חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מצורפים שלושה פרקים ראשונים



פרק ראשון

אחר-כך הוא ניסה לצמצם את זה למונחים מופשטים, תאונה בעולם של תאונות, התנגשות של כוחות מנוגדים - פגוש המכונית שלו והדמות השברירית הכפופה והמקרטעת של איש קטן וכהה עם מבט פראי בעיניים - אבל הוא לא כל-כך הצליח. זה לא היה נתון אקטוּארי בטבלה שנשכחה באיזושהי מגירה, זה לא היה אקראי ולא-אישי. זה קרה לו, לדילֵייני מוֹסבּאכֶר, מפּיניוֹן דרייב 32 בשכונת אָרוֹיוֹ בְּלָאנְקוֹ, הומאניסט ליברלי עם עבר של נהיגה ללא דופי ועם מכונית יפאנית שיש לה לוחיות זיהוי אישיות ושלא מכבר עשו לה ואקס, וזה זעזע אותו עד היסוד. בכל מקום הוא ראה את העיניים האלה המנוקדות בדם, את עווית הפה, את השיניים הרקובות ואת הקווצה המגוחכת של שיער אפור במברשת השחורה העבה של השפם - הן שרצו בחלומותיו, חדרו אל שעות עירותו כמו חלון אל מציאות אחרת. הוא ראה את הקורבן שלו על בולים בדואר, משתקף בלוחות הזכוכית החפים מאשמה של צמדי הדלתות הנסגרות בעדינות בבית-הספר היסודי של ג'וֹרדֶן, בוהה בו מתוך ה-omelette aux fines herbes שהזמין באֶמיליוֹ'ס בזנבו של הערב.

הכל קרה כל-כך מהר. רגע אחד הוא התפתל במעלה הקניון עם מושב אחורי מלא עיתונים, צנצנות מיונז ופחיות דיאט קולה למיחזור, לא חושב על כלום, ממש כלום, וברגע הבא המכונית עמדה עקום בשוליים בתוך מניפת אבק מתפוגגת. האיש בטח השתופף בשיחים כמו איזה חיית פרא, כמו כלב שוטה או חתול קוטל-ציפורים, וברגע האחרון זרק את עצמו לכביש בזינוק התאבדות מטורף. מבט מופתע, הבזק של שפם, הפה הקורס הנפער בצעקה אילמת, ואז הבלמים, החבטה, קרקוש המארימבּה של האבנים מתחת למכונית, ולבסוף האבק. המנוע כבה, מיזוג-האוויר נושב במלוא העוצמה, הרדיו מקשקש משהו על מיכסות ייבוא ומישרות לאמריקאים. האיש נעלם. דילייני פקח את עיניו והרפה את שיניו. התאונה כבר מאחוריו, רגע בהיסטוריה.

לבושתו של דילייני, מחשבתו הראשונה היתה על המכונית (היא נפגמה, נשרטה, נדפקה?), ואז על תעריפי הביטוח שלו. (מה זה יעשה להנחה שהוא מקבל כנהג זהיר?), ולבסוף, באיחור, על הקורבן. מי הוא? לאן הוא נעלם? האם הוא בסדר? פגוע? מדמם? גוסס? ידיו של דילייני רעדו על ההגה. אוטומטית הוא שלח יד למפתח והשתיק את הרדיו. ואז, חגור ושטוף אדרנלין, היכתה בו ממשותו של מה שקרה: הוא פצע, אולי הרג, בן-אדם. אלוהים יודע שזאת לא אשמתו - האיש ללא ספק מטורף, מופרע, מתאבד, שום חבר מושבעים לא ירשיע אותו - אבל זה קרה, איך שלא מסתכלים על זה. בלב הולם החליק מתחת לחגורת הבטיחות, פתח בזהירות את הדלת ויצא בהיסוס אל הרצועה הצרובה של אבן חשופה ואשפה שהיוותה את שולי הדרך.

בו ברגע, לפני שהספיק אפילו להסדיר את נשימתו, נדחף אחורה מההדף של שורת מכוניות שנעה מהר במעלה הקֶניון, פגוש צמוד לפגוש, כמו איזו רכבת זדונית מתנחשלת. הוא נצמד לדופן מכוניתו בעוד השמש לופתת את ראשו בנֶלסוֹן כפול והאוויר הלא ממוזג מתרומם מהאספלט כמו אגרוף בפרצוף, כמו נוֹק-אאוּט. עוד שתי מכוניות צלפו על פניו. הוא היה מטושטש. הוא הזיע. לא ממש הצליח לשלוט בידיו. "קרתה לי תאונה," אמר לעצמו, חוזר על זה שוב ושוב כמו מנטרה, "קרתה לי תאונה."

אבל איפה היה הקורבן? נזרק לגמרי הצידה, זה מה שקרה? דילייני הביט מסביב אין-אונים. מכוניות ירדו בקניון, מבהיקות באור; מכוניות עלו בו; מכוניות פנו אל מחסן העצים מאה מטרים למעלה מימין ואל הרחוב הצדדי שמאחוריו, חולפות ביבבה על פניו כאילו אינו קיים. בזה אחר זה צצו מולו פרצופיהם של הנהגים, מעורפלים ומטושטשים מאחורי שריון שמשות הרכב הכהות שלהם. שום ראש לא הופנה. איש לא עצר.

הוא הלך קודם כל מסביב לחזית המכונית, ובחן את השיחים האילמים האטומים שלאורך הכביש - שיחי קיאנוֹתוּס - בחיפוש אחרי סימן כלשהו למה שקרה. ואז פנה אל המכונית. כיסוי הפלסטיק שמעל לפנס הימני היה סדוק ותושבת פנס האיתות יצאה מהמקום, אבל חוץ מזה המכונית כנראה לא ניזוקה. הוא שלח מבט מודאג לעבר השיחים, ואז עשה את דרכו מימין למכונית אל אחוריה, מצפה לגרוע מכל, לבשר המדמם ולעצם המרוסקת, משוכנע שהאיש לכוד מתחת למכונית. הוא התכופף, כפות ידיים פשוקות, ברך אחת בעפר, והכריח את עצמו להסתכל. קרשצ'נדו ואז הפוגה: אין שם כלום חוץ מאבק ועוד אבק. לוחית הרישוי - 'צליין' - שיקפה את אור השמש שעה שהזדקף ומחה את החול החצצי מכפות ידיו, והוא הסתכל שוב אל השיחים. "הלו!" קרא פתאום מעל לשאון המכוניות שהבזיקו על פניו בשני הכיוונים. "יש שם מישהו? אתה בסדר?"

הוא הסתובב לאט פעם, פעמיים, כאילו שכח משהו - צרור מפתחות, משקפיו, הארנק שלו - ואז הקיף שוב את המכונית. איך יכול להיות שאיש לא ראה מה קרה? איך יכול להיות שאיש לא עצר לעזור, להיות עד, ללטוש עיניים, לשרוק בוז - משהו? לפחות מאה איש עברו בחמש הדקות האחרונות, אבל גם אילו תעה במדבר הצבוּע הגדול לא היה חש עצמו בודד יותר. הוא הביט הצידה, במעלה הכביש, אל העיקול שליד מחסן העצים ואל המכולת שמאחוריו, וראה את דמותו המרוחקת של גבר שנכנס אל תוך מכונית חונה, האור האכזרי והחם מתפוצץ סביבו. ואז, בהחניקו את הדחף לברוח, לגרור את עצמו אל מושב הנהג ולקרוע את הכביש, להפקיר את האידיוט לגורלו ולהכחיש את הכל - את התאריך, את השעה, את המקום, את זהותו שלו ואת השמש בשמים - פנה דילייני שוב אל השיחים. "הלו?" קרא שוב. שום דבר. המכוניות שעטו על פניו. השמש היכתה על כתפיו, צווארו, עורפו.

משמאל, מעבר לכביש, היתה חומת סלע; מימין, הקניון צנח אל רצפת אבן החול החלודה של נחל טוֹפַּנְגָה, עשרות מטרים מתחתיו. דילייני לא ראה דבר מלבד שיחים וצמרות עצים, אבל עכשיו ידע איפה נמצא האיש שלו - שם למטה, למטה בין שיחי האלון והמנזָניטה. התרכובת הסינתטית העשירה של פגוש האַקוּרָה העיפה את הגוש מעורר הרחמים הזה של עצם וסחוס אל מעבר לשפת הקניון כמו כדור פינג-פונג שנורה מתותח, ואיזה סיכוי יש אז להישאר בחיים? הוא הרגיש פתאום בחילה, מוחו דחוס בתמונות טלוויזיה - יריות, דקירות, תאונות דרכים, תצוגה אינסופית של קורבנות המוגשת חדשות לבקרים - ומשהו חם ומר עלה בגרונו. למה הוא? למה זה קרה דווקא לו?

הוא עמד להרים ידיים ולרוץ למחסן העצים לקרוא לעזרה, למשטרה, לאמבולנס - הם יידעו מה לעשות - כשנצנוץ של אור לכד את מבטו מבעד לרעלת העלים. הוא כשל קדימה בעיוורון, בטיפשות, כמו דג אל הפיתיון - הוא רצה לעשות את הדבר הנכון, לעזור, הוא באמת רצה. אבל כמעט באותה מהירות עצר את עצמו. הנצנוץ לא היה מה שציפה למצוא - לא מטבע או צלב, לא אבזם חגורה, שרשרת מפתחות, מדליון או מגף עם חרטום פלדה שנתלש מרגלו של הקורבן - אלא סתם עגלת קניות מחוטטת חלודה מוסתרת בשיחים ליד שביל חתחתים שירד תלול בצד הגיבעה ונעלם מתעקל בזווית ישרה פחות משבעה מטרים משם.

דילייני קרא שוב. קירב את כף-ידו לפיו וצעק. ואז התיישר, דרוך פתאום, חתולי ועירני. מטר שבעים ושלושה ושבעים וחמישה קילוגרם, הוא היה מוצק, רחב כתפיים וכפוף גו מטבעו, ונראה משום כך כאילו הוא עומד בכל רגע ליפול על פניו, אבל הוא היה בכושר טוב ומוכן לכל. הוודאות הפתאומית שהכל היה מבוים היא שהקפיצה אותו - הוא קרא על דברים כאלה במוסף המקומי, כנופיות שביימו תאונות ואז התנפלו על הנהג התמים, שומר החוק, הצייתן והמבוטח ביטוח מלא... אבל אם כך איפה הכנופיה? במורד השביל? אורבת מאחורי העיקול ומחכה שיעשה את הצעד הגורלי הראשון משולי הכביש אל מחוץ לטווח הראייה של העוברים ושבים?

הוא יכול היה להמשיך ולהעלות השערות כל אחר הצהריים, והקורבן הנעלם היה הופך לפרק בסידרה 'תעלומות לא פתורות' או בערוץ סרטי החובבים, אלמלא שם לב למלמול קלוש שעלה מגוש צמחים ממש לימינו. אבל זה היה יותר ממלמול - זה היה חרחור עמוק ומיוסר שגרם לגרונו שלו להשתנק, ביטוי לחוויה הפרימיטיבית והבסיסית ביותר המוכרת לנו: כאב. מבטו של דילייני קפץ מעגלת הקניות אל השביל וממנו אל השיח שלימינו, ושם הוא היה, האיש עם העיניים הזרועות אדום והשפם המאפיר, ההרפתקן, המתאבד, הליצן על הקפיץ שנתקע בפגוש שלו והרס לו את אחר-הצהריים. האיש שכב על גבו, איבריו מידלדלים, פרקיו רפויים כמו בובה שהושלכה לפינה על-ידי ילדה רודנית. פס של דם עבה כאצבע דלף מזווית פיו, ודילייני לא זכר שראה מימיו משהו בהיר כל-כך. שתי עיניים, קהות מכאב, ננעלו עליו כמו זוג לסתות.

"אתה... אתה בסדר?" דילייני שמע את עצמו שואל.
האיש התכווץ בכאב, ניסה להזיז את ראשו. דילייני ראה עכשיו שהצד השמאלי של פני האיש - הצד הרחוק ממנו - מדמם, מכורסם ומרוט כמו חתיכת בשר שקרעו ממנה את העור. ואז הבחין בזרועו השמאלית של האיש, השרוול קרוע והעור שמתחתיו זרוע דם ולכלוך ורקב עלים, וביד החלקה מדם שמצמידה אל חזהו שקית נייר מרוקנת מאוויר. רסיסי זכוכית חתכו בנייר כמו טפרים, וגזוז תפוזים הספיג את חולצת החאקי של האיש; אריזת פלסטיק, שדרכה הצליח דילייני להבחין בערימת טורטיות (קוֹמוֹ אֶצ'אס אַ מאנוֹ), נדבקה למפשעתו של האיש כאילו הוצמדה אליה.

"אפשר לעזור לך?" דילייני נשם, עושה תנועות מיותרות, תוהה אם לשלוח יד אל האיש או לא - האם צריך להזיז אותו? האם אפשר? "כלומר, אני מצטער, אני - למה התפרצת ככה? מה נכנס בך? לא ראית אותי?"

זבובים ריחפו באוויר. הקניון נפרש מולם, לוחות אבן מזדקרים ודרדרות סלע מתפורר, אור וצל נלחמים זה בזה. האיש ניסה להתעשת. הוא זרק את רגליו קדימה כמו חרק משופד על לוח, ואז נראה היה שעיניו מתחדדות, והוא גנח והתאמץ והצליח לשבת. הוא אמר משהו בשפה זרה, גרגור ורשרוש בגרון, ודילייני לא ידע מה לעשות.

זאת לא היתה צרפתית, זה בטוח. וגם לא נורבגית. לארצות-הברית אין גבול בן שלושת אלפי קילומטרים עם צרפת - וגם לא עם נורבגיה. האיש היה מקסיקני, היספני, זה מה שהוא היה, והוא דיבר ספרדית, שפת רעם תופים חם ומוטרף שארבע שנות צרפתית בתיכון לא הכשירו את דילייני להבין בה הרבה. "Docteur?" ניסה.

פניו של האיש היו אטומות. דם נזל בהתמדה מזווית פיו, מוסווה על-ידי השפם. הוא לא היה צעיר כמו שדילייני חשב בתחילה, וגם לא רזה - החולצה היתה מתוחה על כתפיו והתעבות ניכרה סביב מותניו, בדיוק מעל לחבילת הטורטיות. גם שערו היה אפור. האיש עיווה את פניו ושאף אוויר, מגלה שורה של שיניים עקומות כמו יתדות בגדר רקובה. "נוֹ קְייֶרוֹ אוּן מאטאסאנוֹס," נהם, מתכווץ מכאב שעה שכשל על רגליו בתוך טורנדו של זרדים, אבק וירוקת מעוכה, "נוֹ לוֹ נֶסֶסיטוֹ."

