חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מצורפים שני פרקים ראשונים


פרק ראשון

הבנות לבית בֶּלגארד לא אהבו את אמן. הן הסתייגו ממישחקי הקלפים שלה ומהסיגרים שעישנה כשבעלה נעדר מהבית. אך את אחיהן עמנואל הן כולן העריצו. הוא עמד לחגוג את יום-הולדתו העשרים ואחת בשבוע הבא, ולשם שינוי היתה המשפחה מאוחדת בדעתה שיש לערוך מסיבה שתימשך סופשבוע שלם. האורחים כבר הוזמנו, המסעידים נבחרו וסוכם שפרחים ייאספו מן החממות והגנים, יסודרו בזרי ענק ויפוזרו ברחבי הבית. את המסיבה הוחלט לערוך בגאגְלוֹ ולא בדירה בברלין, שהיתה אומנם מרווחת, אך לא מרווחת דיה להכיל את כל המוזמנים.

זה היה בקיץ 1914, והיה זה גם יום-הולדתה של אווה. נראה שבלהט ההכנות איש לא זכר כי באותו יום שבו ימלאו לאחיה עשרים ואחת תהיה אווה בת אחת-עשרה. היא הילכה בראש זקוף, מעמידה במיבחן את זכרונם. מריאנה בלגארד הזמינה שימלה חדשה לכל אחת משלוש בנותיה. בינה תקבל שימלת סאטן בגון אפרסק בהיר, משונצת ומכווצת מלפנים; מרתה שימלה תכולה עם אבנט פרפר מאחור; ואילו אווה, שהיתה עדיין רק ילדה, תלבש לבן. בינה, שכבר מלאו לה חמש-עשרה, ראתה את עצמה ליידי לכל דבר, עם השימלה החדשה או בלעדיה. היא התכוונה להפגין במסיבה גינונים מושלמים עד בלי די, והתענגה על ההזדמנות להתנשא על אמה. "היא כל-כך וולגרית," קבלה כאשר מריאנה נשארה לשבת במחיצת הגברים לאחר ארוחת הערב, שותה איתם בירה ומנצחת אותם בקלפים. בינה, מרתה ואווה נהגו לא פעם לחמוק ממיטותיהן בשעה שהמטפלת הזקנה שלהן ישנה שנת ישרים, ולרגל אחרי אמן מבעד לווילאות הכבדים של חדר-האוכל. "כך לא מתנהגים!" רשפה בינה, והאחרות הסכימו בהנהון נמרץ והוסיפו בכובד ראש: "אבא'לה מיסכן. מיסכן, מיסכן אבא."

אווה ישבה בכורסה גדולה, משקיפה מבעד לחלונות הצרפתיים על הדשא הנגזם ונקצץ, וחשבה בשקיקה על הרגע שבו עמנואל יחזור הביתה. היא דימתה לעצמה איך תתכרבל בחיקו ותציק לו בזמן שיקרא, תמשוך בשערות הקטנות שצמחו אחת-אחת על סנטרו ותלחש את שמותיהן של הנערות שאמא ייעדה לו ככלות. אווה הצטמררה כשחשבה על מי שאמה הזמינה למסיבה: נשים מגונדרות, מחוצפות, קולניות ועבות צוואר. עמנואל לא ירצה אפילו להתקרב אליהן, לא היה לה ספק בכך, וחוץ מזה, הוא הרי נתן לה את הבטחתו. היתה זו הבטחה שנחתמה ביום-הולדתם המשותף, כשמלאו לה שבע שנים, והיא עמדה על כך שהוא יישבע לקיים אותה, דקרה את אצבעו בסיכה והכתימה בדמו את אגודלה.

על בואו של עמנואל האפילו הדיבורים על מלחמה שבאו עימו מהמבורג. "זה רק שמועות," ניחם את אמו, "הדעה הרווחת באוני- ברסיטה שלי היא שלא תהיה מלחמה," והוא שב והשמיע את עמדתו באוזני קבוצות שונות של אורחים שנקבצו סביב הפסנתר בטרקלין או פסעו על המדשאה העילית. עמנואל הופיע ועימו מתנת יום-הולדת לאווה. "חשבת ששכחו אותך?" הקניט אותה, והיא הודתה לו כבדרך אגב, כובשת אנחת רווחה. היתה זו קופסה תורכית משובצת אבני-חן בגוונים של ורד וענבר. במרכזה נטבעה אם-פנינה בתבנית פרח מסתלסל. "יש לה מפתח," הוא אמר לה, וכאשר אווה סובבה אותו נפתחה הקופסה, חושפת ציפוי לבד ירוק ואת שמה חרוט בין הצירים.

