חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מצורפים שני פרקים ראשונים
פרק ראשון: אבא קוּלץ אוכל פּלאטה נקניקים
פרק שני: אירֶנֶה טרוּבּנֶר פוחדת


פרק ראשון: אבא קוּלץ אוכל פּלאטה נקניקים

הכיכר בקופֶּנהאגן שבה עומדת האופרה המלכותית, נקראת קוֹנגֶנס- ניטרוֹב. זו כיכר ידידותית ומרווחת להפליא, ואם רוצים לבחון אותה בהרחבת הדעת הראויה לה, אין טוב מלשבת בחזית המלון ד'אנגלֶטֶר.

בקדמת המלון, תחת כיפת השמים, ניצבים כיסאות ושולחנות בשורות ארוכות, ואורחים שהגיעו מכל קצות העולם יושבים כאן אלה ליד אלה, מניחים למלצרים לשרת אותם בקפדנות, ומשלימים בלית-ברירה עם מנעמי החיים. ראוי לציין, דרך אגב, ששום כיסא ושום אורח אינם מפנים גב לכיכר. אנשים יושבים כמו באולם של תיאטרון פתוח מהודר ומנוהל היטב, מתבוננים בצוותא בחזית בית- האופרה ממול, ומתענגים על ההמולה העליזה שתושבי קופנהאגן נוהגים להציע לאורחיהם.

אכן, יש משהו יוצא-דופן בקוֹנגֶנס-ניטרוֹב! יכולת לא לבקר בדנמרק שנים על שנים, ובינתיים פרצו מהפכות בכל מיני מדינות, השליט הלא-חוקי של אפגניסטן נתלה אולי בידי אוהדיו של בן-דודו, וביפאן התמוטטו ברעידת אדמה לפחות עשרת אלפים בתים כאילו נבנו מקלפי-סקאט של אלטְנבּוּרג - ואז לצאת שוב מרחוב אמאגֶר, לפנות שמאלה, להעיף מבט במלון ד'אנגלטר, והנה שוב אותן חמש שורות של כיסאות, ואותם נשים הדורות וגברים נשואי פנים יושבים עליהם ומשוחחים בתריסר שפות, בוחנים בסבלנות את ההמולה השוקקת, ופניהם האדישים מסתירים רק בקושי את הנאתם ממעדני המיטבח הדני.

בקונגנס-ניטרוב הזמן עומד מלכת.

אי לכך אין כמובן שום טעם לקבוע את הזמן המדויק שבו חצה הקצב אוסקר קוּלץ את הכיכר ושם פעמיו לעבר מלון ד'אנגלטר.

קולץ לבש חליפת צמר ירוקה אטומה למים, כובע מקטיפה חומה, ומתחת לאפו היה שפם עבות ששיבה זרקה בו. בידו הימנית החזיק מקל-טיולים מסוקס, ובשמאלית את מדריך גריבֶּנס ל'קופנהאגן והסביבה'.

הוא עצר לפני המעקה שמאחוריו ערוכים השולחנות, והתבונן מהורהר ומהוסס באורחים שישבו כמו חרוזים בשרשרת של כיסאות. תוך כדי כך הבחין בגברת מצועצעת ומפודרת מאוד שרכנה בלחישה לעבר בן-לווייתה, ושם לב שזה מודד אותו בעיניו ומצחקק קלות, כאילו סלח לו על משהו.

זה הכריע את הכף. אלמלא ציחקק האיש, היה הקצב קוּלץ ממשיך בדרכו, ואז היה סיפורנו, הנפרש עכשיו לאיטו, מתגלגל אחרת לגמרי. אבל כיוון שכך, קולץ מלמל "ראש בטטה", והתיישב זקוף כרבולת ורחב-מסילה ליד שולחן פנוי. וכך נקלע למערכת הגלגלים של התרחשויות שאומנם לא היו כלל מעניינו, אבל עמדו לעלות לו, תוך זמן קצר ביותר, בחמש ליברות מבשרו החי.

