חיפוש ספר
גודל אות גדול יותר גודל אות גדול  גודל אות רגיל
  » כל הספרים
  » ספרות מקור
  » ספרות מתורגמת
  » עיון
  » מסעות
  » שירה
  » אוכל
  » ילדים
  » אמנות
  » כל הסופרים
  » סופרים ישראלים
  » סופרים מתורגמים
  » על הסדרה
  » ספרי הסדרה
  » סופרי הסדרה
 

מצורף הפרק הראשון


פרק ראשון: על האושר שבחיי נישואין

נולדתי בשנת העשרים ושמונה לשילטון צְ'יֶן-לוֹנְג, בעשרים ושניים לחודש האחד-עשר - בעיצומו של דור שלווה ושפע - למשפחת משכילים שגרה ליד 'סוכת גלי התכלת' בעיר סוּ-ג'וֹ. אפשר לומר איפוא שהשמים השפיעו עלי רוב טובה. סוּ דוֹנְג-פּוֹ אמר: "הדברים הם כמו חלום אביב, חולפים ללא סימן", ואם לא ארשום אותם במכחול ודיו הרי אחטא לשמים שנטו לי חסדם.

מכיוון ש'קריאת השָלָך' הוא הראשון לשלוש מאות השירים, העמדתי את חיי עם אשתי בראש זכרונותי ואת יתר הדברים השארתי לפרקים האחרים. לצערי לא למדתי הרבה בילדותי וידיעותי מעטות, כך שלא אמסור אלא את מעשי ואת רגשותי כהווייתם, ומי שיבקש סיגנון נאה ברשימותי דומה למי שתובע ברק מראי שלא מירקוהו.

בילדותי אורסתי לבת למשפחת יו', מג'ין-שָה. זו מתה בשנתה השמינית, ואני נשאתי לי לאשה בת למשפחת צֶ'ן. שמה היה יו'ן וכינויה שוּ-גֶ'ן - והיא בתו של אח אמי, מר שו'ן-יו'. כבר מלידתה ניכרו בה כשרונותיה: בזמן שלמדה לדבר קראו באוזניה את ה"בלדה לפִּי-פָּה", ומייד יכלה לדקלם את השיר בשלמותו. בשנתה הרביעית מת עליה אביה והמשפחה - אמה, בת למשפחת ג'ין, ואחיה קֶה-צ'אנג - ידעה מחסור. כשגדלה יו'ן הצטיינה בריקמה, ועשר אצבעותיה קיימו שלושה פיות. קֶה-צ'אנג לא פיגר מעולם בתשלומיו למורו. יום אחד מצאה בסל ניירות את ה'בלדה לפִּי-פָּה', ומכיוון שידעה כבר את השיר בעל-פה, למדה בעזרתו לקרוא. בשעות הפנויות ממלאכת הריקמה החלה אט-אט לכתוב שירים, ובאחד מהם השורות:

צל האדם דק משתוקפו הסתיו
פרחי החרצית עבים משצובעם הכפור.

בן שלוש-עשרה הלכתי עם אמי לבקר בבית הוריה. יו'ן ואני היינו קטנים ולא ידענו בושה, וכך זכיתי לראות את מה שכתבה. התפעלתי מכשרונותיה, אך חששתי שבעטיים לא יארך אושרה. אלא שלא חדלתי לחשוב עליה ואמרתי לאמי: "אם תבחרי אשה בשבילי, לא אשא אחרת כי אם את אחותי שוּ." אמי אף היא אהבה את רכּוּתה, ונתנה לי את טבעת הזהב שעל אצבעה כאות לאירוסינו. היה זה בשנה הארבעים לשילטון צְ'יֶן-לוֹנְג, בשישה- עשר לחודש השביעי.

בחורף של אותה שנה, נישאה אחיינית אחרת של אמי, ושוב ליוויתי את אמי לבית הוריה. יו'ן ואני נולדנו באותה שנה, אך כיוון שהיתה מבוגרת ממני בעשרה חודשים, קראנו זה לזה מילדות "אחותי הבכירה" ו"אחי הצעיר", ולכן המשכתי לכנותה "אחות

י שוּ".

כל בני הבית היו לבושים בגדי חג, ויו'ן לבדה לבשה שימלה פשוטה, ורק נעליה היו חדשות. שמתי לב לריקמתן העדינה ומששאלתי מי רקם אותן נודע לי לראשונה שתבונת מכחולה לא היתה אלא אחד מכשרונותיה.

כתפיה היו שמוטות וצווארה ארוך, רזונה לא חשף את עצמותיה, גבותיה מקושתות, עיניה נוצצות, ומבטה הבהיר העיד על שאר-רוח. רק שתיים משיניה, שהיו בולטות מעט, נדמה שלא בישרו טובות. רכּוּת ועדנה היו נסוכות עליה, ואלה המסו את ליבי וקשרו את נפשי.

ביקשתי לראות את טיוטות שיריה, ולא היו בידיה אלא שורות ספורות, או צמדים אחדים, ברובם לא גמורים. שאלתי לסיבת הדבר והיא ענתה בחיוך: "כתבתי אותם בלי מורה. אני רוצה למצוא ידיד קרוב ומורה מוכשר שיעזור לי להשלימם." בשחוק כתבתי על כריכת הקובץ: "חרוזים יפים בנרתיק רקום", ולא ידעתי שבכך טמון הגרעין למותה בטרם עת.

באותו ערב ליוויתי את הכלה אל מחוץ לעיר, וכשחזרתי - באשמורת השלישית - הייתי רעב וביקשתי לאכול. אחת המשרתות הביאה לי דבלים, אך מתיקותן לא ערבה לחיכי. יו'ן משכה בשרוולי בחשאי, והלכתי אחריה לחדרה, שם ראיתי שהחביאה דייסת אורז וקעריות אחדות של תבשילי ירקות. נטלתי בשימחה את מקלות האכילה ולפתע שמעתי את יו'-הֶנְג, בן דודה של יו'ן, קורא: "אחותי שוּ, בואי מהר!" יו'ן מיהרה לסגור את הדלת והשיבה: "אני כבר עייפה והולכת לישון." יו'-הֶנְג דחק את גופו אל הדלת ונכנס, ראה אותי אוכל את הדייסה וחייך אל יו'ן בלגלוג: "זה עתה ביקשתי אותך דייסה ואמרת לי שאין עוד, והנה החבאת אותה במיוחד בשביל חתנך!" יו'ן הסתלקה מהחדר, בני הבית והמשרתים צוחקים למבוכתה, ואילו אני מיהרתי מדוכדך לביתי בלוויית משרת זקן.

מאז הפרשה המגוחכת של הדייסה, נמנעה יו'ן מלפוגשני כל אימת שבאתי לביתה, אך ידעתי שהיא חוששת מלעגם של האחרים.

בערב כלולותינו, שחל ביום העשרים ושניים לחודש הראשון של השנה הארבעים וחמש לשילטון צ'יֶן-לוֹנג, ראיתי אותה שוב, גופה דק ועדין כמקודם, וכשהסירה את צעיפה, הסתכלנו זה בזה וחייכנו. אחרי ששתינו מהכוסות התאומות ישבנו לארוחה, כתפינו נוגעות וידי אוחזת בחשאי בידה החמה, הרכה והחלקה מתחת לשולחן, וליבי פועם בחוזקה. ביקשתי אותה לאכול והיא סיפרה לי שזה שנים אחדות אינה אוכלת אלא ירקות. חישבתי ומצאתי שצומה התחיל בדיוק בזמן שחליתי באבעבועות-רוח, ואמרתי בחיוך: "בפני לא נותר סימן, אחותי, האם לא תוכלי להתיר את נדרך?" יו'ן הביטה בי בחיוך והנהנה בראשה.

אחותי עמדה להינשא בעשרים וארבעה בחודש, ומכיוון שהעשרים ושלושה היה יום אבל לאומי שבו אסורה הנגינה, חגגנו את כלולותיה בערב שלפניו, ויו'ן השתתפה אף היא בסעודה. אני שיחקתי עם שושבינת הכלה ב"נחֵש כמה אצבעות", ומשום שהפסדתי כל הזמן נרדמתי שיכור לחלוטין. כשהתעוררתי היתה יו'ן עסוקה עדיין ברחצת הבוקר.