אווה הכינה לאחיה חמש ממחטות לבנות, שעליהן רקמה את ראשי- התיבות של שמו, ותפזורת של פרחים ורודי עין בפינה. "הוא לעולם לא ישתמש בהן," סנטה בה בינה, ומרתה גיחכה ואמרה שמן הסתם הוא יטמין אותן בתחתיתה של איזו מגירה. אווה זרחה כמנצחת כאשר עמנואל שלף אחת מהן ותחב אותה בכיס העליון של מותנייתו, פרחיה מתנוססים על רקע האריג. הוא השאיר אותה שם כל אחר הצהריים, וכאשר פרש עם שאר המוזמנים להחליף בגדים לקראת הארוחה, העביר אותה אל חליפת הערב. בינה היתה היחידה משלוש הבנות שהורשתה להישאר ערה ולקחת חלק בחגיגה הלילית. בחדר-האוכל הוצבו שולחנות בטור ארוך ומתפתל, ועליהם נערכו כלים למאה סועדים. בינה נכנסה לחדר- הילדים, וזכתה במטר סוחף של מחמאות על שימלתה ותסרוקתה הן מפי המטפלת והן מפי האומנת, פרויליין שוּלצֶה. אווה נעצה מבט זועם אל תוך קופסת הלבד הירוק שלה, וקוננה על היותה צעירה כל-כך. "לי יש עוד פחות מזל," אמרה מרתה, ואווה התעודדה מעט למחשבה שהצדק עם אחותה.

אמן באה לאחל לשתיהן ליל מנוחה. "הייתן ממש מושלמות היום," חייכה, זוהרת בפתח חדרן המשותף, בעוד מרתה ואווה יושבות מול שולחנות טואלט תואמים ובוהות בה בזעף מבעד למראה. "שינה עריבה." היא הפריחה נשיקה לכל אחת מהן, ועזבה אותן כדי לשוב אל המסיבה.

"ראית את העגילים שהיא עונדת?" השתנקה מרתה, ואווה הסכימה שהם מזוויעים: אבני אודם ענקיות שמשכו כלפי מטה את תנוכי אוזניה. "ואיזה ידיים כחושות," התחלחלה, ממשיכה להעניק לשערה את מאה הברשות החובה בצו המטפלת.

"טוב, לפחות יש לנו את בינה שתדווח לנו מה קורה." אווה הברישה במרץ. "שלא לדבר," היא הנמיכה את קולה, "על שוּ היקרה שלנו."
"נו נו, ילדות." היתה זו המטפלת שעמדה מאחוריהן ובידיה כותנות- הלילה שלהן, מגוהצות ומאווררות. "אני בטוחה שלפרויליין שולצה יהיו דרכים נעימות יותר להעסיק את עצמה במסיבה. לא יהיה לה זמן לשטויות כאלה."
"הוי אוֹמי, אוֹמי ליזֶה," מחו שתיהן. מבטיהן הצטלבו והן חייכו. בדיוק לדברים מסוג זה היה לאומנת שלהן זמן, והם שעינגו אותה יותר מכל. היו אלה סיפורי ההשכבה המרושעים שלה ששבו את ליבן כבר בהתחלה, והדרך שבה ידעה ללגלג על אנשים זרים, מפיחה בטיוליהן רוח חיים אפילו בימים האפרוריים ביותר, ומטביעה בבנות-חסותה, בכל אחת ואחת מהן, מבוע קטן וחמים של זדון.

אווה שכבה במיטתה, מקשיבה לצלילי המוזיקה הרחוקים, ומונה בליבה את הנערות הראויות להינשא שאמה הזמינה למסיבה. עם מי עמנואל ירקוד, תהתה, וחייכה כאשר נזכרה בשוויון-הנפש שבו קיבל את תשומת-הלב שהרעיפו עליו.
"מרתה?" היא לחשה. "מרתה, את ישנה?"
מרתה ענתה בקול רדום שהיא ישנה.
אווה הניחה לה לשכב בדממה, ואז, כשלא יכלה עוד להכיל את שאלתה, נשפה לחלל החדר, "מרתה, תגידי... את מסוגלת לתאר לעצמך שיום אחד תתחתני?"
מרתה הסתובבה אליה רוטנת מתחת לשמיכת הפוך. "מה? ברור שאני אתחתן," ושוב התהפכה על צידה, טומנת את ראשה מתחת לשמיכה.

אילו בינה היתה שם, שוכבת במיטתה בחדר הסמוך, היא לא היתה מרשה לאחיותיה ללכת לישון, אלא מארגנת משלחת ריגול שהיתה מערימה על המטפלת וחומקת אל קומת הביניים. משם ניתן היה אולי לראות את החוגגים חולפים על פני אריחי אולם הכניסה, בדרכם משולחנות ארוחת הערב אל רחבת הריקודים. הן יכלו להציץ דרך עיקול המדרגות, ולסגת במהירות אם מישהו היה מתחיל לעלות. "מרתה?" קראה אווה. היא חשה שאולי הן נכנעות בקלות רבה מדי לעוצר שנכפה עליהן. אך מרתה שכבה מאובנת, מתעקשת לשקוע בשינה.