כשקולץ התיישב, גנח הכיסא העדין מכאב. פיקולו זינק לעברו ושאל "Please sir?"
האורח הסיט את הכובע אל עורפו. "בן-אדם, אני לא מבין דנית. תביא לי קנקנון בהירה, אבל קנקנון גדול." הפי
קולו לא הבין מילה, החווה קידה ונבלע במלון. קולץ שפשף את ידיו.
כעת הופיע מלצר לבוש פראק. "במה אוכל לשרתך אדוני?"
האורח נשא אליו עיניים חשדניות: "בפילזנר גדולה. עכשיו רק חסר שתפיל עלי את המנהל, או אולי אתה מעדיף שאגיש הזמנה בכתב?"
"פילזנר? ברצון."
"ומשהו לאכול. איזו פּלאטה קטנה, אם זו לא טירחה רבה מדי. עם כל מיני נקניקים. יש לי עניין מקצועי בנקניק הדני שלכם. אני קצב-אומן ברלינאי."
המלצר לא הסגיר את מחשבותיו. תחת זאת החווה קידה ונעלם.
קולץ השעין את מקלו אל המעקה, תלה את כובע הקטיפה החום על ידית הקרן הצהבהבה ונשען שבע רצון בכיסאו. המשענת גנחה.ה הוא בחן את הכיסא ואת השולחן והעיר בצער: "ריהוט אופייני של אולמי-שמחות."
הערה זו גרמה לעלמה שישבה בגפה אל השולחן הסמוך לפרוץ בצחוק.
אוסקר קולץ הופתע. הוא סובב את מחצית גופו העליונה חצי סיבוב ימינה, התכופף בחוסר חן ואמר, "אלפי סליחות."
העלמה הנידה את ראשה בעליזות, "מה פתאום? גם אני מברלין."
"אהה," השיב. "לכן את מדברת גרמנית!" ורק כעבור זמן-מה התחוורה לו המשמעות העמוקה של דבריו. כועס על עצמו הוא טלטל את ראשו, ומאחר ששום דבר מחוכם מזה לא עלה בדעתו, הציג את עצמו:
"שמי קולץ," אמר.
היא ספקה כפיים. "אתה מר קולץ? שככה יהיה לי טוב! הרי אצלך אנחנו קונים בשר!"
"אצל אוסקר קולץ?"
"אני לא יודעת. יש כמה קולצים?"
"אפשר לומר."
"בקייזֶרדאם."
"זה אצל אוֹטוֹ. הכי צעיר שלי."
"אטליז יוצא מהכלל," אישרה העלמה.
"הו כן, כן. אבל בנקניק-כבד הוא לא מבין כלום. את צריכה לקנות פעם נקניק-כבד אצל הוּגוֹ! זה הבן השני שלי. ברחוב שלוֹס, שטֶגליץ. הוא עושה נקניק-כבד - לא יאומן כי יסופר!"
"קצת רחוק אם גרים בקייזרדאם. למרות הנקניק-כבד שלו."
"אבל לעומת זאת, להוגו אין אפילו מושג קלוש על סלט-בשר. את זה אי אפשר ללמד אותו," אמר אבא קולץ בחומרה.
"נו כן," אמרה העלמה.
"סלט-בשר, זה ההתמחות של אֶרווין, הבעל של בתי הבכורה, בשדירות לַנדסבֶּרגֶר. ארווין מכין לך מיונז, שאת תשכחי מכל דבר אחר, גבירתי."
"ואיפה החנות שלך?" היא שאלה קצת בחשש. אומנותם של הקצבים לדורותיהם התחילה להעיק עליה.
"ברחוב יוֹרק," השיב. "באוקטובר שעבר חגגתי את יובל השלושים. אחי קארל חוגג בשנה הבאה. באפריל. לא, במאי."
"האח שלך, גם לו יש אטליז?" שאלה העלמה בדאגה.
"כמובן! עם שלושה חלונות ראווה. ליד שפּיטֶלמַרְקְט. וגם לאַרנוֹ, הבכור שלי. החנות שלו ליד בְּרַייטְנבּאכפְּלאץ. כן, וגיאורג, חתני האחר, לו יש אטליז ברחוב אוּלאנד. אף-על-פי שהֶדוויג, בתי השנייה, היתה מעדיפה להתחתן עם מי שלא יהיה - מורה, פסנתרן, מכבה-אש - רק לא עם קצב! אבל בסופו של דבר בחרה בכל זאת בגיאורג. הוא עבד אצלי שנתיים. עוזר ראשי."
"לא להאמין!" אמרה העלמה באפיסת כוחות. "כולם קצבים! פנטסטי!"
"זה הגורל," הסביר קולץ. "סבי היה קצב, אבי היה קצב, חותני היה קצב. ייצור נקניק, אפשר לומר, זה אצלנו בדם."
"דימוי נאה," הכריזה העלמה.
ברגע זה הגיע המלצר הראשי, דוחף בזהירות שולחן-גלגלים, כמו היתה זו עגלת-תאומים. על השולחן היו כוס בירה וצלחת גדולה עם נקניק ונתחי בשר צלוי.
אם קצב-אומן נחרד למראה פלאטה נקניקים, חייבות להיות לכך סיבות כבדות מישקל.
קולץ נחרד עד מאוד. "ללא ספק יש כאן אי-הבנה," אמר. "הזמנתי פלאטה קטנה ואתה מביא לי פה נקניקים בשביל גדוד."
המלצר משך בכתפיו. "אדוני ביקש לחקור את הנקניק הדני."
"אבל לא את כולו בבת-אחת!" רטן קולץ.
העלמה מהשולחן הסמוך צחקה ואמרה: "אתה פשוט קורבן של המקצוע. חשוק שיניך, מר קולץ היקר, ותיהנה מהאוכל."
בכיכר קונגנס-ניטרוב דידו יונים, נוצותיהן כחול, אפור וירוק- כסף. הן נענעו ראשיהן במרץ. למה נענעו ראשיהן במרץ, קשה לקבוע. אולי סתם מתוך הרגל רע? כשעברה שם מכונית, התעופפו להן. כמו עננים שחוזרים לביתם בשמים.
הקצב קולץ אחז בסכין ובמזלג. "ובשביל זה ברחתי," מלמל, מזועזע כולו.