כל אותו יום באו קרובים ומכרים ללא הפסק, ולעת ערב פתחנו בנגינות. לקראת חצות ליוויתי את אחותי לבית החדש, וכשחזרתי, בסוף האשמורת השנייה, הטילו שרידי הנרות אור קלוש על הבית השקט. נכנסתי חרש לחדרנו, המשרתת ישנה על הריצפה ליד המיטה ויו'ן עצמה כבר הסירה את בגדי החג אבל עוד לא שכבה לישון. לאור נר גבוה בפמוט כסף ישבה, צווארה רכון על ספר כלשהו, שקועה בו כולה. הנחתי את ידי על כתפה ושאלתי: "הימים האחרונים היו קשים, הייתכן שאינך עייפה?" יו'ן הפנתה את ראשה, קמה ואמרה: "רציתי כבר לשכב לישון, אבל כשפתחתי את הארון מצאתי את הספר הזה, ושכחתי שאני עייפה. מזמן היכרתי בשם את 'רשומות החדר המערבי', אבל היום אני רואה אותו לראשונה. ראוי הוא אומנם להיקרא יצירת מופת, אבל סיגנונו בכל זאת חריף מדי."
חייכתי ואמרתי: "רק סופרי מופת מסוגלים לכתיבה חריפה."

המשרתת הזקנה הפצירה בנו ללכת לישון, אך אני ביקשתי אותה לצאת ולסגור את הדלת. ישבתי ליד יו'ן וחייכנו זה לזה כידידים קרובים שנפגשו אחרי פרידה ממושכת. בשחוק הנחתי את ידי על חזה שגם הוא הלם בחוזקה, קירבתי את פי לאוזנה ואמרתי: "אחותי, מדוע פועם ליבך כל-כך?" היא הפנתה אלי את פניה והביטה בי בחיוך מבויש, ונפשותינו נקשרו בעבותות תשוקה. חבוקים נכנסנו אל מאחורי וילונות המיטה ולא חשנו בעלות השחר.

מייד אחרי חתונתנו היתה יו'ן שתקנית מאוד, ומבוקר עד ערב לא הפריע כעס כלשהו את שלוות פניה. כשדיברו אליה הסתפקה בחיוך מבויש. היא נהגה כבוד באלה שמעליה ובנועם עם הכפופים לה, ובכל אשר עשתה לא היה פגם. מדי יום, משראתה את הבוקר עולה בחלון, התלבשה וקמה, כאילו האיץ בה מישהו. "עברו הימים שבהם היית שומרת לי קערת דייסה," אמרתי לה בחיוך, "האם עדיין את חוששת מלעגם של הבריות?" "אז לגלגו עלי בשל הדייסה שהחבאתי בשבילך, היום איני חוששת אלא שאמך תחשוב את כלתה לעצלנית." אף-על-פי שהשתוקקתי להישאר במיטה הערצתי אותה על צידקת דרכיה והשכמתי קום בעקבותיה. התחככנו זה בזה כמו אוזן ורקה והיינו קרובים כעצם לצילו, והיה באהבתנו משהו שאין לתארו במילים.

אלא ששימחת המאושרים חולפת מהר, וירח הדבש הסתיים כהרף-עין. באותו זמן שימש אבי, גְ'יָה-פ'וּ, בממשלת אזור גוּאֵי- צ'י, והוא שלח אלי שליח מיוחד להביאני אליו - אני עסקתי אז בלימודי תחת השגחתו של ג'אוֹ שֶׁנְג-ג'אי מווּ-לין. מורי היה איש נוח ומורה מסור, ואם אני מסוגל לכתוב כיום, הרי זה הודות לו.

כשחזרתי לביתי כדי להתחתן הוסכם שאשוב ללימודי מייד לאחר מכן, וכשקיבלתי את מיכתבו של אבי היה ליבי כבד עלי וחששתי שיו'ן תפרוץ בבכי, אלא שבפניה לא ניכר כל שינוי; היא הפצירה בי לצאת לדרכי ופנתה לארוז את חפצי. רק בערב הבחנתי שרוחה לא כתמול שלשום. בעת הפרידה לחשה באוזני: "שמור על עצמך, כי לא יהיה איתך שום איש שידאג לך."

עליתי על הספינה, והכבל שקשר אותה אל המעגן הותר. בשתי גדות התעלה התחרו האפרסק והשזיף בפריחתם, אך אני הייתי עיוור ליופיים כציפור יער שאבדו לה חבריה, ואפילו השמים והארץ שינו פניהם. זמן קצר אחרי שהגעתי חצה אבי את הנהר בדרכו מזרחה.

חלפו שלושה חודשים שחצצו בינינו כעשר שנים. יו'ן אומנם כתבה לעיתים מזומנות, אך לא קיבלתי אלא מיכתב אחד בתשובה לכל שניים ששלחתי לה, ומיכתביה היו חציים מילות עידוד וחציים דברי הבאי מקובלים, והתעצבתי מאוד אל ליבי. כל אימת שהרוח הרעידה את קני החיזרן בחצר, או שהירח בא אל החלון מעל צמרות עצי הבננה, ראיתי את דמותה האהובה לנגד עיני ושקעתי בחלומות. מורי הבין לליבי וכתב מיכתב לאבי שבו הציע לתת לי עשרה נושאים לכתוב עליהם בבית. חשתי כאסיר שנתמזל מזלו וקיבל חנינה.

על הסירה בדרכי הביתה היו בעיני דקות ספורות כשנה. כשהגעתי הביתה הלכתי תחילה לשאול את אמי לשלומה. כשנכנסתי לחדרנו קמה יו'ן וניגשה אלי, החזקנו זה ביד זה בלי מילה ונפשותינו נתערפלו ונתמזגו, הדים עלו באוזני ולא ידעתי אם גופי איתי. היה זה בחודש השישי ובחדרים עמד חום כבד. למזלנו גרנו ליד 'מישכן אוהבי הלוטוס' שב'סוכת גלי התכלת', שממנו הוביל גשר עץ למרפסת פתוחה ליד המים. המרפסת נקראה 'כאוות ליבי', שם שמרמז לשורות:

כשהמים צלולים ארחץ בהם את שרוכי-כובעי
כשהמים עכורים ארחץ בהם את רגלי.

עץ עתיק שצמח ליד המרפסת הטיל צל עמוק על החלון והוריק את פני האנשים שישבו בה, וליד המים טיילו אנשים אנה ואנה במשך כל שעות היום - במקום זה בחר אבי לקבל את פני אורחיו. ביקשתי את רשותה של אמי להביא לכאן את יו'ן, שחדלה מריקמתה מחמת החום, וימים שלמים לא עשינו דבר, רק דיברנו על ספרים ושוחחנו על דברים משכבר הימים, והחלפנו דעות על הירח ועל הפרחים. יו'ן לא ידעה לשתות ולא שתתה יותר משלושה ספלי יין כשהפצירו בה, ואני לימדתי אותה מישחקי מילים שהמפסיד בהם היה חייב לשתות. חשבנו שאין בעולם חיים מאושרים מאלה.

יום אחד שאלה אותי יו'ן: "מבין הסופרים הקדמונים, במי עלינו לראות מופת?" עניתי לה: "'מזימות המדינות הלוחמות' וה'ג'וּאָנְג דְזֶה' מצטיינים בדקוּת ואנינוּת, קוּאָנְג הֶנְג ולְיוּ שְׂיאנג בחומרה ובכוח, סֶה-מָה צְ'יֶן ובּאן גוּ ברחבוּת ובגדוּלה, האן יו' מצטיין בזרימה רכה ואילו לְיוּ דזוֹנְג-יו'אָן בחדוּת תלולה. אוֹ-יאנג שְׂיוּ, סיגנונו משוחרר ומפתיע, ואילו סוּ ובניו בהירים ומשכנעים. מלבדם מצטיינים גם גְ'יָה יו' ודוֹנג ג'וֹנג-שוּ במאמריהם הפוליטיים, יו' שין ושו' לינג בכתיבתם המדודה, לוֹ גֶ'ה במיכתביו לקיסר, ועוד אחרים, רבים מלהזכיר. ההערכה תלויה מכל מקום בתבונת ליבו של הקורא." "הפרוזה העתיקה," אמרה יו'ן, "כל כולה ידיעה רבה ורוח איתנה, ואני חוששת שיקשה על אשה לחדור למעמקיה, אבל דומה שבהבנת שירה יכולתה גדולה מעט יותר."

