מצורפים שני הפרקים הראשונים

1
אושר אמרתם?

כל אדם רוצה להיות מאושר; אבל על-מנת להצליח בזה,
יש לדעת תחילה מהו האושר.     ז'אן-ז'אק רוסו [1]

ידידה אמריקאית שנעשתה מו"לית חשובה של צילום סיפרה לי שאחרי בחינות הגמר שלהם, היא וקבוצה של חבריה לספסל הלימודים דנו בשאלה מה הם רוצים לעשות בחייהם. כשהיא הכריזה: "אני רוצה להיות מאושרת", השתררה שתיקה של מבוכה, ואז קראה אחת מהחבורה: "מה? איך יכול להיות שמישהו כל-כך מבריק כמוך אין לו שאיפות חוץ להיות מאושר!" ועל זה השיבה ידידתי: "לא אמרתי לכם איך אני רוצה להיות מאושרת. יש כל-כך הרבה דרכים להגיע אל האושר: להקים משפחה, לגדל ילדים, לעשות קריירה, לחיות חיי הרפתקאה, לעזור לאחרים, למצוא שלווה בתוכך... מה שלא תהיה הפעילות שבה אבחר, אני מצפה מחיי לאושר אמיתי."

בעיני הדלאי-לאמה, "האושר הוא תכלית הקיום". ואילו המסאי פסקאל ברוקנר אומר: "האושר לא מעניין אותי." [2] איך ייתכנו שתי השקפות מנוגדות כל-כך על מה שבעבור רובנו הוא מרכיב יסודי של הקיום? האם שני אלה מדברים על אותו דבר? האם אין זו שאלה של אי-הבנה עמוק באשר לעצם ההגדרה של האושר?

האומנם נשחתה מילה זו כל-כך שאנחנו מפנים לה עורף בגועל מחמת כל האשליות והתפלויות המתקתקות שהיא מעלה בנו? יש אנשים שבעיניהם הדיבור על חיפוש האושר הוא סימן של טעם רע. עוטים שריון של יוהרה אינטלקטואלית, הם מלגלגים עליו כמו על רומן רומנטי.

איך יכולנו להגיע לפיחות-ערך כזה? האם זה בגלל אופיו המעושה של האושר שמציעים לנו התקשורת וגני העדן המלאכותיים? האם זהו אות לכישלון האמצעים הלא-מוצלחים המשמשים כדי להגיע לאושר אמיתי? האם עלינו להשלים עם המועקה במקום לעשות מאמצים כנים ומכוונים היטב ולהתיר את פקעת האושר והסבל? על-פי אנרי ברגסון: "באושר אנחנו מציינים משהו מורכב ומבולבל, אחד מהמושגים שהאנושות בחרה להשאירם מעורפלים על-מנת שכל אחד יוכל להגדירם בדרכו." [3] מנקודת ראות מעשית לא היה זה אסון גדול להשאיר בערפל את הבנת האושר אילו הייתה זאת תחושה חמקמקה וחסרת תוצאות, אבל העניין שונה לגמרי, מאחר שמדובר באופן הוויה שקובע את איכותו של כל רגע בחיינו. אבל מהו האושר?

רבגוניות מדהימה
הסוציולוגים, ועוד נשוב אליהם, מגדירים את האושר בתור "דרגה שלפיה אדם מעריך חיובית את איכות חייו בכללותם. במילים אחרות, האושר מבטא עד כמה אדם אוהב את החיים שהוא חי." [4] הכל תלוי כמובן אם "לאהוב את החיים" מתייחס לסיפוק עמוק או שהוא מצטמצם להערכה פשוטה של הנסיבות שבהן מתנהלים חיינו. יש אנשים שבעיניהם האושר אינו אלא "רושם נקודתי, חמקמק, שעוצמתו ומשכו משתנים עם הימצאותם של הדברים שמאפשרים אותו", [5] כלומר אושר שאין להשיגו, התלוי כולו בנסיבות שאיננו יכולים לשלוט בהן. בשביל הפילוסוף רובר מזרחי, לעומת זאת, האושר הוא "הקרינה של השמחה על הקיום כולו או על החלק החי ביותר של עברו האקטיבי, ההווה הממשי שלו, ועתידו הניתן להעלות על הדעת". [6] האם ייתכן שהאושר יהיה מצב הוויה מתמשך? לדעת אנדרה קונט-ספונוויל, "אפשר לכנות בשם אושר כל משך זמן שבו השמחה נראית אפשרית באופן מיידי." [7] האם אפשר איפוא להגדיל את המשך הזה? יש אלף תפיסות של אושר, ופילוסופים רבים ניסו להציע את זו שלהם: על-פי אוגוסטינוס הקדוש, למשל, "החיים המאושרים פירושם לשמוח באמת"; [8]לדעת עמנואל קאנט האושר חייב להיות רציונאלי ונטול כל נטייה אישית; ואילו לדעת מארקס מדובר בנחת באמצעות העבודה. מטרתי אינה למנות את התפיסות האלה אלא להדגיש עד כמה הן שונות ולעיתים קרובות סותרות. "אשר לטיבו של האושר יש מבוכה," כתב אריסטו, "ואין סברת ההמון כסברת החכמים." [9] ועם זאת, הלא יש אושר פשוט כמו זה שנולד מחיוך של תינוק או מספל תה טוב אחרי טיול ביער. הבלחות כאלה, עשירות ומנחמות ככל שיהיו, אין ביכולתן להאיר את מכלול חיינו. האושר אינו מוגבל לכמה תחושות נעימות, לתענוג עז, להתפוצצות של שמחה או לרוממות-נפש חמקמקת, ליום של מצב-רוח טוב, או לרגע קסום שמפתיע אותנו במבוך הקיום. היבטים מגוונים אלה אינם יכולים לבנות, כשהם לעצמם, דימוי נאמן של העונג העמוק שמאפיין את האושר האמיתי.