כמה שורות מאחוריהם, ליד הכניסה למלון, ישבו שני אדונים וקראו. ואפשר שהחזיקו עיתונים מול פניהם לצרכים אחרים. מאז המצאתו ההיסטורית של גוטנברג, התרגלנו מדי לחשוב שכל מי שמחזיק דבר דפוס מול אפו אכן קורא.
הה, אילו כך היה!
במיקרה שלפנינו, מכל מקום, לא כך היה. שני האדונים כלל לא קראו, אלא השתמשו בעיתונים כדי להסתיר את פניהם. מעבר לשולי הדף הם השקיפו על הקצב-האומן קולץ ועל העלמה מברלין. אחד האדונים נראה פחות או יותר כמו טנור הרואי באופרה, שבגיל ארבעים המיר את הזימרה ביין אדום. ואין מדובר בייצור אלא בצריכה. האף - אם נתעקש להשתמש במונח מוסיקלי - יכול היה לשיר על זה אריה קטנה. צבעו היה אדום-כחול והזכיר כוויות כפור.

האדון השני היה קטן וסבל מתת-תזונה. גם פרצופו-שלו לא היה כל-כך טרי. אוזניו היו מחוברות אל ראשו גבוה מן הרגיל, כאוזני ינשוף. הן גם הזדקרו הצידה, ולאור השמש נראו שקופות.
"הם בטח תיכננו את זה," אמר הטנור. קולו נשמע בדיוק כפי שנראה אפו
. הקטן שתק.
"זה צריך להיראות כמו פגישה מיקרית," המשיך האחר. "אבל אני לא מאמין במיקריות."
האדון הקטן עם האוזניים המזדקרות נענע בראשו לשלילה. "זה בכל זאת מיקרה," חיווה דעתו. "ששטיינהפל הזקן שולח מישהו אל הנערה, זה עוד מתקבל על הדעת. אבל לשלוח לקופנהאגן בריון שנראה כמו תייר מטירוֹל, זה מטומטם. באותה מידה הוא יכול היה לתלות על הבחור שלט ולכתוב עליו במה מדובר."
"בלי ספק הייתי מעדיף את זה," אמר המומחה ליין אדום. "נמאס כבר מהדברים הלא ברורים האלה."
הקטן צחק. "למה לא תיגש ותשאל?"
האחר רטן, הריק את כוסו ומילא אותה מחדש. "ולמה היא עוד לא פינתה את החדר במלון?"
"כי היא יוצאת לדרך רק מחר."
"ובגלל שהיא חיכתה לטירולי הזה. תשמע לי, בטוח שאני צודק! זה נכון כמו ששמי פיליפ אָכטְל."
"אלוהים אדירים," גיחך הקטן. "נכון בדיוק כמו ששמך פיליפ אכטל? לא יותר נכון?"
מר אכטל התרגז. "תפסיק עם הקנטרנות הזאת שלך," אמר. קולו נשמע עוד יותר חלוד מקודם. והוא החליק בעצבנות יד על שערו.
"צמח יפה," אמר הקטן וקרץ בעליצות. "האמת שלא רואים עליך שרק לא מזמן חזרת מהסנטוריום."
"סתום את הפה המלוכלך שלך," אמר מר אכטל. "הטירולי הזה, אגב, זולל כמו קומביין."
הקטן קם ממקומו. "אני מתקשר לבוס. נשמע מה לו יש להגיד על קומביינים."

