מצורפים שני פרקים ראשונים

פרק 1
מאנדיי לארטיגא

בשנת 1527 עזבו האיכר סאנְקְסִי דאגֶר, אשתו, בנו הצעיר מַרטָן, ואחיו פייר, את הנחלה המשפחתית בלאבּוּר, באזור הבאסקי של צרפת, ועברו לכפר באזור פוּאָה, מרחק שלושה ימי הליכה. לא היה זה עניין של יום-יום שאיש באסקי יעזוב את נחלתו. בני לאבּוּר לא היו אומנם יושבי בית, אך אם עזבו את ביתם, הם עשו זאת בדרך-כלל כדי להפליג בים, לצוד לווייתנים באוקיינוס האטלנטי, ואף עד חופי לבּרדוֹר הגיעו. כאשר עזבו את ביתם לצמיתות, נהגו בדרך-כלל לחצות את נהר בּידָסוֹאָה אל ארץ הבאסקים הספרדית או אל תוך ספרד עצמה, ולא פנו פנימה לתוך הארץ שמצפון להרי הפּירֶנֵאים. נוסף על כך, אלה שעזבו לא היו על-פי רוב יורשי הנחלה המשפחתית, כפי שהיה סאנקסי דאגר, אלא אחים צעירים שלא יכלו או לא רצו להישאר במשק-הבית של אבותיהם. כה חשובים היו בתי המשפחה הללו לכפריים הבאסקים, עד כי הם נהגו להעניק לבית שם, אשר אותו נשאו גם היורש ואשתו: "הם קוראים לעצמם אדונים וגבירות של בית זה וזה, אפילו אם אין הוא אלא דיר חזירים," טען ברבות הימים משקיף עוין.

אולם ביתו של סאנקסי דאגֶר לא היה דיר חזירים. הוא נמצא באַנדֵיי, ממש על הגבול בין צרפת לספרד, והיו בו רק בתים ספורים, על-פי תיאורו של מבקר מסוים משנת 1528, אך עם קרקעות משותפות נרחבות. בין ההרים, הנהר והאוקיינוס, גידלו בני הכפר עדרי כבשים, ועסקו בדיג ובחקלאות. אדמת החרס לא היתה טובה לגידול שום סוג של תבואה למעט דוחן, אך היתה מצוינת לגידול עצי תפוחים. האחים דאגר ניצלו את אדמת החרס לפיתוח ענף צדדי של ייצור אריחים. החיים לא היו קלים בלאבּוּר, אך היו להם יתרונות, לפחות בעיניהם של מבקרים מסוימים: הם מציינים את יופיים של הכפרים; את המופלא והמסוכן בציד הלווייתנים בלב ים ובחלוקת שלל הדיג; את הגברים, הנשים והילדים המשחקים בין הגלים. "בכל רחבי הארץ הזאת, האנשים עליזים... הם תמיד צוחקים, מתבדחים ורוקדים, גברים ונשים גם יחד," נאמר בתיאור משנת 1528.

ואף-על-פי-כן, סאנקסי דאגר החליט לעזוב. אולי היה זה בגלל האיום המתמיד של מלחמה באזור; ארץ הבאסקים ונאווארה היו מאז ומעולם אדמות מריבה בין צרפת לספרד, והאיבה בין פרנסואה הראשון לקיסר קארל החמישי היו לה תוצאות משלה לגבי אזור סְפָר זה. בשנת 1523 חלפו הגייסות הקיסריים באנדיי ועשו שמות בלאבּוּר; בשנת 1524 פגעה שם המגיפה באופן קשה במיוחד; בשנת 1525 נולד בנו בכורו של סאנקסי, מַרטָן. ייתכן שהיתה זו סיבה אישית, מריבה בין סאנקסי לאביו, "אדון הבית" הבכיר (senior echekojaun, כפי שקראו לו בבאסקית), אם עוד היה בחיים, או עם אדם אחר. אולי אמו של מרטן היא זו שהפצירה בבעלה לעזוב, שכן הבאסקיות נחשבו לנשים חצופות, האומרות בדיוק את אשר על ליבן.