טעימה מוקדמת של אושר

חרף שלושים שנותיה, היו לברתה יאנג רגעים שבהם חשה רצון לרוץ במקום ללכת, להתוות צעדי ריקוד תוך כדי עלייה וירידה מהמדרכה, לגלגל חישוק, להעיף משהו למעלה ולתפוס אותו באוויר, לעמוד ולחייך סתם, סתם לגמרי. מה את עושה אם את בת שלושים, ובפנייה בקרן הרחוב שלך את מרגישה שתחושה של אושר אוחזת בך פתאום - אושר מוחלט - כאילו בלעת שבר זוהר של שמש אחר צהריים ביום נאה זה, והוא יצרוב אותך עד למעמקי הווייתך, ויפגיז במטח של קרניים כל חלקיק של גופך, כל אצבע בכפות ידייך ורגלייך?      קתרין מנספילד [10]

בקשו מאנשים רבים לספר לכם על רגעים של אושר "מושלם". אחדים ידברו על שלווה עמוקה שחשו בסביבה טבעית הרמונית: ביער שקרני שמש מסתננות אליו, על פסגה של הר מול אופק רחב ידיים, על גדת אגם רוגע, בטיול לילי בשלג מתחת לשמים מכוכבים, וכיוצא באלה. אחדים יזכירו מאורע שלו ציפו זמן רב: הצלחה בבחינה, ניצחון ספורטיבי, פגישה עם מישהו שהשתוקקו להכיר, הולדת בן או בת. ואילו אחרים יספרו על רגע של אינטימיות שחוו בחיק המשפחה, בחברתו של אדם אהוב, או על העובדה שגרמו אושר למישהו.

דומה שהמכנה המשותף לחוויות כאלה, פוריות אבל חמקמקות, הוא ההיעלמות הרגעית של מאבקים פנימיים. אדם מרגיש שהוא נמצא בהרמוניה עם העולם הסובב אותו ועם עצמו. בעבור מי שיש לו חוויה כגון הטיול בנוף מושלג, נקודות ההתייחסות הרגילות נעלמות: מחוץ לפעולה הפשוטה של ההליכה הוא לא מצפה לשום דבר מסוים. הוא פשוט "הווה", כאן ועכשיו, חופשי ופתוח.

למשך כמה רגעים המחשבות על העבר אינן מתעוררות, התוכניות לעתיד אינן מכבידות עוד על הנפש, והרגע הנוכחי משוחרר מכל מבנה שיוצר השכל. את הרגע הזה של הפוגה שבו נעלם כל מצב של בהילות אמוציונלית אנחנו מרגישים כשקט עמוק. בעבור מי שהשיגה מטרה כלשהי, השלימה עבודה, זכתה בניצחון, המתיחות שהייתה נוכחת זמן רב פגה. ההרפיה שבאה בעקבות זה מורגשת כשלווה עמוקה, חופשית מכל ציפייה ומכל מאבק.

אבל לא מדובר כאן אלא על הבלחה בת חלוף שגרמו נסיבות מסוימות. מדובר איפוא ברגע קסום, במצב של חסד. ועם זאת, ההבדל בין רגעים חטופים של אושר לבין אושרו של החכם, למשל, גדול לא פחות מזה שמפריד בין השמים כפי שהם נראים דרך קוף של מחט לבין מרחבי החלל האינסופיים. שני מצבים אלה שונים זה מזה במימד, במשך, ובעומק.

אבל בכל זאת אפשר ללמוד משהו מרגעים בני חלוף אלה, מההפוגות במאבק הבלתי פוסק, שכן הם יכולים לתת לנו מושג על מה שיכולה להיות מלאות אמיתית, ולעורר אותנו להכרת התנאים שמעודדים אותה.

אופן של הוויה
באושר כוונתי למצב נרכש של מלאות המונח בבסיסו של כל רגע בחיים והמתקיים חרף המקריות הבלתי נמנעת של מסלולם. בבודהיזם המונח סוּקְהָא מציין מצב של נועם ונחת שנולד מרוח בריאה ושלווה במיוחד. זאת איכות שמהווה תשתית לכל חוויה ומפרה כל התנסות, כל מעשה, שחובקת את כל השמחות ואת כל העצבונות. אושר כה עמוק ש"שום דבר לא יוכל להפריעו, כמו גוף גדול של מים שקטים מתחת לסערות." [11] זה גם מצב של חוכמה, משוחרר מכל רעלי הנפש, ושל הכרה חופשית מעיוורון לגבי טבעם האמיתי של הדברים.

מעניין לציין שהמונחים הסנסקריטיים סוּקהא ואנאנדה, שנהוג לתרגם בלית ברירה כ"אושר" ו"שמחה", אין להם מקבילות ממשיות בשפות המערביות. המילה "נחת" הייתה אולי המקבילה הקרובה ביותר לסוקהא, אלמלא איבדה מעוצמתה ואינה מציינת כיום אלא נועם חיצוני ותחושה של שביעות-רצון שטחיים למדי. ואילו המונח אנאנדה, יותר משהוא מציין שמחה, מכוון לקרינה של הסוקהא, ששופכת אור של עונג על הרגע הנוכחי וממשיכה אל הרגע הבא עד שהיא יוצרת רצף שאפשר לכנותו "שמחת חיים".

סוקהא קשורה קשר אמיץ להבנת אופן הפעולה של רוחנו ותלויה בדרך שבה אנחנו מפרשים את העולם, שכן, גם אם קשה לשנות את העולם, הרי שאפשר לחולל תמורה באופן שבו אנחנו תופסים אותו. אני נזכר באחר-צהריים שבו ישבתי על מדרגות המנזר שלנו בנפאל. סערות המונסון הפכו את רצועת האדמה שלפניהן למשטח של מי בוץ שבו הנחנו לבֵנים כדי שנוכל לחצות אותה. ידידה ניצבה על שפת המים, הסתכלה על הנעשה בסלידה, וניסתה לחצות, מתלוננת בכל צעד. כשהגיעה אלי הרימה את עיניה לשמים וקראה: "פיכס... תתאר לעצמך שהייתי נופלת לתוך הביצה המתועבת הזאת! הכל כל-כך מטונף בארץ הזאת!" בהכירי אותה היטב שתקתי בתבונה, בתקווה שהסימפטיה האילמת שלי תנחם אותה קצת. אחרי כמה רגעים ניצבה לפני הביצה ידידה אחרת, רפאלה. היא עשתה לי סימן קטן ואחר-כך התחילה לדלג מלבנה ללבנה. "הופ, הופ, והופ..." היא שרה, וכשהגיעה לקרקע מוצקה קראה "זה כל-כך משעשע!", עיניה נוצצות בשמחה, והוסיפה: "מה שטוב במונסון זה שאין אבק." שני אנשים, שתי הסתכלויות על הדברים; שישה מיליארד בני-אדם, שישה מיליארד עולמות.