בהתמדה חיסל הקצב-האומן קולץ את הנקניק פרוסה אחרי פרוסה. אבל זו היתה עבודה סיזיפית. בסופו של דבר הניח מפית, סכין ומזלג, הביט בלא חמדה על הצלחת שנותרה עמוסה לעייפה, ומשך בכתפיו. "נכנע," מלמל וחייך לעבר העלמה הנאה.
"היה טעים?"
הוא הנהן בתשישות. "הכל. ובצדק. הדנים יודעים משהו על נקניק."
המלצר בא ופינה את הכלים.
קולץ הוציא סיגר ושאף ממנו ברגש רב. לאחר מכן שילב רגל על רגל ואמר: "אם הזקנה שלי היתה רואה אותי יושב כאן!"
"אז למה לא הבאת איתך את רעייתך לקופנהאגן?" התעניינה העלמה. "היא היתה צריכה להישאר בחנות?"
"לא. זה עניין אחר לגמרי," השיב קולץ בנימה מקוננת. "היא לא יודעת בכלל שאני בקופנהאגן."
העלמה הביטה בו בפליאה.
"גם הבנים שלי לא יודעים," המשיך במבוכה. "גם החתנים שלי לא. גם הבנות שלי לא. האחים שלי גם לא. הנכד שלי גם לא." הוא הפסיק לרגע כדי לתפוס אוויר. "פשוט קמתי והסתלקתי. זה נורא, לא?" העלמה נמנעה מלחרוץ מישפט.

"פתאום לא יכולתי יותר," התוודה מר קולץ. "זה התחיל במוצאי שבת. למה? אני בעצמי לא יודע. בחנות היתה לנו המון עבודה. יצאתי לחצר להביא מהמשחטה שיפוד של 'גרמני-ישן'. ליד חלונות המשחטה נעצרתי. השוליה השני העביר בשר-בקר במטחנה. אנחנו מוכרים הרבה מאוד טחון. כן, ואז צייץ שחרור." הוא היטיב את שפמו העבות. "אולי השחרור בכלל לא אשם בזה, אבל בבת-אחת עלו לי בראש כל החיים שלי; כאילו אלוהים לחץ על איזה מתג. מאות הקילוגרמים של נתחי עגל, שינקן מגולגל, שוקי כבש וטלפי חזיר של שלושים השנים האחרונות רבצו לי על הנשמה. פתאום לא יכולתי לנשום." שקוע בשרעפיו הוא שאף מהסיגר שלו. "החיים שלי זה לא משהו מיוחד כמובן, אבל אותי הם סיפקו. כל פעם שחשבתי, 'הנה חסכת כמה פרוטות', התחשק לאחד הילדים להתחתן. ואז הייתי צריך לקנות לבן או לחתן חנות. ולפעמים בא האח או הגיס ופשט את ידו. אף פעם לא היה לי זמן בשביל עצמי." הוא הרכין את קודקודו האפור. "נו כן, ובדיוק כשכל זה עלה במוחי, פצח השחרור העלוב הזה בשיר. את מבינה גבירתי, כאלה חיים ארוכים, ומכל צד אין כלום חוץ ממתלי-נקניקים, מקררים, קופיצים, הזמנות למעיים וחביות שימור. חזיר לא היה עומד בזה, שלא לדבר על קצב!" הקשיש הרים את ידיו בעייפות ואחר-כך שב ושמט אותן. ופניו התמימים מלאו יגון.

"ואז?" שאלה העלמה בזהירות.
"קודם כל פנימה את השיפוד של ה'גרמני-ישן'. ואחרי סגירת החנות ערכנו מאזן, בדיוק כמו בכל מוצאי שבת. אבל עשיתי הכל כמו אוטומט שמתחו לו את הקפיץ. אחר-כך נסענו אל הֶדוויג וגיאורג. גם אוטו ואשתו היו שם. דיברנו על מחזור העסקים, מחירים סיטונאיים, ועל הילדים: שֶפְריץ חזר מבית-ספר עם שעלת. ושקוּרט הקטן אמר שכשיהיה גדול הוא יהיה רב-אומן בגילדת הקצבים."