אווה אילצה את עצמה לקום מהמיטה. היא הרגישה שמוטל עליה חוב של כבוד להסתכן לפחות בהצצה אחת על המתרחש. היא קשרה את שערה הארוך על עורפה, ובאצבעות זהירות פתחה אט-אט את הדלת עד שניתן היה לעבור דרכה. לאחר שניצבה לבטח במסדרון, חצתה בריצה את ריצפת העץ, משתהה לשנייה מעל לפיר המדרגות כדי לוודא ששום יד של מבוגר לא לופתת את המעקה, ואז דילגה במורד גרם המדרגות הראשון, מקפידה להיצמד לקיר החיצוני. כשהגיעה לקומת הביניים, שלחה הצצה חטופה אל אולם הכניסה. משב של דיבורים וצלילי נגינה הלם בה, ומאחר שלא ראתה דבר מלבד שובלים של שמלות ומרפקים שחורים של גברים, רכנה נמוך יותר, נאחזת בעץ החלקלק ומותחת את ראשה וכתפיה אל עבר האוויר המבושם. באותו רגע התחילה אשה סמוקת פנים לעלות במדרגות, קצרת נשימה למראה באבנטה ההדוק. אווה הניפה את עצמה בחזרה אל המישורת ורצה אל תוך המסדרון, מסתתרת בחלל הכניסה העמוק של אחד מחדרי האורחים.

כשחשה בטוחה דיה להעז ולצאת שוב, היא טיפסה על המעקה של עיקול המדרגות, לופתת את קורות העץ בין ברכיה ומקשיתה את גווה כלפי מטה, מחקה את מעשיה של בינה בלא מעט פעמים קודמות. היא נאלצה לרסן את עצמה ולהימנע מלצעוק ולנופף, והתפלאה שעד עכשיו הסתפקה בדיווחים כה רבים מיד שנייה. אווה נותרה נטועה במקומה, מחכה שמישהו ייכנס לטווח ראייתה, ואז זכתה בגמול בדמותן של שתי בנות משפחת סמסוֹן, שהחליפו ביניהן וידויים משולהבים לרגלי המדרגות.

האחיות סמסון היו ידועות ביופיין, ונוכחותן במסיבה נידונה בהרחבה. אווה השקיפה על צמד ראשי הערמון הזהים שלהן, שנטו זה אל זה בצחוק משותף. ברכיה כבר החלו לרעוד מרוב מאמץ להיאחז בקורות העץ, ראשה שמוט מטה כעטלף, כאשר אל שתי הנערות, סמוקות וזהובות כתפוחים צרפתיים, הצטרף אחיה. עמנואל ניצב ביניהן, גבו שעון על עמוד המדרגות המגולף, ובקול חרישי שאילץ את שתי האחיות לרכון לעברו החל לספר להן דבר-מה. סיפור. סוד. אווה, שאצבעותיה כבר הלבינו על העץ, התאמצה אין-אונים לשמוע את קולו המלחשש על רקע המוזיקה. ואז, בעוד היא צופה בהם בלי להבין דבר, פרצו כל השלושה בצחוק. שלושת פיותיהם הפעורים נורו כלפי מעלה בדיוק באותו שבריר שנייה, קורעים חרמשי ירח בפניהם. הם עדיין צחקו, צחוק חרישי ומקוטע יותר, כאשר עמנואל פרש את זרועותיו והוביל אותן החוצה, חובק בכל יד כתף אחרת.

אווה, קרה וזועמת, שיחררה את ברכיה וגלשה לריצפה. היא סבה לאחור בתנופה, כמעט מצפה לראות את המטפלת בכתונת-הלילה הלבנה והנוקשה שלה מזעיפה אליה מבט וממתינה מרוגזת ללוותה חזרה למיטה. אבל המטפלת ישבה באותה שעה מול האח באגף הילדים, ואכלה מגש של שושני מרציפן שנשלחו אליה במיצוות פרויליין שולצה. אווה, שכבר לא היה איכפת לה שיראו אותה, רקעה ברגליה במעלה גרם המדרגות האחרון. היא השתרכה לאורך המסדרון הנמוך והמצוחצח, וכאשר הגיעה לחדרה השליכה את עצמה על המיטה. "מרתה?" היא קראה, אך מרתה מיאנה להתעורר, ועם שמה מבקש הנקם של שוּ-שוּ הנעדרת על שפתיה, בכתה עד שנרדמה.