מכל מקום, מסיבה זו או אחרת, סאנקסי ארז את מיטלטליו ועזב עם משפחתו ועם אחיו הצעיר הרווק. הנחלה המשפחתית תישאר באנדיי, וביום מן הימים עתיד מרטן לרשת אותה. סאנקסי לא יכול היה למכור אותה בנקל גם לוּ רצה, כיוון שה"פוֹרס" - כלומר המנהג בלאבּוּר - אסר על ויתור על נכסים משפחתיים אלא במקרים של צורך קיומי, וגם אז רק בהסכמתם של קרובי משפחה אחרים בעלי חזקה בנחלה. הוא היה רשאי לעשות כראות עיניו ב-acq?ets - כל מה שהשיג בעמל כפיו - וסאנקסי לקח עימו משאבים די הצורך לבסס את עצמו היטב בכפרו החדש.

הדרכים שבהן עברה המשפחה במסעה מזרחה היו הומות אדם. הם חצו אזור שבו התנהל מימים ימימה סחר חליפין ענף בין הרי הפירנאים למישורים, אזור שכלכלתו החלה משגשגת ככל שטוּלוּז חיזקה את מעמדה כמרכז חשוב לשיווק סחורות. בין נהר הסאב לנהר הארייֶז', גבולות שיהיו חשובים להם בחייהם החדשים, נעו עגלות עמוסות בכדורי פסטל בדרכן אל בתי-המלאכה לצביעה בטוּלוּז, בגיזת צמר, באריגי צמר עדינים או גסים, בעצים, בתבואה, ביין ובפירות. בני דאגֶר ראו ודאי סוחרים ורוכלים בדרכם לירידים ולשווקים המקומיים, רועים מובילים כבשים ובקר במעלה ההרים לקראת הקיץ או מוליכים אותם למטה אל המישורים של טוּלוּז ופּאמייֶה לקראת החורף; צליינים עושים דרכם אל האתר המקודש של סנטיאגוֹ דה קוֹמפּוֹסטֶלָה, שהיה עדיין פופולרי; ואנשים צעירים שעוזבים את כפריהם למען רחובותיה של טוּלוּז או של עיר אחרת. לבסוף חנתה המשפחה באַרְטיגָא, כפר שמיקומו במישורים הרחבים למרגלות הפירנאים, מרחק שעות רכיבה ספורות מפּאמייֶה.

ארטיגא היה פרוש משני צידי הלֶז, נהר קטן בהשוואה לארייֶז' במזרח ולגארוֹן במערב, אך בכל זאת גועש דיו לעלות מפעם לפעם על גדותיו ולהציף את אדמות האיכרים. על אדמות אלה ועל הגבעות שלידן חיו כשישים או שבעים משפחות, שגידלו את הדוחן המוכר היטב לסאנקסי ולפייר דאגֶר, אך גם חיטה, שעורים וגפני יין, וכן רעו פרות, עיזים, ובעיקר כבשים. אומנים אחדים עבדו בארטיגא - נפח, טוחן, סנדלר וחייט; וייתכן שנעשתה שם גם מלאכת אריגה כלשהי, כפי שידוע שנעשתה בעיירה הסמוכה לֶה פוֹסא. מדי פעם התקיימו שם ימי שוק, ובני משפחת בּאנקֶל אפילו כינו את עצמם "סוחרים", אבל הירידים שהתקיימו בארטיגא בימי-הביניים כבר נעלמו, ורוב המסחר המקומי התנהל בלה פוֹסא. בשנת 1562, ואולי אף קודם לכן, כבר היה אומנם בארטיגא נוטריון תושב המקום, ואף-על-פי-כן היה נוטריון מלה פוֹסא עובר בין בתי הכפר כדי לכתוב ולערוך חוזים.