אוסקר קולץ הוציא ממחטה וניגב את המצח שלו, שקמטיו נראו כמו שורות ריקות בדף תווי נגינה. "אני אוהב את המשפחה שלי," המשיך, "וגם את המקצוע שלי אני אוהב. אבל בבת-אחת הכל עלה לי לגרון. מכונת-הנקניקים שנהייתי נעצרה במכה. קֶצֶר. סוף. האם באמת צריך לעבוד כל הזמן? והאם באמת צריך לחשוב רק על אחרים? האם העולם יפה רק כדי שנדהר בלי להסתובב ישר מבית-המיטבחיים לבית- העלמין? כל בן-אדם חושב לפעמים על עצמו. ורק לקולץ הזקן אסור?"

הוא נענע בראשו. "אולי צריך שיאסרו על שחרורים לשיר בפקודת המשטרה. אולי, ואולי לא. זה לא התחום שלי. מכל מקום, ביום ראשון בחמש לפנות בוקר קמתי. אמרתי לאמילי, אשתי, שאני מתכוון לנסוע לבֶּרנאוּ לבקר אצל זֶלְבְּמָן (זלבמן ואני עבדנו פעם יחד אצל שמיץ מפּוֹטסדאם). שמתי כסף בכיס ונסעתי לתחנת- הרכבת שְטֶטין. שם בדקתי מתי יש רכבת מהירה, למקום רחוק ככל האפשר. וביום ראשון אחרי הצהריים הייתי בקופנהאגן." הוא חייך לזכר בריחתו; הוא חייך כמו נער שהתפלח משיעור בבית-הספר. החיוך נראה, בעיקר בהתחשב בשפמו האפור והעבות, כחיוך שהתאחר שנים רבות רבות.

"מר קולץ," אמרה העלמה. "אתה חוטא זקן."
"נו באמת!"
"האם לפחות הספקת לראות משהו?"
"בהחלט," הוא השיב. "מספיק ודי. הייתי ברֶסקילדֶה. הייתי בצד השני במאלמֶה. הייתי בקבר של הַמְלֶט. אף-על-פי שזה די בספק אם הוא שוכב שם. הייתי בגילֶלֶיֶה והתרחצתי בים. עלמתי היקרה, זה שלא התחלתי לראות את העולם מוקדם יותר - יכולתי לסטור לעצמי על הלחי שעות ארוכות."
"וכמה פעמים כתבת למשפחה?" שאלה.
"אף פעם," השיב. "הם בטח שואלים את עצמם כמה זמן אני מתכונן להישאר בברנאו."
"סליחה," אמרה הגברת ברצינות. "אבל זה כבר באמת יותר מדי! הרי אין ספק שאשתך טילפנה לברנאו ביום שני בבוקר לכל המאוחר ושמעה שלא היית שם בכלל!"
"את חושבת?" שאל. "בעצם זה מאוד מתאים לאמילי."
"אולי חושבים שקרה לך איזה אסון! המשפחה שלך בטח מפרפרת באלף חרדות."
"שיפרפרו," אמר בנחת. "גם קולץ רוצה לפעמים לנוח. סוף-סוף הבן-אדם הוא לא סנטה-קלאוס."
העלמה שתקה זמן-מה. אחר-כך אמרה: "כמובן שאינני יכולה לדעת בדיוק מה מרגיש אדם בתור קצב-אומן וסבא."
"בדיוק," השיב.
"אבל דבר אחד אני כן יודעת: על המקום אתה קונה גלויה וכותב לאשתך. בלובי של המלון יש גלויות."
קולץ העיף בה מבט מהצד.
"אני מבקשת ממך," היא אמרה.
הוא לקח תנופה, קם מכיסאו, פסע לעבר המלון ומלמל: "שוב פעם דורכים עלי!"

באכסדרה של בית-המלון היה דוכן למימכר מזכרות. קולץ הוציא את משקפי הקריאה שלו מהנרתיק, הרכיב אותם ובחן את הגלויות. אחרי בדיקה ממושכת בחר במראה מפואר של נמל קופנהאגן, הראה את הגלויה למוכרת ואמר: "וגם בול של שישה פְּפֶניג, או שלגרמניה זה עולה יותר?" המוכרת תלתה מבט בשפתיו. "בול של שישה פפניג," נהם, "תזדרזי קצת." ואז השמיע קול איש קטן שעמד לידו, איש שניכר באוזניו הקבועות גבוה מדי בראשו: "יהיה לך קשה למצוא כאן בולים של שישה פפניג. והם גם לא יעזרו לך הרבה."

"אז שתיתן לי בול של עשרה או 15 פפניג," השיב קולץ. האדון הקטן נענע בראשו: "גם כאלה אין כאן."