בנימה חמורה יותר סיפרה לי רפאלה שבמסעה הראשון לטיבט, בשנת 1986, פגשה איש שעברו עליו תלאות נוראות בזמן הכיבוש הסיני: "הוא הושיב אותי על ספסל והגיש לי תה מהתרמוס הגדול שלו. זאת הפעם הראשונה שהוא מדבר עם אישה מערבית. צחקנו הרבה; הוא באמת ראוי להערצה. בזמן שילדים ניגשו אלינו בזה אחר זה והתבוננו בנו בעיניים משתאות, הוא הציג לי המון שאלות. ואז הוא סיפר לי איך נאסר בידי הכובשים הסינים ובמשך שתים-עשרה שנה נידון לסתת אבנים לבניית סכר בעמק דראק יֶרפָּה. סכר מיותר לגמרי, שכן האפיק שם יבש כמעט תמיד! מכל עבר מתו סביבו אנשים בזה אחר זה, מרעב ומתשישות. למרות הזוועה שבסיפורו לא יכולתי למצוא אפילו סימן קל של שנאה בדבריו, ולא אות קטן ביותר של תלונה בעיניו המלאות טוב. כשנרדמתי באותו ערב, שאלתי את עצמי איך ייתכן שאיש שסבל כל-כך הרבה יכול להיראות מאושר." מי שמכיר את השלווה הפנימית אינו נשבר איפוא בכישלון ואינו מתבשם מן ההצלחה. הוא יודע לחיות את ההתנסויות האלה במלואן במסגרת של רוגע עמוק ועצום, בהבינו שהן בנות חלוף ושאין לו שום סיבה להתקשר אליהן. הוא לא "ייפול ממרומים" כשהדברים משתנים לרעה וכשהוא צריך לעמוד מול מצוקה. הוא לא שוקע בדיכאון, משום שאושרו עומד על יסודות מוצקים. אתי הילסום הנוגעת ללב כותבת, שנה לפני מותה באושוויץ: "כשיש חיים פנימים, לא חשוב מאוד מאיזה צד של גדר המחנה נמצאים [...] כבר מתתי אלף מיתות באלף מחנות ריכוז. הכל מוכר לי. שום מידע חדש לא מטריד אותי עוד. בדרך זו או אחרת אני כבר יודעת הכל. ובכל זאת, אני מוצאת שהחיים האלה יפים ועשירי משמעות. בכל רגע." [12] חוויית הסוקהא מלוּוה לאמיתו של דבר בפגיעוּת מופחתת אל מול הנסיבות, הטובות או הרעות. עוצמה נפשית אלטרואיסטית ורוגעת מחליפה אז את תחושת אי-הביטחון והפסימיות שגורמות סבל לכל-כך הרבה אנשים. מה שלא מפריע לסוציולוג הפולני ולדיסלאב טטארקייוויץ', [13] "מומחה" לאושר, לטעון שאי-אפשר להיות מאושר בכלא, שכן האושר שחשים אולי בתנאים כאלה אינו "מוצדק", לדעתו. עליכם לדעת איפוא שאם אתם מאושרים בנסיבות קשות, הרי שאיבדתם את התבונה! השקפה כזאת מגלה פעם נוספת את החשיבות הבלעדית שמייחסים לתנאים חיצוניים לאושר.

אנחנו יודעים עד כמה יכולים בתי-כלא מסוימים להיות גיהינום שבו עצם המושגים של אושר וחסד נשכחים כמעט. האסיר מאבד כל שליטה על העולם החיצון. בבתי-הכלא הקשים ביותר יש לעיתים קרובות פיצוי לאובדן זה בהגמוניה טוטאלית ואלימה שמשליטים הכנופיות, ראשי המאפיות והסוהרים, היוצרים כך כלא בתוך כלא. רוב האסירים אינם מכירים עוד אלא שנאה, נקמה, תאווה לכוח שמתממשות באכזריות שלא תיאמן. מוגאמד בנג'מין, שרוב חייו עברו עליו בבתי-מעצר בדרום-אפריקה, לא זוכר כבר כמה אנשים הומתו שם. קרה לו שהוא אכל את ליבו של עציר אחרי ששחט אותו. [14] השנאה יוצרת איפוא כלא שלישי בתוכם. אבל לכלא זה אי-אפשר למצוא את המפתחות.

פְליט מוֹל, אמריקאי שנדון ב-1985 לעשרים וחמש שנות מאסר עם עבודת פרך בגלל פרשת סמים, מספר את סיפורו: "זאת הייתה סביבה של גיהינום אמיתי: מין תיבת פלדה בתוך מבנה עם גג בטון שטוח. לא היה שם אף חלון, ולא איוורור, ולא מקום לעשות כמה צעדים. התאים היו צפופים וחמים להחריד. היה רעש כל הזמן; זאת הייתה אנרכיה. אנשים רבו, התווכחו, צעקו. ארבע או חמש טלוויזיות פעלו בבת-אחת, עשרים וארבע שעות ביממה. זה היה המקום שבו התחלתי בפעם הראשונה בחיי לשבת ולמדוט כל יום. בסופו של דבר עשיתי מדיטציה ארבע או חמש שעות ביום על המיטה העליונה בתא שנועד לשני אנשים. הזיעה ניגרה וחדרה לעיני. בהתחלה זה היה קשה מאוד, אבל פשוט התמדתי בזה." כעבור שמונה שנים בכלא הוא הצהיר שהניסיון הזה שיכנע אותו ב"אמת הכפולה של המעשה הרוחני הקשור בכוח החמלה, ובהיעדר הממשות של ה'אני'. אין ספק בדבר; זה לא סתם רעיון רומנטי. זוהי התנסותי הישירה." [15]

יום אחד הוא קיבל ידיעה שמצבו של אסיר מאושפז, שאיתו עבד פעם, הוחמר בבת-אחת. בחמשת הימים הבאים, בין מושבים של מדיטציה אינטנסיבית, הוא ישב שעות לצד מיטתו של החולה, לטפל בו בסבלו: "הוא התקשה לנשום והקיא דם ומרה; עזרתי לו לנוח כראוי [...] מאותו יום והלאה הרגשתי לעיתים קרובות חירות עצומה ושמחה גדולה. שמחה שחורגת מנסיבותיה, שכן היא לא באה מן החוץ, וברור שאין כאן שום דבר שיוכל לכלכל אותה. נבע ממנה ביטחון מחודש בדרכי: חוויתי משהו שאין להורסו לנוכח חיזיון של סבל ודיכאון גדולים מכל מה שאפשר בדרך-כלל לסבול."