במשך רגע ארוך הם עמדו שם, בוחנים זה את זה, פושע שלא מדעת וקורבן שלא מדעת, ואז שמט האיש מידו את השקית המיותרת בצלצול של זכוכית שבורה. היא נחה לרגליו בעפר ושניהם בהו בה, קפואים בזמן, עד שהוא הושיט את ידו, בפיזור דעת, לאסוף את הטורטיות, שהיו עדיין מהודקות למפשעת מכנסיו. הוא ניער את עצמו כמו כלב היוצא מאמבטיה, וכשאחז בטורטיות בידו הלא פגועה התכופף קדימה סחרחר וירק ליחת דם אל החול.

דילייני הרגיש הקלה מציפה אותו - האיש לא עומד למות, לא עומד לתבוע אותו, הוא בסדר וזה נגמר. "יש משהו שאני יכול לעשות בשבילך?" שאל, נדיבות ממלאת את ליבו. "כלומר, להסיע אותך לאנשהו או משהו כזה?" דילייני הצביע אל המכונית. הוא הרים את ידיו אל פניו ועשה פנטומימה של נהיגה.
"Dans la voiture?"
האיש ירק שוב. הצד השמאלי של פניו הבהיק באור השמש האכזרי, מכוער ורטוב מנוזלים, גרגרי חול, פיסות עור וצמחייה מעוכה. הוא הביט בדילייני כאילו היה מטורף שברח מבית-משוגעים. "לעשששות?" הדהד. דילייני חיכך את כפות רגליו באדמה. החום התחיל להשפיע עליו. הוא דחף את משקפיו חזרה במעלה אפו. הוא עשה עוד ניסיון: "אתה יודע - עזרה - אני יכול לעזור לך?"
ואז האיש חייך, או ניסה לחייך. קרום של דם נדבק לשיניו המחודדות והוא הסיר אותו בלשונו. "כסף?" לחש, ומולל באצבעות ידו הפנויה.
"כסף," חזר דילייני, "אוקיי, כן, כסף," והוא שלח יד לארנקו בעוד השמש קודחת בקניון והמכוניות עוברות, ועיט, גבוה מעליהם, רוכב על האוויר החם שעלה מהאדמה. דילייני לא זכר את עצמו חוזר למכונית אבל איכשהו מצא את עצמו נוהג, בולם ומאיץ, בעקבות צמד אורות אחוריים במעלה הקניון, עטוף שוב באריזה הבלתי-חדירה של מכוניתו. הוא נסע בעירפול חושים, כמעט לא מודע למזגן הנושב בפניו, אפוף כל-כך במחשבותיו עד שהמשיך לנסוע עוד חמישה בלוקים אחרי מרכז המיחזור לפני שהבחין בטעותו, ואז, אחרי שעשה סיבוב פרסה מפוקפק דרך שני נתיבים של תנועה נגדית, שכח את עצמו שוב ועבר את המקום בכיוון ההפוך. זה נגמר. כסף החליף ידיים, לא היו עדים, והאיש נעלם, יצא מחייו לעולם. ועם זאת, כמה שלא ניסה, דילייני לא הצליח להתנער מדמותו. הוא נתן לאיש עשרים דולר - דומה שזה המינימום שהיה יכול לעשות - והאיש תחב את השטר במהירות לכיס מכנסיו הזולים והמוכתמים, שאף אוויר ופנה לדרכו בלי להניד ראש או לעשות סימן של תודה. מן הסתם היה בהלם, כמובן. דילייני לא היה רופא, אבל האיש נראה די המום - והפרצוף שלו הרוס, הרוס לגמרי. בזמן שרכן קדימה לתת את השטר, דילייני הסתכל, מהופנט, בזבוב שהתעופף מהבשר המשופשף לאורך קו הלסת של האיש ובזבוב אחר, שמן ושחור, שהתיישב שם במקומו. באותו רגע השתנו הפנים הזרות שמולו, נתחסמו באור הבוהק חסר הרחמים, פנים כמו טריז קר וקשה, רופף להפתיע בתוך העור בגון נחושת, עצם הלחי השמאלית נפוחה ועקומה - האם היא נפגעה? נשברה? או שככה היתה אמורה להיראות? לפני שדילייני הצליח להחליט האיש פנה משם פתאום, צולע במורד השביל בפסיעות מוגזמות שהיו נראות מגוחכות בנסיבות אחרות - בדעתו של דילייני לא עלתה אלא דמותו של צ'רלי צ'פלין המתרחק מאיזו פגיעה מדומה - ואז נעלם מסביב לעיקול, ואחר-הצהריים נמשך הלאה כמו בד ממורטט של רגעים משומשים ושאולים.

קודר, ידיו עדיין משקשקות, פרק דילייני את הפחיות, הצנצנות והבקבוקים שלו - ירוקים, חומים ושקופים, כולם מופרדים בקפידה - אל הפחים המתאימים, ואז הסיע את מכוניתו אל המאזניים התעשייתיים הגדולים לפני המשרד של מרכז המיחזור כדי לשקול אותה, יחד עם העיתונים. בזמן שהאשה מאחורי החלון הכינה את הקבלה שלו, מצא את עצמו חושב על האיש הפצוע, האם עצם הלסת שלו תתאחה כראוי, אם אומנם היא שבורה - הרי אי אפשר לשים אותה בגבס, נכון? ולאן הוא יילך להתקלח ולחטא את הפצעים שלו? בנחל? בתחנת הדלק?

זה היה טירוף לסרב ככה לקבל טיפול, פשוט טירוף. אבל הוא סירב. זאת אומרת שהוא לא חוקי - אם תלך לרופא, יגרשו אותך. היה בזה ייאוש, תהום של עצב שהוציא את דילייני מעצמו לרגע ארוך, והוא פשוט עמד שם לפני המשרד, הקבלה בידו, בוהה בחלל. הוא ניסה לדמיין את חייו של האיש - החדר המחניק, שקית התפוזים המרקיבים בפינת הרחוב, האת והמעדר ומחית השעועית הקרה מקופסת השימורים בארבעים ותשעה סנט. טורטיות לא מהמקרר. גזוז תפוזים. מוסיקת האוּמפּאפּה הזאת, עם האקורדיונים והרמוניקות הפח. אבל מה הוא עשה בטוֹפּנגה באחת וחצי בצהריים, באמצע שום מקום? הפסקת אוכל? ואז פתאום הוא תפס, וההבנה היכתה בו כהלם: עגלת הקניות, הטורטיות, השביל הרמוס - הוא התנחל שם למטה, זה מה שהוא עשה שם. מתנחל. חי. מתגורר. הופך את העצים והשיחים והסביבה הטבעית בשמורת טופנגה למגוריו הפרטיים. מחרבן בשיחי החורש, זורק את הזבל שלו מאחורי הסלעים, מזהם את הנחל ומקלקל אותו לשאר האנשים. זה רכוש המדינה שם למטה, מוגן מפני הקבלנים והדחפורים שלהם ומיועד לשימוש הציבור, למען הטבע, לא למען איזה גטו פתוח. ומה עם הסכנה של שריפה? הקניון היה קופסת גפרורים בעונה הזאת, כולם יודעים את זה. דילייני הרגיש את האשמה שלו הופכת לכעס, לזעם.
אלוהים, כמה שהוא שונא את הדברים האלה - האשפה לבדה היתה יכולה להוציא אותו מהכלים. כמה פעמים ירד בשביל זה או אחר עם קבוצה של מתנדבים, עם המגרפות והאתים ושקי הניילון השחורים? וכמה פעמים חזר, לפעמים כעבור ימים ספורים בלבד, ומצא שהמקום כולו שוב מזוהם? לא היה שביל בהרי סנטה מוֹניקה שלא היו בו פחיות בירה מעוכות, מרבד של שברי זכוכית, עטיפות ממתקים, בדלי סיגריות, ואנשים כמו המקסיקני הזה, או מה שהוא לא יהיה, הם האחראים לזה, אנשים חסרי התחשבות, אנשים טיפשים, אנשים שרצו להפוך את כל העולם למזבלה, לטיחוּאנה קטנה... דילייני רתח מזעם, התכוון כבר לכתוב לנציג הקונגרס שלו, לשריף, לעשות כל דבר - אבל אז עצר בעצמו. אולי הוא ממהר להסיק מסקנות. מי יודע מי האיש הזה או מה הוא עושה? זה שהוא מדבר ספרדית עוד לא הופך אותו לפושע. אולי הוא טייל, צַפָּר, דייג; אולי הוא איזה חוקר טבע שבא מעבר לגבול, מהדרום, לחקור את כחול הפלומה או את גדרון הקניון...
כן, בטח. ודילייני הוא מלך סיאם.

כשחזר לעצמו, ראה שהצליח להיכנס חזרה למכונית, לעבור את מיכלי הזכוכית והאלומיניום ולהיכנס אל תוך המחסן העצום המלוכלך על הררי הקרטון והנייר שלו והגברים הכהים והנמרצים שחפרו במרבצים של חדשות האתמול - גברים, הוא ראה בהלם של הכרה, שהיו דומים בדיוק לבובת הקפיץ על כביש הקניון, עד לבורות התאומים של עיניהם ולמשיחות השפם השחורות והקשוחות שלהם. הם אפילו לבשו אותן חולצות עבודה מחאקי ומכנסיים דמויי שק. הוא גר בלוס אנג'לס כבר שנתיים ולא ממש חשב על זה קודם, אבל הם היו בכל מקום, הגברים האלה, נוכחים תמיד, עוסקים חרישית בענייניהם, בין אם זה שטיפת הרצפות במקדונלד'ס, ובין אם זה פינוי פחי-אשפה בסימטה שמאחורי אֶמיליו'ס או פסיעה תכליתית מאחורי המגרפות ושואבי העשב שסרקו את המדשאות המטופחות של ארויו בלאנקו פעמיים בשבוע. מאיפה הם באו? מה הם רוצים? ולמה הם מוכרחים להיזרק מתחת לגלגלי המכונית שלו? הוא פתח את הדלת האחורית והעביר את ערימת הניירות הקשורה בחוזקה מהמכונית לערימה הקרובה ביותר, ואז חתכה שריקה חדה וקטועה את שאון המכונות, כיבתה מנועים, וטרקה דלתות ותאי-מטען. דילייני הביט למעלה. מלגזה עצרה לידו והאיש שנהג בה, תווי פניו מוסתרים על-ידי המצחייה של כובעו הצהוב הקשיח, נופף לו בידו. האיש אמר משהו שדילייני לא ממש הצליח לשמוע. "מה?" הוא צעק מעל לרעש המקום.

רוח חמה נשבה מבעד לדלתות המחסן, מעיפה אבק. פירסומות ומוספים התעופפו באוויר, 'פּארייד', 'הולידיי', 'עשרה מקומות מִפלט לסוף השבוע'. מנועים הודממו, אנשים צעקו, מלגזות צפצפו וגמגמו. האיש הביט בו ממקום מושבו, זרועות המלגזה, מבהיקות ומלוטשות מעבודה, כפופות מעומס דברי הדפוס, כאילו לא התאימו לתפקידן, כאילו גם למתכת ולפלדה לא היתה ברירה אלא לכרוע תחת נטל החדשות.

"פּוֹנלוֹס אַיָה," אמר והצביע אל הפינה המרוחקת של המבנה.
דילייני בהה בו, ידיו עמוסות נייר. "מה?" האיש חזר על דבריו.
לרגע ארוך האיש פשוט ישב שם, והסתכל בו. עוד מכונית נכנסה. יונה צללה מקורות הגג ודילייני ראה שהיו שם עשרות יונים, לכודות מתחת לגג הנטוי בגובה שתי קומות. האיש בכובע הקשיח התכופף קדימה וירק בזהירות על המדרכה. ואז פתאום, ללא אזהרה, המלגזה ניתרה אחורה ונעלמה בין מרבצי הפסולת המודפסת.

"אז במה פגעת - איל, קוֹיוֹט?"
דילייני היה באולם התצוגה של סוכנות האקוּרה, בניין בצורת קופסה גדולה מכוערת שתמיד שנא - הוא לא התמזג עם הגבעות שמסביב, אפילו לא קצת, בכלל לא - אבל איכשהו, היום, הוא מצא בו נחמה מוזרה. כשהתקרב אליו עם הפנס הסדוק ותושבת האיתות המעוקמת, ראה בו מבצר של המוּכּר והמסודר, מקום שדיונים מתנהלים בו כפי שהם צריכים להתנהל, בכיסאות גבוהי משענת, עם פנקסי צ'קים וחוזים ומאזנים. היו שם שולחנות, מכשירי טלפון, האוויר היה קריר, הרצפות ממורקות למשעי. והמכוניות עצמן, קשות וחסינות, חדשות כל-כך שלא נדף מהן דבר מלבד ריח של שעווה, גומי ופלסטיק, היו ישויות מרפאות, ממוקמות כמו רהיטים כבדים ברחבי החדר דמוי המערה. הוא ישב על קצה השולחן של קֶני גריסוֹם, וקני גריסום, הילד הנלהב בן השלושים וחמש עם פני הירח שמכר לו את המכונית, ניסה להיראות מודאג.

דילייני משך בכתפיו, שולח יד אל הטלפון. "כלב, אני חושב. אולי זאב, אבל קצת גדול מדי בשביל זאב. זה בטח היה כלב. בטוח. כן. כלב."

למה הוא משקר? למה הוא חושב כל הזמן על סרטים בשחור לבן, אנשים בכובעים מקומטים הרוכנים קדימה כדי להדליק סיגריה, נהג פגע-וברח שנתפס בגלל כמה פירורי צבע - או פנס סדוק? משום שהוא מחפה על עצמו, זה למה. משום שהוא פשוט השאיר את הבן-זונה המסכן הזה בצד הדרך, נטש אותו, ומשום שהוא שמח, רווח לו כשקנה אותו בכופר של עשרים דולר. ואיך זה התיישב עם העקרונות הליברליים- הומאניים שלו?

"אני דרסתי פעם כלב," המשיך קני גריסום. "כשגרתי באריזונה? זה היה משהו גדול ושעיר ואפור, כלב רועים, אני חושב. היה לי אז טנדר, פורד של חצי טון, וחברה שלי היתה איתי. בכלל לא ראיתי אותו - רגע אחד אני משייט לי בנחת, ואחרי רגע החברה שלי עם דמעות בעיניים ומשהו שנראה כמו שטיח ישן מונח באמצע הכביש מאחורי. אז אני נוסע אחורה והכלב קם, אבל יש לו רק שלוש רגליים ואני חושב איזה חרא, העפתי לו את הרגל, אבל אז קים יוצאת ואנחנו מסתכלים פה שם, ואין בכלל דם, רק גדם."