הקשר הכלכלי בין ארטיגא לבין העיירות והכפרים הסמוכים לו ודאי התבהר לבני משפחת דאגר מייד עם בואם. החשובים ביותר היו הקשר הדו-סטרי עם הכפר פּאיֶיס במעלה הנהר, עם לה פוֹסא, העיירה הקרובה במורד הנהר, ועם העיירה לֶה קארלה על הגבעה ממערב. סחר החליפין אף עשוי היה להוביל את אנשי ארטיגא במורד נהר הלֶז עד סנט-איבּאר, מזרחה עד לעיר פּאמייֶה, וחזרה לעבר הפירנאים אל לֶה מא-ד'אזיל. ז'אן באנקל מארטיגא משכיר סוסה לשש שנים לאיכר מפּאיֶיס. סוחר מלֶה פוֹסא משכיר שוורים לשני חקלאים מלה קארלה, שישלמו לו אחר-כך בדגן ביריד המתקיים בחודש ספטמבר בפּאמייֶה. זֶ'אָנוֹ דְרוֹ מארטיגא הולך מדי חורף ללה פוסא לחתום על עיסקה למכירת הגיזה של כבשיו הספרדיות; משלמים לו במקום והוא יחזור עם הצמר בחודש מאי. אחרים מוכרים את גיזת הצמר לסוחרים בפּאמייה. רועה צאן מלה קארלה מגיע להסכם gasailhe (כפי שהוא נקרא בשפת לַנְגְדוֹק) עם סוחר מסנט-איבּאר: הוא מקבל שלושים רחלים, שאותן יאכיל ויוציא למרעה על חשבונו; הסוחר והרועה ישתתפו שניהם בהוצאות של הובלתן במעלה ההר, ואת הרווחים יחלקו ביניהם באופן שווה. ז'אם לוֹז מפּאיֶיס מחזיק חמישים ושתיים רחלים בשותפות עם סוחר מפּאמייה; הם מחלקים ביניהם את ההוצאות והרווחים - הצמר נלקח אחרי הגז לפּאמייה, ומלח עושה את דרכו לפּאיֶיס. דגן ויין עוברים אף הם ממקום למקום, או כתשלום בעין של דמי חכירה או כמוצרים שקנו איכרים בלה פוֹסא ובפּאמייה.

עולם קטן ופעלתני שכזה ודאי לא נראה זר לחלוטין לבני דאגֶר, כי גם בלאבּוּר היה סחר חליפין בין הכפרים והעיירות. ההבדל העיקרי לעומת ארץ הבאסקים היה האופן שבו הקרקע החליפה בעלים, הן בירושה והן במכירה. כאן, במישור שלמרגלות הפירנאים, לא נעשה מאמץ רב מצד האנשים הפשוטים לשמור על שלמותה של הנחלה המשפחתית. הצוואות באזור שמסביב לארטיגא אינן מבטיחות את הרכוש לילד אחד, אלא מעניקות נדוניות לבנות ומחלקות את הירושה באופן שווה בין הבנים, גם אם היו חמישה. (אם יש רק בנות, הרכוש מחולק באופן שווה ביניהן.) לפעמים שני אחים או שני גיסים מחליטים לעבד יחד את האדמות; לפעמים אחד האחים עוזב את הכפר ומעניק את חלקו ליורש אחר; על-פי-רוב (כפי שניתן לראות ברישומי הקרקעות, ה-terrier, של ארטיגא במאה השבע-עשרה) מחלקים היורשים ביניהם את הקרקע וחיים זה לצד זה. כאשר מוקם משק-בית ובו שני דורות של אנשים נשואים, אין זה הצירוף הבאסקי של יורש זקן ויורש צעיר, אלא של הורה שהתאלמן, בדרך-כלל האם, ואחד מילדיה הנשואים. במצב כזה אפשר היה למכור חלק מהרכוש שעבר בירושה, בלי המכשולים שהיו נהוגים בלאבּוּר. כך מוֹכֵר כומר מלֶה פוֹסא גינה לסוחר ומסביר כי היה עליו לפרנס את הוריו הזקנים במשך שמונה השנים האחרונות. כך מוֹכֵר אנטוּאן בּאזְל מארטיגא, תמורת סכום צנוע של 35 ליברות, "רבע מן הטובין והירושה של אביו המנוח, ז'אק באזל" לאיש מכפר קטן סמוך, והאחים קאלדֵיירוֹ מוכרים שישה set?r?es (כשנים-עשר דונם) מאדמתם לאחים גְרוֹז מלֶה- מא-ד'אזיל, שעוברים לגור בארטיגא.

העובדה שהרכוש הקרקעי שעבר בירושה (les propres) נמכר מדי פעם בפעם, אין פירושה שהאיכרים שחיו לאורך נהר הלֶז לא היו קשורים לאדמותיהם. חלקים שלמים מן הקרקעות בתחום השיפוט של ארטיגא נשאו כינויים שהיו אף שמות משפחה: "הבּאנקֶלים" לא רחוק ממרכז הכפר; "רוֹל" במערב; "לֶה פוּסְטייֶה" ליד נהר הלֶז, שם חי הטוחן פוסטייה. שדות חרושים נשאו אף הם שמות, וכך גם כרמים וכרי מרעה - "אָה לָה פְּלאק", "אַל סוֹבּ", "לֶז אַסֶמְפְּר", "אַל קאתאלָה", "לָה בּארדאס" - והאיכרים שרכשו אותם היו לעיתים נוטלים לעצמם את השמות הללו ככינויים.