דוגמא זו היא הוכחה ניצחת לכך שהאושר תלוי בראש ובראשונה במצבנו הפנימי. שכן אחרת לא היה אפשר להעלות על הדעת מלאות רוגעת כזאת - סוקהא - בתנאים כאלה.

את ההיפך מסוּקהא מבטא המונח הסנסקריטי דוּקהא, שבדרך-כלל מתרגמים כ"סבל", "אומללות", או "תחושה של מצוקה". הוא לא מציין סתם תחושה של אי-נחת אלא משקף פגיעות עמוקה לסבל, שעלולה להגיע לכדי מיאוס מהחיים, להרגשה שאין טעם לחיות משום שאי-אפשר למצוא משמעות לחיים. גיבורו של סארטר ברומן הבחילה מקיא את המילים הבאות: "אילו שאלו אותי מהו הקיום, הייתי משיב במלוא הכנות שזה שום דבר, שזו סתם צורה ריקה [...]. לא היינו אלא גיבוב של חיים נבוכים, מתביישים בעצמנו, בלי שום סיבה להתקיים, לא אלה ולא אלה, כל אחד מאיתנו מתקיים מבולבל, חרד במעורפל, חש את עצמו מיותר ביחס לאחרים [...] גם אני הייתי מיותר [...]. חלמתי במעורפל לחסל את עצמי, כדי לאיין לפחות אחד מהחיים העודפים האלה." [16] המחשבה שהעולם יהיה טוב יותר בלעדינו היא לעיתים קרובות גורם להתאבדות. [17]

יום אחד, במפגש פומבי בהונג-קונג קם איש צעיר מן הקהל ושאל אותי: "האם תוכל לתת לי סיבה למה עלי להמשיך לחיות?" הספר הנוכחי הוא תשובה צנועה לשאלתו, שכן האושר הוא בראש ובראשונה טעם החיים. כשאין עוד סיבה לחיות נפתחת תהום הדוקהא. שכן, ככל שיש השפעה לתנאים החיצוניים הרי שמצוקה זו, בדיוק כמו הנחת, היא בעיקרה מצב פנימי. להבין את זה הוא תנאי הכרחי לחיים ששווה לחיות. באילו תנאים יכולה רוחנו לכרסם בשמחת החיים שלנו, באילו תנאים היא יכולה לכלכל אותה?

שינוי השקפת העולם שלנו אינו מעשה הכרוך באופטימיות נאיבית, ולא באופוריה מלאכותית שתכליתה לפצות על דוחק ותלאה. כל זמן שהתיסכול וחוסר הסיפוק, שנובעים מהבלבול השורר ברוחנו, הם מנת חלקנו מדי יום, לחזור עד בוש על המאנטרה "אני מאושר!" הוא ברכה לבטלה, כמו לסייד קיר מתמוטט. חיפוש האושר איננו "לראות את החיים בוורוד", ולא לעצום עין לנוכח הסבל והפגמים בעולם. האושר גם איננו מצב של התרוממות רוח שצריך להחזיק בה בכל מחיר, אלא טיהור התודעה מהשנאה והאובססיה המרעילים את הנפש, פשוטו כמשמעו. לצורך זה עלינו ללמוד להכיר טוב יותר את האופן שבו הנפש פועלת ולהגיע לתפיסה נכונה יותר של הממשות.

ממשות והכרה

כיצד יש להבין את המילה "ממשות"? בבודהיזם מדובר בטבעם האמיתי של הדברים, בלי השינויים שחלים בהם מחמת יצירי השכל שאנחנו מכבירים עליהם. יצירים אלה כורים תעלה בין תפיסותינו לבין הממשות הזאת, ומכאן נובע מאבק בלתי פוסק בעולם. "אנחנו מפרשים את העולם לא נכון ואומרים שהוא מרמה אותנו," כתב רבינדראנאת טאגורי. [18] בן החלוף נדמה לנו כמתמיד, ומה שאינו אלא מקור לסבל נחשב בעינינו אושר: הצמא לעושר, לכוח, לפירסום ולתענוגות טורדים. על-פי שאמפור, "התענוג יכול להתבסס על אשליה, אבל האושר רק על האמת." [19]ואילו סטנדל כתב: "אני מאמין, ואראה זאת בהמשך, שאת כל האומללויות גורמת הטעות ושכל אושר בא לנו מן האמת." [20] הכרת האמת היא איפוא מרכיב יסודי של הסוקהא.

ב"הכרה" כוונתנו לא לשליטה בהמון מידע וידיעה, אלא להבנת טבעם האמיתי של הדברים. בדרך-כלל אנחנו תופסים את העולם החיצוני כמכלול של ישים אוטונומיים, שאנחנו מייחסים להם מאפיינים שנדמה לנו כי הם אכן שייכים להם. על-פי הניסיון היומיומי שלנו הדברים נראים לנו כ"נעימים" או "לא נעימים" כשלעצמם, ואנשים כ"טובים" או "רעים". ה"אני" שתופס אותם נדמה לנו ממשי וקונקרטי. תפיסה מוטעית זו, שהבודהיזם מכנה "בערות", מולידה רפלקסים רבי-עוצמה של משיכה ודחייה, שבדרך-כלל מביאים סבל. כפי שביטאה זאת בקצרה אתי הילסום: "המכשול הגדול הוא תמיד הייצוג ולא הממשות." [21] הסאמסארה, עולם הבערות והסבל, אינו תנאי יסודי של הקיום, אלא יקום מנטאלי המושתת על האידיאה הכוזבת שאנחנו מעצבים לעצמנו מהממשות.

על-פי הבודהיזם, עולם המראיות הוא תוצאת מפגש של אינספור סיבות ותנאים המשתנים בלי הרף. כמו קשת שנוצרת כשהשמש זוהרת על מסך של גשם ושנעלמת ברגע שנעלם אחד הגורמים להיווצרותה, התופעות מתקיימות תמיד בתלות הדדית ואין להן קיום עצמאי אוטונומי ומתמיד. הממשות העליונה היא לפיכך מה שנקרא הריקות מקיום של ממש, של כל הדברים, חיים או דוממים. הכל הוא יחס, שום דבר אינו מתקיים כשלעצמו ומעצמו. מרגע שתופסים ומפנימים מושג חיוני זה, תפיסתנו המוטעית את העולם מפנה מקום להבנה נכונה של טבע הדברים והיצורים: ההכרה. הכרה זאת איננה סתם מבנה פילוסופי; היא מתפתחת בצעדים חיוניים המאפשרים לסלק בהדרגה את עיוורון הנפש ואת הרגשות המטרידים שנובעות ממנו, ועם זה - את הסיבות העיקריות ל"מצוקתנו".