הפרצוף שלו זז כל הזמן, כאילו משהו שנלכד מתחת לעור מנסה לצאת החוצה. "ליצור הדפוק הזה היו רק שלוש רגליים," הוא צעק פתאום, "פלא שהוא לא הצליח לברוח?" הצחוק שלו הדהד בחללים הנרחבים הפעורים של החדר, צחוק של איש מכירות, חד מדי בקצוות ומרוצה מעצמו. ואז שבו פניו אל ההווה, מפוכחות פתאום, שלוות מסביב לזיפים החומים בהירים של שפמו. "אבל זה הרגשה מחורבנת, אני יודע," העיר במעין יוֹדְל. "ואל תדאג, אנחנו נביא לך את המכונית תיכף, כמו חדשה. תרגיש חופשי להשתמש בטלפון."

דילייני רק הנהן. הוא חייג לקַיירָה בעבודה ושמע את השיחה מועברת לשלוחה.
"הלו?" קולה היה ברור, מודגש, קשוב אליו.
"זה אני, מותק."
"מה קרה? זה ג'וֹרדֶן? קרה משהו לג'ורדן?"
דילייני נשם עמוק. פתאום הרגיש פגוע, מנוצל, מוכן לתת לכל להישפך ממנו. "היתה לי תאונה."
עכשיו זה היה התור שלה - שאיפת האוויר השורקנית, הקול הגווע בגרונה. "ג'ורדן נפצע, נכון? ספר לי, ספר לי את הכי נורא. מהר! אני לא יכולה לסבול את זה!"
"אף אחד לא נפצע, מותק, כולם בסדר. עוד לא נסעתי לקחת אותו בכלל."
דממה משותקת, אסימונים נופלים, סינאפּסוֹת מהבהבות. "אתה בסדר? איפה אתה?"
"אצל סוכן האקורה. אני מתקן את הפנס הקדמי." הוא הרים את מבטו, הנמיך את קולו, קני גריסום לא היה בסביבה: "פגעתי במישהו."
"פגעת במישהו?" זיק של כעס נשמע בקולה. "על מה אתה מדבר?"
"מקסיקני. לפחות אני חושב שהוא מקסיקני. בכביש הקניון. הייתי בדרך למרכז המיחזור."
"אלוהים אדירים. דיברת עם ג'ק?"

ג'ק היה ג'ק גַ'רְדַיין, החבר, השכן, היועץ והעורך-דין שלהם, שהיה גם נשיא איגוד בעלי הנכסים של נאות ארויו בלאנקו. "לא" - נאנח דילייני - "הרגע הגעתי ורציתי לספר לך, להגיד לך -"

"מה עובר לך בראש? יצאת מדעתך? יש לך בכלל מושג מה עורך-דין מהרמאים האלה שמתעסקים בתביעות נזיקין מוכן לעשות בשביל לשים יד על דבר כזה? פגעת במישהו? הוא נפצע? לקחת אותו לבית-חולים? הודעת לביטוח?"

דילייני ניסה לעכל את הדברים. היא היתה מהירה להתרגש, קַיירָה, להתפוצץ, המעגלים שלה כל-כך טעונים שסכנת עומס יתר ארבה לה תמיד, גם כשישנה. בחייה לא היו קיימים נושאים שוליים. "לא, תקשיבי, קיירה: הבחור בסדר. כלומר, הוא רק... נשרט קצת, זה הכל. הוא נעלם, הלך. נתתי לו עשרים דולר."
"עשרים - ?"
ואז, לפני שהמילים הספיקו להפוך לאפר בפיו, זה נפלט החוצה: "אמרתי לך - זה היה מקסיקני."



פרק שני

כבר היו לו כאבי ראש - כל חייו היו כאב ראש, כל הפִּינצֶ'ה וִידָה המסריחים והמיותרים שלו - אבל אף פעם לא ככה. כאילו שפצצה התפוצצה בתוך ראשו, כמו הפצצות האטומיות הגדולות האלה שהפילו על היפאנים, העננים השחורים המתאבכים נדחפים ונדחקים בתוך הגולגולת שלו, אין לאן ללכת, אין הפוגה, עוד ועוד ועוד. אבל זה לא היה הכל - הכאב פעם גם בבטנו, והוא היה מוכרח לרדת על ברכיו ולהקיא בשיחים לפני שעבר את מחצית הדרך לאוהל שבנקיק. הוא הרגיש את ארוחת הבוקר עולה לו בגרון - שתי ביצים קשות, חצי ספל מהשתן המחומם החלש הזה שנקרא כאן קפה וטוֹרטייה ששרף בטעות על מקל מעל המדורה - את כולה, כל גוש וגרגר, ואז הקיא שוב. קיבתו התהפכה עד שהיה יכול לטעום את מיצי המרה שבגרונו, אבל הוא לא יכול היה לזוז, הלחץ הזה שאין לעמוד בפניו נלחם לעשות חור באוזניו, והוא כרע שם במשך מה שנראה לו שעות, מהופנט על-ידי חוט יחיד של רוק המידלדל עד אין קץ משפתיו.

כשקם שוב על רגליו, הכל כבר השתנה. הצללים זינקו במעלה הערוץ, השמש היתה לכודה בעצים ואל העיט הבלתי-נלאה הצטרפו שניים נוספים. "כן, בטח, בואו תקחו אותי," מלמל, יורק ומתכווץ מכאב בו-זמנית. "זה כל מה שאני - פגר בלוי, גוש בשר מהלך." אבל ישו שבשמים, כמה שזה כואב! הוא הרים יד לצד פניו והבשר היה כולו נוקשה ומכוסה קרום, כאילו מיסמרו לוח עץ ישן אל ראשו. מה קרה לו? הוא חצה את הכביש, בדרכו חזרה מהמכולת אחרי שמרכז התעסוקה נסגר - המכולת הרחוקה, הזולה יותר, ומה זה משנה אם היא בצד השני של הכביש? הזקן הזה בקופה - פַּאיסאנוֹ הוא קרא לעצמו, מאיטליה - הוא לא הסתכל עליך כאילו שאתה זבל, כאילו שאתה מתכוון לגנוב, כאילו שאתה לא יכול להרחיק את הידיים שלך מהאריזות המבריקות של זה וזה, בקר מיובש ונאצ'וֹס ושמפו, סוללות קטנות, אפורות-שחורות, באריזת פלסטיק. הוא קנה אורנג'דה, נֶהי, וחבילת טורטיות בשביל לאכול עם שעועית הפּינטוֹ שנדבקה לתחתית הסיר... ואז מה? אז הוא חצה את הכביש.

כן. ואז הגאבּאצ'וֹ ורוד הפנים דרס אותו, עם אף הגאבּאצ'וֹ הבוער שלו ומשקפי העורך-דין הקטנים הצמודים אליו. כל הפלדה הזאת, הזכוכית הזאת, הכרום הזה, מנוע הברזל הגדול והחם הזה - כאילו טנק הסתער עליו, והשריון היחיד שלו היו חולצה ומכנסיים מכותנה וזוג אוּאראצֶ'ס בלויים. הוא בהה מסביב כטיפש - בקישוטים המצטלבים היפים של השיחים, בציפורים המקפצות בענפים ובצמרות שמתחתיו, בעיטים המשרבטים את חתימותיהם המחוספסות בשמים. אמריקה תעזור לו כשתחזור, היא תחלוט תה מדובדבני מנזָניטה נגד הכאב, תרחץ את פצעיו, תצקצק בלשונה ותכרכר סביבו. אבל עכשיו הוא צריך לרדת בשביל, ומותנו הציק לו פתאום, וברכו השמאלית, שם, איפה שהמכנסיים נקרעו.

זה כאב. כל פסיעה, כל הדרך. אבל הוא חשב על המסתגפים מצ'אלְמָה, שזוחלים שלושה קילומטרים על ברכיהם, זוחלים עד שהעצם נחשפת מבעד לבשר, והמשיך. פעמיים נפל. בפעם הראשונה בלם את עצמו בידו הבריאה, אבל בפעם השנייה ליחך אבק ועיניו סירבו להתמקד, כל העולם החם והלוהט נהיה פתאום צונן וכהה, כאילו הועתק לקרקעית הים. הוא שמע אז ציפור חקיינית, שריקה וסלסול בתוך הריק, כאילו גם היא טבעה באור השמש, ואז הוא חלם.

חלומותיו היו מציאותיים. הוא לא עף באוויר ולא דיבר עם רוחה של אמו ולא הביס את אויביו - הוא היה תקוע במזבלה בטיחוּאנה, גדר התיל מונעת ממנו להתקדם, ואמריקה היתה חולה בגאסטרוֹ ולא היה לו סנט אחד אחרי שהצ'וֹלוֹס והקוֹיוֹטֶס גמרו אותו. מקלות וקרטון מעל לראשו. סירחון של כלבים נשרפים מרחף באוויר. האיש בתחתית הסולם, אפילו בדוֹמפֶּה. החיים פה עלובים, אמר לו זקן אחד - מלקט בזבל. כן, אמר, וחזר על זה שוב עכשיו, המילים על שפתיו אי-שם בין שני העולמות, אבל לך לפחות יש זבל.

אמריקה מצאה אותו בסוף השביל, מוטל באור הדמדומים כמו ערימת סחבות. היא כבר הלכה כמעט ארבעה-עשר קילומטר, מתוך הקניון אל הכביש המהיר שלאורך האוקיינוס, שם לקחה את האוטובוס לוֶנִיס לעבודת תפירה שלא התממשה, ואז בחזרה, והיא היתה כמו מוות על שתי רגליים. שני דולר ועשרים סנט הלכו לה, בלי שום תמורה. בבוקר, עם אור ראשון, הלכה לאורך כביש החוף, וזה גרם לה להרגיש טוב - גרם לה להרגיש שוב כמו ילדה - ריח המלח, אנשים עושים ג'וגינג על החוף, בתי המיליונרים שצמחו כמו פטריות מהחול, בתים מדהימים וצרי-כתפיים - אבל הכתובת שהאשה הגואטמלית נתנה לה לא היתה שווה כלום. כל הדרך לשם, כל הדרך בעולם הזר, שכונה רעה, שיכורים ברחוב, והבניין היה חסום בקרשים, נטוש, בלי כניסה אחורית, בלי מכונות תפירה, בלי בוסים קשי מבט שיעמדו ויפקחו עליה עובדת בפרך תמורת שלושה דולר ושלושים וחמישה סנט לשעה, בלי כלום. היא בדקה את הכתובת פעמיים, שלוש פעמים, ואז הסתובבה וחזרה על עקבותיה וגילתה שהרחובות התערבבו בינתיים, והיא ידעה שתעתה בדרך.

בצהריים כבר יכלה לטעום את הפאניקה בגרונה. בפעם הראשונה בארבעה חודשים, בפעם הראשונה מאז שעזבו את הדרום ואת הכפר שלה ואת כל מה שהכירה בעולם, היא לא היתה עם קַנְדידוֹ. היא הלכה במעגלים וכל דבר נראה מוזר, גם אחרי שראתה אותו פעמיים, שלוש פעמים. היא לא דיברה את השפה. אנשים שחורים טיילו ברחוב עם סלי קניות מפלסטיק משתלשלים מפרקי ידיהם. היא דרכה בצואת כלבים. גאבּאצ'וֹ ישב על המדרכה וקיבץ נדבות ומראהו היכה אותה באימה מוחלטת: אם הוא נאלץ לקבץ נדבות במולדתו שלו, איזה סיכוי יש לה בכלל? אבל היא החזיקה חזק את שש מטבעות הכסף שלה, ובסופו של דבר אשה עם מבטא הצ'ילאנגוֹ של מקסיקו-סיטי עזרה לה למצוא את האוטובוס. היא היתה צריכה לעלות חזרה בקניון באור הקלוש של היום היורד, ומכוניות חלפו על פניה בשרשרת קטלנית שורקת, ובכל אחת מהן זוג עיניים צורח, תסתלקי, תסתלקי מפה ותחזרי למקום שממנו באת! - וכמה זמן ייקח עד שאחת מהן תיעצר בחריקה בעפר לפני רגליה והמשטרה תעמוד שם ותבקש לראות את המסמכים שלה? היא הלכה מהר, ראשה מורכן, כתפיה שלוחות קדימה, וכשרצועת המדרכה בצד הדרך הצטמצמה לחמישה-עשר סנטימטר נאלצה לטפס על המעקה ולפלס לה דרך בשיחים.

זיעה צרבה את עיניה. דרדרים וקוצים והפגיונות החלקים החדים של זנב השועל דקרו בה בכל צעד. היא לא יכלה לראות לאן היא הולכת. היא חששה מנחשים, מעכבישים, מנקיעת קרסול בתעלה. ואז המכוניות החלו להדליק את האורות והיא היתה לבדה על במה איומה ומייללת, לכודה וחשופה לעין כל. בגדיה היו ספוגים לגמרי כשראתה את הכניסה לשביל, והיא רצה את מאה המטרים האחרונים, רצה אל מחסה הצמחייה, טרף לקרני האור הקרות, והיתה מוכרחה לרבוץ בין השיחים עד שחזרה אליה נשימתה. הצללים התרחבו. ציפורים קראו זו לזו. סוויש, סוויש, סוויש, המכוניות טסו לא יותר משלושה מטרים ממנה. כל אחת מהן יכלה לעצור, כל אחת. היא הקשיבה למכוניות ולאוויר השורק בין שפתיה, לחריקת הצמיגים וליללה המתכתית של המנועים המתאמצים בעליה. זה נמשך הרבה זמן, נצח, והשמים השחירו. לבסוף, כשהיתה בטוחה שאיש לא עוקב אחריה, התחילה לרדת בשביל, מתמסרת להשפעתם המרגיעה של העצים והשיחים ונשימתו החמימה של הלילה, רעבה - גוועת ברעב - וצמאה כל-כך שיכלה לשתות את כל המים בערוץ, אפילו אם קנדידו חושב שזה לא בטוח.