"זה אני לא מבין. מי שמוכר גלויות, חייב שיהיו לו גם בולים." האדון הקטן חייך ואוזניו העפילו עוד יותר גבוה. "יש פה בולים," אמר, "אבל לא גרמניים. אולי תנסה דניים?"


פרק שני: אירֶנֶה טרוּבּנֶר פוחדת

האדון הקטן היה מוכן ומזומן לעזור. לאנשים טובים מזומן תמיד עונג העזרה לזולת. הם אֶפּיקוּראים ומשביעים את דחפם המוסרי בכך שהם עושים את הטוב. מכל מקום, הקצב קולץ החזיק עכשיו בידו את המראה המרהיב של הנמל, מבויל כהלכה, ושוחח עם האדון הקטן. הם דיברו זה עם זה כבר כחמש דקות; אין כמו הכימיה בין שני גברים בשלים.

לבסוף הראה קולץ לאדון הזר את הארנק שלו, וזכה לשמוע הרצאה מפורטת על כוח הקנייה של שטרות הכסף הדניים, ובמיוחד בהשוואה לכסף הגרמני. האדון הקטן כמעט שכח להחזיר לו את הארנק. מה שגרם לשניהם להתגלגל מצחוק.
"אבל עכשיו עלי לחזור לשולחני," אמר הברלינאי. "שמי קוּלץ. היה לי לעונג."
"גם לי," השיב האדון הקטן. "שמי שטוֹרם."
השניים לחצו ידיים בחום. באותו רגע עצר לפני המלון נער מוכר עיתונים, קפץ מאופניו ורץ דרך שער הכניסה לתוך הלובי, וחבילת עיתונים בידו. העלמה בדוכן הביטה בכותרות הענק וכתמים אדומים עגולים פשטו בלחייה. השליח מיהר חזרה לאופניו ונחפז לדרכו. ברחוב נעמדו העוברים ושבים והציצו יחד בעיתונים החדשים. האורחים באולם-הכניסה חשו שמשהו קרה, ונהרו לדוכן לקנות עיתון. הם קראו את החדשות ודיברו בכל שפות העולם.

"זה ממש מיגדל בבל," קבע קולץ. "אבל לא איכפת לי בכלל שאני לא מבין אף מילה בבלגן הזה."
האדון הקטן נענע ראשו בנימוס. "ללא ספק. אי-ידיעה היא מתנה מאלוהים. מרבה דעת מרבה מכאוב." הוא קנה גיליון והעביר עין על העמוד הראשון.
"עכשיו בכל זאת נעשיתי סקרן," אמר קולץ. "אז מה קרה? יש מלחמה?"
"לא," השיב שטורם, "אבל נעלמו יצירות אמנות. בשווי של מיליון קרונות."
"אהה," אמר קולץ. "אז אני אלך לכתוב את הגלויה שלי," הוא הושיט את ידו בידידות לשטורם והלך.

האדון הקטן הביט אחריו נבוך. ואז פסע על פני הכניסה והתיישב ליד מר פיליפ אכטל, שקרא אף הוא בעיתון שהגיע זה עתה. הוא בחן בקפדנות מירבית את העמוד הראשון ואמר: "לא להאמין."
"ולעת-עתה אין שום עקבות למבצעים," הוסיף שטורם.
"יש לקוות שייתפסו בהקדם."
"לפני שיסחבו עוד משהו."
"אכן."
הם חייכו קלות וישבו זמן-מה בדומייה. לאחר מכן שאל מר אכטל: "ומה עם הטירולי שלנו?"
שטורם החמיץ פניו ומצמץ לעבר קולץ, שכתב את הגלויה שלו בגב כפוף. "בהתחלה חשבתי שהוא טיפש, אבל כבר לא. כל-כך טיפש הלא אי אפשר להיות. הוא מעמיד פנים. וחוץ מזה, לדעתי, גס ומגושם מדי להעמיד פני מטומטם בצורה כזאת."
"יש טקטיקות יותר גרועות. ומה אומר הבוס?"
"שאני אעקוב אחריו. ולך הוא שולח את קַרסטֶן!"
שטורם הניד ראשו לעבר קולץ. "הוא שאל אותי מה כתוב בעיתון. אמרתי לו. והוא השיב ב'אהה, אז אני אלך לכתוב את הגלויה שלי'. מוזר, לא?"
"סבא מסוכן," השיב מר אכטל. "הכי גרועים זה התמימים."