מריאנה בלגארד רצתה שכל שלוש בנותיה ישתתפו בחגיגה הלילית. היא ציינה זאת באוזני בעלה בתקווה לגייס את תמיכתו, אבל הוא הבהיר שהיא עלולה לספוג ביקורת רבה מדי, לא מעט ממנה מבתם הבכורה. וולף בלגארד חייך כשאמר זאת, מרכך את קולו בהגותו את שמה של בינה, ואז אחז את אשתו במותניה ונשק לה. מריאנה נחלצה ממנו בכעס. לו לא היתה בעיה להקל ראש בגילויי העוינות האלה. הוא היה אהוב מאוד על בנותיו, ולא רצה או לא היה מסוגל לראות איך מגיל צעיר הן הפנו לה עורף, מלגלגות עליה ורוקמות יחד תככים על-מנת לחתור תחתיה. שוב ושוב ניסתה מריאנה לתאר בפניו את מצב העניינים, בולעת את דמעותיה, אך הוא סירב להאמין לה, ורק צחק וקינטר וניסה להחזירה למצב-הרוח העולץ שבו נתן את אמונו. עמנואל היה היחיד שהבין, עמנואל שלקח את ידה והידק עליה את אצבעותיו כשהבנות סירבו לקבל נשיקות לילה טוב, נסו מפניה בפארק, או קראו לעזרת האומנת בקולות חלושים ובוכיים כשהיו חולות.

מריאנה עמדה על כך שיוקצה לפרויליין שולצה מקום בסעודת יום- ההולדת של עמנואל. היא טיפחה עדיין תקווה לזכות באהדתה ותמיכתה, ואף הציעה לה אחת משימלותיה מן העונה שעברה. אך כאשר גבּריאלֶה שולצה נכנסה לחדר-האוכל - אודם השימלה מתרפק בחושניות על לובן עורה, לאחר שניעור לחיים חדשים בזכות ניצני ורדים רקומים בקטיפה - גילתה מריאנה שהיא מתחרטת על כך. דומה היה שהאשה נושאת את ראשה בגאון רב מדי, ומריאנה הבחינה כיצד היא הצליחה, באצבעותיה המיומנות והקפדניות, להסוות את תוספת היריעה שנדרשה להיקף חזה הרחב.

המסיבה נמשכה ביום המחרת עם ארוחת צהריים של בשרים קרים, ירקות מוחמצים ופירות, שנועדו להיאכל בגן. אווה השכימה קום, עיניה תפוחות מדמעות שנלכדו תחת עפעפיה במשך הלילה. הדבר שיווה לעורה מראה זגוגי ועכור. איש לא שם לב לכך. בינה סיפרה לכל מי שהיה מוכן להקשיב על ריקודי ליל אמש, ושקעה בתיאור גילויי ההערצה שהרעיפו עליה עלמים מסוימים. מרתה שתתה כל מילה שלה בצמא. "אם זה כל-כך עניין אותך, למה לא באת לראות בעצמך?" רצתה אווה לומר, אבל עצרה בעצמה, וכתחליף עטפה גבינה בפרוסת לחם מריר ונגסה בקצותיה.

סמוך לשעת הצהריים ניצבה מריאנה בלגארד, לבושה שימלת טפטה בגון שנהב, וסקרה את שלוש בנותיה. היא הבחינה שמפניה הזוהרות של בינה קורנת פראות חדשה, ושמרתה מעורפלת וביישנית כתמיד. לאווה היו טבעות כהות ילדותיות סביב עיניה. "את מרגישה טוב?" שאלה אותה אמה, הניחה יד תחת סנטרה, והרימה אליה את פניה של הילדה.

אווה הזדעפה. אופייני, היא חשבה. נחשפתי על-ידי האויבת שלי. ואז, לאחר שקלטה עד כמה הרחיקה לכת בטינתה, הסמיקה מול פני אמה. הילדונת הטיפשונת מאוהבת, חייכה מריאנה, נזכרת בעצמה כילדה, וליבה נחמץ למחשבה שהן לא יכולות להיות חברות.

רק האורחים שנשארו ללון הוזמנו לפיקניק הצהריים. מאחורי הבית, על אבני המרצפת שנצצו בקרני הבוקר הראשונות, נערכו שולחנות עטויי לבן. כשהגיעה שעת הצהריים התחממו האבנים והשמש עמדה מעל הבית, כך שניתן היה להציב כיסאות בצל או מחוצה לו. אווה התכופפה והצמידה את גב ידה לאבן מרצפת חמימה. מבלי להתכוון לכך, וכנגד כל מה שהורו לה, היא למדה לאהוב את הבית הזה. היא הקיפה את הבית לעבר החזית, והשקיפה במורד שביל הגישה אל העמק שחבק בין זרועותיו את הגגות האדומים וצריח הכנסייה של הכפר. מטעי תפוחים השתרעו לכל עבר, והשדות מאחור היו מנומרים בפרות לבנבנות, חומות-פנים. כרכרה קיפצה לעברה לאורך שביל הגישה, כיסוי הגג השחור שלה סגור. ארבעה סוסים רתומים ברתמות עור העפילו במעלה הגיבעה. אווה צעדה קדימה לראות מי זה יכול להיות. היא הצליחה לזהות את גרוּבֶּר, הרכָּב שלהם, יושב במרומי מושב הנהג ואוחז במושכות, ואז פנתה הכרכרה אל השביל הפנימי והחלה להאט. דלת נפתחה בחטף ועמנואל קפץ למטה. "מָנוּ," קראה אווה, והרימה את שימלתה כדי לשעוט אליו, אבל אז צצה לפתע אמה משום-מקום, קורנת ונוזפת, וצעדה לעברו בזרועות פרושות.

