר (צפייה בטלוויזיה, קריאת עיתון, אכילת דבר-מה, עיון בכתבי הקודש) עד שהאיבר היה מתרפה מעט, ואז היה שב לאונן וחוזר חלילה. 'פופוליטיקה' היתה מן התוכניות המועדפות עליו לצורך מרתון סרטים כחולים. הוא נסרח איפוא על המיטה, לחלח את ידיו במידה כלשהי של התלהבות, ולחץ על הפְּלֵיי של השלָט. פְריץ חדר את שרלוטה מאחור ומַגדָה הזדחלה תחתיהם ועשתה לשניהם נעים באזורים האֶרוֹגניים, מיטיבה לכוון את פריץ ולהתאים את קצב תנועת האגן של שרלוטה הנאנקת לזה שלו. זו היתה סצינה חזקה וגרשון התקרב במהירות אל הסף. הוא לחץ על פּאוז והעביר לערוץ של הטלוויזיה: אתם מזנים את הפוליטיקה הישראלית, אתם עלוקות! צעק פוליטיקאי ממר"צ על פעיל ש"ס. לא יעזור לך כלום, ענה לו הפעיל מש"ס, צא לרחוב ותראה את מי האנשים אוהבים ואת מי לא. אתם וכל החילוניוּת שלכם תעברו מהעולם תוך דור אחד! עם ישראל חוזר לשורשים! הדברים הפילו עגמומיוּת על גרשון ואיברו צנח באחת. חזר אל הסרט. פריץ נשכב על גבו, שרלוטה התיישבה על איברו שנראה מדולדל-משהו, כאילו גם הוא צפה לרגע ב'פופוליטיקה', ומגדה התיישבה על פרצופו בגבה לשרלוטה. עכוזה הרחב, הדשן והשטוח שקבר את פריץ תחתיו הזכיר לגרשון את עכוזה של הכובסת, והוא מיהר לחזור ל'פופוליטיקה'. ראשית, אמר מישהו מדושן בעניבה ורודה, אני מבקש להשתתף בצער המשפחות. גרשון לא הניח לו להשלים את המשפט וחזר למגדה, שרכנה כעת על פריץ והיתה עסוקה בהחייאתו. שרלוטה לא נראתה בשטח אבל כעבור רגע נכנס הדוור, השליך את הדואר מידו והגיש את איברו המצטמח למגדה, שלפתה אותו בלי לשאול שאלות. לאחר עוד רגע נכנסה העוזרת, כשכשה מעט במברשת הנוצות שבידה על עכוזה של מגדה, ואחר נשכבה בכל גופה על הדוור. 'פופוליטיקה'. אתה תיתן לי לגמור לדבר. לא, אתה תיתן לי לגמור. התמונה התחלפה. מישהו שנראה כמו קצב בולגרי שכב מפושק על כסא-גינקולוגים, מגשש בידו בין עגבותיה של אחות רחמנייה שעיסתה את פטמותיו, בעוד אחות שנייה תוקעת לו חוקן. אנחנו נהרגים באוהלה של תורה! אתם נהרגים? אתם צוחקים על כולם ומשמינים מנחת! בזכותנו אתם כאן! התורה שמרה על עם ישראל! הו! זעק הקצב הבולגרי, מה עניין תורה לכאן? התורה שייכת לכל מקום! מה, אתה גוי? גוי? אני? אתה לא תחלק כאן ציוּנים! ציוֹנים? אנחנו לא ציוֹנים ואנחנו גאים על זה! הציוֹנוּת היא אפיזודה חולפת בתולדות עם ישראל. חולפת? אני אראה לך חולפת! אחות, תביאי את החוקן הגדול ותחגרי לי את הדילדוֹ, אני אראה לו מה כאן חולף! אתם לא תלמדו אותנו. אנחנו היינו כאן לפניכם ונהיה אחריכם ונקבור את כולכם. אלוהים איתנו ואלוהים הוא מקומי, ואתם תלכו לאיפה שבאתם ותקימו שם מושבה של היפּים. ותגידי לקונסטנצה שתבוא ושתביא את השפחה שלה ואת השוט, זהו, בואי נקשור אותו ככה, אף אחד לא מחזיק אתכם פה בכוח, אם אתם לא מסוגלים לקבל את דין הבוחר אתם יכולים ללכת. תשאירו פה רק את העם ואת הרוב היהודי ואת אדוני צבאות. כן, ואז אתם תנהלו כאן מדינה תיאוקרטית של אדונים ועבדים. שהעבד ישב כאן מתחת למיטה. ואת השפחה תושיבי ככה, על הפנים שלו. ואם הוא גומר לפני שאני אומרת לו הוא ייענש. עשר מלקות. או! אווו! גרשון שלח עוד יד רועדת, גישש בעווית על פני השלָט וניסה להעביר ל'פופוליטיקה', אבל מאוחר מדי. שיכבת- זרעו נשפרצה תחת ידו השנייה שהמשיכה לעשות במלאכה כמו מאליה, והכתימה את השלט. כשעבר בכל-זאת ל'פופוליטיקה' הספיק עוד לראות מבעד לאד שרבץ על מוחו כמה טיפוסים עבדקנים עוזבים בצעקות את האולפן. ועכשיו, אמר המנחה, נשמע את שירה של כלנית אברג'יל, 'על הפנים בלעדיך'.