הזהות בין המשפחה לאדמות היתה כמובן מוגבלת בארטיגא, יותר מכפי שהיתה באנדֵיי, על-ידי המבנה החברתי והכלכלי של הכפר. בראשו עמדו משפחות אמידות, כמו משפחת בּאנקֶל ואחריה משפחת רוֹל, שהיו להן חלקות אדמה פזורות ברחבי ארטיגא, אדמות שאת חלקן עיבדו בעצמם ואת חלקן החכירו למשפחות אחרות תמורת תשלומים קבועים או עבור חלק מן היבול. אלה היו האנשים שקיבלו הכנסות מן הבֶּנֶפיקיה הכנסייתיים בתוך ארטיגא, כיוון שקנו את הזכות לכך מדי שנה מן הבישוף של ריֶה, והם שניהלו את האחווה הדתית בכנסייה של הכפר. הם התחככו במשפחות הטובות ביותר שמחוץ לעולם הסניוריאלי: משפחת לוֹז מפּאיֶיס; משפחת בּוֹאֶרי, סוחרים כפריים וסנדלרים מלֶה פוֹסא; משפחת דוּ פוֹ, נוטריונים מסנט-איבּאר. בניגוד לאליטה הכפרית הזו, אנו פוגשים בבֶּרנאר בֶּרטראן ואשתו, שמפרנסים את עצמם ואת ששת ילדיהם בדוחק משלושים דונם של אדמה; את זֶ'אָנוֹ דְרוֹ, שנאלץ ללוות יין וחיטה בעיתות מצוקה; ואת האחים פוֹר, אריסים המפגרים כל-כך בתשלומיהם עד שאדונם נאלץ לתבוע אותם לדין.

אבל איש מתושבי ארטיגא לא שילם מיסים לבעל אחוזה, ואיש לא היה חייב בשירותים פיאודליים לאדון כלשהו. האדמות שבידיהם היו כולן בבעלותם המלאה וחופשיות מכל שיעבוד, ועל כך היתה גאוותם. כבר למעלה ממאה שנים לא היו נחלות של אצילים בכפר; אחד, ז'אן ד'אֶסקוֹרְנְבֶּף, אדוניו של הכפר לאנוֹ שממערב לארטיגא, החל רוכש שם אדמות לאחר בואם של בני דאגֶר, אך הוא היה חייב לשלם עליהן את מס ה-taille ככל איכר. כל המינהל של הכפר היה שייך לקהילה עצמה או למלך, שהיה מיוצג בערכאה הראשונה על-ידי השופט המלכותי בריֶה, עיר במרחק כמה שעות רכיבה, על-ידי המושל (s?n?chal) של טוּלוּז, ולצורך ערעור - על-ידי הפרלמנט של טוּלוּז. ברמה הנמוכה ביותר של המינהל היו שלושה או ארבעה קונסולים של ארטיגא, נכבדים מקומיים שקיבלו מדי שנה אישור מן השופט בריֶה ללבוש ברדסים בצבעי אדום ולבן של נושאי מישרה בכפר. לאלה היתה סמכות השיפוט בעניינים חקלאיים, כגון אדמות משותפות (שהיקפן בארטיגא היה מצומצם למדי) או קביעת המועד לתחילת אסיף החורף; אפוטרופסות, רשימות מלאי ומכירות פומביות של טובין לאחר המוות; קבילות על זיוף מידות ומשקלות; והפרות של הסדר הציבורי בחילול הקודש או במעשי אלימות קלים. מעת לעת הם היו מכנסים אסיפות של כל הגברים תושבי הכפר.

כל זה קסם מן הסתם לבני משפחת דאגֶר, אשר גדלו באזור שבו (למרות התחזקות כוחם של בני אוּרטוּבּי "האצילים") המשטר הסניוריאלי היה חלש וכל בני הקהילה היו רשאים להתאסף בכל עת ולקבוע תקנות בהתאם לצרכיהם המשותפים. אילו התיישבה המשפחה מעט רחוק יותר במעלה הנהר, בפּאיֶיס, שם עמדה טירתם של בני וילמוּר, אדוני פּאיֶיס והקפיטנים של שאטוֹ דה פוּאָה, היה זה סיפור אחר לגמרי. פרשת מַרטָן גֶר לא היתה אולי מתפתחת כפי שהתפתחה אילו היתה שם סמכות לאדון מקומי או לסוכניו להתערב בעניין. במצב הקיים, לעומת זאת, לא נאלצו בני ארטיגא להתמודד אלא עם הרכילות והלחצים של השווים להם במעמד.