בתחילה לא הדאיג אותה הדבר הזה על השביל - מין צורה, גיבוב של צללים, בהירים וכהים - ואחר-כך סלע, ערימת כביסה, ולבסוף, גבר, הגבר שלה, ישן שם בחול. המחשבה הראשונה שלה היתה שהוא שיכור - שהוא קיבל עבודה ושתה, שתה בירה קרה ויין בזמן שהיא עברה תשעה מדורי גיהנום - והיא חשה שהזעם עולה בה. בלי ארוחת צהריים - דבר לא בא אל פיה מאז עלות השמש, וגם אז רק טורטייה שרופה וביצה - ושום דבר לשתות, אפילו לא לגימת מים. מה הוא חושב שהיא? אבל אז התכופפה ונגעה בו וידעה שהיא בצרה שעוד לא ידעה כמותה. המדורה היתה דבר קטן, בעיקר זרדים, כמה גדמי עץ בגודל אגרוף, לא משהו שיכול לעורר תשומת-לב. קנדידו שכב לידה על שמיכה בחול, והלהבות היו כמו מופע קסמים, מתנפצות ומזנקות ומעיפות רקטות אדומות זעירות באוויר מסביב לעשן מסתלסל. הוא המשיך לחלום, חלם בעיניים פקוחות, הדימויים מעורבבים כמו קלפים בחפיסה עד שלא ידע מה מציאות ומה לא. כרגע שיחזר את העבר, כשהיה ילד בטֶפּוֹצְטְלָן, בדרום מקסיקו, ואביו לכד אוֹפּוֹסוּם בין התרנגולות והיכה אותו במקל - זאס! - בדיוק מעל העיניים. האופוסום התמוטט כמו שק בד ושכב שם, עם פנים לבנות ועם כפות רגליים עירומות וזנב כמו של עכברוש ענק, המום ומפרפר. ככה הוא הרגיש עכשיו, כמו האופוסום הזה. הלחץ בראשו התפשט לחזהו, למפשעתו, למִפרקיו - לאחרון הסיבים המרוטים שבגופו - והוא היה מוכרח לעצום את עיניו כנגד הפצפוץ והנהמה המייסרים של האש. הם פשטו את עורו של האופוסום ואכלו אותו בנזיד עם דייסת תירס ובצלים. הוא הרגיש עדיין את הטעם שלו, אפילו כאן בצפון, כשכל גופו מרוסק ומדמם והאש נוהמת באוזניו - עכברוש, זה היה הטעם שלו, טעם של עכברוש רטוב. אמריקה בישלה משהו על האש. מרק. מרק בשר. היא השכיבה אותו על השמיכה והוא נתן לה את השטר המקומט שהרוויח בדרך הקשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, בדרך שאולי תהרוג אותו, והיא עלתה בגיבעה לחנות הקרובה, זאת שבעליה היו מין סינים או קוריאנים מפוקפקים. והיא קנתה עצם עם רצועת בשר מרוטה עליה להכין ממנה נזיד, בקבוק פלסטיק גדול של אספירין, אלכוהול לניקוי הפצעים, חבילת פלסטרים בצבע של גאבּאצ'וֹ, והכי חשוב, בקבוקון של ברנדי. אי-אנד-גֵ'יי, כדי להקהות את הכאב ולהרחיק את החלומות. זה לא עזר. הכאב היה כמו הליבה המרכזית של האש הזאת, קורן מכל עבר, והחלומות - הוא ראה עכשיו את אמו, שמתה ממשהו, מתה ממה שלא יהיה. הוא היה בן שש וחשב שהוא בעצמו הרג אותה - כי הוא לא היה ילד מספיק טוב, כי הוא לא אמר כל יום את ה'אָוֶה מריה' ואת ה'אבינו שבשמים' וכי הוא נרדם בכנסייה ולא עזר בעבודות הבית. לא היה קירור בטֶפּוֹצְטְלָן, ולא ניקוז דם ולא שימוש בכימיקלים, רק בשר, בשר מת. הם אטמו את הארון בזכוכית בגלל הריח. הוא זכר אותו, עצום ונורא, כמו ספינה מאיזה ים עתיק, מונח על שני כיסאות באמצע החדר. והוא זכר איך ישב איתה הרבה אחרי שאביו ואחיותיו ואחיו ודודיו ודודותיו והקוֹמפּאדרֶס שלהם נרדמו, ואיך דיבר אליה דרך הזכוכית. פניה היו כמו משהו שסיתתו מאבן. היא היתה לבושה בשמלתה הטובה ביותר והצלב שלה נח ברפיון על גרונה. מאמא, לחש, אני רוצה שתקחי אותי איתך, אני לא רוצה להישאר כאן בלעדייך, גם אני רוצה למות וללכת אל המלאכים, ואז עיניה המתות נפקחו פתאום, ושפתיה המתות אמרו, לך לעזאזל, מיחוֹ.

"אתה יכול לשתות את זה?"
אמריקה כרעה לידו וקירבה כוס קלקר ישנה מלאה קפה אל שפתיו. ריח הבשר היה חזק בנחיריו. זה עשה לו בחילה והוא הרחיק את ידיה.
"אתה צריך רופא. הפנים שלך... וכאן" - היא הצביעה על מותנו, ואז על זרועו, נגיעה רכה, הסמרטוט ספוג באלכוהול - "וכאן."
הוא לא צריך רופא. הוא לא צריך להפקיר את עצמו בידיהם - עצמותיו יחלימו, בשרו יתרפא. מה הוא יגיד להם? איך הוא ישלם? ואז כשיגמרו אתו, האיש מלָה מיגְרָה - משרד ההגירה - יעמוד שם עם עשרים השאלות ולוח הכתיבה שלו. לא, הוא לא צריך רופא.

אור המדורה אחז בפניה של אמריקה והיא נראתה פתאום זקנה, זקנה מכפי שהיתה למעשה, נערה שבאה איתו לצפון למרות שמעודה לא הרחיקה יותר מהכפר הסמוך, זקנה יותר מסבתו ומסבתה ומכל אשה שחיה אי-פעם בארץ הזאת או בכל ארץ אחרת. "אתה מוכרח ללכת לרופא," לחשה, והאש פצפצה והכוכבים יללו מעל לגג הקניון. "אני מפחדת." "מפחדת?" חזר אחריה, ושלח את ידו ללטף את זרועה. "ממה? אני לא הולך למות," אמר, אבל גם בזמן שאמר זאת הוא לא היה כל-כך בטוח. בבוקר הרגיש יותר גרוע - אם זה אפשרי בכלל. הוא התעורר לערפל ולאינקוויזיציה של הציפורים, ולא ידע איפה הוא. הוא לא זכר מה קרה לו - שום דבר, אפילו לא הבהוב - אבל ידע שכואב לו, כואב בכל מקום. הוא התרומם בקושי מהשמיכה הלחה והשתין חלושות על הסלע, וגם זה כאב. פניו היו מכוסות קרום. השתן היה אדום. הוא עמד שם זמן רב, מטלטל את הזין ומתבונן בעץ שמעליו ובעלים המגיחים אט-אט מן הערפל. ואז הרגיש סחרחורת וחזר לשכב על השמיכה בחול. כשהתעורר שוב הערפילים כבר נעלמו, והשמש עמדה בדיוק מעליו. לידו היתה אשה, עיניים שחורות מדממות מבעד לפנים אינדיאניות רחבות במסגרת שיער שחור עוד יותר, והיא נראתה מוכרת, מוכרת עד אימה, מוכרת כמו האוּאראצֶ'ס שעל רגליו. "איך קוראים לי?" שאלה, פניה רוכנות בדאגה אל פניו. "מי אתה? אתה יודע איפה אתה נמצא?" הוא הכיר את השפה ואת הקול, את מקצביו ואת הטעמותיו, והבין יפה את השאלות. הבעיה היחידה היתה שהוא לא יכול לענות עליהן. מי זאת? הוא מכיר אותה, בטח שהוא מכיר, אבל שום שם לא עלה על דל שפתיו. ושאלת זהותו שלו היתה מוזרה עוד יותר - איך יכול להיות שהוא לא מכיר את עצמו? הוא התחיל לדבר, התחיל להרגיש את צורת המילים על שפתיו - יוֹ סוֹי, אני - אבל כאילו ענן הסתיר פתאום את השמים והמילים היו חבויות באפלה. איפה אתה? על זה הוא יכול לענות, זה קל. "בחוץ, בעולם הגדול," ענה, מחייך פתאום. אמריקה סיפרה לו אחר-כך שהוא היה סהרורי במשך יותר משלוש שעות, ממלמל ומלהג כמו אחד מיושבי בית-המשוגעים שברחוב הידאלגוֹ. הוא נאם לפני נשיא ארצות-הברית, צעק קטעים משירים שהיו פופולריים לפני יותר מעשרים שנה, דיבר בלחישה אל אמו המתה. הוא פיזם, רטן, ייבב, צווח כמו פרגית שחמש אצבעות לופתות את צווארה; ולבסוף, תשוש, התמוטט אל שינה עמוקה כמו בטראנס. אמריקה התביישה עד מוות. היא בכתה כשלא אמר את שמה, בכתה כשלא התעורר, בכתה כל אותו בוקר ארוך, אחר-צהריים לא נגמר ולילה נצחי. הוא המשיך לישון, דומם כפגר, חוץ מנשימתו המחרחרת דרך נחיריו ההרוסים.

אבל אז, בחום הצהריים של היום השני, כשאיבדה כל תקווה וחשבה רק על איך היא מכניסה את ראשה מתחת למי הנחל וטובעת או איך היא קופצת מאחד הצוקים הגבוהים ומרסקת את גופה על הסלעים שלמטה, הוא הפתיע אותה. "אמריקה," קרא פתאום - משום מקום, מתוך שינה, מהקליפה הריקה שהוא נהיה - "נשאר עוד מהשעועית הזאת?"

וזה נגמר. הקדחת נעלמה. הוא היה צלול. הוא זכר את התאונה, את הטורטיות, את עשרים הדולר שה¬גאבּאצ'וֹ נתן לו. וכשהיא התקרבה אליו בלחיים רטובות וזרקה את זרועותיה סביב צווארו והתייפחה כל עוד נפשה בה, הוא ידע עליה הכל: היא בת שבע-עשרה ומושלמת ויפהפייה כמו ביצה בקליפתה; היא אמריקה, תקוות העתיד, אשתו, אהובתו, האם העתידית של בנו הראשון, הבן שברגעים אלה ממש הלך והתהווה באותו מקום סודי בתוכה.

היא היתה צריכה לעזור לו לקום כדי שיוכל למצוא מקום להתרוקן, והוא נזקק לכתפה כדי לעשות את דרכו חזרה לשמיכה, אבל לפחות הוא חזר לחיים. אחר-כך הוא אכל - טורטיות מהחבילה, שעועית פינטו, המרק שהמשיכה לבשל במשך יומיים כדי שלא יתקלקל. הוא אכל לאט, מתוך מחשבה, כף אחר כף, אבל הוא לא הקיא, וזה היה סימן טוב. ועם זאת הכאב לא עזב אותו - חד ובלתי-מרפה, כמו עצב חשוף ומשופשף - והוא לחם בו בעזרת טבליות האספירין הגיריות הקטנות, מכרסם אותן מלוא החופן, לסתותיו מתנועעות לאיטן מתחת לעצם הלחי המעוכה שלו.

בשאר שעות אחר-הצהריים ישב בצל על השמיכה והרהר במצב בעוד אמריקה, תשושה מליל השימורים שלה, ישנה וראשה בחיקו. הוא סבל מזעזוע מוח, זה היה ברור, ועצם הלחי השמאלית שלו היתה מרוסקת, מעוכה פנימה כמו בשר של דלעת נרקבת. הוא לא יכול היה לראות את עצמו - לא היתה מראָה במחנה הדל שלהם - אבל אצבעותיו אמרו לו עד כמה מכוערות פניו. גלד קרוש וקשה נמשך מהלסת אל קו השיער שלו, עינו השמאלית היתה עצומה מרוב נפיחות ואפו היה רגיש למגע - הוא בטח נראה כמו מתאגרף מובס אחרי קרב של חמישה-עשר סיבובים או כמו אחת המפלצות מהסרטים, אלה שזוחלות החוצה מקברים לאור ירח. אבל זה היה בסדר. הוא יחיה. ולמי איכפת כמה הוא מכוער, כל עוד הוא מסוגל לעבוד?

לא, הפרצוף שלו זה לא חשוב - שאר גופו הדאיג אותו. דומה שזרועו השמאלית לא רוצה לעשות כלום - היא פשוט היתה תלויה למעצבה בתלי שאמריקה עשתה מחולצתו - ואגן הירכיים הציק לו, מנקב אותו בכאב כל אימת שקם על רגליו. הוא תהה אם יש סדק איפשהו בארובת המותן או בעצם שמעליה. או אם קרע רצועה או משהו. כך או כך, הוא לא יכול לעבוד, לא בזמן הקרוב - לכל הרוחות, הוא בקושי עומד, וזה היה המזל הרע שלו, המאלָה סוּאֶרטֶה המסריח שלו, שבגללו נשדד בגבול ונזרק מפגוש המכונית של איזה איש עשיר. אבל אם הוא לא יכול לעבוד, איך הם יאכלו?

ואז קרה מה שלא רצה שיקרה, מה שפחד ממנו: אמריקה קמה עם אור ראשון ביום הרביעי אחרי התאונה וניסתה לחמוק במורד השביל לפני שיתעורר. איזה חוש שישי העיר אותו אז - היא היתה חרישית כמו חתול, כך שלא ייתכן ששמע אותה. היא עמדה בצד בתוך הערפל, ערטילאית באור החיוור הדהוי, והוא ראה את זרועותיה מתרוממות מעל לראשה שעה שהתנערה אל תוך שימלתה, השימלה היפה, זאת עם הפרחים הכחולים על רקע בז' שהיתה לובשת כל פעם שרצתה לעשות רושם טוב. אבל אה, באיזה שקט התלבשה, פנטומימה של אשה מתלבשת. "אַדוֹנְדֶה ואס, מי וידָה?" אמר. "לאן את הולכת, אהובתי?" "ששש," לחשה. "תחזור לישון."

הטל רבץ על השמיכה, על חולצתו ועל התלי שעירסל את זרועו. היום נשם ונשף, פעם אחת ויחידה, ואז הוא חזר על דבריו: "שאלתי לאן את הולכת. אל תכריחי אותי לשאול עוד פעם."
"לשום מקום. שזה לא יטריד אותך."
"לא הדלקת את המדורה," אמר.
אין תשובה. הערפל, העצים, הציפורים. הוא שמע את קול הנחל, זורם מתחת למחצלות האצות שלו אל הים, וברקע את המהום המנועים הקלוש של ראשוני הנוסעים במורד הקניון בדרכם לעבודה. עורב קרא ממש מאחוריהם, צורם ומיידי. ואז היא באה לידו, כורעת על השמיכה, פניה רחוצות, שערה מסורק, לבושה בשימלתה הטובה. "קנדידו, קֶרידוֹ, תקשיב," אמרה, חולבת את עיניו. "אני עולה למרכז התעסוקה לראות אם אני אצליח... לראות אם אני יכולה... למצוא משהו."