מנקודת מבטו של הבודהיזם, כל יצור נושא בתוכו פוטנציאל של שלמות באותו אופן שכל גרגר שומשום רווי בשמן. הבערות כאן היא לא להיות מודע לעובדה זו, כמו קבצן שאינו יודע כי אוצר קבור מתחת לצריף שלו. מימוש טבענו האמיתי, ניכוס עושר נשכח זה, מאפשר לנו לחיות חיים מלאי משמעות. זהו האמצעי הבדוק ביותר למצוא את השלווה ולהפריח את האלטרואיזם בתוך נפשנו.

לסיכום, סוקהא הוא מצב המלאות העמידה שמתגלית כשהיא משתחררת מהעיוורון השכלי והנפשי ומן הרגשות הדוחפים אותנו למחלוקת. זוהי גם החוכמה המאפשרת לנו לתפוס את העולם כמות שהוא, בלי צעיפים ובלי עיוותים. ולבסוף זוהי השמחה בדרך לחירות הפנימית, ולנדיבות המיטיבה שקורנת כלפי הזולת.

2
האם האושר הוא תכלית הקיום?

צריך להגות במה שמביא את האושר,
מאחר שבהימצאו יש לנו הכל,
ובהיעדרו אנחנו עושים הכל כדי שיהיה.     אפיקורוס [2-1]

מי רוצה לסבול? מי מתעורר בבוקר ומאחל לעצמו: "ולוואי שאחוש לא בנוח במשך כל היום!" במודע או שלא במודע, בחוכמה או שלא בחוכמה, אנחנו שואפים כולנו ליתר נחת, באמצעות עבודה או בטלה, בדרך התשוקות או השלווה, על-ידי הרפתקאות או בשיגרת היומיום.

כל יום בחיינו אנחנו עוסקים בפעילויות אינספור על-מנת להעצים את חיינו, לקשור קשרי ידידות ואהבה, לחקור, לגלות, ליצור, לבנות, להתעשר, להגן על היקרים לנו, ולהישמר מאלה שמזיקים לנו. אנחנו מקדישים זמן ואנרגיה למשימות אלה במחשבה שנוציא מהן סיפוק, קורת רוח לעצמנו או לאחרים. אבסורד הוא לרצות את ההיפך.

מה שלא תהיה דרכנו לחפש אותו, ובין אם נקרא לו שמחת חיים או חובה, תשוקה או סיפוק, כלום אין האושר התכלית של כל התכליות? זאת הייתה דעתו של אריסטו, שלדעתו "האושר מושלם מכל דבר אחר, כי בוחרים אנו בו תמיד לשמו הוא ולעולם לא כאמצעי לדבר אחר." [2-2] כל מי שמכריז כי הוא רוצה משהו אחר אינו יודע באמת מה הוא רוצה: הוא מחפש את האושר תחת שם אחר.

למי ששואל אותו אם הוא מאושר משיב קזאוויֶה עמנואלי, מקים 'שירותי עזרה ראשונה חברתיים': "זה לא בתוכנית! עבורי מה שעומד על הפרק זו הפעולה. יש לי פרויקטים להקים, לנהל, להצליח. מה שחשוב זה מה שיש לו משמעות [...] האושר זו המשמעות וזו האהבה". [2-3] האושר לא עומד על הפרק, אבל בכל זאת חוזרים לזה!

באותו עניין, סטיבן קוסלין, ידיד החוקר דימויים מנטאליים באוניברסיטת הארווארד, סיפר לי שבבוקר, כשהוא מתחיל את היום, לא הרצון באושר עולה בדעתו, אלא תחושת החובה, המשמעות של אחריותו בנוגע למשפחתו, לצוות שהוא מנהל ולעבודתו. האושר, הדגיש, איננו חלק ממה שמעסיק אותו. ועם זאת, אם חושבים על זה, בסיפוק שיש לו מביצוע מה שראוי לבצע, ובמחיר של מאמץ ממושך ורצוף קשיים, יש ללא ספק היבטים מסוימים של אושר אמיתי, של סוקהא. במלאו את "חובתו", וגם אם מביאים בחשבון ש"הסבל והקשיים מעצבים את האופי", ברור שמטרתו של האיש איננה לכונן את אומללותו או את אומללותה של האנושות.

מדובר כאן ברגש של אחריות ולא של חובה משתקת המוצצת מאדם את חירותו הפנימית, והנובעת מאילוצים, מהתחייבויות שהטילו עלינו הקרובים לנו והחברה: שיש לעשות "את זה או את זה" או אפילו להיות מושלמים כדי שיקבלו ויאהבו אותנו. ל"חובה" אין משמעות אלא אם היא נובעת מבחירה ומשמשת מקור לטוב גדול יותר.

האסון הוא שאנחנו מרמים את עצמנו לעיתים קרובות בקשר לאמצעים להשגת הטוב הזה. הבערות השחיתה את שאיפתנו לנחת. כפי שמסביר זאת הגורו הטיבטי צ'וֹגיאם טרוּנגפּה: "כשאנחנו אומרים בערות לא מדובר כלל בטיפשות. במובן מסוים הבערות היא אינטליגנטית מאוד, אבל זאת אינטליגנציה חד-כיוונית לחלוטין. כלומר שהאדם מגיב אך ורק להשלכות של עצמו במקום לראות פשוט מה שניצב מולו." [2-4]

במשמעות שיש למילה זו בבודהיזם, הבערות היא איפוא הכרה לא נכונה של טבעם האמיתי של הדברים ושל חוק הסיבה והמסובב המושל באושר ובסבל. חסידי הטיהור האתני מתיימרים לבנות את העולם הטוב ביותר, ודומה שאחדים מהם משוכנעים בתוך תוכם שלתועבה שלהם יש קשר לזה. פרדוקסלי וחולני ככל שזה נראה, אותם אנשים המספקים את דחפיהם האנוכיים באמצעות המוות והחורבן שהם זורעים סביבם מצפים שפעולותיהם יביאו להם מין סיפוק. אבל בשום מקרה הרשעות, העיוורון, הבוז והיהירות אינם אמצעים להגיע לאושר; ככל שהם מרחיקים את עצמם ממנו, האושר הוא מחוז חפצם של צר העין, אחוז הדיבוק, הגאוותן, והאוויל. וכך גם המתאבד ששם קץ למצוקה בלתי נסבלת נושא את נפשו בייאוש אל האושר.