אוסקר קולץ הסיט את הגלויה הצידה, תחב את העיפרון לתוך פנקסו ונאנח אנחת רווחה. לאחר מכן פנה לעלמה. "התואילי לחתום כאן?" שאל. "שאמילי שלי תקנא קצת, זה תמיד יוצא נורא מצחיק," הוא צחק ברוח טובה.
העלמה הוסיפה שורה והחזירה את הגלויה לשולחן.
הוא לקח את הגלויה וקרא מה שכנתו כתבה. "אלפי תודות," אמר, "אלפי תודות, העלמה טרוּבּנֶר."
"על לא דבר."
"את מוכרחה להתחתן בקרוב," הוסיף מהורהר.
"למה בעצם?"
"כי יש לך שם כל-כך עצוב. הכרתי פעם איש שנקרא שְמֶרְץ. זה היה אחד האנשים הכי אומללים שחיו אי-פעם."
"מפני ששמו היה שְמֶרְץ?"
"בלי ספק. ולו אפילו הנישואין לא עזרו."
"כנראה מפני שגם אחרי החתונה קראו לו שְמֶרְץ," העירה בשנינות. "אבל בלי קשר. הרי אני לא יכולה להתחתן עם האיש הראשון שאפגוש רק מפני ששמו לוּסטיג או פְרֶליך.
הקצב הזקן הניד את קודקודו האפור.
היא הוסיפה: "וחוץ מזה, אני רחוקה מלהיות עגמומית כפי שמשתמע מהשם שלי."
"דווקא כן," הוא אמר. "דווקא כן! במיוחד מאז שקניתי את הגלויה. למה בעצם?"
מעל לשורש אפה הסתמן קמט אנכי צר. "יש לכך סיבה טובה, מר קולץ."
"יש לך בעיות?"
"לא," אמרה, "אני מפחדת." היא הקישה באצבע אחת על העיתון שזה עתה הופיע. "יש כאן חדשה שהבהילה אותי מאוד."
"את לא מתכוונת לסיפור על שוד הגרוטאות האמנותיות והמיליון?"
"בדיוק כך. לסיפור הזה בדיוק!"
"באמת, מה זה נוגע לך?" שאל בלחש.
היא הביטה בזהירות מסביב, ואז משכה בכתפיה. "כאן אני לא יכולה לספר לך."

באותו רגע ממש חלף גבר צעיר על פניהם. הוא היה גבוה ורזה, ונראה כאילו עיתותיו בידיו. הוא עצר ליד השוער שעמד אצל המדרגות, נגע בתיתורת כובעו לברכה ושאל, "האם העלמה טרובנר מברלין מתאכסנת במלון?"
"כן," השיב השוער, "היא יושבת שם קרוב למעקה, על יד התייר הגדול השמן."

"יוצא מן הכלל," אמר האדון הרזה. "תודה רבה!" הוא חזר ונגע בתיתורת כובעו לברכה והסתובב. השוער הצדיע והביט אחריו.
הצעיר הלך לעבר המעקה, אבל לא עצר כלל ליד שולחנה של העלמה טרובנר. הוא אפילו לא הסתכל בגברת שעליה שאל זה עתה! באדישות ובעצלתיים חלף על פניה, יצא לרחוב ונבלע בהמולה. השוער פער את עיניו לרווחה. ולמרות שבתוקף מקצועו הבין הרבה דברים - את זה הוא לא הבין. "אתה מוכן לעשות לי טובה גדולה?" שאלה העלמה טרובנר.
"בשביל לקוחה של אוטו שלי אני מוכן לעשות הכל," הבהיר הקצב קולץ. "חוץ מרצח והריגה."
"את זה עוד אפשר למנוע, יש לקוות," אמרה ברצינות. "תלווה אותי בבקשה! אני צריכה לסדר משהו, ובדרך אסביר לך במה העניין. יש לי הרגשה שמשקיפים עלינו."
"זה עצבים," העיר. "גם הדוויג, הבת השנייה שלי, סבלה מזה. אחרי הילד הראשון זה נעלם בדרך כלל."
"אני לא יכולה בשום פנים לחכות כל-כך הרבה זמן," הבהירה העלמה טרובנר. "בוא נלך! בוא כבר!"
"נו טוב," מלמל קולץ, נפנף למלצר ושילם.
"הנקניק שלכם מצוין," אמר בהוקרה. "ביחוד היבש." המלצר החווה קידה. "רב תודות. אמסור זאת לשף."
"אתה יודע במיקרה איפה אתם קונים מעיים?"
"אני לא יודע במיקרה," השיב המלצר. "בתור מלצר, יש לי רק קשר חולף עם הנקניק."
"בר-מזל שכמותך," אמר קולץ.
העלמה טרובנר שילמה אף היא.
לאחר מכן קמו השניים ממקומם ויצאו יחד אל הרחוב. הם היו זוג מוזר. הגברת הצעירה, דקת הגו, הלבושה בהידור, והתייר השמן, הרחב, אדיר-הממדים, בחליפת הצמר האטומה למים.
האורחים שישבו לפני המלון נעצו בהם עיניים סקרניות.
האדונים שטוֹרם ופיליפ אכטל התרוממו במהירות, הטילו כמה מטבעות על השולחן וניווטו לעבר היציאה.