אווה פלטה נחרה, ובדיוק כשהם ראו אותה ונופפו לה, זינקה ממקומה והקיפה בריצה את הבית, יורדת אל האורוות שבהן עמד גרובר להחזיר את הסוסים לתאיהם.

אווה הביטה באחיה יושב בין בנות סמסון, מוזג להן יין ומגיש להן פרוסות מתוקות של עוגיות שקדים, חולק איתן בדיחה שתחילתה בליל אמש.
"למי מהן לדעתך?" נעצה בה בינה מרפק.
"למי מהן מה?" הזדעפה אווה.
"הכי סביר שהוא יציע נישואים?"

אווה הניחה את מרפקיה על השולחן והתבוננה בפני הביצה המושלמים והמחייכים של שתיהן, ואז פניה אורו והיא פנתה להביט בעמנואל. אנגֶ'ליקה וג'וּליקה. ג'וליקה ואנג'ליקה. "לאף אחת," אמרה, והצטמררה כאילו עכביש מים חצה בריצה את ידה.

"אי אפשר איתך." בינה צבטה אותה, פלטה נחרת בוז ונעה לעבר מרתה שישבה בקצהו השני של השולחן. אווה התבוננה בשפתיה הממלמלות, "ממש אי אפשר איתה, כזה בזבוז," לתוך אוזנה של מרתה. אווה רכנה כדי לקלוט מה אומר אחיה. "אה, ברור," קטעה אותו אנג'ליקה, "ברור שאין כמו פאריז." "בשביל ירח דבש," הוסיפה ג'וליקה, ושתי האחיות הסמיקו בגוון זהוב של ורוד.

"השטויות שאנשים אומרים," סיננה אווה מתחת לאף. היא קמה ורצה אל תוך הבית, עוצרת רק כדי להציץ במראת הכניסה המוארכת ולבחון את מבטה הזועף וריסי עיניה המיוזעים. הטרקלין היה מלא פרחים, ומגובב כורסאות וספות שסודרו בקבוצות לרווחתם של אורחי ליל אמש. אווה פסעה על השטיחים בצבע שזיף, סותמת את אפה בפני ניחוח החבצלות העז עד בחילה, עד שהגיעה לפסנתר הכנף. היא הניחה לידיה ליפול בכבדות על הקלידים. הם קירקשו והשמיעו קול דנדון, וליבה דהר עם הצלילים המחוספסים. אוֹמי ליזֶה הופיעה בפתח, פיה מכווץ במורת-רוח ורדיד מעוטר בגדילי משי עוטף את זרועה. אווה הישירה מבט אל עיניה ונמלטה.

היא דילגה לאורך החלונות הגבוהים, מושכת בכנפי הווילונות ולא מפנה את מבטה לאחור עד שהגיעה לדלת קטנה מכוסה אריג כבד. היא גיששה מאחוריו בידה ומצאה את הידית. הדלת נפתחה והיא מיהרה לחמוק לתוך מעבר ארוך ומקומר. במסדרון, שעציצי מרגריטות פורחים קישטו אותו לאורכו, היה קר. היא האטה את צעדיה שהדהדו על ריצפת האבן, ואימצה את עיניה בהביטה אל תוך חדרים טחובים וריקים למחצה, שבהם שכן עד לפני זמן לא רב אוסף הפרגולים והאקדחים בעלי קתות השנהב של בעל-הבית הקודם, האנס דיטֶר. קרני השמש ציירו משולשים של אור מסמא על האבנים הלבנות, ואווה פסעה בעדינות רבה ככל האפשר, להחליש עד למינימום את עוצמת ההד.

מעבר לדלת האחרונה והצרה התרחב המסדרון לחלל מעוגל. זה היה החדר האהוב על אווה. הריצפה המתומנת עוטרה באריחי שחור-לבן מעוינים, וקימור הקירות עורר בה רצון להסתחרר. דלת צדדית הובילה לחדר-העבודה הפרטי של מריאנה בלגארד. שם היא באה בדברים עם הגננים ודנה בהעסקת עובדים ובתחזוקת האורוות, קובלת שוב ושוב על שבניגוד לעצתה החליט בעלה כי הצעד הבטוח ביותר הוא להיפטר מן הקרקע כולה. במרכז החדר ניצבה מיכתבה גדולה מצופה עור. מחברת היתה מונחת עליה, שוליה מרופטים עד שדמו למשי גולמי, וכה כבדה עד שלא היה טעם להתאמץ ולסגור אותה. חלונות ממוסגרים באבן השקיפו אל גן הפרחים, ועל כל גומחת חלון נפרש מרבד, מקופל ומותפח במיוחד למען כלביה של מריאנה. למריאנה היה צי של זרזירי מותניים, חומים וכחולים, שטופפו בעקבותיה במסדרונות, ומדי פעם החליקו על ריצפת העץ הממורקת ושרטו אותה. עיניהם ברקו מצער כשהיתה נכנסת לכרכרתה, וכשחזרה הביתה, אפילו אחרי היעדרות בת יום, קידמו את פניה בדילוגים, בנביחות, ובסיחרורים לולייניים ואחוזי תזזית של אושר.