"בזמן הטאנג," אמרתי, "היתה כתיבת שירים אחד מהמיבחנים לקבלת מישרה ממשלתית, והגדולים שבמשוררי הטאנג הם ללא ספק לִי בּוֹ ודוּ פ'וּ. את מי מהם אוהבת את?"
"שירתו של דוּ מרוכזת ומזוככת, תמציתית ומטוהרת, ואילו שירתו של לִי חופשית וזורמת, טבעית ופורצת. הסגירוּת החמוּרה של דוּ אינה משתווה לחיוניות השופעת של לִי."
"דוּ פ'וּ הוא הגדול והמושלם במשוררים, ומרבית המלומדים רואים בו את אבי השירה, ואילו את יוצאת דופן בהעדיפך את לִי, מדוע?"
"בשלמוּת הצורה, בדיוק של המילים ובבשלות רעיונותיו, דוּ פ'וּ הוא אומנם אחד ויחיד. אלא ששיריו של לִי הם כמו בני- האלמוות שבהר גוּ שֶה. יש בהם משהו שמזכיר עלים נושרים ומים זורמים, משהו שעושה אותו אהוב עלי. לא שדוּ פ'וּ נופל ממנו, אלא שאהבתי את לִי בּוֹ עמוקה מהכבוד שאני רוחשת לדוּ פ'וּ."
"ואני לא ידעתי שלִי בּוֹ הוא ידיד נפש של צֶ'ן שוּ-גֶ'ן," אמרתי בחיוך.
"ומה על המורה הראשון שפקח את עיני, מר בּוֹ ג'ו'-אִי," השיבה אף היא בחיוך, "גם הוא תמיד בליבי ואינני מצליחה להשתחרר ממנו." "למה כוונתך?"
"לא הוא כתב את ה'בלדה לפִּי-פָּה'?" אמרה.
"מוזר מאוד!" חייכתי, "לִי בּוֹ הוא ידיד נפשך, בּוֹ ג'ו'-אִי הוא המורה שפקח את עינייך, ו'סאן בּוֹ' הוא הכינוי הספרותי של בעלך. איזה גורל קושר אותך למילה 'בּוֹ'?"
"בגלל הקשר הגורלי הזה ל'בּוֹ' אני חוששת שכל חיי אכתוב מילֵי 'בּוֹ'," חייכה, שכן בסוּ-ג'וֹ קוראים 'בּוֹ' למילים הכתובות בשגיאה. שנינו צחקנו.
"מכיוון שאת יודעת שירה, הייתי רוצה גם לדעת מה דעתך על הפ'וּ," אמרתי.
"מקורם של הפ'וּ הוא כמובן ב'שירי צ'וּ', אבל ידיעותי מעטות וקשה לי להבינם. מבין משוררי הפ'וּ של תקופות האן וג'ין, נדמה לי שבשל סיגנונו הנאצל ושפתו המזוככת, סֶה-מָה שְׁיָאנְג-רוּ הוא הגדול שבהם."
"הייתכן שהאלמנה וֶן-גו'ן ברחה איתו בגלל שירי הפ'וּ שלו ולא בגלל כישרונו בנגינה על צ'ין?" אמרתי בשחוק ושוב צחקנו שנינו צחוק גדול.

אני מטבעי גלוי ופתוח ללא רסן, ואילו יו'ן הקפידה בגינונים של טקס כמו מלומד קונפוציאני מהיותר מחמירים. כשעזרתי לה להתלבש או כשיישרתי את שרווליה היתה חוזרת ואומרת "רב תודות!", וכשהגשתי לה את המניפה היתה קמה תמיד כדי לקבל אותה. בתחילה היה לי הדבר לזרא ואמרתי: "יקירתי, האם רוצה את לכבול אותי בגינונים? הפיתגם אומר, 'ברוב גינונים יַעֲרים לב'." בלחייה של יו'ן עלה הסומק והיא השיבה: "הגינונים הם ביטוי לכבוד שאני חשה כלפיך, ואילו אתה מאשים אותי בעורמה."
"הכבוד מקומו בלב פנימה," אמרתי, "ולא באותות חיצוניים וביטויים ריקים."
"אין לך יחס קרוב מזה של אדם לאביו ולאמו, האם על הכבוד שאדם חש בליבו יש לכסות בהתנהגות חופשית ופרועה?"
"אמרתי מה שאמרתי בשחוק," השבתי. ה "מריבות משפחתיות רבות מתחילות בדברים שנאמרים בשחוק," אמרה, "מאוחר יותר אל תאשים אותי, כי אז אמות מעוגמת נפש!"
חיבקתי וליטפתי אותה עד ששוב נראה חיוך בפניה. מאותו יום מילאו "רב תודות" ו"הַתֵיאוֹת" את שיחותינו, ובמשך עשרים ושלוש השנים של נישואינו דמינו בנימוסינו ללְיאנְג הוּנְג ומֶנְג קוּאנְג וכל שנה שחלפה עוד חיזקה את רגשותינו זה כלפי זה. כשנפגשנו בתוך הבית, אם בחדר חשוך ואם במסדרון צר, החזקנו תמיד זה בידו של זה ושאלנו "לאן פניך?" בחשאי, בלב פועם, כאילו חששנו שזר יראה אותנו. בתחילה אפילו נזהרנו שלא יראו אותנו יושבים או מטיילים יחד, אך במרוצת הזמן הפסקנו לשים לב לכך. כשראתה אותי יו'ן שעה שישבה ושוחחה עם מישהו, היתה קמה ומפנה לי מקום לידם. נהגנו כך בלי משים, ואם כי בתחילה התביישנו מעט, במשך הזמן נעשה לנו הדבר הרגל. פלא הוא בעיני שבעל ואשה שהיו נשואים שנים רבות רואים זה את זה כאויבים, ואינני מבין מדוע. אמר מישהו: "לולא זה, איך היו חיים יחד עד זיקנה ושיבה?" האם באמת כך הדבר?!

ביום השביעי לחודש השביעי של אותה שנה הכינה יו'ן קטורת, נרות, מלונים ופירות כדי שנחגוג יחד את חגו של "נכד השמים" במרפסת 'כאוות ליבי'. אני גילפתי צמד חותמות, שעליהן היו חרותות המילים "מי יתננו בעל ואשה מדור לדור, מגלגול לגלגול". את האדום שמרתי לעצמי ואת הלבן נתתי ליו'ן, לשמש לנו במיכתבינו זה לזה. הירח היה יפה באותו לילה, וכשהבטנו במים למטה, ראינו את אורו מרצד רכות באדווה. בבגדי משי קלים ומניפות קטנות בידינו ישבנו יחד ליד החלון הנשקף אל המים, הבטנו למעלה על העננים החולפים ביעף, משנים את פני השמים בריבוא אופנים. יו'ן אמרה: "הירח האחד הזה משותף ליקום כולו, ואינני יודעת אם יש היום בעולם עוד מישהו שרגשותיו דומים לשלנו."

"אנשים המתענגים על הקרירות ומשתעשעים באור הירח, כאלה יש בכל מקום," אמרתי, "ולבטח יש לא מעט חדרי נשים שבהם משוחחים על העננים, ושלבבות נבונים עדים להם בשתיקה, אבל בעל ואשה היושבים יחד, נדמה לי שאין עננים אלה נושא שיחתם." עד מהרה כלוּ הנרות והירח שקע, אספנו את הפירות ושכבנו לישון.