מן האנליזה אל ההתבוננות
איך אפשר לפוגג את הבערות היסודית הזאת? הדרך היחידה היא הסתכלות פנימה, צלולה וכנה. ועניין זה אפשר להשיג בשתי שיטות: האחת אנליטית והשנייה קונטמפלטיבית. האנליזה פירושה אומדן הוגן של מוצאיו ומבואיו של הסבל, סבלנו שלנו והסבל שאנחנו גורמים לזולתנו. פירושו של זה הוא להבין את המחשבות, את המילים ואת המעשים שמולידים בהכרח את הסבל ואת אלה שתורמים לנחת. תנאי מוקדם לתהליך כזה הוא כמובן לתת את הדעת על כך שעניין זה או אחר אינם שייכים באמת לאופן ההוויה או הפעולה שלנו, ולאחר מכן עלינו לשאוף בכל מאודנו לשנותו.

הדרך הקונטמפלטיבית היא עניין אישי יותר. פירושה להשאיר מאחורינו לרגעים אחדים את קלחת המחשבות על-מנת להתבונן בשלווה אל תוך תוכנו, כמתבוננים בנוף פנימי, במטרה לגלות את מה שמגלם את השאיפה הקרובה ביותר לליבנו. לגבי אחדים זו יכולה להיות השאיפה לחיות כל רגע במלוא העוצמה, לטעום את אלף ואחד טעמי העונג. או להשיג את היעדים שהצבנו לעצמנו: משפחה, הצלחה חברתית, הנאות הפנאי, או סתם לעבור את החיים בלי לסבול יותר מדי. אבל ניסוחים כאלה הם תמיד חלקיים. אילו העמקנו בתוך עצמנו, האם לא נגיע למסקנה שהשאיפה הראשונה, זאת שנמצאת בבסיס כל האחרות, היא התשוקה לסיפוק עז דיו לכלכל את שמחת החיים? זאת המשאלה: "ולוואי שכל רגע בחיי ובחיי זולתי יהיה רגע של שמחה ושל שלווה פנימית!"

לאהוב את הסבל?
יש החושבים שצריך לחוש לעיתים לא נוח, שאנחנו זקוקים ל"ימים לא-ימים", על-מנת להעריך את עושרם של רגעי קורת רוח ול"זכות בהנאה הנובעת מן הניגוד". [2-5] אבל האם יש כנות בדברי מי שטוען שנמאס לו אושר מתמיד? על איזה מין אושר הוא מדבר? על אופוריה שנהפכת לשיעמום, על תענוגות שקהו, על הנאות שאיבדו את טעמן? "אני אוהב את החיים מכדי לא לרצות אלא להיות מאושר," [2-6] ממשיך וכותב פסקאל ברוקנר. ובאותה נימה שמעתי מפי בן עשרה פאריזאי: "זה כמו כשלוקחים סם: אם אתה לא מדוכא קצת בין שתי מנות, אתה פחות מרגיש את ההבדל. אני מקבל את התקופות הבאמת קשות בשביל הרגעים של אופוריה. מאחר שאני לא יודע איך לצאת מהסבל שלי אני מעדיף לאהוב אותו. הרעיון לבנות אושר פנימי דוחה אותי, כי זה קשה מדי וארוך מדי. זה לוקח שנים וזה לא עושה רושם הכי מגניב. החיים קשים ואני לא ישו. אני מעדיף את האושר המיידי, אפילו אם הוא לא ממשי ואפילו אם כשצריך לחדש אותו זה לא כל-כך מוצלח כמו בפעם הראשונה." זאת הסיבה שנותנים קדימות לתחושות ולתענוגות של הרגע, ושמרחיקים לתחומי האוטופיה את החיפוש אחרי רוגע עמוק ומתמיד. ועם זאת, גם אם רגעים אומללים אלה מאפשרים להקנות יותר "עומק" לקיום, אף פעם לא מבקשים אותם למען עצמם, אלא רק כניגוד, למען הציפייה לשינוי שנמצאת בהם.

גישה דו-ערכית זו ביחס לסבל משקפת גם את ההשפעה המתמשכת של רגש האשמה הקשור לחטא הקדמון בתרבות היהודית-נוצרית. אם האלוהים שאוהב אותנו רוצה לבחון אותנו באמצעות הסבל, הרי שעלינו לקבל את הסבל הזה באהבה. אפשר להרחיק בכך עוד יותר: בעיני הסופר דומיניק נוֹגֶז, האומללות מעניינת יותר מן האושר, שכן "יש בה איזה ברק, עוצמה מפתה ביותר, שטנית. יש לה היתרון הנשגב [...] שהיא איננה מטרתה היא, שהיא מותירה תמיד משהו לצפות לו (אכן, האושר)." [2-7]קדימה, עוד סיבוב קטן על הקרוסלה... חכו רגע, עוד קצת סבל לפני האושר! עמדות אלה אינן יכולות אלא להזכיר את המשוגע שדופק לעצמו בפטיש על הראש כדי לחוות את הרווחה שיחוש כשיפסיק. אנחנו מעריכים את הניגודים בגלל העומק והצבע שהם מקנים לחיים, אבל מי מוכן להמיר רגעים של אושר ברגעים של אומללות?

דומה שיותר מחוכם, אם לא נבון, לנצל את הסבל כתמך לתמורה על-מנת להיפתח בחמלה אל אלה שסובלים כמונו ואפילו יותר מאיתנו. במובן זה, ורק במובן זה, אפשר להבין את סנקה בטענתו ש"הסבל איננו רע, הוא גורם לנו להרגיש רע." הוא איננו רע כאשר - באין לנו דרך להימנע ממנו - אנחנו מנצלים אותו כדי ללמוד ולחולל בעצמנו תמורה, בידיעה גמורה שהוא כשלעצמו לעולם איננו טוב.