למצוא משהו. זאת היתה סטירת לחי. למה התכוונה - שהוא מיותר, אימפוטנט, איש זקן שמקומו בכיסא נדנדה? חבריו קראו לו וְיֶחוֹ בגלל האפור שבשערו, למרות שהיה רק בן שלושים ושלוש, וזה היה כמו נבואה. איזו תועלת יש בו? הוא לקח את אמריקה מאביה כדי שיוכלו לחיות חיים טובים יותר, כדי שיוכלו לחיות בצפון, שם ירוק ושופע כל השנה והאבוקדו נרקב על האדמה, וכולם, אפילו הכי עניים, יש להם בית, ומכונית וטלוויזיה - ועכשיו הוא לא מסוגל אפילו לדאוג לה לאוכל. גרוע מזה: היא עומדת לפרנס אותו.

"לא," אמר, ונימת קולו החלטית, לופתת את חומרת השלילה כמו מצבטיים. "אני לא מוכן. לא רציתי שתלכי לשם באותו יום סתם בגלל שאיזו אשה נתנה לך טיפ - ואת הלכת לאיבוד, לא? תודי. כמעט שנפרדנו אז - לתמיד. ועכשיו איך את חושבת שאני אמצא אותך, אה? איך?"
"אני לא הולכת לעיר," אמרה בשקט. "רק למרכז. בהמשך הרחוב."
הוא חשב על התסריט הזה - אשתו, נערת כפר יחפה שלא יודעת שום דבר על העולם, שם בחוץ בין כל הגברים האלה, עלובי החיים האלה שיעשו כל דבר בשביל דולר - או אשה - וזה לא מצא חן בעיניו. הוא הכיר אותם. פרחחי רחוב שאינם מסוגלים לשמור את הידיים בכיסים, קאמפֶּסינוֹס מיוזעים מגֶרֶרוֹ וצ'יאפּאס שהתבגרו מתעללים בבהמותיהם, אינדיוֹס מגוואטמלה ומהונדורס: קוצ'י מוצ'י והיי מותק ואז קולות נשיקה. לפחות בענף הביגוד היא תהיה בין נשים אחרות - אבל שם למעלה, במרכז התעסוקה, היא תהיה כמו כד דבש ומאה דבורים יתקהלו סביבה.

הם חיו בקניון כבר שלושה שבועות - לא היה לו איך לחשוף אותה לחיים ברחוב, למרכז אֶל. אֵיי. או אפילו לוואן-נייז - ולמרות שלא היה גג לראשם ושום דבר לא היה מסודר, הוא הרגיש שימחה בפעם הראשונה מאז שעזבו את הבית. המים עדיין זרמו, החול היה נקי והשמים מעליהם היו שלו, כולם שלו, ולא היה אף אחד שיתחרה בו עליהם. הוא נזכר בנסיעה הראשונה שלו, צפונה, איך חי בשיטת המיטה החמה באֶקוֹ פארק עם שלושים ושניים גברים אחרים, ישנים במשמרות ועומדים בשורה בפינת הרחוב כדי למצוא עבודה, הצחנה של המקום, המקקים וביצי הכינים. פה היה אחרת. פה הם היו מוגנים מכל הזוהמה והחולניות של הרחובות, מלָה צ'וֹטָה - המשטרה - ומסוכנות ההגירה. פעמיים קיבל עבודה, שלושה דולר לשעה, בלי שאלות - פעם מקבלן שבנה חומה בשדה ופעם מריקוֹ אחד ביגואר שהיה צריך כמה אנשים שיפנו את הצמחייה מנקיק שמאחורי ביתו. ובכל בוקר כשהלך לחפש, הזהיר את אמריקה שתכבה את האש ותתחבא.

הוא לא רצה להפחיד אותה, אבל הוא ידע מה יקרה אם אחד מהוואגוֹס שלמעלה יגלה אותה כאן למטה בזמן שהוא לא נמצא. זה יהיה בדיוק כמו הנערה במזבלה בטיחואנה. הוא יכול היה לראות אותה עכשיו, רגליים רזות, עיניים כמו חרצנים. היא היתה ילדה, בת שתים-עשרה, והוריה היו אנשים עניים שעבדו כל היום, מחטטים בהררי האשפה עם מקלות מטאטא שמסמר עקום מחובר לקצה שלהם, והשיכורים של האזור יצאו אחריה. להוריה של הנערה היתה ביקתה עשויה לוחות עץ מחוברים במסמרים, בית יציב להפליא שעמד בין צריפים מטים ליפול ומבנים גולמיים שנשענו זה על זה. אבל החיות האלה - הם יללו מחוץ לדלת ודפקו על הקירות כדי להגיע אליה, ואף אחד לא עשה שום דבר. אף אחד חוץ מקנדידו. שלוש פעמים הוא תפס צינור והבריח אותם מהביקתה - נרקומנים, סֶמֶנטֶרוֹס, מוצצי בקבוקים - והוא יכול היה לשמוע את הנערה מתייפחת בפנים. בת שתים-עשרה. אחר-צהריים אחד הם הצליחו לפרוץ את המנעול, ועד שקנדידו הספיק להגיע לשם, הכל נגמר. הבני-זונות. הוא ידע איך הם, והוא נשבע שלא יוציא את אמריקה מטווח הראייה שלו עד שיהיה להם בית אמיתי בשכונה אמיתית עם חוקים וכבוד לזולת.

"לא," אמר. "אני לא יכול להרשות לך לעשות את זה. מתתי מדאגה כל היום בזמן שלא היית - ותראי איזה מזל רע זה הביא לנו." הוא טפח על ידו החבושה לשם המחשה. "חוץ מזה, אין שם עבודות לנשים, רק לגברים עם גב חזק. הם רוצים בּראסֶרוֹס, לא עוזרות-בית."

"תקשיב," אמרה, וקולה היה שקט ונחוש. "נשארו לנו אולי כוס וחצי אורז, חצי שק של רבע קילו שעועית יבשה, שש טורטיות תירס, אין לנו ביצים, אין לנו חלב. אין לנו גפרורים כדי להדליק את האש. אין לנו ירקות, אין לנו פירות. אתה יודע מה אני מוכנה לעשות עכשיו בשביל מנגו - או אפילו בשביל תפוז?"

"בסדר," רטן, "בסדר," והוא דחף את עצמו מהשמיכה ועמד חלושות, שם את כל משקלו על רגלו הטובה. בקבוק האספירין היה כמעט ריק, אבל הוא ניער חצי תריסר טבליות אל כף ידו וטחן אותן בין שיניו. "אני אלך בעצמי. אף אחד לא יגיד שאני לא יכול להאכיל את אשתי - " היא לא הסכימה בשום אופן. היא קפצה על רגליה ואחזה בזרועו בלפיתה בלתי-מתפשרת וחזקה להפליא. "אולי מחר," אמרה. "אולי מחרתיים. מה שקרה לך היה הורג אדם רגיל. תנוח. אתה תרגיש יותר טוב. תן לזה יום או יומיים."

הוא היה סחרחר. ראשו כמו מלא צמר-גפן. העורב לעג לו מענף בלתי נראה. "ומה את מתכננת בתור עבודה?"

היא חייכה ועשתה שריר בזרועה הימנית. "אני יכולה לעשות כל מה שגבר יכול לעשות." הוא ניסה מבט רציני ומאיים, אבל זה היה עינוי לפרצופו והוא נאלץ לוותר על זה. היא היתה זעירה, כמו ילדה - היא היתה ילדה. היא לא שקלה יותר מחמישים קילוגרם, ועוד לא היה סימן לתינוק, בכלל לא. מה היא מקווה להשיג במרכז התעסוקה?
"לקטוף חסה," אמרה. "או אולי פירות."
הוא צחק בעל כורחו. הוא לא היה יכול להתאפק. "חסה? פירות? זה לא בֵּייקרספילד פה, זאת אֶל. אֵיי. אין פה פירות. אין כותנה, אין כלום." פניו התכווצו והתעוו. "אין פה כלום חוץ מבתים, מיליוני בתים, גג אחרי גג, כמה שאפשר לראות..."

היא גירדה עקיצת יתוש על זרועה, אבל עיניה היו נלהבות, בורקות מהדימוי, ושפתיה התהדקו סביב חיוך פרטי. "אני רוצה בית כזה," היא אמרה. "בית לבן יפה מעץ שמריח כמו ההרים, עם תנור גז ומקרר, ואולי חצר קטנה כדי שתוכל לשתול גינה ולבנות לול לתרנגולות. זה מה שהבטחת לי, נכון?" היא רצתה. בטח שהיא רצתה. גם כל מי שנשאר מאחור כדי להתייבש ולמות בטֶפּוֹצְטְלָן רצה - לעזאזל, כל מוֹרֶלוֹס, כל מקסיקו וארצות האינדיאנים שבדרום, כולם רצו, ומה חדש בזה? בית, חצר, אולי טלוויזיה וגם מכונית - לא משהו מפואר, לא כמו הארמונות שהגרינגוֹס בנו - רק ארבעה קירות וגג. האם זאת בקשה מופרזת?

הוא התבונן בשפתיה - שפתיים חמדניות, משורבבות, שפתיים שרצה לנשק ורצה שיהיו רק שלו. "נו?" תבעה, וזה לא היה קינטור עכשיו, היא לא צחקה ולא התלוצצה. "לא הבטחת?" הוא הבטיח. בטח שכן. הוא נפנף בפניה בכל הדברים האלה, מכונות כביסה, שואבי אבק, זוהר הצפון כגן-עדן; בוודאי, נערה צעירה כמוה וגבר זקן כמוהו עם אפור בשפמו - מה עוד היה יכול לומר לה? שישדדו אותם בגבול ושהם יחיו מתחת לשני קרשים במזבלה עד שיוכל להרוויח מספיק בפינת הרחוב כדי להעביר אותם את הגבול? שיתחבאו כמו עכברושים במחילה ויחיו על שמיכה ליד נחל שיתייבש בתוך חודש? שהוא יידרס בכביש ובקושי יוכל לעמוד או להטיל את מימיו או אפילו לחשוב בצלילות? הוא לא ידע מה לומר.

היא הרפתה מזרועו ופנתה ללכת. הוא ראה את ערפילי הבוקר סוגרים עליה שעה שהתחילה לעשות את דרכה מעל לסלעים הזרועים בנקיק כמו שיניים שבורות. כשהגיעה לתחילת השביל, הסתובבה ועמדה לרגע, הערפילים מבעבעים מתחתיה. "אולי מישהו יצטרך שטיפת ריצפה או ניקוי תנור," אמרה, והמילים ריחפו וירדו אליו מעל להמהום המכוניות הבלתי נראות שלמעלה. הוא שתק רגע ארוך, וכשדיבר, זה היה כאילו יצא ממנו האוויר במכה. "כן," אמר, שוקע חזרה אל השמיכה. "אולי."



פרק שלישי

הרחק במעלה הקניון, בשקע דמוי מניפה שחצב בדופנו המערבית נחל שנשכח זה כבר, קיננה השכונה הידועה בשם נאות ארוֹיוֹ בּלאנקוֹ. זאת היתה שכונה פרטית, שכללה מסלול גולף, עשרה מגרשי טניס, מרכז קהילתי וכמאתיים וחמישים בתים, כל אחד מהם על שטח של שישה דונם וכולם בנויים בקפידה בהתאם לכללים, התנאים וההגבלים שנקבעו בחוזה ההקמה מ1973-. הבתים היו כולם בסגנון "מיסיון ספרדי", צבועים באחד משלושת הגוונים המותרים של לבן, עם גג רעפים כתום. אילו רצית לצבוע את ביתך תכלת-שמים או ורוד-פרובאנס עם תריסים בצבע ירוק-לימֶטָה, יכולת כמובן לגור בעמק סן פֶרנאנדוֹ או בסנטה מוֹניקה או בכל מקום אחר, אבל אם בחרת להצטרף לנאות ארויו בלאנקו, הרי שביתך לבן והגג שלך כתום.

דילֵייני מוֹסבּאכֶר השתקע באחד מבתי המיסיון הספרדי הללו (תוכנית פנים מס' A227C, לָבָן ראנצ'ו עם גימור נוואחוֹ), יחד עם אשתו השנייה קַיירָה, בנה ג'וֹרדֶן, כלבי הטֶרייר זן דֶנדי דינמוֹנט התואמים שלה, אוֹזבֶּרְט וסַצֶ'וורֶל, והחתולה הסיאמית שלה, דֵיים אדית. בבוקר המסוים הזה, הבוקר שבו קַנדידוֹ רינְקוֹן התחיל להרגיש שהוא מאבד שליטה על חייו, דילייני קם בשבע, כרגיל, כדי להכין את הקפה של קיירה, לתת לג'ורדן את הפירות, הגרנולה והחטיף עתיר הסיבים שלו, ולהוציא את אוזברט וסצ'וורל לחצר לבצע את פעילות הבוקר שלהם. הוא לא שכח את המפגש העגום שלו עם קנדידו ארבעה ימים קודם לכן - כשחשב על זה בטנו עדיין התכווצה - אבל הצרכים והרצונות והבעיות הקטנות של חיי היומיום החלו לדחוק את הזיכרון אל השוליים. ברגע זה, תשומת-ליבו היתה מרוכזת כולה בביצוע פולחן הבוקר היומי במהירות וביעילות הרגילים. הוא היה היעילות בהתגלמותה.

הוא הפך את זה למין משחק, סופר את הצעדים שלקח לו לסגור את החלון מפני חום היום הממשמש ובא, לרוקן את פולי הקפה של אתמול לפח האשפה, להפוך שני קיווי, תפוז, תפוח, בננה וחופן דובדבנים לסלט הפירות של ג'ורדן, ולערוך את השולחן לשניים. הוא החליק על אריחי הריצפה אל מדיח הכלים, פתח בתנופה את הדלתות, הטיס את הצלחות והסכו"ם למקומם על שולחן עץ האלון הגדול, ובלי לגרוע עין מן הקפה, מילא שתי קערות אוכל לכלבים וסחט את התפוזים שקטף מהעץ בחצר.