ליל הירח המלא של החודש השביעי נקרא בפי העם "חג רוחות המתים". יו'ן הכינה ארוחה קטנה כדי שנוכל לשתות בחברת הירח, אבל עם רדת הלילה באו לפתע עננים כבדים והשמים היו אפלים כבסוף החודש. "כדי שנוכל לחיות יחד עד שילבינו ראשינו, חייב הירח לצאת," אמרה יו'ן בדאגה. גם רוחי היתה נכאה. הסתכלנו אל מעבר לנחל וראינו אלפי נקודות אור נדלקות וכבות, גחליליות מְסַרְגוֹת דרכן בין שיחי הערבה וצמחי הארכובית על שפת המים. כדי לגרש את העגמומיוּת התחלנו לחבר יחד שירים, אך לאחר כמה צמדים נעשו השורות פרועות יותר ויותר, עד שהתחלנו לרשום כל דבר הבל שיצא מפינו, ויו'ן נפלה על חזי חנוקה מדמעות ומצחוק. חשתי את הריח הכבד של היסמין שבשערה מכה באפי, טפחתי על גבה להרגיעה ואמרתי: "חשבתי שנשי-קדם קישטו ביסמין את השיער בצידי ראשן בשל צורתם וצבעם של הפרחים הדומים לפנינים, ולא ידעתי שניחוחם של הפרחים, המעורב בריחם של שמן השיער ושל אבקת הפנים, כה נפלא הוא, עד שאפילו ניחוח האתרוגים שמעלים מינחה לבודהא נסוג מפניו." יו'ן הפסיקה לצחוק ואמרה: "האתרוג הוא איש-המעלה בין הניחוחות, וניחוחו מרחף אי-שם בין היש והאין. היסמין הוא איש-ההמון, שכוחו אינו עומד לו אלא בזכותם של אחרים והוא דומה לחיוכו של החנפן." "אם כך, יקירתי, מדוע את מרחיקה את איש-המעלה ומקרבת את איש-ההמון?" שאלתי, והיא השיבה: "אני צוחקת על איש-המעלה שאוהב את איש- ההמון." בעוד אנחנו מדברים, החלה האשמורת השלישית, ומבין העננים שטאטאה הרוח בקע לאיטו גלגל הירח. שמחנו שימחה גדולה. ישבנו ליד החלון והתחלנו לשתות, אבל עוד בטרם שתינו שלושה ספלים, נשמע לפתע רעש גדול מתחת לגשר, כאילו נפל מישהו למים. התבוננו בתשומת לב מבעד לחלון. המים הבהיקו כמראָה ולא ראינו דבר, רק שמענו ברווז חומק בין השיחים בגדה. ידעתי שליד 'סוכת גלי התכלת' סובבת רוחו של אדם שטבע שם, אך חששתי שיו'ן תפחד ולא העזתי לספר לה. יו'ן נאנחה וקראה: "הרעש הזה, מאין הוא בא?" שערנו סמר ועצמותינו רחפו. מיהרנו לסגור את החלון ולקחת את היין אל תוך החדר. הלהבה במנורת השמן היתה קטנה כאפונה, וילונות המיטה הטילו צללים מתפתלים כנחשים, ונפשותינו נחרדו ולא מצאו מנוח. היטבנו את פתיל המנורה ונכנסנו למיטה. יו'ן קדחה והצטמררה חליפות, ואני בעקבותיה, ומחלתנו נמשכה כעשרים ימים. יש אמת במאמר הבריות שהאסון סמוך אל האושר, והיה בכך אות שלא יעלה בידינו לחיות יחד עד שילבינו ראשינו.

ימים אחדים אחרי שקמתי מחוליי הגיע יום אמצע הסתיו. אף- על-פי שהיינו נשואים כבר כחצי שנה, עדיין לא ביקרה יו'ן בגני 'סוכת גלי התכלת' הסמוכים לביתנו, ולפיכך הוריתי למשרת הזקן להודיע לשומר המקום שלא ייתן לעוברי-אורח להיכנס, ולקראת ערב הלכנו לשם - בחברת אחותי הצעירה, ובלוויית שתי משרתות - והמשרת הזקן שימש לנו מורה דרך. עברנו בגשר האבן, נכנסנו בשער, פנינו מזרחה לשביל מתפתל ועלינו בו, בין סלעים מגובבים שנראו כהרים, ועצים שצבעם ירוק עז. הביתנים עומדים על תל גבוה, וכשהגענו לפיסגה יכולנו להשקיף סביבנו ולראות את עשן הארובות מיתמר מכל עבר ואת ענני הערב הזוהרים. על גדת המים היה 'החורש שליד התל', שבו נהגו פקידים גבוהים לקבל פני אורחיהם. באותו זמן עוד לא נפתח שם בית-הספר 'דרך הישר'. פרשנו מחצלת על הריצפה, ישבנו עליה במעגל ושומר המקום הגיש לנו תה. אחרי זמן קצר החל גלגל הירח לעלות מעל צמרות העצים, רוח קלה נשבה בשרוולינו, הירח נשקף באדוות המים, וטירדות החיים והבלי העולם נגולו מעל ליבנו. "איזה יום נפלא," אמרה יו'ן, "אם נשוט בסירה קטנה לרגלי התל, לא יהיה נפלא ממנו!" אך באותו זמן כבר העלו אורות בבתים, ונזכרנו בליל הירח המלא של החודש השביעי ובחרדתנו; עזרנו זה לזה לרדת בשביל וחזרנו הביתה. לפי מינהג סוּ-ג'וֹ היו כל נשי המקום, עשירות כעניות, יוצאות את בתיהן בערב זה, מינהג שנקרא "להתהלך לאור הירח", אולם את היופי השליו והמיסתורי של 'סוכת גל

י התכלת' לא הפריע איש.

אבי, גְ'יָה-פ'וּ, אהב לאמץ לו בנים, וכך היו לי עשרים ושישה אחים, ששמות המשפחה שלהם היו שונים, ואמי אף היא אימצה לה תשע בנות. בין אלה היו גם העלמה השנייה לבית וּאָנְג והעלמה השישית לבית יו', שהיו ידידותיה הקרובות של יו'ן. וּאָנְג היתה שוטה קטנה וידעה לשתות, ויו' גלוית-לב ופטפטנית. כשנפגשו דאגו תמיד לסלק אותי מהחדר, כדי שתוכלנה לשכב יחד במיטה. היה זה הרעיון של העלמה יו'. בצחוק אמרתי לה: "אחרי שתתחתני, אזמין את בעלך לכאן ואחזיק בו לפחות עשרה ימים." והיא השיבה: "וגם אני אבוא, ואשכב עם יו'ן באותה מיטה, האין זה נפלא?" יו'ן וְוּאָנְג חייכו.

אחי הצעיר, צ'י-טאנג, עמד אז להתחתן, ואנחנו עברנו לגור ב'סימטת האסם' ליד 'גשר שוקת הסוסים'. הבית היה אומנם מרווח, אבל לא היה לו היופי השליו של ביתנו הישן ליד 'סוכת גלי התכלת'. ביום הולדתה של אמי באה לביתנו להקת שחקנים והציגה קטעים ממחזות שונים, ובתחילה צפתה בהם יו'ן בהתלהבות. אך אבי, שמטבעו זלזל באיסורים, הורה לשחקנים להציג קטע שנקרא 'פרידה עצובה'. מישחקם היה נאמן מאוד ועורר את רגשות הצופים. מבעד למחיצה ראיתי את יו'ן קמה ממקומה לפתע ועוזבת את החדר. מכיוון שלא חזרה זמן רב נכנסתי פנימה לחפש אותה. גם יו' וְוּאָנְג באו איתי. בחדרה ראיתי אותה יושבת לבדה ליד שולחן האיפור, ראשה שעון על ידה. "למה את עצובה כל-כך?" שאלתי. "אנשים צופים במחזות כדי ליהנות, ואילו המחזה הזה גורם לי רק צער." השיבה. יו' וְוּאָנְג צחקו שתיהן, ואני אמרתי: "הדבר עמוק בנפשה." "האם תשבי כאן לבדך כל היום?" שאלה יו'. "כשיציגו משהו שכדאי לראות, אבוא." השיבה יו'ן. וּאָנְג יצאה ראשונה וביקשה מאמי שיציגו קטעים עליזים יותר, ואז הפצרנו ביו'ן לצאת מחדרה ושימחתה חזרה אליה.

דודי סוּ-צוּן מת בצעירותו ובאין לו בנים מינה אותי אבי לשומר זכרו. קברו היה ב'גיבעת האושר ואריכות הימים' בשי- קוּאָנְג-טאנג, ליד קברות אבות המשפחה, ובאביב הייתי עולה אליו יחד עם יו'ן להקריב לו מינחה ולדאוג לנקיון הקבר. העלמה וּאָנְג שמעה על גן מפורסם בסביבה וביקשה להצטרף אלינו. יו'ן ראתה אבנים קטנות מפוזרות על הארץ, מנומרות בגוני הטחב, הצביעה עליהן ואמרה: "אם נעשה מהן הר בתוך קערה גדולה, אפילו האבנים הלבנות של שׂו'אָן-ג'וֹ לא ישוו להן!" "אני חושש שאין די אבנים לשם כך." אמרתי. וּאָנְג אמרה: "אם הן מוצאות חן בעיני אחותי, אני אאסוף אותן בשבילה." היא ניגשה לשומר הקברים ושאלה ממנו סל, ובצעדי עגור ליקטה אותן. על כל אבן שהרימה אמרתי "יפה", ואז הכניסה אותה לסל, או "לא", ואז השליכה אותה. תוך זמן קצר ניגרו על פניה זיעה ופוך, והיא חזרה אל יו'ן, גוררת אחריה את הסל. "אין לי כוח לאסוף עוד אבנים," אמרה, ויו'ן הרימה אבן אבן, בחנה אותן ואמרה: "שמעתי שכאשר יוצאים ללקט פירות בהר, נעזרים בקופים, ואומנם כך הוא!" וּאָנְג קמצה את עשר אצבעותיה בכעס ונשפה עליהן כאילו התכוונה לקרצף את פניה, ואני הוכחתי את יו'ן: "אחרים טורחים בשבילך ואילו את מתבטלת, ועוד משמיעה הערות כאלה, מה פלא שאחותנו כועסת!" בדרכנו חזרה עברנו בגן שבו ירוק רענן ואדום רך התחרו זה בזה בחִנָם. וּאָנְג היתה נערה פותה והתעקשה לקטוף כל פרח שנקרה על דרכה. "הלא אין עימך כד בשבילם, ולא סיכת-ראש כדי להדקם לשערך, ולמה לך לקטוף כל-כך הרבה!" גערה בה יו'ן. "מה רע בכך, הם לא סובלים?" אמרה וּאָנְג. "סופך שתתחתני עם גבר שפרצופו מחוטט וזקנו עבה, כעונש על צערם של הפרחים," אמרתי בצחוק. וּאָנְג נעצה בי עיניים זועמות, השליכה את הפרחים ארצה, דחפה אותם ברגלה הזעירה אל תוך הבריכה, ואמרה: "למה אתם מתעללים בי כך!" יו'ן צחקה ופייסה אותה וכעסה התפוגג.