לבד מחירויותיו המיוחדות, היתה לכפר ארטיגא זהות משתנה ומעורבת למדי. מבחינה לשונית, הוא ישב בדיוק על הגבול שבין הצלילים המאנפפים והרכים של הגאסקוֹני ושל הלַנְגְדוֹקי. מבחינה גיאוגרפית הוא השתייך למחוז פוּאה, אך יחד עם פּאיֶיס וכמה כפרים אחרים היה בתחום שיפוטה של ממשלת לנגדוק. למרות קירבתו לפּאמייֶה, מושבו של בישוף פאמייה, ארטיגא היה חלק ממחוז הבישופות של ריֶה, המרוחקת יותר. הרקטור של הכנסייה העיקרית בכפר, סן-סֶרנן של ארטיגא, היה מתמנה על-ידי הקאנוֹנים של כנסיית סנט-אֶטייֶן בטוּלוּז, המרוחקת עוד יותר; הכומר של בּאז'וּ, קהילה קטנה יותר בתחומי ארטיגא, מונה אף הוא על-ידי מועצה כנסייתית בטוּלוּז. אנשי ארטיגא היו עשויים לחצות גבולות שונים במהלך פעילותם כחקלאים, כרועים, כמתדיינים בבתי-דין וכנוצרים, והבריות כינו אותם בכינויים שונים: גאסקונים, "פוּאָזְיֶינים", לנגדוקים.

אל הכפר הזה הגיעו אפוא בני משפחת דאגֶר, שהתיישבו מזרחית לנהר הלֶז. הם רכשו אדמה (אולי מן ה-propres של מישהו אחר) והקימו בית-מלאכה לייצור אריחים כמו זה שהיה להם באנדיי. האחים קיימו משק משותף, לפחות לזמן-מה, ועשו חיל - "כבעלי נחלה קטנה, הם נעשו אמידים למדי," כתב עליהם אחר-כך מחבר הקונטרסים, גיוֹם לֶה סוּאֶר. נחלתם התרחבה אל הגבעות שבכיוון בּאז'וּ, ובנוסף לאריחים וללבנים, היו להם מעתה גם חיטה, דוחן, גפנים וכבשים.

כדי להתקבל בכפר היה עליהם לאמץ לעצמם כמה מנהגים לנגדוקיים. דאגֶר הפך גֶר; אם פייר השתמש בעבר בצורה הבאסקית של שמו, בֶּטריסאנץ או אפילו פֶּטרי, הוא החליף אותו עכשיו. אשתו של סאנְקְסי המשיכה מן הסתם לשאת סלי תבואה על ראשה, אך היא תפרה מחדש את כיסוי הראש שלה ואת הריקמה על חצאיתה כדי להתאימם ללבושן של שכנותיה. במהלך המיסה בכנסייה היה עליה להתרגל לעובדה, שכאן נשים לא נדחפו לפני הגברים לקבל את הסקרמנט, לא הסתובבו בכנסייה לאסוף תרומות ולא מילאו את תפקידי השמשים.

בפיהם של כל בני המשפחה נעשתה ודאי שפת לנגדוק רהוטה יותר, והם והסתגלו לעולם שבו השימוש במילה הכתובה היה נפוץ יותר מאשר באנדֵיי. "לשונם של הבאסקים," כתב השופט דה קוֹראס, "היא כה מעורפלת וקשה, שרבים סברו כי אי-אפשר להביע אותה באותיות כתובות כלשהן." לאמיתו של דבר, מהדורה של שירים בשפה הבאסקית הודפסה בבּוֹרדוֹ בשנת 1545, אבל במידה שנערכו בלאבּוּר רישומים אדמיניסטרטיביים או חוזים, הם נכתבו בגאסקונית או בצרפתית. בארץ מולדתם היו בני משפחת גר מנהלים את ענייניהם בעל-פה, בבאסקית, בספרדית או בגאסקונית. באזור שבין נהר הגארוֹן לנהר הארייֶז' הם עשו זאת לעיתים קרובות בנוכחות נוטריונים. נוטריונים היו פזורים בעיירות קטנות רבות, וגם לפני שנדרשו לעשות כן לפי הצו של וילֶר-קוֹטֶרֶה משנת 1539, הם נהגו לערוך חוזים בצרפתית בשילוב מילים וצורות איות אחדות משפת לנגדוֹק. בני גֶר פיתחו יכולת כתיבה מספקת כדי לנהל חשבונות פשוטים, אם כי - כמו רוב התושבים בארטיגא - מעולם לא חתמו את שמם על חוזים וככל הנראה לא ידעו לקרוא. ובארטיגא לא היה אף מורה שהיה מסוגל ללמדם קרוא וכתוב.