בדרך-כלל היה גונב לעצמו רגע בחצר על-מנת לנשום את קרירות הבוקר ולהקשיב לעורבנים הגמדיים שמעירים את השכונה, אבל היום הוא מיהר, והקול היחיד שחדר מבעד להכרתו היה יללה מוזרה ונסערת מפי אחד הכלבים - הם בטח מצאו משהו בתוך החצר המגודרת שמאחורי הבית, סנאי או חפרפרת אולי - ואז היה שוב במטבח, סוחט תפוזים. זה מה שהיה עושה כל בוקר, כמו שעון, סוחט תפוזים. ולאחר מכן יתרוצץ ברחבי הבית, יאסוף את שיעורי הבית של ג'ורדן, את תיק הגב, קופסת האוכל וכובע הבייסבול שלו, בעוד קיירה לוגמת את הקפה שלה ובולעת את תריסר הוויטמינים ותוספות המינרלים שלה עם חצי כוס מיץ תפוזים סחוט טרי. ואז יגיע הזמן להסיע את ג'ורדן לבית-הספר, בזמן שקיירה מתאפרת, מתפתלת אל תוך חצאית צמודה עם ז'אקט תואם ונוסעת בלקסוס שלה מעבר לקניון אל ווּדלנד הילס, שם היתה מלכת המכירות הבלתי מעורערת במייק בנדר נכסים בע"מ, ואז, לבסוף, דילייני יחזור הביתה, ישתה כוס תה צמחים ויאכל שתי פרוסות טוסט מלחם מלא, בלי כלום, וייתן ליום להתייצב סביבו. אם אין תאונה על הכביש המהיר או פועלים שמסלקים או מניחים את חרוטי הפלסטיק הבלתי-נמנעים שלהם, הוא נמצא שוב בבית בתשע, ליד שולחן-העבודה שלו. זה היה הרגע שלמענו חי, הרגע שבו באמת התחיל היום שלו. בקנאות, לא משנה אילו לחצים הכבידו עליו או אילו מקרי חירום התעוררו, הוא היה מקדיש את ארבע השעות הבאות לכתיבה - ארבע שעות שבמהלכן שכח את העולם מסביבו, אצבעותיו לוחכות בקלילות את המקלדת, הבוהק הירוק של המסך שוטף אותו באורו המהפנט. הוא היה מנתק את הטלפון, מוריד את התריסים וזוחל אל תוך רחם השפה.

שם, בדממת הבית הריק, היה דילייני מעבד את הפרטים לטור החודשי שכתב ל'וַייד אוֹפֶּן ספֵּייסֶז', תיאורים של חובב טבע את החיים המלבלבים מסביבו יום אחר יום, עונה אחר עונה. הוא קרא לטור שלו 'צליין בטוֹפַּנגָה קְריק', כמחווה לאני דילארד, ואם גם לא התיימר לחלוק את הקשר המיסטי שלה עם הדברים, או את הווירטואוזיות הלשונית שלה, בכל זאת חש שהוא נבדל מבני ובנות מינו, שהוא רואה יותר עמוק ומרגיש יותר חזק - במיוחד בקשר לטבע. וכל יום, מתשע עד אחת, היתה לו הזדמנות להוכיח זאת.

כמובן שהיו ימים טובים ופחות טובים. הוא ניסה להגביל את עצמו לצמחייה ולבעלי-החיים של קניון טופנגה ושל ההרים מסביב, אבל מצא את עצמו מהרהר יותר ויותר בגורלם של הקיפּרוֹנוֹדוֹן הקליפורני, פָּרַת המים של פלורידה והינשוף המנוקד, האוֹצֶלוֹט, דָלָק האורנים, הפנדה. ואיך היה יכול להתעלם מהנושאים הגדולים יותר - איכלוס-יתר, התפשטות המדבר, התרוקנות הימים והיערות, ההתחממות הגלובלית ואובדן שטחי המחיה? נכון, באמריקה המצב לא רע, אבל זה טירוף לחשוב שאפשר להתנתק משאר העולם, העולם של רעב ואובדן והידרדרות מתמדת של הסביבה. חמישה וחצי מיליארד איש מכרסמים את משאבי העולם כמו ארבה, ורק שבעים ושלושה קוֹנדוֹרים קליפורניים נותרו ביקום כולו. זה גרם לו לחשוב. זה דיכא אותו. היו ימים שבהם דכדך את עצמו כל-כך עד שבקושי הצליח להרים את אצבעותיו אל המקשים, אבל למרבה המזל הימים הטובים היו רבים יותר, הימים שבהם פיאר את טיוליו הרגליים בחורש ובין נקיקי ההרים עטויי הערפילים, וזה מה שאנשים רצו - חגיגות, לא הרצאות, לא קריאת מלחמה אקולוגית תקיפה, לא צלצולי מוות וקינה וחריקת שיניים סביבתיות. העולם היה מלא חדשות רעות. למה לתרום עוד?

השמש כבר התחילה לשרוף את האובך כשג'ורדן דשדש אל המטבח, החתולה בעקבותיו. ג'ורדן היה בן שש, מכור לנינטנדו, לגיבורי קומיקס ולתמונות של שחקני בייסבול, למרות שככל שדילייני הצליח להבחין, הוא לא גילה כל עניין במשחק עצמו מעבר לרכישת תמונות הקרטון המבהיקות של הגיבורים. הוא דמה לאמו בתווי הפנים ובבהירות המופלאה של שערו, שהיה כה חיוור עד שנראה כמעט שקוף. אולי היה מבוגר לגילו, אולי צעיר - לדילייני לא היה למי להשוות אותו.

"קיווי," אמר ג'ורדן, צונח למקומו ליד השולחן, וזה הכל. אם זה היה ביטוי של חיוב או של שלילה, דילייני לא יכול היה לדעת. מהסלון עלו הקולות האלקטרוניים של חדשות הבוקר: שלושים ושבעה אזרחים סינים טבעו מוקדם יותר הבוקר, שעה שספינת מבריחים עלתה על שרטון מזרחית לגשר הגולדן גייט... בחוץ, מאחורי החלונות, נשמעה עוד יללה מהכלבים.

ג'ורדן התחיל לסובב את הכף שלו בקערת הפירות, גירוד ושקשוק מלוּוים בקולות הלחים של לעיסה. דילייני, גבו לשולחן, שפשף את השיש ליד התנור, למרות שכל כתמי השמן או סימני הרוטב היו דמיוניים לחלוטין, מכיוון שבעצם לא בישל כלום. הוא שפשף רק מאהבת השפשוף. "אוקיי, חביבי," קרא מעבר לכתפו, "יש לך שתי אפשרויות היום לגבי החטיף הרב-סיבי שלך: אוכמניות ואגוזים או פטל דה-לוקס. מה אתה בוחר?"
מתוך פה עמוס קיווי: "קוקוס-פפאיה."
"אכלת את האחרון אתמול."
אין תגובה.
"אז מה אתה בוחר?"

קיירה התעקשה על המיכסה הבריאותית המלאה עבור בנה כל בוקר - פירות טריים, גרנולה עם חלב רזה ושמרים, חטיף רב-סיבים. הילד היה זקוק לסובין. ויטמינים. חיטה מלאה. וארוחת הבוקר, לפחות לילד גדל, היא הארוחה החשובה ביותר של היום, הבסיס לכל מה שיבוא אחר-כך. ככה הרגישה. ודילייני, למרות שהכיר בכך שיש משהו רודני ואולי אפילו פנאטי בדיאטה הזאת, הסכים איתה בדרך-כלל. לו ולקיירה היה הרבה במשותף, לא רק במזג אלא גם מבחינת אמונות ואידיאלים - זה מה שמשך אותם זה לזה מלכתחילה. שניהם היו פרפקציוניסטים, למשל. הם תיעבו אי-סדר. הם עשו ג'וגינג, לא עישנו, שתו רק במסיבות, וגם אם לא היו צמחונים במלוא מובן המילה, היו מודעים לצריכת השומן-מן-החי שלהם. הם היו חברים ב'סייֶרה קלאבּ', 'הצילו את הילדים', 'פדרציית חיות הטבע הלאומית' והמפלגה הדמוקרטית. הם ביכרו מראה עכשווי על אמריקאי מוקדם או קיטש. בענייני דת הם היו אגנוסטיקנים. שאלתו של דילייני נותרה ללא תשובה, אבל הוא היה רגיל לשדל את ג'ורדן בנושא ארוחת הבוקר. הוא הלך על קצות האצבעות ועמד מעל הילד, ששיחק בכף שלו ודיקלם משהו מתחת לאפו. "תמונה של רוּקי, תמונה של רוּקי," אמר ג'ורדן, תוקע את הכף בגרנולה שלו בלי התלהבות. "בלי להציץ," הזהיר דילייני, וניסה לפתות את הילד בחטיפים עטופים נייר כסף שהקיש על צווארו הדק הכחוש - "ימין או שמאל?"

ג'ורדן שלח את ידו השמאלית, כמו שדילייני ידע שיעשה, ואחז בחטיף הפטל דה-לוקס בדיוק כשקיירה, כפופה מנטל משקלן של שתי קופסאות מעטפות ממוענות ביד - אקסלסיור 500 - קרקשה בעקביה אל המטבח. היא עשתה תנועות נשיקה נפרדות בכיוון בעלה ובנה, ואז החליקה אל תוך כיסאה, מוזגת לעצמה חצי כוס קפה עם חלב דל-שומן - בשביל הסידן - והתחילה לעבור על המעטפות בתכליתיות. "למה אני לא יכול לקבל שוּגֶר פּוֹפְּס או האני נאט צ'יריוֹס כמו ילדים אחרים? או ביצים עם בייקון?" ג'ורדן חידד את קולו. "אמא? למה אני לא יכול?"

קיירה סיפקה את התשובה הרגילה - "אתה לא ילדים אחרים, זה למה" - ודילייני נזרק חזרה אל ילדותו שלו, לילה גשום באמצע חורף אינסופי, מנה של כבד, בצלים ותפוחי-אדמה מבושלים מונחת לפניו. "אני שונא גרנולה," ענה ג'ורדן, וזה היה כמו מחזה נוֹ, פולחן אל-זמני.
"זה בריא בשבילך."
"כן, בטח." ג'ורדן עשה קול לגימה מוגזם, שואב את החלב בין שיניו.
"תחשוב על כל הילדים שאין להם מה לאכול," אמרה קיירה מבלי להרים את עיניה, וג'ורדן, דבק בתסריט, השיב מייד, "אז בואי נשלח להם את זה."
עכשיו הביטה בו. "תאכל," אמרה, והדרמה הסתיימה.

"יום עמוס?" מלמל דילייני, מניח את מיץ התפוזים של קיירה ליד העיתון ופותח את פקקי הביטחון של חפיסות הפלסטיק הקשיחות שהכילו את שנים-עשר הוויטמינים ותוספות המינרלים שלה. הוא עשה בשבילה את הדברים הקטנים - מתוך אהבה והתחשבות, כמובן, אבל גם מתוך הכרה בעובדה שהיא המפרנסת העיקרית, מי שהולכת למשרד בזמן שהוא נשאר בבית. מה שהיה בסדר גמור מבחינתו. הוא לא סבל מתסביכי המאצ'ו הילדותיים בכל הקשור להחלפת תפקידים ולמי לובש את המכנסיים בבית וכל זה - נדל"ן היה החיים שלה, והוא שמח לעזור לה בזה, כל עוד קיבל את ארבע השעות היומיות שלו מול המקלדת.

קיירה הרימה גבות, אבל לא את עיניה. היא הכניסה חבילה לבנה קטנה אל תוך כל אחת מהמעטפות, בזו אחר זו. "עמוס?" חזרה על דבריו, "עמוס זה לא המילה. אני צריכה להראות שני בתים הבוקר, שניהם ממש זולים, יש לי קונה לנכס בקַלאבּאסאס שקיבל רגליים קרות - והחוזה אמור להיחתם עוד שמונה ימים לכל היותר - ואני אמורה להגיע לבית פתוח בוויה אֶסקוֹבַּר באחת... אני שומעת את הכלבים? למה הם נובחים?"

דילייני משך בכתפיו. ג'ורדן נפטר מעטיפת חטיף הסיבים שלו וריחף איתו לכיוון הטלוויזיה - זאת אומרת שהוא יאחר לבית-הספר אם דילייני לא יוציא אותו משם תוך שתי דקות. החתולה, שלא אכלה עדיין, התחככה ברגלו של דילייני. "לא יודע," אמר. "הם נובחים שם מאז ששיחררתי אותם. בטח סנאי או משהו. או אולי זה הכלב של ג'ק שמשתין על הגדר ומוציא אותם מדעתם."

"בכל מקרה," המשיכה קיירה, "זה הולך להיות גיהנום. והיום יום- ההולדת של קַרלה בּאייֶר, אז אחרי העבודה כמה מאיתנו - אתה לא חושב שזה רעיון חמוד?" היא הרימה אחת מהחבילות שהכניסה למעטפות. זאת היתה חבילת זרעים מלבנית, שנים-עשר על שמונה, שעל עטיפתה היו מצוירים אגד פרחים והמילים זכריני, בהוקרה, קיירה מֶנאקֶר-מוֹסבּאכר, מייק בנדר נכסים בע"מ.

"כן, אני מניח," מלמל, מנגב כתם דמיוני מהדלפק. זאת היתה הדרך שלה לשמור על קשר עם לקוחותיה. כל חודש בערך, בדרך כלל קרוב לחג כלשהו, היא עברה על רשימת הממוענים שלה (שכללה כל מי שמכרה לו או מטעמו, גם אם עקרו בינתים לנוֹם, סינגפור או אירקוּצְק, או עברו לגלגול אחר) ושלחה תזכורת קטנה לקיומה ולרצונה להמשיך ולעשות עסקים. היא קראה לזה "לשמור את הערוצים פתוחים". דילייני שלח יד ללטף את החתולה. "אחת המזכירות לא יכולה לעשות את הדברים האלה בשבילך?" "המגע האישי זה מה שחשוב - ומה שמזיז נכסים. כמה פעמים אני צריכה להגיד לך?"

היתה שתיקה, שבמהלכה דילייני שם לב לפזמון הסרטים המצוירים שהחליף את קול החדשות בחדר השני, ואז, בדיוק בזמן שפינה את הכלים של ג'ורדן מהשולחן ובדק את השעה על לוח התצוגה של המיקרוגל - 7:32 - קרס תחתיו הבוקר. או שלא: הוא נקרע לגזרים על-ידי צווחה מופתעת משתנקת שהתרוממה מאחורי החלונות כמו מתוך איזה חלום בראשיתי. זאת לא היתה יבבה, לא יפחה, לא נביחה ולא יללה - זה היה משהו גמור ושאין להשיבו, צווחת טורף שקילפה את הציפוי מנשמותיהם, והקפיאה אותם במקום. הם הקשיבו, מבועתים, לצווחה שעלתה והתחדדה עד שגוועה באותה פתאומיות שבה החלה.

ההשפעה היתה מחשמלת. קיירה ניתרה מכיסאה, מפילה את ספל הקפה שלה ומפזרת מעטפות לכל עבר; החתולה זינקה אל בין רגליו של דילייני ונעלמה; דילייני הפיל את הצלחת על הריצפה וניסה לאחוז בדלפק כמו עיוור. ואז נכנס ג'ורדן בצעדי סטקאטוֹ, פניו פעורים כמו פרח לֵילי חיוור: "דילייני," התנשף, "דילייני, משהו, משהו - "

אבל דילייני כבר היה בתנועה. הוא פתח את הדלת בתנופה וטס לאורך החצר בראש מורכן, מגיח מעבר לפינת הבית בדיוק בזמן לראות כתם אפרפר מטושטש מטפס על שני המטרים של הגדר ומשהו לבן ומתוח אחוז בין שיניו. מוחו פיענח את המראה: קוֹיוֹט הצליח איכשהו לחדור אל השטח המגודר ולתפוס את אחד הכלבים, והנה הוא הטבע הפראי מטפס על הגדר כמו איזה מופע קרקס. צועק כדי לשמוע את קולו שלו, צועק שטויות, דילייני הסתער לאורך הגדר בעוד הכלב הנותר (אוזברט? סצ'וורל?) משתופף בפינה, והכתם האפרפר התמזג עם הכוסמת, החרולים והדשא הנוקשה הגבוה של צלע הגיבעה, שהפכה להרים פראיים במרחק.