יו'ן היתה שתקנית גדולה בתחילה, ואהבה לשמוע אותי משוחח, אך אט-אט לימדתי אותה את אמנות השיחה, כפי שאדם מוביל צרצר בעזרת גבעול של עשב. היא נהגה להשרות בתֵה את האורז שאכלה, והרבתה באכילת גבינת סויה כבושה בחרדל ובמלח - מהסוג שבני סוּ-ג'וֹ קוראים "גבינה מסריחה" - ומלפפונים כבושים בציר חסילונים. שני אלה היו מאוסים עלי כל חיי, ולכן אמרתי לה פעם בצחוק: "לכלבים אין קיבה והם אוכלים צואה, משום שאינם חשים בצחנה. חיפושית הזבל מתפלשת בדומן ונהפכת לציקדה, משום שהיא רוצה לעוף לשמים. האם כלב את, יקירתי, או חיפושית זבל?" "את גבינת הסויה אוכלים," השיבה יו'ן, "משום שהיא זולה, ומשום שאפשר לתבל בה הן אורז יבש והן דייסה, ואני אוכלת אותה מילדותי. עכשיו כשאני בביתך - כאותה חיפושית שנהפכה לציקדה - אני ממשיכה לאכול אותה, כי אינני שוכחת את שורשי; ואילו את המלפפונים הכבושים אכלתי לראשונה בבית זה."

"ביתי הוא איפוא מאורת כלבים?" אמרתי.
יו'ן נבוכה והתאמצה להסביר את דבריה: "זבל יש בכל בית, וההבדל הוא אם אוכלים אותו או לא. אתה, אדוני, אוהב לאכול שום, ואף אני, אמתך, הכרחתי את עצמי לטעום ממנו. לא אעז לכפות עליך גבינת סויה, אך המלפפון הכבוש, טעמו עדין אם סותמים את האף, כפי שהיית נוכח לדעת לוּ רק ניסית. כמוהו כווּ-יֶן, שפרצופה מכוער וסגולותיה נאות."
"האם ברצונך להופכני לכלב?" שאלתי בצחוק.
"אני כלב זה זמן רב, מדוע לא תואיל גם אתה לנסות?" היא נטלה חתיכת מלפפון במקלות האכילה ודחפה אותה לפי. סתמתי את אפי ולעסתי אותה ומצאתי שטעמו של המלפפון נעים למדי, נשמתי כרגיל והמשכתי ללעוס וגיליתי שטעמו מיוחד במינו, ומאז נהגתי גם אני לאכול ממנו. את גבינת הסויה תיבלה יו'ן בשמן שומשומין ומעט סוכר, וגם זה מצא חן בעיני. היא מעכה את המלפפון הכבוש ועירבבה את המחית בגבינת הסויה, ולרוטב שהתקבל קראנו "הניחוח הכפול" ומצאנו שטעמו מיוחד במינו. "למדתי לאהוב את מה ששנאתי," אמרתי, "ואינני יכול להבין מדוע." "מה ששובה את הלב אינו מאוס בעינינו על אף כיעורו," אמרה יו'ן.

אחי הצעיר צ'י-טאנג נשא לאשה את נכדתו של וּאָנְג שׂו'-ג'וֹ, וכשזו התלבשה והתקשטה ביום חתונתה מצאה שחסרות לה פנינים. יו'ן הוציאה את הפנינים שקיבלה כנדוניה ומסרה אותן לאמי, למגינת ליבה של המשרתת. אך יו'ן אמרה: "האשה שייכת לעיקרון הנקבי, היִין, והפנינים הן תמציתו של היִין. כשאשה עונדת פנינים היא מדכאת כליל את רוח היאנג, ולכן אינני מעריכה אותן." לעומת זאת גילתה חיבה עמוקה לספרים ישנים ולתמונות בלות. היא נהגה לאסוף את דפיהם המפוזרים של ספרים קרועים, סידרה וכרכה אותם כראוי, ואת אלה כינסה וקראה להם "קטעים עתיקים". את התמונות הקרועות הדביקה בנייר ישן וביקשה אותי לצייר מחדש את הקטעים החסרים, ושמרה אותן תחת השם "שרידים יקרי ערך". היא העסיקה את עצמה בדברים אלה בשעות הפנויות מעבודות הבית והריקמה, וכשמצאה בארגזים ישנים או בכרכים עבשים משהו שמצא חן בעיניה, שמחה כאילו נתגלגל לידיה אוצר נדיר. אשה זקנה, גברת פֶ'נְג שגרה בשכונתנו, נהגה לאסוף דפים ישנים כדי למכור לה. בנטיותיה ובאהבותיה דמתה לי, ובנוסף לזה ידעה לנחש את רצונותי; מבט אחד, ניד גבה, תנועה כלשהי, העוויה, הספיקו לה כדי לדעת את רצוני ולמלא אותו על הצד היותר טוב.

אמרתי לה פעם: "חבל שאת אשה, ולכן עלייך להסתגר בבית. לוּ יכולת ליהפך לגבר, היינו מטיילים יחד בכל העולם, מטפסים על ההרים המפורסמים ומבקרים במקומות המהוללים, ואז היינו נהנים באמת!"

"מה הקושי," אמרה יו'ן, "כשיכסיפו צדעי, נוכל לנסוע יחד, אם גם לא לחמש הפסגות הרי למקומות קרובים כמו 'תל הנמר' או 'הפיסגה הקסומה', או אפילו לאגם המערבי בדרום ולפּינג- שאן בצפון."

"אני חושש שכאשר יכסיפו צדעייך תקשה עלייך ההליכה," אמרתי.
"אם לא נזכה לכך בגלגול הזה, נעשה זאת בגלגול הבא," אמרה יו'ן.
"מן הראוי שבגלגול הבא תהיי את הגבר, ואני אהיה האשה ואלך אחרייך," אמרתי.
"הלוואי שהאפלה לא תכסה את חיינו אלה, כי אז נוכל לזכור את מה שקורה לנו," אמרה יו'ן.
"קערת דייסה אחת מימי ילדותנו, ועדיין לא גמרנו לדבר עליה. אם הגלגול הבא לא יאפיל על חיינו אלה, הרי שבליל כלולותינו לא נפסיק לדבר על הגלגול הזה, ולא נעצום עין," צחקתי.

"אומרים שהזקן שמתחת לירח אחראי על הזיווגים," אמרה יו'ן, "בחיים אלה זכינו והוא עשה אותנו בעל ואשה, וגם בגלגול הבא נהיה בוודאי תלויים בכוחו; מן הדין שנעשה לו צלם ונסגוד לו!" באותו זמן גר בעיר צ'י ליוּ-טי מטְיָאוֹ-צ'י, שהצטיין ברישום דיוקנאות, ואליו פנינו כדי שיצייר את דיוקנו של הזקן מתחת לירח. הוא צייר אותו מחזיק בידו האחת שרוך אדום ובידו השנייה מקל-הליכה שממנו משתלשל ספר הזיווגים, פניו צחים ושערו לבן, והוא נראה נחפז לדרכו בתוך לא-אד לא-ענן; היה זה יצור שכיוון יפה לליבנו. ידידי שֶה צ'וֹ-טאנג רשם כמה מילים של שבח על התמונה ותלינו אותה בחדרנו. בכל חודש, במולד ובליל הירח המלא, הבערנו קטורת והתפללנו לפני התמונה. מחמת התלאות שפקדו את משפחתי, אבדה התמונה במרוצת השנים ואינני יודע היכן היא היום. "חיינו הבאים עדיין לא נקבעו, וחיינו אלה כבר חדלו", האם ישעו האלים להמיית ליבם של שני פתאים?