4. אֶרוֹגֶניה
אז הרוסי הזה, אין מה לדבר, הוא מעולה במיטה. הוא זז בצורה כל- כך מדויקת, אני מרגישה כל זיז בגוף שלו וכל שקע בגוף שלי. מה אני אגיד לך, עזבי את האזורים האֶרוֹגניים, אפילו במרפק נעים לי, אפילו המצח שלי הופך לאזור ארוגני. שרונה השמיעה מין אנחה מתפנקת, הרחיבה את עיניה, צמצמה אותן שוב ותלתה מבט חולמני בכרוב- ניצנים. אחר כרכה את שפתיה סביב הסיגריה ושאפה ממנה ארוכות. כשהרחיקה את הסיגריה מפיה היתה זו מצובעת בצבע השפתון הכהה, התואם כל-כך את גוני פניה. כרוב-ניצנים התבוננה בה ארוכות והרהרה: כמה שהיא אשה. אני רק בת, והיא כל-כך אשה. הכל אצלה מותאם, מעוצב, טבעי כל-כך, לא היה מפתיע אותי לגלות שיש התאמה מושלמת בין צבע התחתונים לצבע הגרביים שלה, ובין קו המיתאר של תנוך האוזן לתצורת השפתיים התחתונות. כאילו שהיא נולדה עם כל ההתאמות, המיומנויות והמחוות הדרושות, ויש מי שאוהב אותה כאשה ועושה לה את מה שנשים אוהבות שעושים להן כנשים וגורם לה להרגיש כל-כך אשה ולאהוב את עצמה כאשה, כל- כך אשה. ואני? אני נזכרת שאני אשה בעיקר כשיש לי כאבי מחזור. אבל אין שם רגש, אמרה פתאום שרונה. אני לא מרגישה כלפיו כלום. סתם סקס טוב. וגם הסקס, כמה טוב הוא יכול להיות כשאין שם איזשהו רגש? גם הסקס מתרוקן, הופך למין סידרה של תנועות, לסתם אֶרוֹגניה. מתי כבר אני אמצא משהו שהוא קצת יותר מארוגניה?

5. באלסקה קריר
חזזית ישבה באספרסו-באר שלה בשדרות בן-ציון פינת קינג ג'ורג', בחשה בעצלתיים את האספרסו הכפול שלה, והקשיבה פזורת-דעת לשיחות שהתנהלו סביבה. אולי ניסע לאלסקה בקיץ, אמרה מישהי, באלסקה קריר ונעים בקיץ, ויש שם מרחבים. חזזית דימתה לשמוע נימה חולמנית מתגנבת לקולה כשאמרה את המילה מרחבים. היא הרהרה במרחבים שמהם היא באה, בקיבוץ הקטן שבנגב, בשדות החיטה הרחבים העוטרים לו עטרת זהובה בקיץ, חומה-צהבהבה בסתיו, חומה בחורף, ירוקה באביב, בגבעות הלֶס הרכות הנמשכות גלים-גלים עד שהן נמוגות אל האופק המשתרע. כך היה מן הסתם מתאר את הנוף הזה איזה משורר עם נפש מרטיטה, אבל לה הנוף הזה אף פעם לא עשה כלום. כשעברה לגור בתל-אביב ידעה שגיבוב הבניינים חסר-הצורה, על כל ההמולה שביניהם, מתאים לה הרבה יותר. בשקט השרוע של הנגב אפשר לאבד את השפיות, כי שומעים כל-כך ברור את הרעש שעולה מבפנים. כאן, בתוך כל ההמולה, ההתרוצצות, המניירוֹת, הזיוף, הפוזות, השיחות הבטלות, כאן הרעש הפנימי נבלע ומתעמעם. היא גם שמחה להשאיר מאחוריה את האמא הקטנה שלה, שתמיד היתה עסוקה בלהצטמצם, כאילו שגם ככה היא לא מספיק קטנה, כל-כך קטנה שפעם חזזית חשבה שבטח ככה היא גם שרדה את 1945, את המחנה. מרגע שהיא הגיעה עם המשלוח של ההונגרים פשוט לא שמו לב שהיא קיימת. אפילו הם, ששמו לב לכל דבר, פספסו מישהי שהיא בעצם הדבר הכי קרוב לאוויר שחזזית הכירה, ושהעבירה גם לה מין מורשת כזאת של אוויר, של להיות אוויר ולנסות לחמוק בין המטחים והריקושטים של החיים. תהיי קטנה, תהיי שקופה, תהיי כלום, אולי אז, אם בכלל. לגמה מן הקפה שלה. כבר קר. ממילא לא התחשק לה קפה, או איזשהו דבר אחר. היא ניסתה להיזכר מתי אכלה משהו בזמן האחרון ולא הצליחה. ובכל-זאת לא היתה רעבה. שמאי אמר לה פעם שהוא לא מצליח להבין איך היא עובדת כמו מטורפת, ישנה איזה ארבע שעות בלילה, וגם את השעות האלה היא ישנה רע מאוד, קמה כל יום בחמש והולכת לשחות איזה ארבעים בריכות, וכל זה כמעט בלי לאכול, כאילו המשאב היחיד שהיא צורכת הוא אוויר, וגם קצת ניקוטין ואלכוהול. אלוהים יודע מתי בכלל היא אכלה בפעם האחרונה ארוחה מסודרת. רק חוטפת מפה ומשם, בעיקר שוקולד, שגם אותו היא מכרסמת בלי חמדה. דווקא הפּרוֹשוּטוֹ שלהם לא רע. אולי היא תנסה בכל-זאת להאביס את עצמה במשהו. קראה למלצרית. אפשר גם לנסוע לדנמרק, יש שם איים נחמדים כאלה בים הצפוני בין דנמרק לשוודיה, זה יכול להיות מרענן, אמרה זאת שבשולחן הסמוך. הגיעה המלצרית, מעכסת באופן חינני. חזזית התבוננה בה וחשבה ששמאי בטח היה אומר שהוא מת על התחת שלה. כאלה בדיוק הוא אוהב. אם כאלה אתה אוהב, מה אתה חושב עלי, לא יכלה להימנע מלשאול פעם, ומייד הרגישה פגיעה ומטופשת. הוא היה דווקא עדין יותר מהרגיל. אני בטוח שיהיו גברים שיאהבו את איך שאת נראית, אמר, אבל בשבילי את פשוט רזה מדי. היא שתקה והוא הוסיף אחרי הרהור קל: את באמת נורא רזה. אתה אוהב רק פרות-סקס, הטיחה בו. כן, פרות הבשן, גיחך, ועל פניו צפה הבעה שבין זימה לחולמנוּת.
שינתה את דעתה לגבי הפּרוֹשוּטוֹ. וודקה, נקי, אמרה למעכסת מבלי להסתכל בעיניה.