הוא לא עצר לחשוב. בשני דילוגים זינק על הגדר ואל צידה השני, מבחין במעורפל בעקבות שבעפר, ואז דהר דרך הצמחייה, מנתר מעל סלעים ושיחים וחומק מחודי היוּקָה המקובצים כמו חומת מגן לאורך המדרון. הוא רץ, זה כל מה שידע. ענפים שרטו אותו כמו טפרים. קוצים נשכו בקרסוליו. הוא המשיך, רודף אחרי רצף של תנועה, הבלחה מקרית של לבן: לרגע ראה אותו, ואז הוא נעלם שוב. "היי!" הוא צעק. "היי, לעזאזל!"

מדרון הגיבעה נטה בחדות מעלה, מטפס דרך השיחים חסרי הצבע אל עבר מצבור של עצי אגוז וגושי בזלת שכאילו צצו מתוך האדמה בן-לילה. פתאום ראה את היצור, את החוטם המחודד והעיניים הצהובות, את הטפיפה הנוקשה של רגליים מורמות גבוה, נאבק בכובד משאו, עושה את דרכו ישר למעלה אל בין העצים. הוא צעק שוב והפעם נענתה הצעקה מלמטה. הוא הביט מעבר לכתפו וראה את קיירה עושה את דרכה במעלה הגיבעה בצעדי האצנית הארוכים שלה. בחולצה מכופתרת, חצאית וגרביונים. אפילו מהמרחק הזה הכיר את המבט שעל פניה - הנחישות הקודרת של הלסת, העיניים הרושפות והפה החשוק שבישרו את הקץ לכל מי שעמד בדרכה, זר שנעל את כלבו במכונית עם חלונות סגורים או המוכר האומלל שסירב להצעת קנייה במזומן. היא התקרבה, וזה דירבן אותו. אם רק יישאר קרוב הקויוט יהיה מוכרח לעזוב את הכלב, הוא יהיה מוכרח.

כשהגיע לעצים, גרונו בער. זיעה עקצה את עיניו וזרועותיו היו מפוספסות בחתכים ושריטות. לא היה זכר לכלב, והוא המשיך הלאה דרך העצים עד שהמדרון נהפך למרגלות הגיבעה הבאה. הצמחייה כאן היתה סבוכה יותר - שני מטרים גובה וצפופה וסבוכה כל-כך שפה ושם היה צריך מאצֶ'טה כדי לחדור אותה - והוא ידע, למרות התיפוף באוזניו ופרץ הבלוטות שגרם לו להתהלך ולהסתובב ולקמץ ולשחרר את אגרופיו, שזה נראה רע. מאוד רע. היו שם אלף שיחים - חמשת אלפים, עשרת אלפים - והקויוט יכול לרבוץ תחת כל אחד מהם.

הוא מתבונן בו, הוא ידע את זה, מתבונן בו מבעד לחריצי עיניים דרוכות שעה שהוא מתרוצץ הלוך ושוב, בוחן נואשות את המצבורים האילמים של עלים, ענפים וקוצים, והמחשבה הרתיחה אותו. הוא צעק שוב, מקווה לחשוף אותו, אבל הקויוט היה חכם מדי. אוזניים משוכות לאחור, לסת וכפות קדמיות חונקות את טרפו, הוא יכול לשבת שם, חסר תנועה לחלוטין, במשך שעות. "אוזברט," הוא קרא פתאום, וקולו דעך לכדי פעיה חלושה. "סצ'וורל!"

הכלב המסכן. הוא לא מסוגל להגן על עצמו מפני ארנב. דילייני עמד על קצות אצבעותיו, מתח את צווארו, חיטט בכעס בשיח הקרוב ביותר. אלומות אור שמש ארוכות ונמוכות הבעירו את העלים בתצוגה אדישה, כפי שעשו כל בוקר, והוא הביט אל תוך המעמקים המוארים של הסבך הזה והרגיש פתאום נטוש, חלול, ליבתו מרוקנת מאובדן וחוסר אונים.

"אוזברט!" הקול כמו התפרץ ממנו, כאילו אינו מסוגל לשלוט במיתרי הקול שלו. "הנָה, בחור, בוא הנה!" ואז הוא צעק את שמו של סצ'וורל, שוב ושוב, אבל לא היתה תשובה חוץ מצעקה מרוחקת של קיירה, שנשמעה עכשיו רחוקה משמאלו.

פתאום רצה לנתץ משהו, לתלוש את השיחים מהקרקע יחד עם השורשים. זה לא היה צריך לקרות. לא. אלמלא האידיוטים האלה שהשאירו אוכל בחוץ בשביל הקויוטים כאילו היו סתם כבשים עם זנב עבה וניבים... והוא הזהיר אותם, שוב ושוב. אי אפשר שלא להתחשב בסביבה שלך. אי אפשר. רק בשבוע שעבר הוא מצא חצי דלי של קנטקי פרייד צ'יקן מאחורי הבית של משפחת דגוֹליאן - קרטון אדום-לבן עם תמונה של רוצח התרנגולות בכבודו ובעצמו מחייך בפה מלא - וקם בפגישה הדו-חודשית של איגוד בעלי הקרקע כדי להגיד על זה משהו. הם אפילו לא הקשיבו. קויוטים, עכברי-שק, צרעות, אפילו צפעונים - הם ראו בהם מטרד, כמובן, אבל הטבע היה הבעיה הכי קטנה שלהם. בני-אדם, זה מה שבאמת מדאיג אותם. הסלבדורים, המקסיקנים, השחורים, האנסים הקבוצתיים ומטנפי הקירות וגונבי המכוניות שקראו עליהם בחדשות העירוניות, יחד עם טוסט-הסובין והקפה. בגללם הם עזבו את המישורים של העמק ושל גבעות הווסטסייד ועברו לגור כאן למעלה, מחוץ לגבולות העיר, באמצע כל הנוף המפואר הזה. קויוטים? קויוטים זה חמוד. חצי-כלבים קטנים שמייללים בחוץ אל השמש השוקעת, עוד אחת ממעלות המקום כמו האלונים, צמחיית הבתה והנופים. לא, שכניו של דילייני לא יכלו לדבר אלא על דבר אחד - שוב ושוב והלוך וחזור, כאילו זה המפתח להוויה - שערים. שער מסוים אחד. שער שיוקם בכניסה הראשית ויאויש על-ידי שומר עשרים וארבע שעות ביממה כדי להשאיר בחוץ את אותם אנסים קבוצתיים, מטנפי קירות וחוטפי מכוניות שמהם ניסו להימלט בבואם לכאן. בטח. ועכשיו אוזברט המסכן - או סצ'וורל - לא היה אלא ארוחת בוקר.
דילייני הרים מקל והתחיל להכות בשיחים בשיטתיות.

המרכז הקהילתי ארוֹיוֹ בּלאנקוֹ היה ממוקם על גיבעה קטנה המשקיפה על שדירת קניון טוֹפַּנגָה ועל הכביש הפרטי, 'דרך ארויו בלאנקו', שהתפצל ממנה והתפתל דרך האלונים אל רשת הרחובות שהרכיבו את השכונה. זה היה מבנה טיח בן קומה אחת עם גג רעפים כתום, בסגנון ה"מיסיון ספרדי", שכלל מטבח, בר, אולם, מערכת כריזה ומושבים למאתיים איש. האולם היה מלא - מקומות עמידה בלבד - כשדילייני הגיע. הוא התעכב כי קיירה איחרה לחזור מהעבודה, ומכיוון שזה היה יום החופש של העוזרת לא היה מי שישגיח על ג'ורדן.

קיירה היתה נסערת. כשנכנסה בדלת נראתה כמו פליטה, עיניה אדומות וממחטת נייר צמודה לקצה אפה האדום, מתאבלת על סצ'וורל (זה היה הוא: היא הצליחה לקבוע שהכלב הנותר הוא אוזברט לפי השומה המובהקת שעל שפתו הפנימית). במשך שעה באותו בוקר עזרה לדילייני להכות בשיחים, נואשת, דומעת, נשימותיה קרועות ומאומצות - הכלבים האלה היו איתה מתמיד, הרבה לפני שפגשה את דילייני - אבל לבסוף, בחוסר רצון, ויתרה והלכה לעבודה, מאחרת לפגישה שלה בעשר. היא החליפה בגדים, התאפרה שוב, ניחמה את ג'ורדן כמיטב יכולתה והורידה אותו בבית-הספר, אחרי שהורתה לדילייני למצוא את הכלב בכל מחיר. היא התקשרה אליו כל חצי שעה במשך היום לשמוע מה חדש, ולמרות שבצהריים היו לו חדשות - חדשות עגומות, חד-משמעיות, חדשות עטופות בחצי תריסר מגבות נייר ומבודדות עד לרגע זה ממש בכיס מעיל הרוח שלו - הוא הסתיר אותן ממנה, מתוך הנחה שספגה די זעזועים ליום אחד. כשהגיעה הביתה עיכב אותה לרגע ארוך, ממלמל את דברי הניחומים הרכים שהיתה זקוקה להם, ואז היא הלכה אל ג'ורדן, שנשלח הביתה מוקדם מבית-הספר עם צמרמורות וחום. זה היה מחזה עגום. בדיוק לפני שיצא לפגישה הוא הציץ בהם, אמא ובן, מכורבלים במיטתו הצרה של ג'ורדן עם אוזברט ודיים אדית, החתולה, כמו ניצולים של אסון ימי שנסחפים יחד על רפסודה.

דילייני נדחק אל ירכתי האולם ליד זוג שלא הכיר. האיש היה בשנות הארבעים, אבל היו לו מותניים וכתפיים של אתלט והוא נראה כאילו שב זה עתה ממעשה גבורה כלשהו. האשה, מטר שמונים לפחות, היתה בערך בגיל של קיירה - אמצע שנות השלושים, הוא ניחש - והיתה לבושה מכנסי לייקרה שחורים וחולצה של יו.אס.סי. היא נשענה על בעלה כמו שתיל על בליטה בסלע. דילייני לא יכול היה שלא להבחין איך מכנסיה הקצרים חופנים את אחוריה בתצוגה מושלמת של צורה ותכלית. אבל אז נזכר בדבר שבכיסו והביט למעלה, אל ים הראשים השטופים באור הניאון הלבן וחסר הרחמים.

ג'ק גַ'רדַיין היה על הבמה, יחד עם ג'ק צֶ'ריסטוֹן, מזכיר האגודה ולינדה פּוֹרטיס, הגזברית. הפגישה המתוכננת, זאת שבה דילייני קם כדי להזהיר את שכניו מפני הסכנות הטמונות בהאכלת בעלי-החיים המקומיים, הופסקה קצת אחרי שתים-עשרה, אחרי דיון ממושך בנושא השער, וג'ק כינס את הישיבה המיוחדת הלילה כדי להצביע בנושא. בנסיבות רגילות דילייני היה נשאר בבית ושוקע בקריאת ג'ון מְיוּאיר או אֶדווין וֵיי טיל, אבל אלה לא היו נסיבות רגילות. לא שהיה אדיש לנושא - השער היה אבסורדי, מאיים ומרתיע, אנטי דמוקרטי אפילו, ובין ידידים הוא דיבר נגדו - אבל לדעתו זה היה עניין מוגמר. הרוב המכריע בקרב שכניו היה בעד, שבויים בטירוף הריאקציונרי שעוררו בהם העיתונים והשידורים מהשטח של הטלוויזיה המקומית, והוא לא שמח למחשבה שיהיה אחד המתנגדים המעטים, משוגע כמו רוּדי הרנאנדֶז, שאהב לשמוע את הקול של עצמו ושש לדון בכל צד של כל נושא עד שכל איש בחדר היה מוכן לקום ולחנוק אותו. השער יקום מה שהוא לא יעשה. אבל הוא היה כאן. חש שלא בנוח. הוא היה כאן בגלל שהיה לו נושא אישי לסדר היום, נושא שהעיק על מותנו בכיס התחתון של מעיל הרוח שלו, וגרונו התייבש כשחשב על כך.

מישהו דיבר על הנושא המרכזי, אבל דילייני היה כל-כך שקוע במחשבותיו שלא קלט את מה שנאמר. יהיה דיון, ואז הצבעה, ולמשך שארית חייו הוא יצטרך להרגיש כמו פושע כל אימת שייכנס לשכונה שלו, להצטדק בפני איזה דביל במדים מעין-פשיסטיים, לדאוג לסידורים מיוחדים כל פעם שחבר יבוא לבקר או שישלחו לו חבילה. הוא חשב על השכונה שבה גדל, מרחבי הדשא חסרי הגדר, החלל המשותף, היערות העמוקים העבותים הביצתיים שבהם גילה לראשונה שרכים, צפרדעים, נחשי בריח, את כל המעטפת הזוהרת של הבריאה. כבר אין דברים כאלה. עכשיו יש גדרות. עכשיו יש שערים. "זכות הדיבור לדוריס אוֹבְּסְט," אמר ג'ק ג'רדיין, קולו שט מעל לזרמים שבחדר כאילו שר, כאילו כל האחרים דיברו פרוזה ורק הוא דיבר שירה.

האשה שקמה מהמושב בצד השמאלי-קדמי של האולם היתה בגיל לא ברור. תנועותיה היו נמרצות והשימלה נצמדה לגזרתה כאילו צוירה עליה, אבל השיער היה אפור ועורה היה לבן מת, דהה ואכזרי, כמו הנייר המשובח ששימש את דילייני במכתבים עסקיים. דילייני לא ראה אותה מימיו, וההכרה הזו, יחד עם העובדה שלא זיהה אף אחד מהאנשים שבקרבם עמד, העלתה בו תחושה קלה של אשמה. הוא צריך להקפיד יותר על השתתפות בישיבות, אמר לעצמו. הוא באמת צריך.

"...גורם המחיר," אמרה דוריס אובסט בקול טנור עמוק, גברי כמעט, "מפני שאני בטוחה שאין פה אדם אחד בחדר שלא מרגיש שהסכומים שאנחנו משלמים כבר עכשיו הם אסטרונומיים, ואני פשוט תוהה אם ניתוח המחיר של הוועדה נכון, או שאנחנו צפויים להערכת מחיר מחודשת בעתיד..."