אווה שמעה משהו. היא עצרה, עומדת עדיין על בהונותיה, והורידה את עיניה מהתיקרה המקומרת אל חדר-העבודה של אמה. מריאנה עמדה שם, נשענת ביד אחת על המיכתבה, שקועה בשיחה עם האשה החסונה וסמוקת הפנים שאווה כמעט והתנגשה בה בליל אמש כשחמקה במדרגות. "מרת סמסון," מלמלה אווה לעצמה וזקפה גבה. אתן רואות, היא חשבה, אמא שלנו לא תהסס לחתן את עמנואל עם אחת הבנות האלה, אפילו כאשר ניצבת מול עיניה עדות חותכת למה שעתיד לצאת מהן! והיא משכה בכתפיה ברוגז. אווה המשיכה לנעוץ מבט בצדודיתה של אמה, שחייכה והנהנה לעבר מרת סמסון השמנמנה שישבה בגומחת החלון, עד שהשתיים עמדו לצאת מהחדר. אווה נדחקה לתוך שקע בקיר ועצרה את נשימתה כשאמה חלפה על פניה, כלב בעקבותיה, וצעדה לאורך המסדרון עם בת-לווייתה שפטפטה עדיין על טבחיות בעייתיות, כובשת חיוך למראה פקעת של שערות כלב שדבקה לאחוריה של האורחת.

אווה נמלטה דרך הדלת האחורית. היא רצה הישר לפנים, במעלה כר הדשא, ופנתה במשעול קטן שהוביל אל בית-הקרח. המיבנה הזעיר הזה היה החלק היחיד בנחלה שהאנס דיטר טרח לתחזק, והמדשאה שהוליכה אליו היתה חלקה ושופעת לאחר שנים של טיפוח קפדני. היה לו גג כמו לשובך יונים עם רעפים משופעים ומעוגלים, והעמודים שתמכו בו נצבעו לא מזמן בלבן שמנת. אווה נכנסה פנימה אל אפלוליתו הקרירה, ונבהלה למראה האומנת שלה, שנשענה בעיניים עצומות למחצה על הדלת המובילה אל המרתף. "שוּ-שוּ," אמרה, מניחה יד רכה על זרועה. פרויליין שולצה מצמצה והביטה בה, ובלי להוציא הגה הרימה דלי פח עמוק. היא גיששה בידיה אחרי הבריח החבוי ופתחה בתנופה את הדלת אל מחסן הקרח המקפיא. אווה נשכבה על ספסל צמוד לקיר, וצעקה לפרויליין שולצה המחטטת במרתף. "זאת לא העבודה שלך, להביא קרח. יש לך כפפות?"

צחוקה של פרויליין שולצה הדהד אליה מבעד לדלת הסגורה למחצה. "זה לא עבודה. רציתי קרח לעצמי," והיא שבה והופיעה עם אוסף של שברים בתחתית הדלי. אווה שלחה יד פנימה, בחרה בגליד מתפורר, והניחה לו לטפטף על מצחה, על אפה ולתוך פיה. "ביקשתי מהטבחית להכין בשבילך גלידת דומדמניות. לא שכחתי שזה גם יום- ההולדת שלך." ולפני שאווה הספיקה למשוך אותה אל הספסל ולחבקה, יצאה האומנת אל המדשאה ונעלמה בתוך הבית.

אווה שוטטה בחזרה לעבר המרפסת. היא יכלה לראות שחבורת הסועדים התארגנה מחדש בקבוצות קטנות שהצטופפו בקצות השולחן. מרחבים נטושים של אריג לבן ומעומלן השתרעו ביניהן, עמוסים במזון שלא נאכל. רגלי כיסאות נקשו אלה באלה, ונערות היטו את ראשיהן אל עבר השמש המתחזקת. אווה ראתה את אחיה משוחח עם גבר במדים. הם פסעו והתרחקו משאר החוגגים, חוצים את המדשאה, ובטשו בקצות נעליהם בקרקע כאילו הם חלוקים ביניהם בעניין כלשהו. אחדים מחבריו של עמנואל הגיעו למסיבה במדי הצבא שלהם. מקטורני צמר עבים בצבע גללים עם כיסים ארוכים דמויי קונכייה לרוחב החזה. על חזית כובעיהם הרכים התנוססו כפתורים ולעיתים גם תגים.