6. עיכוס ראוותני ובוטח
למה אני בעצם אוהבת נשים? שאלה רויטל ללא קול. אוף, אין לי כוח להיכנס לזה עכשיו. חוץ מזה, יש דבר יותר טבעי מזה? שאלה הרבה יותר מעניינת היא למה אני אוהבת נשים רזות, או בּוּצ'יוֹת. למה אני אוהבת נשים כמעט שלוּדוֹת כמו הידידה הזאת של שמאי, שהוא קורא לה בשם בוטאני כזה של אצה-פטרייה טפילית. היא ממש רזה. אין לה תחת, אין לה שדיים, כלום. ובכל-זאת היא עושה לי משהו. למה? אולי בגלל שזה לא מאיים, שזאת לא מין נשיוּת שופעת, נשפכת, מציפה, כזאת שממלאת את כל הספֶּקטרוּם עד שצריך להידחק לאיזו פינה ולהוציא את הראש מאיזה צוהר שאפשר יהיה לנשום קצת, כזאת שלא משאירה גם לי מקום להיות, להיות אשה, או לפחות להיות משהו. אני כנראה נמשכת לנשים שלא מעלימות אותי, לא כאלה שבמצמוץ אחד של השפתיים הדשנות שלהן או בעיכוס ראוותני ובוטח או בנדנוד כאילו מקרי של הררי השדיים שלהן, או אפילו רק בפיתול כאילו אגבי של המותן, מוחקות אותי ואת כל הנסיונות שלי לפרפר פה קצת לאיזה כמה שנים טובות. הכי אני אוהבת אותן כמו שמיי-לינג היתה. רכה ונעימה ועדינה, לא גדולה ומשתלטת, רזה אבל לא גרומה, כזאת שהיופי שלה שקט ואיטי וצומח כאילו יותר פנימה מאשר החוצה, כזאת שהאצבעות והשפתיים וגבות העיניים שלה הן נכונות. אין לי מילה אחרת לזה. נכונות. רק לפעמים היתה חסרה לי בה קצת חוצפה, ממזריות, משהו מטיח, מתפרע קצת, לא יותר מדי אבל קצת. זה בדיוק מה שיש בחזזית הזאת של שמאי. אבל בה אין את הרוגע הזה והאיטיות הלירית הזאת, אין בה את העדינות והנכונות. לכן לא הייתי מסוגלת ממש להתאהב בה. רק ככה קצת להשתולל איתה אולי. אבל מייד רואים עליה שהיא לא אשה של נשים, ככה שאין אפילו טעם לנסות. הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו זה סיפור דפוק עם איזה סטרייטית, או עם איזה סטרייטית שמפנטזת פעם בשתי אוננויות על נשים, כמו שכולן פחות או יותר עושות, או עם איזה בִּי, לא עלינו. אני צריכה אהבה אמיתית. מישהי שתהיה אשכרה אשתי.