בעת שנטעו והעמיקו את שורשיהם בכפר, הלכה המשפחה התרחבה. אשתו של סאנקסי ילדה ילדים נוספים, וארבע בנות שרדו את הסכנות של גיל הינקות. פייר גֶר נשא אף הוא אשה, ובהתאם למנהג הבאסקי, שלפיו אחים נשואים אינם חיים בדרך-כלל באותו בית, הוא עבר כנראה לבית משלו לא רחוק מביתו של סאנקסי. יש להניח שנעשתה גם חלוקת רכוש כלשהי בין האחים. ואז, בשנת 1538, נכחו בני משפחת גֶר בחתימת חוזה, שהעיד עד כמה הרחיקו לכת מאז בואם לארטיגא אחת-עשרה שנים קודם לכן: נישואיו של בנו היחיד של סאנקסי, מרטן, לבֶּרטראנד דה רוֹל, בת למשפחת רוֹל האמידה שגרה מעברו השני של נהר הלֶז.

העובדה שאביה של ברטראנד קיבל זאת כשידוך הולם, היא הוכחה נוספת לפתיחות היחסית של בני-הכפר באותן שנים כלפי מצטרפים חדשים לקהילתם. משפחה נוספת, בני גְרוֹז, עברו לארטיגא מלה מא-ד'אזיל ועשו חיל, התרועעו עם בני בּאנקֶל ונבחרו לקונסולים. חוזי נישואים רבים נערכו בתוך תחום השיפוט של ארטיגא, לעיתים בין בני-זוג משני חלקיו של הכפר, כמו במקרה של משפחת רוֹל ומשפחת גֶר, אך חלק מן הכלות והחתנים באו כמובן ממקומות מרוחקים יותר. ז'אן דה בּאנקל נישאה לפיליפ דוּ פוֹ מסנט-איבּאר, ואילו אַרנוֹ דה בּוֹרדנאב הביא את אשתו הצעירה ואת אמה מכפר במחוז הבישופות של קוּזראן. למרות שארץ הבאסקים היתה רחוקה אף יותר, מהגרים משם לא היו נדירים במחוז הבישופות של ריֶה: בפּאלאמיני שעל גדות הגארוֹן, למשל, חיו בֶּרנאר גֶרא ואשתו מארי דאבּאדיָה, שניהם שמות באסקיים טובים. ייתכן שמשפחת גַארי מארטיגא באה גם היא במקורה מלאבּוּר.

גילם של בני-הזוג בחוזה הנישואים רוֹל-גֶר היה צעיר באופן חריג. על-פי מחקריהם של היסטוריונים דמוגרפיים, היינו מצפים שהם יהיו לפחות קרובים לגיל עשרים, אבל למַרטָן טרם מלאו ארבע-עשרה שנים; ואם בֶּרטראנד היתה אכן כה צעירה, כפי שטענה אחר-כך, הרי שנישואיה היו מנוגדים לחוק הקאנוני. אבל משפחת רוֹל ומשפחת גֶר השתוקקו מאוד לברית ביניהן, והכומר של ארטיגא, אדון ז'אק בּוֹאֶרי, היה בן למשפחה מקומית וכנראה שלא העמיד בפניהם שום מכשול. כפי שהעיר אחר-כך לֶה סוּאֶר, "התקווה להמשכיות השושלת אוחזת אפוא לא רק בנפשם של מלכים אלא גם של פשוטי הכפר, והם דואגים לחתן את ילדיהם בגיל רך."