לחדר השינה שלנו בבית החדש ב'סימטת האסם' קראתי - 'חדר ניחוח אורחים', רמז לשמה של יו'ן ולהליכות הנאות שאיפיינו את יחסינו. חצר הבית היתה קטנה וקירותיה גבוהים, ולא היה בו דבר שיחבבו עלינו. מאחור היה אגף נוסף שהוביל אל הספרייה, וחלונו נשקף אל גנו העזוב של מר לוּ, אך הוא נראה שומם וקר, והזיכרון הקסום של 'גלי התכלת' לא מש מליבה של יו'ן.

ממזרח ל'גשר אֵם הזהב', מצפון ל'סימטת התעלה', גרה אישה זקנה בבית קטן, שמכל עבריו גינות ירק ושערו עשוי מקלעת חיזרן. לידו היתה בריכה, כשמונים אמה אורכה ושמונים רוחבה, ומסביבה צמחו פרא פרחים ושיחים ועצים. בסוף שושלת יו'אן עמד במקום זה ארמונו של ג'אנג שֶה-צֶ'נְג. במרחק צעדים אחדים מערבה לבית עמד תל חורבות שהאדמה כיסתה עליהן, ומפיסגתו אפשר היה לראות את המרחבים הריקים כמעט מאדם והשופעים ירק. פעם סיפרה לנו הזקנה על הבית, ויו'ן לא חדלה לחשוב עליו; "מאז שעזבנו את 'גלי התכלת' נסבו עליו חלומותי, ועכשיו, כשאין לנו ברירה אלא למצוא משהו במקומו, אולי נעבור לבית הזקנה?" אמרה. "גם אני חשבתי על החום המתיש של הסתיו, ועל מקום קריר שנוכל לבלות בו בימים הארוכים," השבתי, "ואם זה רצונך אלך ואראה את הבית. אם אפשר לגור בו נעביר לשם את כלי המיטה ונגור שם כחודש." "אני חוששת שאמך לא תסכים," אמרה יו'ן. "אני אדבר איתה," אמרתי. למחרת הלכתי למקום ומצאתי שלא היו בבית אלא שני חדרים, בכל חדר מחיצה שחילקה אותו לשניים. בעזרת חלונות נייר ומיטות חיזרן אפשר לעשות את הבית אפלולי וקריר. הזקנה שידעה את רצוני שמחה לפנות את חדרה ולהשכירו לי, ומשכוסו קירותיו בנייר לבן שינה הבית את מראהו. הודעתי לאמי ועברתי לגור בו יחד עם יו'ן.

שכנינו היחידים היו זוג זקנים, בעל ואשה, שגידלו ירקות למחייתם, ומשלמדו לדעת שבאנו לכאן כדי להימלט מהחום, באו לבקרנו ביקור נימוסין והביאו עימם דגים מהבריכה וירקות מגנם. הם סירבו לכסף שהצענו להם, ורק אחרי שידולים רבים ניאותו לקחת נעליים שיו'ן תפרה בשבילם. היה זה בחודש השביעי, העצים הירוקים השרו צל כבד, הרוח הרעידה את פני המים, וצירצור הציקדות מילא את האוויר. שכננו הזקן התקין לנו חכות חיזרן ויחד עם יו'ן ישבתי לדוג במקום מיסתור בצל ערבי הנחל. עם רדת הערב היינו מטפסים על התל, מתבוננים בעננים הזוהרים בצבעי השקיעה, ולעיתים מחברים יחד שירים. ביניהם היה גם הצמד:

ענני הטרף בולעים את השמש השוקעת
הירח המקושת יורה בכוכבים הנופלים.

אחרי זמן קצר היה הירח מטביע את חותמו במימי הבריכה, זמזום החרקים עלה מכל עבר, ואנחנו הצבנו את מיטות החיזרן ליד המשוכה. הזקנה היתה באה להודיע שהיין חומם והארוחה בושלה. היינו שותים לאור הירח, ומבוסמים מעט היינו אוכלים את ארוחתנו. אחרי האמבט, בסנדלים רעננים ומניפות עלים, היינו יושבים או שוכבים ומקשיבים לסיפורים של שכננו הזקן, שבהם תמיד באו הגיבורים על שכרם. באשמורת השלישית היינו שוכבים לישון, ובקרירות המרעננת כמעט ולא חשנו שאנחנו גרים בעיר.

משכננו הזקן ביקשנו שיקנה חרציות וישתול אותן ליד המשוכה. בחודש התשיעי פרחו החרציות ולפיכך נשארנו יו'ן ואני לגור שם עשרה ימים נוספים. גם אמי באה ברצון לראותן, וישבנו כך, אוכלים סרטנים, מתבוננים בחרציות ומשתעשעים. יו'ן היתה מאושרת ואמרה: "צריך לבוא לכאן פעם יחד עם הוֹבֵר רוח ומים, לקנות את האדמות מסביב לבית, המשרתים יזרעו מלונים וירקות כדי שנוכל להשתכר לקיומנו, אתה תצייר ואני ארקום, וכך נוכל לקנות יין לידידים שיבואו לשבת איתנו ולכתוב שירים. בבגדי כותנה וארוחות ירק נוכל להיות מאושרים כל חיינו ולא נצטרך לטייל למקומות רחוקים." הסכמתי איתה בכל מאודי. המקום לא השתנה, אבל ידידת נפשי כבר איננה, ואיך אוכל לכבוש את אנחתי!

בסימטת 'מחסן החומץ', כחצי לי מביתי, עמד מיקדש האל של אגם דוֹנְג-טינְג, הנקרא בפי העם 'מיקדש בן-האלמוות של המים'. היו בו מסדרונות מתפתלים, ומעין גן שבו מפוזרים ביתנים. ביום ההולדת של האל היו מקצים לכל משפחה מקום במיקדש, שם תלו מנורות זכוכית, זו ליד זו, והעמידו מתחתן כיסא מפואר. משני צידי הכיסא הציבו כדים על כני עץ ובתוכם פרחים, בכדים הגבוהים והנמוכים, מה שנקרא "זוהר פרחים". הפרחים האירו והנרות הטילו צללים, והקטורת היתמרה מהמבערים המפוארים, כמו במישתה בארמונו של מלך הדרקונים. המשתתפים בחגיגה חיללו בחלילים ושרו שירים, או חלטו תה ופטפטו, והצופים הצטופפו כנמלים ליד הגדר.

ידידים רבים ביקשו אותי לעזור להם בסידור הפרחים ובקישוט המיקדש, וכך זכיתי לקחת חלק בחגיגות. כשחזרתי הביתה סיפרתי על כך ליו'ן והיא אמרה: "אני מצטערת שאינני גבר ואיני יכולה לבוא יחד איתך." "חבשי את כובעי," אמרתי, "לבשי את בגדי, וכך נוכל להפוך אשה לגבר." היא התירה את הקשר בשערה וקלעה אותו לצמה, הכהתה את גבותיה וחבשה את כובעי שהסתיר את שערה, פרט לשתי קצוות שביצבצו מרקותיה. שימלתי היתה ארוכה כדי אצבע ומחצה, ולכן קיפלה אותה במותניה ואת הקפל הסתירה במעיל עליון קצר. "מה אעשה ברגלי?" שאלה יו'ן. "אפשר לקנות בחנות נעלי 'פרפר' מרובעות, שמתאימות לכל גודל, ובבוקר ובערב תוכלי ללכת בהן בבית," אמרתי, "כלום אין זה רעיון טוב?" יו'ן שמחה מאוד, ואחרי ארוחת הערב לבשה את הבגדים וטיילה בחדר, מחקה את הליכתו ותנועותיו של נער, אך לפתע שינתה את דעתה ואמרה: "אינני הולכת. אם יגלה אותי מישהו אגרום לך מבוכה גדולה, ונוסף לזה אסור שההורים ישמעו על כך." אך אני הפצרתי בה ואמרתי, "מי לא מכיר אותי בין המשתתפים, ואם תתגלי לא יראו בכך יותר מאשר בדיחה מוצלחת. ובאשר לאמי, היא נמצאת עכשיו אצל אחותי הקטנה, ונוכל לצאת בחשאי ולחזור בחשאי, ואיש לא ידע דבר." יו'ן נטלה מראה והסתכלה בה ופרצה בצחוק גדול. החזקתי בידה ומשכתיה החוצה. במיקדש טיילנו בין החוגגים, ואיש לא גילה דבר במשך זמן רב. כשמישהו שאל אותי אמרתי שזה בן דודי הצעיר. יו'ן קדה קלות והצמידה את ידיה. לבסוף הגענו לפינה שבה ישבה קבוצת נשים ונערות ליד כיסא מפואר. היתה זו משפחתו של אחד המשתתפים, מר יאנג. יו'ן ניגשה לשוחח איתן, ותוך כדי שיחה נטתה קלות ונגעה בכתפה של אחת הנשים הצעירות. בצד ישבו המשרתות, ואלה קמו וקראו בכעס, "מי הנבל הזה, איך הוא מעז!" אני ניסיתי להרגיע את הרוחות, ויו'ן, בראותה שהמצב חמור, הסירה את כובעה, חשפה את כף רגלה ואמרה: "גם אני אשה." הן הביטו זו בזו משתאות, וכעסן נתחלף בצחוק. ישבנו איתן ושתינו תה, ואחר-כך חזרנו לביתנו בכיסאות אפיריון.