7. נשיוּת
שמאי ישב על מיטתה של מעדן-חלב והביט בה במבט משועמם בעוד היא מצבעת את ציפורניה. מין שמורת-טבע של נשיות קטנה ומגוחכת היא מטפחת לה, הרהר. כל מיני פּוּצי-מוּצי, כל מיני סממנים של "נשיוּת" אלק, וגם זה יוצא אצלה מוגזם, צבעוני ופרטני מדי, ולא במינון הנכון. כמו רפובליקת עולם-שלישי שמחליטה לאמץ לעצמה סממנים של מדינה תרבותית והכל יוצא מוחצן, מגוחך, בלי טעם ובלי מידה. קריקטורה של תרבות. קריקטורה של נשיוּת. ומה זה המכנסי טורקיז האלה, והנעליים האדומות, והתיק הוורוד הזה, היא נראית כמו רמזור מטורף. רק איזה ביטחון שקט, איזו אדנוּת בוטחת שמאפיינת נשיות אותנטית, איזו אינטגרציה מופלאה בין כל המערכות, איזו זרימה מתואמת שבה משתלבים אפילו גון הצללית עם מצב-הרוח, זווית הטיית המותן עם עוצמת העפעוף, תנועת העצלתיים של היד המכוונת אותו פנימה עם קצב ההישאבות של האירוניה הדקה אל תוך הריגוש הגואה, את כל זה אין לה. אז מה גורם לי לבוא אליה בכל פעם שנגזר עלי להגיע לירושלים? למה אני לא חוזר מייד לתל-אביב? אין לי מושג. אולי השיעמום.

8. על שפת הירקון
גרשון חלם חלום. בחלומו עמדו שבע נשים דקות בשר על שפת הירקון וליחכו עשב מת. על מי-האפסיים של הירקון צפו קרעי עיתונים ישנים, כתובים בשפה זרה, אולי גרמנית. על הקרעים הבחין גרשון בתמונות של נשים דשנות בבגדים תחתונים של סאטן, כמו תמונות הפורנו מראשית המאה שראה פעם ב'ספר העכוזים הגדול' ששמאי הביא מפאריז. התמונות היו ספוגות במי-האפסיים, והנשים הלכו והתרפשו, הלכו והיטשטשו. גרשון התחיל לרוץ על גדת הירקון לכיוון הים ואימץ את עיניו כדי להספיק לראות עוד מעט מן ההדר השוקע. בין הכותרות הבלתי-מובנות שהתנוססו מעל ראשי הנשים התבחנה לו אחת מוּכּרת מעט, אף שלא ידע מהיכן, בזו הלשון:
Ho, parot habashan...
לבסוף הגיעו הקרעים אל הים וטבעו בו. גרשון התיישב על החול ומירר בבכי. התחיל להחשיך. איש לא היה על החוף מלבדו. למרות זאת הופיע פתאום מוכר הארטיקים הזקן, אבל במקום לשיר את הפזמון הרגיל הוא שר משהו אחר:

נשׁים ארוחה מלאה,
נשׁים ארוחה מלאה,

ונעלם לתוך החושך המתעבה לאורך החוף, מתעלם מאורותיהם הדלוחים של בתי-המלון, אדיש להמולת בתי-הקפה והטיילת.

9. מי-אפסיים
שמאי אחז את מותניה הרחבים של מעדן-חלב וניסה לייצב אותה. היא התפתלה והשתוללה, מרעידה את משמניה ומטלטלת את שדיה שהיו שבים ומוטחים בפניו המכורכמות. מה היא זזה כל הזמן, רטן בינו לבינו, אפשר לחשוב מה כבר אני עושה לה, בסך הכל אני נע בתוכה במתינות וביישוב-הדעת. איך אפשר לעשות ככה סקס בכלל? מה זה עודפי האקסטזה האלה? מה, אני זז בתוכה בספּירלוֹת? אפשר לחשוב שיש לי שם שבע מהירויות. שתירגע קצת, שתיתן ליהנות, שתיתן להפיק ממפגש הגופות הזה את המעט שאפשר להפיק ממנו. אלוהים, מה היא בורחת כל הזמן, במקום לתת לי קונטרה היא זזה כל הזמן למעלה, איזה מין היגיון עקום זה, אף אחד לא לימד אותה אף פעם איך להתנהל במיטה, אוף, למי יש כוח לפתוח כאן קורס מבוא ליסודות הסקס, חשבתי שיש אלמנטים של ידע שנולדים איתם, שבאים בעיסקת-חבילה גנטית. אני צריך למצוא לי כבר איזו אשה בשלה, מיושבת בדעתה. מתי יימצאו לנו נשים גדולות ועצלניות שיטריפו את דעתנו בתנועה מיומנת ועצלה של פרק כף היד ושלוש אצבעות, בעוד שאר גופן הגדול מפורקד כגוף נקבת סוס-יאור במי-אפסיים חמימים? קיבינימט, שוב הוא ברח החוצה, נו, ומה עכשיו, תעזרי לי קצת, המעדן-חלב הזאת, חשבתי שאין אשה שלא נולדת עם כמה מיומנויות מינימליות כמו לשלוח את היד, ללכוד אותו כשהוא מחליק החוצה ולדחוק אותו בעדינות נחרצת חזרה פנימה, אבל היא רק פוערת מולי את הפה הגדול הזה שלה ואת העיניים הגדולות האלה שלה וממשיכה להיאנח כאילו שמשהו עוד קורה שם, מה, היא לא שמה לב שהוא בחוץ, מגשש דרכו להיכנס פנימה ונחבט בכל מיני משוכות וקירות ופתחים חסומים? היא מזכירה לי את האוהדים של הקבוצות כדורסל היווניות שממשיכים לשיר באותו קצב ובאותה עוצמה גם כשהקבוצה שלהם מפסידה וגם בזמן פסקי-זמן. או, הוא מצא את דרכו איכשהו פנימה, טוב, עכשיו אני אשכב על הגב ולא אכוון אותה ולא אזוז יותר ולא אכתיב שום קצב ולא אקבע עובדות בשטח. זה מפרך מדי. שתעשה מה שהיא רוצה.