קולץ עצר בשולי המדרכה והצביע על היונים שדידו על המרצפות. "אלה הם עפרוני-קוֹבּוּרג," הסביר. "אחי מגדל יונים. אמרתי לו שיפסיק עם זה. אדם שחייב להרוג עגלים, שלא ילטף יונים. זה חסר טעם. אבל הוא לא מוכן לשמוע."

"בוא מר קולץ," ביקשה העלמה טרובנר בשקט.
אכטל ושטורם נדחקו בין טורי השולחנות. ליד המעקה נעץ הקטן את מרפקו בחברו וניגש לשולחן שבו ישב קודם קולץ. הוא גחן אל השולחן ונטל גפרור מהקופסה. הוא הצית לעצמו סיגריה והניח את הגפרור השרוף במאפרה.

אכטל המתין בקוצר-רוח. ברחוב שאל אותו בכעס: "מה קרה לך?"
שטורם, כולו חיוכים, שלף גלויה. "ידידי קולץ שכח אותה על השולחן."
הם רכנו על הגלויה וקראו.
בגלויה היה כתוב: "אמילי היקרה! סלחי נא על היעלמותי הפתאומית. אסביר לך הכל כשאחזור הביתה. זה עתה פגשתי לקוחה של אוטו. איזו מיקריות, הה? כן כן, כשאלוהים רוצה גם מטאטא יורה. אל תדאגו לי. עשבים שוטים אינם נרקבים. בחיבה רבה, אוסקר שלך." מתחת לכתב-היד המפותל נכתב באותיות תמירות וקלילות: "בלי שנכיר, ברכות מאירנה טרובנר."
שני האדונים הביטו זה בזה בהיסוס.
"אתה חושב שהוא השאיר את הגלויה בטעות?" תמה שטורם.

"שטויות," קבע אכטל. "תסתכל מה כתוב! הטירולי הזה הוא ממזר לא קטן. פגשתי לקוחה של אוטו! זאת כמובן הטעיה. קודם הוא משחק את המטומטם. ועכשיו הוא לועג לנו בעזרת גלוית דואר. לא להאמין איזו חוצפה יש לו."

אוזניו הקבועות גבוה מדי של מר שטורם, שבלחץ תיתורת הכובע ניצבו עכשיו בזווית ישרה, נראו כאילו הן עומדות להתקומם. "כשאלוהים רוצה, גם מטאטא יורה," חזר פיליפ אכטל ואמר בפרצוף חמוץ. "והנה בא קָרסטֶן."

הם בירכו את עמיתם וצעדו במרחק מתון אחרי העלמה טרובנר ומר קולץ. שטורם קרע לגזרים את מראה הנמל של קופנהאגן הממוען לגברת אמילי קולץ בברלין, ופיזר אותם על המדרכה. לעלמה הצעירה ולקצב קולץ לא היה שום מושג ששלושה גברים פוסעים בעקבותיהם ומגלים בהם עניין יוצא-דופן.

מאחורי שלושת הגברים הלך לו, גם הוא במרחק מתון, גבר צעיר, גבוה. לשלושת הגברים לא היה מושג שגם בעקבותיהם פוסע מישהו המגלה בהם עניין יוצא-דופן.
כמה שהחיים משעשעים!

 

שם הספר: המיניאטורה שנעלמה
שם המחבר: אריך קסטנר

Die Abenteuer eines empfindsamen Fleischermeisters
by Erich Kasnter

תירגם מגרמנית: טדי פרויס
מהדורה ראשונה, יולי 1999
מספר עמודים: 183
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
תצלום מאת אוגוסט זאנדר
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 57 ₪
מסת"ב 965-90216-6-6
דאנאקוד: 497-1006


שתפו ספר זה עם החברים