נהפוך הוא, "התשוקה לאושר חיונית לאדם; היא המניע לכל מעשינו. הדבר הכי נכבד, הכי מיוחל, הכי מואר, והכי קבוע בעולם," כתב אוגוסטינוס הקדוש. "זה לא רק שאנחנו רוצים להיות מאושרים, אלא שאיננו רוצים אלא בזאת. טבענו מאלץ אותנו לכך." [2-8] תשוקה זו פועמת בצורה כל-כך טבעית בכל מעשה שלנו, בכל מילה או מחשבה, עד שאיננו חשים בה עוד, כמו החמצן שאנחנו נושמים כל חיינו בלי לשים לכך לב. זה נשמע כל-כך מובן מאליו ואפילו בנאלי, כותב אנדרה קונט-ספונוויל, "משום שהאושר, כמעט בתוקף הגדרה, מעניין את כל העולם." [2-9] לא ממש את כל העולם, ככל הנראה, שכן לדעת אותו פסקאל ברוקנר, למשל, "זה לא נכון שכולנו מחפשים את האושר, ערך מערבי מתוארך היסטורית. יש אחרים, החירות, הצדק, האהבה, הידידות, שיכולים לדחוק את רגליו." [2-10]כפי שמר ז'ורדן במחזה של מולייר דיבר בלי משים פרוזה, זה שמאמין בערכים האלה אינו שם לב שהם אינם אלא היבטים שונים של האושר, ודרכים שונות להשיגו. כשהאושר נעשה בן בלי שם, הוא הולך לאיבוד בקרב המון כפיליו הקרויים הנאה, בידור, שיכרון, תענוגות ושאר תעתועי ראייה בני חלוף. לכל אחד יש זכות לחפש את האושר בשם אחר, אבל לא די לירות חיצים לכל הכיוונים. אחדים מהם יפגעו, אולי, במטרה, בלי שנבין הרבה למה, אבל רובם ילכו לאיבוד בטבע, וישאירו אותנו לעקת נבוכותינו.

"הכל כדי להיות מאושר"?
מי שמתאר את האושר כמימוש של כל רצונותינו ומאוויינו, ותופס אותו באורח אגוצנטרי בלבד, מבלבל בין השאיפה הלגיטימית למלאות לבין אוטופיה שסופה בהכרח תיסכול. בקובעו ש"האושר הוא הסיפוק של כל נטיות ליבנו," בכל ה"רבגוניות", ה"עוצמה" וה"משך" שלהן, [2-11] קאנט מגרש אותו באחת אל תחום הבלתי-ניתן-למימוש. כשהוא טוען כי האושר הוא מצבו של מי "שבמשך כל חייו, הכל מגיע אליו על-פי בקשתו וכרצונו," [2-12] אנחנו תוהים באיזו דרך מסתורית "יגיע" אלינו הכל על-פי בקשתנו וכרצוננו. זה מזכיר לי קטע שיחה בסרט מאפיה:

- אני רוצה את מה שמוצא חן בעיני.
- וזה מה?
- העולם, צ'יקו, וכל מה שיש בו...

אנחנו מוצאים כאן שוב את הרצון העיוור של האני המבקש שהעולם יהיה בבואה לתשוקותיו. אפילו אם, באופן אידיאלי, הסיפוק של כל נטיות ליבנו היה בר-מימוש, הוא לא היה מוביל אלא להיווצרות תשוקות חדשות, ולא פחות מזה, לאדישות, מיאוס, ואפילו דיכאון. מדוע דיכאון? אילו העלינו בדמיוננו שעל-ידי סיפוק כל נטיות ליבנו נהיה מאושרים, הרי שכשלונה של דרך זו יעורר בנו ספקות לגבי עצם קיומו של אושר. אם "יש לי הכל כדי להיות מאושר" ואני לא מאושר, הרי שהאושר אינו אפשרי. זה מראה עד כמה אפשר לשגות באשליות על הסיבות לאושר. לאמיתו של דבר, בהיעדר שלווה פנימית וחוכמה, אין לאדם ולא כלום כדי להיות מאושר. כשמיטלטלים בין תקווה לספק, בין התרגשות לשיעמום, בין תשוקה לרפיון ידים, קל לנו לכלות את חיינו, פיסה אחר פיסה, בלי אפילו להבחין בזה, לרוץ לכל הכיוונים בלי להגיע לשום מקום. האושר הוא מצב של מימוש פנימי, לא מילוי של אינספור משאלות המכוונות כלפי חוץ.

השמש מאחורי העננים
כשנולד אושר אמיתי - סוקהא - אנחנו רק מגלים, או מעוררים, פוטנציאל שהיה תמיד בתוכנו. זה מה שהבודהיזם מכנה "טבע הבודהא" שנמצא בכל יצור. מה שנראה כבנייה או התפתחות אינו אלא החיסול ההדרגתי של כל מה שמסתיר את הפוטנציאל הזה ומהווה מכשול לקרינה של ההכרה ושל שמחת החיים. העננים שמסתירים מאיתנו את זוהר השמש לא מכהים אותו. עוד נראה שהחיסול הזה פירושו לפרוק מעל רוחנו את רעלי הנפש שפוגעים בה כגון השנאה, החמדנות והבלבול.

אושרנו תלוי באושרם של אחרים
אושר לעצמנו בלבד? האם אפשר להשיגו תוך כדי הזנחת אושרם של אחרים או גרוע מזה, לבנות אותו על חשבון אושרם של אחרים? "אושר" שנבנה בממלכת האגואיזם אינו יכול אלא להיות מדומה, בן חלוף ושביר כמצודה שמקימים על אגם קפוא, והמועדת לשקוע במים ברגע שהקרח מתחיל להפשיר. בין השיטות הכושלות, עיוורות או מופקרות שאפשר להעמיד לרשות בניית האושר, אחת העקרות ביותר היא האגוצנטריות. "כשהאושר האנוכי הוא המטרה היחידה בחיים, עד מהרה אין לחיים מטרה," [2-13] כתב רומן רולן. גם אם נפגין את כל סממני האושר, לא נוכל להיות באמת מאושרים תוך כדי התעלמות גמורה מאושרו של זולתנו.