אבל מרגע שהפסיק לזוז נפסק הכל. מעדן-חלב קפאה גם היא ותלתה בו מבט משתומם, מתנשמת עדיין ומצפה שיחדש את תנועתו. אנחנו כנראה לא מצליחים להגיע להתאמה מוצלחת במיטה, אמר בקול מאופק, אפילו לא כשמדובר בווריאציות פשוטות. אני פשוט לא מצליח להבין את המנגנון המוזר שמניע אותך. אז אולי תזוזי את לבד. אני לא אתערב. ככה אולי אני אצליח להבין לפי איזה היגיון את זזה. אתה מדבר על זה כאילו שאנחנו מקימים כאן פרויקט היי-טק, רשפה כנגדו מעדן-חלב ונזלה ממנו. רק שד אחד שלה נותר שרוע על חזו, נינוח, רכיכתי, אדיש לזעמה. לבסוף משכה גם אותו. מחשבותיו של שמאי נתפזרו והוא הדליק סיגריה והתיישב במיטה. מעדן-חלב עוד אמרה משהו על קור ועל רגשות מתים אבל הוא היה מוטרד מזמזום-יתוש ששרק באוזנו. קם, הדליק אור והתחיל לרדוף את היתוש בחדר, משליך עליו כריות ובגדים מתוך העירבוביה שסביב, איברו מרקד ומיטלטל, עד כי מעדן-חלב פסקה מנאום התוכחה שלה ואמרה בחיוך משתומם שכנראה כל הגברים הם מין ציידים שהציד הוא ההצדקה היחידה לקיומם. היתוש חמק ונעלם לו, ושמאי החזיר מבטו אל גופה המפורקד של מעדן-חלב. לפתע ניצת בו שוב משהו והוא זינק עליה וקבר ראשו בבטנה הרכה. ושוב התחילו הגופים להתערבל זה בזה, ושוב התחילה מעדן-חלב לזוז לכל הכיוונים, ושוב נאלץ שמאי לאחוז בה שלא תגלוש, שלא תפזר את איבריה, שלא תתלוש אותו ממקומו. תשומת-ליבה לא היתה נתונה לעניינים עדינים כאלה. כאילו אין לה עניין בתנועתו בתוכה, אלא היא קונה את סיפוקה מעצם טלטול משמניה להנה ולשם. אהין, אהער, ווֹס בְּרענט? הזדמזם בו משפט יידישאי. לוּ היתה רזה היו כבר כל עצמותיה מתפוקקות, אבל היא מרופדת כהלכה ולכן נראה כל הטלטול הזה כמחבצת-ענק שאגני גבינה ויוגורט נרקחים בה. לכך נצטרפו אנחותיה והמיותיה שהיו כקול סיעת-עגלות מבולבלות וטרופות-דעת המובלות לשחיטה. בתוך כל המהומה והתכונה הזו נדדו מחשבותיו של שמאי. דמות אחרת נצטיירה אט-אט בראשו, קוויה מצטללים וצוללים חליפות. גם בה היה משהו חלבי, אבל דק וענוג יותר, שקט וכמעט נחבא אל עצמו, ראשוני מאוד, כמו לא נוגע עדיין. הדמות הזו הפיחה בו חיים אף שעדיין לא ידע מי היא, ותנועותיו בתוך מעדן-חלב הפכו איטיות, חולמניות, אבל ממוקדות ומדויקות. מעדן-חלב כמו חשה בהבדל מבעד לתפזורת היטלטלויותיה, המיותיה ואנקותיה, ומשהו כעין אימה חדשה ניבט מעיניה הקרועות לרווחה ממילא. אבל שמאי ראה עיניים אחרות מול עיניו. מי זאת, הרהר שמאי, של מי העיניים האלה המצומצמות, כמעט סיניות, הפה הקטן, הלחיים העגלגלות, המבט הטוב, כמעט טוב מדי, ההבעה הניצנית, משהו שרק הנץ, ומה לי, שתמיד פינטזתי על נשים בשלות ודשנות עם ניצוץ של רוע בזווית העין אצל משהו ניצני כזה, ניצני, ניצני, אלוהים, אני מפנטז על כרוב- ניצנים, מי היה מאמין, אני כנראה במצב יותר קשה משחשבתי, השלב הבא זה כבר נימפות, מי היה מאמין, אלוהים, כרוב-ניצנים, והוא גמר מתוך תימהון גדול.