אווה אספה חופן של נטיפי שוקולד כהים מתוך קערה והלכה בעקבותיהם של שני הצעירים, משתרכת מעט מאחור, עיניה כבושות בקרקע כאילו היא מחפשת בדשא פרחי אביב שהסתננו לתוכו. עמנואל דיבר בטונים נמוכים ובהולים על הרצח של פרנץ-פרדיננד בסראייבו. הוא הניח את זרועו על בד המקטורן העבה של ידידו, ותהה בקול אם יוכרז גיוס חובה במיקרה שתפרוץ מלחמה. "אבל לא יהיה צורך לאלץ אף אחד," ניער אותו הצעיר מעליו, ולאווה היה נדמה שהיא רואה צמרמורת פחד חולפת במורד גבו של אחיה.

"כמובן, כמובן," הוא מיהר להסכים, "אני עצמי אתגייס במהירות הבזק," והם צחקו, מחליפים ביניהם סיפורים על הרפתקאות צבאיות, מעשיות על גבורה ותעוזה, עד שסבך פרגים זהובים שצמחו בשולי המזרקה הסיח את דעתה של אווה, והיא הניחה להם להתרחק אל מחוץ לטווח שמיעה.


פרק שני

לפעמים, בשעה שאבי צייר, הייתי מתבוננת בחיה הגדולה של גופי, בשדי הכבירים, בירכי שהתרחבו, ומנסה למצוא את קווי המיתאר המשורטטים בפחם של מי שהייתי. לא ידעתי שאני בהריון כשבאתי לדגמן בפעם הראשונה, והופעתי חלקה וחיוורת ומלאה תקווה באשר לדרך שבה דמותי תיראה על הבד. מיקמתי את עצמי בפרופיל אלגנטי, זרוע אחת שמוטה לרוחב הבטן, ועיני ממוקדות, חצי-עצומות, בפינת החדר. "מתי בדיוק את אמורה ללדת?" ליכסן אלי אבי מבט בעוד גופי המצויר הולך וגדל, מכסה את הוורדים של ריפוד הספה, ובשבוע השלושים נשלח הבד להגדלה. תשעה חודשים נראו לי בראשיתם זמן שנמתח לאינסוף, ובהתחלה דיגמנתי שעות נוספות, מאמינה שהתמונה תושלם לפני שההריון יתחיל להיראות; אבל עכשיו, כאשר נותרו רק שישה שבועות, נכנסנו למירוץ. הרמתי את ידי והנחתי אותה מתחת לצלעותי במקום שבו לחץ עלי ראשו של התינוק. "תסתובב," לחשתי, וניסיתי לתפוס את האצבעות התת-מימיות שרטטו הלוך ושוב מתחת לעור.

"קרה משהו די משונה." אבי עמד בגבו אלי, וסקר את הקנווס במקום שבו הצבע נערם על שדי השמאלי. "מה משונה?" שאלתי, והכיפה הגבוהה של כרסי התקשחה בעודי משנה תנוחה. הוא הוליך את עיניו משד אל שד ואז חזר להתבונן בתמונה כולה.

"ובכן, מישהו שנשמע די לא אמין כתב לי שצאצאיה של מריאנה בלגארד, סבתי מצד אמי, זכאים לבעלות על כמה נכסים, עכשיו כשהחומה נפלה. יש כנראה כמה מחסנים, ותיאטרון במזרח ברלין." "תיאטרון?" הזדקפתי במאמץ. "אתה יודע מה שמו? איפה זה בדיוק?" ולרגע דימיינתי שאני יורשת את ה'בֶּרלינֶר אַנְסַמְבְּל', עושה פּירוּאֶטים על הבמה שבְּרֶכְט עמד עליה, מוצאת לעצמי תעסוקה, שחקנית מובטלת ואם חד-הורית, ומספקת עבודה לכל חברי.
התינוק שיהק ממש מתחת לטבורי.
אבי לא ענה. יכולתי לראות שהוא מחכה שאירגע. עיסיתי את ירכי והחזרתי את גופי לתנוחה.
"אבל העניין לא כל-כך פשוט, כמובן." הוא עיבה (שלא לצורך, לדעתי) וריד כחול ועמוק שנמשך מכתפי והלאה.
"הה?"
"כן, האיש הזה, הֶר גוֹטפריד משהו, עומד על כך שהוא יגלה לנו את מיקום הנכסים רק אם נבטיח לתת לו שישים אחוזים מערכם. עסקי סחיטה כאלה, מסתבר, משגשגים עכשיו בכל רחבי מזרח גרמניה." הוא נעץ את המכחול בכוח אל רגלו. "ההרגשה שלי," אמר לבסוף, "שצריך לוותר על כל העסק." הזעפתי את פני באכזבה. בחלומותי כבר מכרתי את המחסנים ברווח עצום, ועברתי מדירת הקומה-האחרונה הזעירה שלי בקֶמדֶן טאוּן.

אבי הכין לי צלחת סלט, מזליף שמן זית על עלי חסה וחותך שתי פרוסות עבות של האם. "חרדל?" הציע, אבל התינוק עדיין שיהק.