שאנטידֶווה, פילוסוף הודי בודהיסטי מן המאה השביעית תוהה: "מאחר שלכולנו צורך דומה באושר, באיזו זכות אהיה אני המושא היחיד של מאמצי להשיג אושר?" [2-14] אני אחד, והאחרים רבים מספור. ועם זאת, בעיני אני חשוב יותר מכל האחרים. זהו החשבון המוזר של הבערות. איך אפשר להיות מאושר אם כל הסובבים אותי סובלים? ואם הם מאושרים, האם תלאותי לא נראות לי קלות יותר? שאנטידווה מסכם:

"על הגוף, למרות ריבוי איבריו, אנחנו מגינים כאילו היה יש אחד: כך צריך להיות גם ביחס לעולם שבו היצורים השונים, אם בכאב ואם בשמחה, שותפים לי ברצון לאושר." [2-15] אין זה אומר כלל שעלינו להזניח את אושרנו שלנו. שאיפתנו לאושר לגיטימית לא פחות מזו של מי שלא יהיה. וכדי לאהוב את האחרים עלינו לדעת לאהוב את עצמנו. אין פירוש הדבר ללכת שבי אחרי צבע עינינו, דמותנו במראה או תכונות מסוימות באישיותנו, אלא להכיר כערכה את השאיפה לחיות כל רגע בחיים כרגע של מלאות. לאהוב את עצמך זה לאהוב לחיות. חיוני להבין שבעשותנו למען אושרו של הזולת אנחנו עושים למען אושרנו שלנו: כשזורעים חיטה המטרה היא הגרעינים, אבל תוך כדי כך, ובלי מאמץ מיוחד, אנחנו מקבלים גם את הקש והתבן.

לסיכום, מטרת החיים היא אכן אותה מלאות של כל רגע המלווה באהבה לכל יצור ויצור, ולא אותה אהבה פרטית שהחברה בימינו מטביעה בנו לתמיד. האושר האמיתי נובע מטוב חיוני שמבקש ממעמקי הלב שכל אחד ימצא טעם לחייו. זאת אהבה זמינה תמיד, ללא התרברבות או חישוב. הפשטות הבלתי משתנה של לב טוב.

הערות:

פרק 1

1. ז'אן-ז'אק רוסו, אמיל או על החינוך [1762], תרגום אשר בן ישראל, ירושלים תש"ה.

2. Pascal Bruckner, L'Express Magazine, 23 mai 2002

3. Henri Bergson, "Les deux sources de la morale et de la religion", Remarques finales, Paris, PUF, 7e ?d. 1997

4. Ruut Veenhoven, "Progr?s dans la compr?hension du bonheur", Revue qu?b?coise de psychologie, 1997, 18: 27-29. להלן: ונהובן, "התקדמות".

5. Andr? Burgui?re, Le Nouvel Observateur, hors-s?rie "Le Bonheur", 1988, p. 24. להלן: אובזרווטר, "אושר".

6. Robert Misrahi, Le Bonheur, essai sur la joie, Paris, Optiques, Hatier, 1994. להלן: מזרחי, אושר.

7. Andr? Comte-Sponville, Le Bonheur, d?sesp?r?ment, Nante, Pleins Feux, 2000. להלן: קונט-ספונוויל, האושר.

8. אוגוסטינוס, וידויים, תרגום לעברית אביעד קליינברג, ספרי עליית הגג, תל-אביב 2000, פרקים 10, 33.

9. אריסטו, המידות, תרגום ח"י רות, ירושלים תשכ"ב, ספר א' פרק ד'.

10. Katherine Mansfield, Bliss and Other Stories, New York, Knopf, 1922

11. George Bernanos, Journal d'un cur? de campagne, Paris, Plon, 1951

12. Etty Hillesum, Une vie boulvers?e, Journal, 1941-1943, Paris, Le Seuil, Points, 1995. להלן: הילסום, חיים.

13. W. Tatarkiewicz, Analysis of Happiness, Warsawa, Martinus Nijhoff, The Hague PWN, Polish Scintific Publishers, 1976

14. Killers Don't Cry, סרט תיעודי יוצא דופן של קליפורד בסטול (Clifford Bestall). שודר ב-2003 בערוץ השני בצרפת (France 2).

15. Fleet Maul, Prison as a Path, www.hkfstaff@visionet.org. פליט היה תלמיד של גורו טיבטי שנהג לבוא אליו לבית-הכלא ולתת לו שיעורים.

16. ז'אן פול סארטר, הבחילה, 1954, תרגום הדרה לזר, מפעלים אוניברסיטאיים, תשל"ח.

17. Andrew Solomon, Noonday Demon: The Anatomy of Depression, London, Chatto and Windus, 2001. להלן: סולומון, דמון.

18. Rabindranath Tagore, Stray Birds, New York, Macmillan, 1916: LXXV

19. Nicolas de Chamfort, Maximes, Paris, Gallimard. ואילו סטנדל כתב: "אני מאמין, ואוכיח את זה בהמשך, שכל אומללות באה לנו מן הטעות ושכל אושר מספקת לנו האמת." מכתב לאחותו פולין בייל, בתוךStendhal, Correspondance, Paris, Gallimard, 1963-68

20. סטנדל, שם.

21. הילסום, חיים.

פרק 2

2-1. אפיקורוס, מכתב למנקאוס, המאה הרביעית לפנה"ס.

2-2. אריסטו, המידות, ספר א', ז'.

2-3. Le Figaro Magazine, dossier sur le bonheur, 10 sept. 1998, p. 123

2-4. Ch?gyam Trungpa, Au-del? du mat?rialisme spirituel, Paris, Le seuil, 1976. להלן: טרונגפה, מטריאליזם.

2-5. Pascal Bruckner, L'Euphorie perp?tuelle, Paris, Grasset, 2000. להלן: ברוקנר, אופוריה.

2-6. שם, עמוד 19.

2-7. Dominique Noguez, Les Plaisirs de la vie, Paris, Payot et Rivages, 2000, p. 11

2-8. אוגוסטינוס הקדוש, על החיים המאושרים.

2-9. קונט-ספונוויל, האושר.

2-10. ברוקנר, אופוריה.

2-11. עמנואל קאנט, ביקורת התבונה הטהורה, תרגום שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך, מוסד ביאליק, תשכ"ו.

2-12. עמנואל קאנט, ביקורת התבונה המעשית, תרגום שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך, מוסד ביאליק, תשל"ג. להלן: קאנט, התבונה המעשית.

2-13. רומן רולאן, ז'אן כריסטוף, תרגום עברי י"ה ייבין, מהדורת ברונפמן 1977.

2-14. Shantideva, La Marche vers l'?veil, Saint-L?on-sur-V?z?re, Padmakara, 1991, VII. להלן: שאנטידווה, הדרך לערות.

2-15. שם.