10. בוסר
לא יודעת מה קורה לי עם החברות של שמאי. כל אחת מהן עושה לי משהו, ואף אחת מהן היא לא מה שאני צריכה, הרהרה רויטל. טוב, בעצם זה לא מדויק. המעדן-חלב היא ממש לא הסוג שלי, יותר מדי רכה ונשפכת, אבל החזזית כמעט הצליחה להינעץ לי באיזה פינה של הליבידו המסוכסך שלי, ועכשיו הכרוב-ניצנים הזאת - אלוהים, מאיפה הוא מגרד את השמות האלה - היא ממש מהסוג הנערי, הכמעט בוסרי, כמו פרי שמצד אחד אסור עוד לקטוף אותו, שתחושת האחריות מצווה להסתכל ולהמתין שיבשיל, אבל מצד שני יש משהו בבוסריות הזאת שמטריף את כל הזבובונים שעפים בעירבוביה במוח. כמו שיש זבובוני ריקבון יש כנראה גם זבובוני בוסר. וחוץ מזה אני הרי יודעת שבזמן שאני אחכה בסבלנות יבוא מישהו אחר, פחות אחראי ומחושב, וסביר שגם גבר, וינגוס בה נגיסה גסה ונמהרת. כן, יש בה משהו, בחוסר הביטחון שלה שבדרכו הוא מלא חן, משהו שעוד לא הושחת, שעוד לא התקבע, משהו שיד אשה רחומה יכולה לגדל ולטפח, משהו שרק יד אשה רכה יכולה להוליך ולעצב בלי לפגוע, בלי לקרוע, בלי לבתק, והשיער הקלוש הזה, הקצוץ, הפנים החפות מאיפור, החיוך המהסס קצת, הרועד, תנועות הגוף העצבניות, הלא בטוחות, האופן שבו היא נושאת את גופה, ליתר דיוק האופן שבו היא לא יודעת איך לשאת את גופה - ממש אפשר לראות עליה את המעבר מהשלב שבו היא קיפצצה כילדה עליזה ומבולבלת לשלב שבו היא פתאום אמורה להיות אשה, רק שהיא לא ממש יודעת מה זה אומר ואיזו מין מטאמורפוזה היא אמורה לעבור. היא היתה בטח מעדיפה שיהיה כפתור שכתוב עליו "עדכן", שלוחצים עליו וכל מה שצריך לקרות קורה מעצמו, אבל אין כפתור כזה והיא תקועה עם כל הנשיות הזאת שמסביבה, ועם כל מה שצמח ממנה והתעגל ותופח בתוך האפודות והסוודרונים והג'ינסים שהיא לובשת. הרי אפשר לזהות כאן את הפוטנציאל הלסבי מקילומטרים, ואולי אם רק אושיט את ידי היא תתכנס לתוכה כמו עוּבּר שמחפש מקום חמים ועוטפני, אבל הרי אני יודעת שאני לא צריכה עכשיו איזה סיפור עם ילדה מגומגמת ומבולבלת שתקפצץ לי ללא לאות בתוך החיים שלי שגם ככה הם מפוזרים ומנוערים. אני צריכה אשה אמיתית, יציבה, מיושבת, נכונה, שתהיה עזר כנגדי. זה מה שאני צריכה. אז קצת אחריות וריסון עכשיו, רויטל, קצת אחריות וריסון.

11. שיהיה אולי קצת נעים לפעמים
מעדן-חלב בכתה. ישבה מול שמאי, ודמעותיה, גדולות ומעניינות למדי מבחינת התצורה שלהן, התגלגלו במורד פני הירח שלה. נראה לך שאני כאן הפגיעה והחלשה ואתה החזק והמחוספס, אמרה לשמאי בקול בוכים, אבל בעצם אתה כמו שלד, כמו גוף שהתייבש והתרוקן מכל הנוזלים ומכל החיוּת שבו, ומספיק שמישהו יקיש עליו בעדינות כדי שהוא יתפורר לאבק. משהו בך הורעל מבפנים ואחר-כך מת ואתה לא מסוגל לאהוב. אתה לא מבין אפילו את המשמעות של המילה אהבה.
את עושה את אותה טעות שכבר עשו לפנייך, העיר שמאי ביבושת.
אז אולי תאיר את עיני, ניסתה מעדן-חלב לשוות גוון מלגלג לקולה מבעד לדמעות, ללא הצלחה יתרה. את מסיקה מזה שאני לא אוהב אותך שאני לא מסוגל לאהוב בכלל. יש כאן כשל לוגי פשוט. תגיד לי מישהי אחת שאהבת פעם, הטיחה בו.
גם אם לא אהבתי אף פעם, זה לא אומר שאני לא מסוגל לאהוב, בדיוק כמו שזה שאיזה הוֹטֶנטוֹט בפּפּוּאה-גיניאה-החדשה לא ראה אף פעם את מוזיאון הסקס באמסטרדם לא אומר שמוזיאון הסקס לא קיים. שמאי, כל התרגילים האלה שלך בלוגיקה הם דוגמא מרהיבה למנגנוני ההגנה וההדחקה המשוכללים שלך בפעולה, והם רק מעידים שאני צודקת ושאם אתה עוד לא מת מבפנים אתה בשלבי גוויעה מתקדמים, אמרה מעדן-חלב בקול יציב יחסית. כעת כבר חדלה לבכות ומבטה הפך קשה, קשה ככל שעיניים גדולות הניבטות מתוך אגני חלב יכולות להפיק.
אז אני מניח שעכשיו אני לא אמור להישאר לישון כאן, נאנח שמאי.
לא, אתה לא.