צְ'יֶן שֶה-ג'וּ מווּ-גְ'יָאנְג מת בחוליו, ואבי שלח לי מיכתב וביקשני להשתתף בלוויה. "הדרך לווּ-גְ'יָאנְג עוברת באגם טאי," אמרה לי יו'ן בחשאי, "ואני רוצה לנסוע יחד איתך כדי ליהנות ממראהו." "אינני שמח למחשבה שאסע לבדי, והייתי רוצה שתבואי איתי," אמרתי, "אלא שאינני יודע כיצד לתרץ את נסיעתך." "אני אגיד שאני רוצה לבקר בביתי. אתה תצא לדרך ראשון ואני אצטרף אליך." "אם כך," אמרתי, "בדרך חזרה נוכל לקשור את הסירה לגשר 'ריבוא השנים' ולהתבונן בירח העולה בצינת הערב, כשם שעשינו ב'סוכת גלי התכלת'."

היה זה ביום השמונה-עשר בחודש השישי. מוקדם בבוקר של אותו יום באתי בלוויית משרת אל המזח בשׂו'-גְ'יָאנְג, עליתי על סירה וחיכיתי. כשבאה יו'ן, בכיסא אפיריון, התרנו את החבל, עברנו בגשר 'נהמת הנמר', ולעינינו נגלו לאיטם מיפרשים מתבדרים ברוח וציפורים בחולות על שפת הנהר, ולמים ולשמים היה אותו צבע. "זהו איפוא אגם טאי!" קראה יו'ן, "היום זכיתי לראות בנדיבותם של השמים והארץ, וחיי אלה לא היו לשווא! בוודאי יש נשים רבות שעד סוף ימיהן לא תזכינה לראות זאת." כך, בשיחה בטלה, לא ארך הזמן וערבי הנחל הנעים ברוח בישרונו שהגענו לווּ-ג'יאנג.

עליתי לחוף להשתתף בלוויה, וכשחזרתי היתה הסירה ריקה. שאלתי את איש הסירה בדאגה, והוא הצביע ואמר, "אינך רואה אותן שם ליד הגשר, בצל הערבות, מסתכלות על הקורמורנים תופסים דגים? יו'ן עלתה לחוף עם בתו של איש הסירה. כשהגעתי אליה, עמדה יו'ן נוטפת זיעה, נשענת על הנערה האחרת ונתונה כולה למראֶה. טפחתי על כתפה ואמרתי, "בגדייך רטובים מזיעה!" יו'ן הפנתה אלי את ראשה ואמרה, "חששתי שמישהו מהמשפחה ילווה אותך לסירה ולכן הסתלקתי. איך זה חזרת כל- כך מהר?" "כדי לתפוס את הבורחת," אמרתי בחיוך.

עזרנו זה לזה לעלות לסירה, וכשהגענו לגשר 'ריבוא השנים' השמש עוד לא שקעה. פתחנו את כל החלונות בתא הסירה, רוח קרירה באה, ובבגדים קלים ומניפות משי עגולות הצנו את חומנו בפלחי מלון. עד מהרה האדימו ענני הערב את הגשר, אובך עטף את הערבות באפלולית, הקרפד הכסוף של הירח חישב לעלות, ואורות דייגים מילאו את הנהר. הוריתי למשרת להצטרף לאיש הסירה ולשתות יחד איתו בירכתי הסירה.

בתו של איש הסירה, סוּ-יו'ן, שהיכרתי מעט כבר מקודם, היתה נערה נעימה למדי. קראתי לה שתבוא ותשב יחד עם יו'ן. לא העלינו אור בחרטום, כדי להתענג על אור הירח, ושיחקנו במישחקי מילים, שבהם היה על המפסיד לשתות. סוּ-יו'ן הסתכלה בנו בעיניים קמות, הקשיבה זמן רב ואז אמרה: "אני מכירה הרבה מישחקי שתייה, אבל על זה עוד לא שמעתי. אולי אפשר לקבל הסבר." יו'ן ניסתה ללמד אותה באמצעות משלים ודוגמאות, אך ללא הועיל. "אולי תחדל המורה מהסבריה לרגע," אמרתי בחיוך, "יש לי משל קצר אחד, והיא תבין מייד." "מהו?" שאלה יו'ן. "העגור רוקד יפה," אמרתי, "אך אינו מסוגל לחרוש. השור חורש יפה אך אינו מסוגל לרקוד. זהו טבע הדברים. כשאת מנסה ללמד אותה את פועלת נגד טבעה, ולכן יהיה כל עמלך לשווא." סוּ-יו'ן צחקה, היכתה על כתפי באגרופיה ואמרה, "אתה רוצה להעליב אותי?" "מעתה והלאה," אמרה יו'ן בנימה של מחוקק, "מותר רק לפתוח פה, לא להרים יד. העובר על תקנה זו חייב להריק את הספל." סו-יו'ן, שהיתה שתיינית גדולה, מילאה ספל גדול ורוקנה אותו בלגימה. "אסור להרים יד במכה," אמרתי, "אבל מותר בלטיפה." יו'ן דחפה את סוּ-יו'ן אל חיקי ואמרה בצחוק, "בבקשה אדוני, לטף אותה כאוות נפשך." "אינך מבינה," אמרתי, "מקומו של הליטוף הוא בין 'במתכוון' לבין 'שלא-במתכוון', מזמוטים גסים הם נחלתם של כפריים." ריח היסמין בשערן של השתיים עלה אז בנחירי, מהול באדי היין ובריח אבקת הפנים ושמן השערות. "צחנתו של איש-ההמון ממלאת את חרטום הסירה," אמרתי בשחוק, "וזו גורמת לי בחילה."
סוּ-יו'ן לא עצרה בעצמה והלמה בי באגרופיה, "מי אמר לך להריח אותי?" צעקה. "עברת על החוק," קראה יו'ן, "שני ספלים גדולים!"
"הוא העליב אותי וקרא לי 'איש-ההמון'," אמרה סוּ-יו'ן, "לא הייתי צריכה להרביץ לו?"
"הוא התכוון למשהו אחר ב'איש-ההמון'. תשתי ואני אספר לך," אמרה יו'ן.
סוּ-יו'ן רוקנה את שני הספלים, ויו'ן סיפרה לה על שיחתנו בליל הירח המלא ב'סוכת גלי התכלת'.
"אם כך, הטעות היא שלי ואני שוב צריכה לשלם את הקנס," אמרה סוּ-יו'ן ורוקנה ספל נוסף.
"שמעתי שאת שרה יפה," אמרה יו'ן, "האם תסכימי לשיר לנו?"
סוּ-יו'ן ניאותה לשיר וליוותה את עצמה בנקישות מקלות השנהב על הצלחת הקטנה. יו'ן היתה עליזה והמשיכה לשתות עד שהיתה שתויה לגמרי וחזרה הביתה בכיסא אפיריון. אני נשארתי לשבת עם סוּ-יו'ן ואחרי זמן מה חזרתי ברגל לאור הירח.

באותו זמן גרנו עם משפחת ידידי לוּ בּאן-פ'אנְג בביתם, 'בית הכּנוּת העגומה', וימים אחדים אחרי הדברים האלה הגברת לוּ, ששמעה משהו, סיפרה ליו'ן בחשאי: "שמעתי שבעלך נראה לפני ימים אחדים שותה בחברתן של שתי נערות בסירה ליד גשר 'ריבוא השנים', האם ידעת על זה?" "זה נכון," אמרה יו'ן, "ואחת מהן הייתי אני." היא סיפרה לגברת לוּ את פרטי המעשה, וזו רווח לה, והיא צחקה צחוק גדול.