"ג'ים שֶרלי," שר ג'ק, ודוריס אובסט צנחה חזרה אל כיסאה בעוד גבר אחר קם מאחור, כאילו היו שניהם מקשים של אותו כלי-נגינה. למורת רוחו, דילייני לא הכיר גם את האיש הזה.

"מה עם הפריצוֹת?" תבע לדעת ג'ים שרלי, נימה זועמת בקולו. מלמול של הסכמה עבר בקהל, קריאות של פגיעוּת ועידוד. ג'ים שרלי עמד זקוף, איש מזוקן גדל מידות בשנות החמישים שלו, שנראה כאילו נוּפּח במשאבת אופניים. "ממש ברחוב שלי - ויה דיצ'וֹזָה? - פרצו לשני בתים בחודש האחרון. הקייסים איבדו שטיחים בשווי חמישים אלף דולר בערך בזמן שהיו באירופה, וגם את מערכת הבידור הביתית - שלא לדבר על הטנדר ניסאן החדש שלהם. אני לא יודע כמה מכם שנמצאים פה הלילה מכירים את המוֹדוּס אוֹפֶּרַנדי, אבל הגנבים פורצים בדרך-כלל את דלת המוסך - בדלתות האוטומטיות האלה תמיד יש מספיק רווח - ואז הם לוקחים את הזמן שלהם, מעמיסים את דברי הערך שלך על המכונית שלך ואז הם נוסעים בה כאילו היא שלהם. אצל משפחת קייסי היתה להם אפילו החוצפה לבשל זנבות לובסטר שלקחו מהמקפיא ולהוריד אותם עם כמה בקבוקי פֶּריֶה."

רחש עבר בקהל, מלא תסיסה וכעס. אפילו דילייני הרגיש שדעתו מוסחת לרגע מהעדות העקובה מדם שבכיסו. פשע? כאן? האם לא זה הדבר שממנו ברחו לכאן? האם לא זאת הפואנטה של המקום? בבת-אחת הרעיון להקים שער לא נשמע רע כל-כך.

דילייני הופתע כשהגבר שלידו - האתלט - הרים את ידו והתחיל לדבר עוד לפני שג'ק ג'רדיין הספיק לתת לו את רשות הדיבור. "אני לא מאמין למה שאני שומע," אמר הגבר, ואשתו ארוכת הרגליים נצמדה אליו עוד, עיניה בורקות בגאווה ובסמכות מוסרית. "אם היינו רוצים קהילה מגודרת היינו עוברים להידְן הילְס או לוֶסטלֵייק, אבל לא עשינו את זה. רצינו קהילה פתוחה, חופש להיכנס ולצאת - לא רק לנו, שיש לנו הזכות לגור פה, אבל לכל אחד - כל אזרח, עשיר או עני. אני לא יודע, אבל אני גדלתי בשנות השישים, ולא מתאים לי לחיות בקהילה שסוגרת את השערים שלה בפני מישהו רק בגלל שאין לו מכונית מפוארת או בית גדול כמו שלי. זאת אומרת, מה הלאה? צמידי זיהוי? גלאי מתכות?"

ג'ק צ'ריסטון פנה אל הנשיא לידו בתנועת יד קצרת-רוח, וג'ק במנוד ראש נתן לו את רשות הדיבור. "על מי אנחנו עובדים?" שאל בקול שהרעים דרך הרמקולים כמו קולו של אלוהים במרומיו. ג'ק צ'ריסטון היה איש קטן, בקושי מטר שישים וחמש, אבל היה לו הקול הגדול ביותר בעולם. הוא עבד בהוליווד, בקריינות של קדימונים לסרטים, קולו מרעים ברחבי אמריקה כמו צי של משאיות, נפוח, מדושן עונג, היסטרי. מיליוני אנשים בבתי-קולנוע מסן פֶּדרוֹ ועד בּאנגוֹר התפתלו בכיסאותיהם שעה שצפו בדימויי המין וההרס מבליחים ומתפוצצים על המסך והרגישו את הלמות קולו המצליף ברעם של ג'ק צ'ריסטון, וחבריו ושכניו בנאות ארויו בלאנקו ישבו קצת יותר זקופים בזמן שדיבר. "אני לא פחות ליברל מכל אחד בחדר הזה - אבי כיהן בראש מסע הבחירות של עדליי סטיבנסון, לעזאזל - אבל אני אומר שצריך לשים לזה סוף."

הפסקה. כל החדר היה ממוקד באיש הקטן שעל הדוכן. דילייני התחיל להזיע.
"הייתי רוצה לפרוש את זרועותי לכל האנשים בעולם, לא משנה כמה הם עניים או מאיזה ארץ באו; הייתי רוצה להשאיר את הדלת האחורית שלי פתוחה ואת הדלת הראשית לא נעולה, כמו בזמן שהייתי ילד, אבל אתם יודעים כמוני שהימים האלה עברו." הוא נד בראשו בעצב. "אל.איי. מסריחה. העולם מסריח. למה לרמות את עצמנו? לכן אנחנו פה, לכן יצאנו משם. אתם רוצים להציל את העולם, לכו לכלכותה ותצטרפו לאמא תרזה. אני אומר שהשער נחוץ, חיוני, הכרחי ובלתי נמנע כמו הגג שמעל ראשנו והמנעולים שעל דלתותינו. תכירו בזה," שאג. "צאו מזה, כמו שהבת שלי אומרת. באמת, ברצינות, אנשים: על מה הוויכוח?"

דילייני מצא את עצמו לופת את הדבר שבכיסו, את השריד העקוב מדם של הכלב החף מפשע, ולא יכול היה להתאפק עוד, לא אחרי הסתערות קולו המהדהד של ג'ק צ'ריסטון, לא אחרי היום שעבר עליו, לא אחרי המבט שעל פניה של קיירה השרועה על המיטה הצרה עם בנה וחיות המחמד המבועתות שלה. ידו זינקה למעלה.

"דילֵייני מוֹסבּאכר," זימר ג'ק ג'רדיין.
פרצופים פנו אליו. אנשים מתחו את צווארם. הזוג הזהוב שלידו פשק את שפתיו בציפייה. "אני פשוט רוצה לדעת," התחיל, אבל לפני שהספיק לצבור תאוצה מישהו הפריע לו בקריאה של "יותר חזק!" הוא כחכח בגרונו וניסה להתאים את קולו. ליבו הלם. "אמרתי שאני פשוט רוצה לדעת כמה מכם מודעים למשמעות של האכלת אוכלוסיית הקויוטים המקומית - "
"תתייחס לנושא," תבע קול. אנחת תיסכול עברה בקהל. כמה ידיים הורמו.
"זה לא נושא טריוויאלי," התעקש דילייני, בוהה נואשות סביבו. "הכלב שלי - הכלב של אשתי - "
"אני מצטער, דילייני," אמר ג'ק ג'רדיין, רוכן אל המיקרופון, "אבל יש לנו עניין דחוף של בנייה ותחזוקה של כניסה מגודרת, ואני נאלץ לבקש ממך לדבר לעניין או לוותר על תורך."
"אבל ג'ק, אתה לא מבין מה אני אומר? - תראה - קויוט נכנס לחצר האחורית שלנו הבוקר ולקח - "
"תן לאחרים לדבר," קרא קול.
"תדבר לעניין או תשב."

דילייני התעצבן פתאום, התעצבן בפעם השנייה באותו יום, רתח מזעם. למה אנשים לא מקשיבים? הם לא מבינים את המשמעות של ההתייחסות אל אוכלי בשר פראיים כמו אל ברווזים בפארק? "אני לא אשב," הוא אמר, והקהל התחיל לרחוש, ואז היא היתה פתאום בידו, הרגל הקדמית הלבנה והמכורסמת עם גרב הדם השחור, והוא נופף בה כמו בחרב. הוא הציץ בפניהם מוכי האימה של הזוג שלידו וראה אותם מתרחקים ממנו בלי משים, והוא היה מודע לתנועה מימינו ולקולו המוגבר של ג'ק צ'ריסטון הרועם באוזניו, אבל לא היה איכפת לו - הם חייבים להקשיב, חייבים. "זה!" הוא צעק מעל להמולה. "זה מה שקורה!"

מאוחר יותר, כשישב על המדרגות בפתח המרכז הקהילתי ונתן ללילה לצנן את הזיעה שעל פניו, תהה איך יספר את החדשות לקיירה. כשעזב אותה, היה זה בהבטחה הקלושה שאולי הכלב עוד יופיע - אולי הוא ברח; אולי הלך לאיבוד - אבל עכשיו כל נאות ארויו בלאנקו ידעו על גורלו המחריד של סצ'וורל. ודילייני לא השיג כלום, שום דבר - חוץ מלעשות מעצמו צחוק. הוא נאנח, מטה אחורה את ראשו ובוהה אל המעטה המעורפל של הלילה. זה היה יום מחורבן. הוא לא השיג דבר. הוא לא כתב מילה. אפילו לא ישב ליד שולחן-הכתיבה שלו. הוא היה יכול לחשוב רק על הכלב ועל פיסת העצם והבשר המכורסמות שמצא בבור מתחת לשיח מאובק של מנזָניטה.

בפנים התקיימה ההצבעה. החלונות היו חורים באריג הלילה, מלבנים בהירים על הרקע השחור של ההרים. הוא שמע מלמול של קולות, פה ושם חיכוך וקרקוש של פעילות אדם. הוא כבר עמד להזיז את עצמו וללכת הביתה כשהבחין בדמות מרחפת ליד קצה המדרגות. "מי זה?" שאל.

"זה אני, מר מוסבאכר," עלה הקול מבין הצללים, ואז נעה הדמות לעבר האור שהטילו החלונות ודילייני ראה שזה בנו של ג'ק ג'רדיין, ג'ק ג'וניור.

ג'ק ג'וניור התנודד כמו אקליפטוס ברוח, נס של חוזק-מתיחה ושל גובה שנרכש לא מכבר, גפיים ארוכות, כפות רגליים גדולות, וידיים כמו כפפות בייסבול. הוא היה בן שמונה-עשרה, עם עיניים חומות עכורות שהאישונים לא היו מוגדרים בהן, והוא לא נראה כלל כמו אביו. כך למשל, שערו היה אדום - לא הראש-גזר החיוור שדילייני ירש מאמו האירית-סקוטית, אלא צבע ערמון עמוק ועשיר כמו שאפשר לראות על מותני סוסים באור מסויים. הוא היה ארוך וסעור תלתלים במרומי הקודקוד, ומגולח לגמרי מהאוזניים ומטה. "שלום, ג'ק," אמר דילייני, מודע לעייפות שבקולו.
"הם תפסו את אחד הכלבים שלך, הה?"
"אני חושש שכן," נאנח דילייני. "זה מה שניסיתי להסביר להם שם בפנים - אסור להאכיל חיות פרא, זה כל הסיפור. אבל אף אחד לא רוצה לשמוע."
"כן, אני מבין אותך." בחרטום אחת מנעלי העור הגבוהות שלו ג'ק ג'וניור בעט במשהו על הארץ. הנעליים נראו באור הזה כאילו צמחו ישר מהקרקע והתמזגו עם גופו, מין גזעים לעגן בהם את מלוא גובהו. הם שתקו ודילייני שקל שוב לקום ולזוז הביתה, אבל היסס. הוא מצא אוזן קשבת, מוח רגיש. "מה שהם לא מבינים," התחיל דילייני, אבל לפני שהספיק להמשיך, קטע אותו ג'ק ג'וניור. "דרך אגב - באותו לילה? כשבאת לדבר עם אבא שלי על המקסיקני?"
המקסיקני. פניו של האיש ריחפו פתאום וצרו על שולי תודעתו של דילייני, ממלאים אותו כמו איזו רוח רפאים הָרָה בתמונות של שיניים רקובות ושפמים מוכתמים. המקסיקני. סצ'וורל השכיח אותו ממנו לגמרי. עכשיו הוא נזכר. הנער היה שרוע על הספה כמו מלך כשדילייני הלך לג'ק להתייעץ איתו בקשר לתאונה, ודילייני חשב אז שזה מוזר שג'ק לא הציע ללכת לחדר אחר או החוצה למרפסת, שם יכלו לשוחח ביחידות. ג'ק התעלם לגמרי מבנו - כאילו לא היה אלא חלק מהריהוט. הוא כרך את זרועו מסביב לכתפו של דילייני, הכין לו משקה, הקשיב לסיפור שלו והבטיח לו שאין לו מה לדאוג, בכלל לא - אם הוא מהגר חוקי, למה סירב להצעת עזרה? ואם לא, איזה סיכוי יש לו למצוא עו"ד שייצג אותו - ועל מה? "אבל ג'ק," מחה דילייני, "לא דיווחתי על התאונה." ג'ק פנה אליו, שליו וממתיק סוד. "איזו תאונה?" אמר, והוא היה מופת של שכל ישר, שופט, חבר מושבעים ופרקליט בעת ובעונה אחת. "אתה עצרת והצעת לעזור - האיש סירב. מה עוד יכולת לעשות?"

אכן כן. אבל עכשיו ג'ק ג'וניור רצה לדעת, והמחשבה על כך גרמה לבטנו של דילייני להתהפך. חמישה אנשים בעולם ידעו מה קרה על הכביש ההוא, והגורל רצה שג'ק ג'וניור יהיה אחד מהם. "כן?" אמר. "מה עם זה?"

"אה, שום דבר. פשוט רציתי לדעת מתי זה קרה - אמרת שהם הקימו מחנה וזה." "בכביש הקניון. למה?"

"אה, סתם." ג'ק ג'וניור בעט במשהו על הארץ. "פשוט רציתי לדעת. אני רואה מלא מהם שמה בזמן האחרון. אמרת שזה היה על יד מחסן העצים, נכון? איפה שהשביל נכנס לוואדי?"
דילייני לא הצליח בשום פנים ואופן להבין לאן הנער חותר - איך זה קשור אליו? אבל הוא ענה על השאלה כמעט אינסטינקטיבית - לא היה לו מה להסתיר. "נכון," אמר. ואז קם ומלמל "טוב, אני חייב לזוז," וצעד אל תוך החשיכה, ממשש את גוש הבשר העלוב שבכיס מקטורנו.
דילייני הזכיר לעצמו לשים אותו במקפיא כשיגיע הביתה. עוד מעט הוא יתחיל להסריח.

 

שם הספר: מסך הטורטייה
שם המחבר: ת. קורגסן בויל

The Tortilla Curtain
by T. Coraghessan Boyle

תירגם מאנגלית: עופר שור
מהדורה ראשונה, ינואר 2000
מספר עמודים: 318
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
תצלום מאת אנתוני הרננדז
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 77 ₪
מסת"ב 965-90216-9-0
דאנאקוד: 497-1009


שתפו ספר זה עם החברים