לפני כן הלכו לאכול אצל אמא שלה. שמאי לא נתן לעצמו דין- וחשבון ברור כיצד הניח לעצמו להיגרר לדבר הזה, אבל ברגע שהציעה זאת היה רעב, ולא היה פנוי לחשוב באופן שקול. אמא שלה היתה אשה נחמדה למדי שהחיים לא ממש דרכו עליה, אבל בלמו אותה. הדבר ניכר גם בבישולה שהיה חוששני משהו. למנה ראשונה הוגש אספרגוס מקופסה עם רוטב אכיל למדי לצידו. שמאי משך בכתפיו, שאב אל בטנו את הגלילים המימיים והרופסים וחיכה לבאות. מזל שעלה על דעתי לקנות יין בדרך, הרהר כשראה את היין שכבר ניצב על השולחן. מלבד אמא שלה, שטרחה רוב הזמן במטבח, היו שם החבר של האמא, שהיה נוקשה ויבשושי ואמר המון דברים שהעולם היה ממשיך להתנהל באותה מידה גם אלמלא היו נאמרים, והאח של מעדן-חלב שנראה כמו קישוא שהתפתחותו נבלמה, ולכן הוסיף לצמוח לרוחב במקום לגובה, והוסיף נפח ורכיכוּת על מהותו הקישואית ממילא. הקישוא החרה- החזיק אחרי החבר של אמא שלה ודיבר ללא הפוגה, במין זחיחות תמוהה, כאילו שהוא חולש על העולם ממרומי קישואיותו, או ליתר דיוק ממרחביה. עוד לפני שהוגשה המנה העיקרית חש שמאי שהוא הולך ומתייגע. את עיקר תשומת-ליבו ריכז בכלבה, ששתיקתה הידידותית כמעט נגעה אל לבו. כשהחליק הקישוא את אחרון האספרגוסים אל לועו, הוגש צלי עם תפוחי-אדמה בתנור בלוויית ברוקולי מאודה. תפוחי-האדמה נעשו עם מין מחית-דלעת והיו כמעט מוצלחים. הצלי היה נוקשה ובלתי ידידותי בעליל, והרוטב שבו שחה היה אנמי ועגום. הברוקולי אודה יתר על המידה וכעת ביקש רק למות בכבוד. שמאי התמקד ביין שהביא ויצא מן הארוחה כשאוזניו מצלצלות מהמולת הקישוא והחבר של אמא שלה, ליבו מר ובטנו מהמה. כששאלה אותו מעדן-חלב, שמשום-מה החשיבה את אמה לבשלנית מעולה, איך היה, אמר שתפוחי-האדמה היו לא רעים. כשהוסיפה ושאלה על היתר, שאל אותה אם היא מכירה מסעדה סבירה באזור. כבר אז נעכר הערב למדי, והם הוסיפו חטא על פשע בכך שנכנסו למיטה. שם כבר התגלגל חוסר-ההתאמה הרגיל בתחושות ובציפיות. כמו תמיד היא ניסתה להפיק ממנו חום וקירבה, ואילו הוא רק רצה שיהיה אולי קצת נעים לפעמים. ואז הדמעות וכל שאר המלודרמה.

כשיצא בשתיים בלילה מביתה שבסימטאות מעל רחוב אגריפס, שאל את עצמו אם ימצא עכשיו משהו דומה למונית-שירות, או שיצטרך לחפש את אחד מאותם מקומות ירושלמיים מחופשים לפאבים כדי להעביר בו את השעות שנותרו עד הבוקר. אולי הגיע הזמן לקנות רכב שיהיה מסוגל לסחוב את העליות לירושלים, הרהר, או אולי בעצם עדיף פשוט להפסיק להגיע לירושלים רק בגלל שמשלמים לי כמה גרושים על העריכה הלשונית של הכתב-עת המטופש והמיותר הזה. רחוב אגריפס היה שומם ואפל ועכור וריק. שקט עצבני וטעון רבץ עליו. שמאי חש כאילו הוא פוסע בתוך עננה כבדה, דחוסה, רעילה.