בחודש השביעי לשנה החמישים ותשע לשילטון צ'יֶן לוֹנג, כשחזרתי לביתי מקאנטון, בא איתי גם בעלה של בת דודי, שו' שְׂיוּ-פֶ'נג, שהביא עימו פילגש. הוא לא חדל להלל את יופיה וביקש מיו'ן שתראה אותה. אחרי שראתה אותה אמרה לו, "היא באמת יפה, אלא שחסר לה חן." "אם כך," אמר שְׂיוּ-פֶ'נג, "כאשר בעלך יחפש לו פילגש, צריך שיהיו לה גם יופי וגם חן?" "בוודאי," השיבה יו'ן. ומאותו יום היה ליבה טרוד בעניין זה, אלא שלא היה בידינו כסף.

באותו זמן גרה בסוּ-ג'וֹ נערת-זמר מגֶ'ה-גְ'יָאנְג בשם וֶן לֶנג- שְׂיָאנְג, ששיריה על פריחת ערבי הנחל עוררו התלהבות גדולה, ויקירי העיר חיברו לחרוזיה שירים חדשים. ידידי ג'אנְג שְׂיֶן-האן מווּ-ג'יאנג היה ממעריציה והוא הביא לנו את שיריה על פריחת ערבי הנחל, שנחבר גם אנחנו שירים לחרוזיהם. יו'ן לא העריכה אותה במיוחד, אבל אני, יצר התחרות גבר עלי וכתבתי. שתי שורות מצאו חן בעיני יו'ן:

פוגעים במעופם בצער האביב שבליבי
מרעידים את הנימים הקושרות אותנו בפרידתנו.

בסתיו של השנה שלאחר מכן, ביום החמישי לחודש החמישי, יצאה אמי בלוויית יו'ן לבקר ב'תל הנמר'. לפתע הופיע שְׂיֶן-האן ואמר: "גם אני רוצה ללכת ל'תל הנמר', האם תבוא איתי כדי לפגוש שם ביפהפייה?" ביקשתי מאמי שתצא לדרך לפנינו וקבעתי לפוגשן בבּאן-טאנג לרגלי התל. הוא גרר אותי לפגוש את לֶנג-שְׂיָאנג. היא היתה כבר בשנות העמידה, אבל לידה ראיתי נערה ושמה האן-יו'אָן, שהיתה עדיין בבתוליה. דקת גו וחיננית, עיניה נראו "כאגם סתיו המאיר בקרירותו". שוחחתי איתה מעט והתברר שהיא יודעת קרוא וכתוב ושיש לה אחות קטנה, וֶן-יו'אָן. מהרגע הראשון לא היו לי שום תוכניות שכן במקום זה אפילו מחירו של ספל יין היה הרבה מעבר לאפשרויותיו של מלומד עני, אבל כיוון שכבר נכנסתי, השתדלתי לנהוג כלקוח, חרף פעימות ליבי.

קראתי לשׂיֶן-האן הצידה ואמרתי לו: "הרי אני מלומד עני, ואתה בא לשעשע אותי ביצור נפלא זה?" שׂיֶין-האן צחק ואמר: "לא, הסר דאגה מליבך, ידיד הזמין אותי הערב לביתה של האן-יו'אָן, בתודה על הזמנה קודמת. הוא עצמו הוזמן לביתו של איש חשוב, וביקש אותי לשמש כמארח במקומו." רווח לי. כשהגענו לבּאן-טאנג נפגשו שתי הסירות ואני ביקשתי את האן-יו'אן לעבור לסירה השנייה כדי להציגה בפני אמי. יו'ן והאן שמחו זו בחברת זו כאילו היו ידידות ותיקות, וטיפסו על הגיבעה יד ביד לראות את כל המקומות המפורסמים. בעיני יו'ן נשא חן במיוחד המקום שנקרא 'אלף שדות הענן', והיא ישבה שם זמן רב מתבוננת בנוף שנשקף ממנו. כשחזרנו אל המים, קשרנו את הסירות זו לזו ליד 'שפת ניחוח הערבה' ושתינו יחד בשימחה.

כשעמדנו לשוב ביקשה אותי יו'ן לעבור לסירה עם ג'אנג ולתת לה לשבת יחד עם האן. כך עשינו, והיא לא חזרה לסירתי עד אחרי שנפרדנו מידידינו בגשר דוּ-טינג. הגענו הביתה אחרי חצות. "היום זכיתי סוף-סוף להכיר נערה שיש לה גם יופי וגם חן," אמרה יו'ן, "ביקשתי את האן-יו'אן לבוא לבקר אותנו מחר, ואז אסדר את העניין בשבילך."

מופתע כולי עניתי לה: "הרי זו נערה ש'אם אין ביתך זהב לא תוכל להחזיק בה', ואיך יוכל דלפון לשגות בחלומות כאלה! מה גם שאנחנו מאושרים יחד ואין לי צורך לחפש אחרות?"
"השאר זאת לי," חייכה יו'ן, "אני אוהבת אותה."
ואומנם, בצהרי יום המחרת באה האן-יו'אן לבקרנו. יו'ן קיבלה אותה בחביבות גדולה, ישבנו לארוחה ושיחקנו במישחקי ניחוש (הזוכה קורא שיר, המפסיד שותה), אבל במשך כל הזמן לא נאמרה שום מילה בדבר גיוסה של האן. כשחזרה לביתה, אמרה יו'ן: "דיברתי איתה בחשאי, והחלטנו שתבוא בשמונה-עשר לחודש ואז נכרות ברית אחיות. עליך להכין את המינחה שנעלה לרגל המאורע." היא הצביעה בחיוך על צמיד האיזמרגד שלזרועה והוסיפה: "אם תראה את הצמיד הזה על זרועה תדע שהעניין סודר. היא יודעת את כוונתי אבל עדיין לא הספקתי לתהות על קנקנה." לא נותר לי אלא להסכים.

בשמונה-עשר לחודש ירד גשם סוחף, אבל האן-יו'אן הופיעה לבסוף למרות הגשם. היא נכנסה לחדר השינה ושהתה שם זמן רב. היא ויו'ן יצאו יחד, יד ביד, וכשראתה אותי הסמיקה - צמיד האיזמרגד כבר היה על זרועה. אחרי שהבעירו קטורת ונשבעו אמונים, רצתה יו'ן לשתות ספל נוסף, אבל האן נדברה לצאת לטיול ל'אגם האבן', והיא נפרדה והלכה. יו'ן היתה מאושרת ואמרה: "עכשיו שמצאתי לך יפהפייה, כיצד תודה לשדכנית?" חקרתי אותה לפרטי העניין.

"בתחילה שאלתי אותה בזהירות," אמרה יו'ן, "שכן חששתי שמא נועדה כבר למישהו. כשהתברר שלא, אמרתי לה, 'האם את מבינה את משמעות הברית שכרתנו היום?' והאן השיבה, 'כבוד גדול הוא לי, הדבר דומה ליבלית שנסמכת על עץ איחָד. אלא שאמי תולה בי תקוות גדולות, ואני חוששת שתערים קשיים בדרכנו. מוטב איפוא שנמתין מעט.' כשנתתי לה את הצמיד אמרתי: 'בריתנו תהיה מוצקה כאיחד, וכעגילותו של הצמיד, אף היא לא תחדל לעולם. שמרי על הצמיד וראי בו סימן לבאות.' 'גורל הקשר בינינו תלוי רק בך, גברתי,' אמרה. נראה איפוא שזכינו בליבה, אלא שלֶנְג-שְׂיָאנְג עלולה להעמיד קשיים, ומן הראוי לחכות."

"האם את רוצה במהדורה חדשה של 'העֶרְגָה לרֵעת הניחוחים?" שאלתי בחיוך.
"כן," אמרה יו'ן.
מאותו יום לא חדלנו לדבר על האן-יו'אן. מאוחר יותר היא נמסרה בעל כורחה לבעל בעמיו. מאמציה של יו'ן עלו בתוהו, ולבסוף גרם הדבר למותה.

 

שם הספר: החיים הסחופים
שם המחבר: שן פ'ו

Fou Sheng Liu Ji
by Fou Sheng

תירגם מסינית: דן דאור
מהדורה ראשונה, מאי 1999
מספר עמודים: 148
פורמט: 13.5X21 ס"מ
כריכה: רכה
על העטיפה:
ציור מאת סוּן קהוֹנג
עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

מחיר מומלץ: 39 ₪
מסת"ב 965-90216-5-8
דאנאקוד: 497-1005


שתפו ספר זה עם החברים