"את יודעת מה כן היה מעניין אותי לשמוע?" הוא רכן וחטף עלים מובחרים מצלחתי. "גאגְלו." "גאגלו?" אכלתי מהר מדי, מצמידה את הצלחת בילדותיות לחזי, מקווה שיעזוב את האוכל שלי במנוחה. "זו היתה האחוזה של סבתא שלי. מפוארת מאוד, ליד איזה כפר. או שהיא היתה פעם מפוארת מאוד." עלה השתרבב מתוך פיו. "נהגתי לבקר שם בחופשות, למרות שאמא שלי אף פעם לא נשארה שם להרבה זמן. ודודה בינה הנוראה לא הסכימה אפילו להתקרב אליה."

"למה? זאת אומרת, למה נוראה, ולמה לא הסכימה להתקרב?" הספגתי את השמן בלחם. "אה, את יודעת, הן הסתייגו מאמא שלהן. חשבו שהיא וולגרית." הוא שיפד פרוסת האם מהצלחת שלי. "למען האמת, שאלתי אותן פעם למה הן סולדות ממנה, והתשובה היחידה שזכיתי לקבל זה שהיא שתתה בירה. בירה במקום יין. למרות שמה שאני כן זוכר מילדותי, זה שהיתה זו דווקא בת-לווייתה של סבתא שהן תיעבו. אשה ענקית עם כפות רגליים גדולות כמו של גבר."

ובדיוק כשהתחלתי לחפש לי עוד משהו לאכול, הוא מחא כף ופקד על שנינו לחזור לעבודה.

בדרך כלל אבי לא דיבר על משפחתו. הוא נמלט מהם בשלב מוקדם בחייו, מחרחר מריבות ושולף ציפורניים על-מנת להרחיקם ממנו. אבל כמעט במיקרה הוא הקים משפחה משלו. אני ושתי אחיותי. לכל אחת מאיתנו היתה אם משלה וחיים נפרדים, אבל היינו דומות להפליא, עם הכתפיים הגבוהות שלו ואותן עיניים חיוורות. הוא מעולם לא הכיר לנו את הוריו. פגשתי פעם אשה שהכירה את אמא שלו, "סבתא שלך," היא כינתה אותה, והדם קפא בתוך חזי. הן שוחחו משני צידיה של גדר חיה, איפשהו ליד הים, ודימיינתי אותן תולות כביסה, מאווררות מצעים, בלי שידעו כמה הייתי רוצה להיות שם. עצמתי את עיני, מזרימה אוויר אל שיפולי בטני. למה אפילו התנוחה הנוחה ביותר נעשית בלתי-נסבלת אחרי חצי שעה? פעם סברתי בטעות שככל שהתנוחה קשה יותר כך הציור עתיד לצאת טוב יותר, ונהגתי לאבן ולעוות את גופי בפיתולים משונים, מתגאה ביכולתי לעכב מצמוץ. אבל עכשיו השתרעתי על צידי בפישוט איברים, עם כרית מתחת לאוזני, הכי קרוב לשינה שיכולתי. נאנחתי, מקווה לזכות בתגובה, וכדי להסיח את דעתי מאיברי חסרי התחושה שאלתי מה עלה בגורלה של מריאנה בלגארד. "בסוף, אני מתכוונת." אבי לא ענה, ועצרתי את נשימתי לקראת הנורא מכל. "היא באה לגור איתנו בלונדון." הוא הכהה את צללית הלסת שלי. "ועכשיו כשאני חושב על זה, זה בטח היה לה קשה מאוד." הוא עצר וכיווץ את עיניו, תופס את צרור המכחולים באחת מידיו. "את מבינה, היא לא עזבה את גרמניה עד שכבר היה מאוחר מדי. היא הגיעה בלי כלום, לא נתנו לה להוציא משם שום דבר, והיא נאלצה לגור בחדר קטן בבית הורי." הוא מצא את מה שהטריד אותו, וגירד אותו בחמת זעם עם טרפנטין. "היא נאלצה לפתע להיות תלויה בהורים שלי, אחרי כל הפאר שידעה, אבל אני לא זוכר אותה מתלוננת."

"אני מניחה שהיה לה מזל שהיא בכלל הצליחה לצאת, כל-כך מאוחר?"
"כן, היה לה מזל." והמשכנו לעבוד, חושבים על כל השאר, רבים עד אינספור, עד ששתי רגלי נרדמו ונאלצתי להתחנן להפסקה.

 

שם הספר: קיץ בגאגלו
שם המחברת: אסתר פרויד

Gaglow
by Esther Freud

תירגמו מאנגלית: אמנון כץ ושהם סמיט
מהדורה ראשונה, אוגוסט 1999
מספר עמודים: 237
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
תצלום מאת פראנס לבה-נדב
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 77 ₪
מסת"ב 965-90216-7-4
דאנאקוד: 497-1007


שתפו ספר זה עם החברים