12. שידוכים
תשמע, אמר שמאי, מעביר את קרע הפיתה בתנועה מעגלית על צלחת הטחינה הירוקה, אתה אולי לא תאמין, אבל יש לי מישהי להכיר לך.
רעש המכוניות מרחוב יפת סכסך את דבריו והתערבל בין קירות המסעדה הקטנה של אבו אל-עבד. מלבדם לא היה בה איש בשעת אחר-צהריים זו. בעל-הבית הגיח בחיוך מאחורי דלפקו והניח על שולחנם כרובית מטוגנת טבולה בלימון וסלט חצילים.
אשה? המהם גרשון בפה גדוש פוּל.
לא, משאית-דיזל, רטן שמאי, בטח שאשה. אתה בטח עוד זוכר מה זה, אלה היצורים האלה עם רגשות מורכבים וצורך באינטימיוּת ובלוטות-חלב וחלל בין הרגליים.
כן, בדיוק, היצורים האלה, נאק גרשון אל תוך הפול, מסיע רבע בצל אל תוך פיו.
זהו, אז יש יצור אחד כזה שקוראים לו חזזית.
מה קורה לך שמאי? עם איזה דברים אתה מסתובב? יש לך גם חברות שקוראים להן טחב? קיסוֹס? אכילֶיאה-אלף-העלה?
נראה לי שאתם ממש תפורים אחד על השנייה, שיקר שמאי במצח נחושה. היא צריכה מישהו להתעסק בו, לטפל בו, ויש לה אנרגיה בלתי-נדלית. ואתה הרי פרויקט לכל החיים. אולי אתה לא יודע את זה אבל אתה זקוק אנושות למישהי שתטפל בך.
באמת? היתמם גרשון. אני דווקא בסדר.
אתה בסדר כמו שלהודו יש את התוצר הגולמי לנפש הגבוה בעולם.
עזוב תוצר גולמי, תחשוב על הסטֵייט-אוֹף-מַיינד שלהם.
אה, אתה רוצה לומר שהסטייט-אוף-מיינד שלך בסדר?
הוא לא בסדר?
נראה לי שאין אצלך לא סטייט ולא מיינד, הטיח בו שמאי, אלא רק מין סמטוכה, משהו כמו המרק הבראשיתי שהיה לפני שהתחילו להיווצר כוכבים וכל זה.
המילה שאתה מחפש היא רביכה, העיר גרשון בשלווה, מציץ בשמאי כשזנב פלפל חריף מזדקר מפיו.

אז אתה רוצה להפגיש את הרביכה הזאת עם חזזית?
אני כבר רואה את ההזמנות לחתונה, טווה גרשון הרהור מבלי לשנות את הבעתו הרצינית: מאדאם חזזית ומר גרשון דוּבַּחְצִ'י מזמינים אתכם להשתתף בברית נישואיהם שתיערך אי"ה בנאות הדשא הנרקב שלגדות נהר הירקון, בנוכחות שמאי ושמאים אחרים.
טוב, אני אתן לה את הטלפון שלך, כי ממך הרי אי אפשר לצפות שתנקוט איזו יוזמה. מעבר לזחיחות אתה הרי פחדן לא קטן.
לחיי הזחיחות, הניף גרשון בעצלתיים את כוס הבירה שלו.
לחיי הזוגיוּת החדשה, גיחך שמאי.
ולחיי הפחדנות.
ולחיי חוסר-המעש.
ולחיי העצלנות, חבט גרשון את כוסו בכוסו של שמאי.
ולחיי החומוס, ולחיי הבירה, ולחיי החיים, ניסה שמאי להישמע אופטימי וקונסטרוקטיבי.
ולחיי הצביעות והאוֹטוֹסוּגֶסטיה, נחר גרשון.
ולחיי הסקס, ניסה שמאי להציל משהו.
ולחיי האוננות.
ולחיי האין-אונות, חייך שמאי אל תוך כוס הבירה המתרוקנת.
זהו, לחיי האין-אונות, ולחיי ההתאפקות, והוויתור, והכניעה בטרם קרב, והמוות עוד בחיים.

שמאי הניח את הכוס מידו. תגיד גרשון, אמר בקול כעוס, על מי אתה מנסה לעבוד? הרי כל מה שאתה רוצה זה לזיין ושמישהי סוף-סוף תשים לב אליך ותכניסך תחת כנפה. אותך ואת כל הבלגן הזה שהוא החיים שלך. שמישהי תפרוש עליך את תחתוני האוהל שלה ולא תיתן לך לצאת יותר לעולם. אז מה כל הזיוני-מוח על התאפקות וּויתור?
גרשון שתק. אז מתי היא תתקשר? שאל לבסוף.

 

שם הספר: מתחת לקו העונג
שם המחבר: חגי דגן

עורך: אלי הירש
מהדורה ראשונה, יוני 2001
מספר עמודים: 184
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
איור מאת אנגלמאיר
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 67 ₪
מסת"ב 965-7120-10-1
דאנאקוד: 497-1020


שתפו ספר זה עם החברים