לבד מהעמדת צאצאים, היו להם בלי ספק גם שיקולים של טובין וחילופי שירותים. ייצור האריחים של משפחת גר היה אולי חשוב למשפחת רול, ואחיה של ברטראנד היה חשוב למשפחת גר על כל בנותיה. חוזה הנישואים של ברטראנד ומרטן לא שרד, אך אנחנו יכולים לשער את תוכנו על-פי חוזים אחרים שנשתמרו. באזור שבין הגארוֹן לארייֶז' חתונה לא היתה, בדרך-כלל, המועד להעברת חלקות אדמה גדולות ממשפחת איכרים אחת לאחרת; רוב הרכוש נשמר, כפי שראינו, כדי לחלקו בין הבנים במשפחה בצוואה או במתנות של ההורים בעודם בחיים. אף-על-פי-כן, בנות קיבלו כנדוניה סכום כספי בשווי של כרם או שדה, למשל. במשפחות לא-אמידות נפרש התשלום על-פני שנים אחדות. משפחות מבוססות שילמו לזוג הצעיר את הכסף מייד במלואו, ובמקרים מסוימים אף הוסיפו עליו חלקת אדמה קטנה. הנדוניה של ברטראנד דה רוֹל היתה מן הסתם מן הסוג האחרון: תשלום במזומנים בסכום של 50 עד 150 ליברות - שי צנוע במושגים של כלה עירונית אך נדיב במושגי הכפר - וכרם בשם דֶלבּוּרא ממערב לנהר הלֶז. (הכרם היה סמוך לאדמות אחרות של משפחת רוֹל, ונמצא בין הנחלות של משפחת גֶר מאוחר יותר במאה השש-עשרה.) נוסף לאלה היו גם כלי בית ובגדים שניתנו לכל כלה באזור: מיטה וכרי נוצות, סדינים מפישתן וצמר, כיסוי מיטה, ארגז עם מנעול ומפתח, ושתיים או שלוש שמלות בצבעים שונים.

הילדים נישאו בכנסייה בארטיגא, שבה היו קבורים סבה של ברטראנד, אנדראוּ, וכמה מאבותיה האחרים. לאחר מכן חזרה תהלוכת החתונה לביתו של סאנקסי גר, שבו - לפי המסורת הבאסקית - עתיד היה ראש המשפחה הצעיר לגור יחד עם ראש המשפחה האב. אחרי ערב של חגיגה וסעודה, נלקחו בני-הזוג אל מיטת הכלולות של ברטראנד. בחצות פרצו לחדרם הוללי הכפר הצעירים ובראשם קתֶרין בּוֹאֶרי, קרובת משפחה של הכומר של ארטיגא. היא הביאה איתה את ה-resveil: שיקוי עשיר בתבלינים ובעשבים, שיבטיח לזוג הצעיר הזדווגות לוהטת ונישואים פוריים.

פרק 2
האיכר האומלל

מאומה לא קרה במיטת הכלולות של בֶּרטראנד, כנראה, לא באותו לילה ולא בשמונה השנים שלאחר מכן. מַרטָן גֶר היה אימפוטנט; על הזוג "הוטל כישוף".

לא מן הנמנע שזאת לא היתה הצרה הראשונה שפקדה את מרטן. יכול להיות שלא היה קל לילד מלאבּוּר לגדול באַרְטיגָא. צריך היה להתגבר על עניין השפות: מצד אחד, הבאסקית והלנגדוֹקית המודגשת שבפי הוריו, ומצד שני, השפה שבה דיברו האנשים שאותם פגש במפעל האריחים, באסיף ובמיסה. לפעמים ודאי הרשו לו לשחק עם הנערים של הכפר - המבוגרים התלוננו על הילדים הגונבים ענבים מן הגפנים - והם בלי ספק לגלגו עליו בגלל שמו, מרטן. היה זה שם נפוץ למדי באַנדֵיי, אבל בשנים ההן הוא נשמע מוזר בין השמות ז'אן, אַרנוֹ, ז'אם, אנדראו, גִיוֹם, אנטוּאן, פֵּיי ובֶּרנאר, שהיו מקובלים בארטיגא. העובדה שזה היה שמה של קהילה סמוכה לא שינתה דבר. מרטן היה שם שהאיכרים נהגו לקרוא בו לבעל-חיים, לחמור, או על-פי המסורת המקומית, לדוב שפגשו הרועים במעלה ההרים.

במשפחת גֶר נאלץ אדון הבית הצעיר להתמודד לא רק עם דמות גברית חזקה אחת אלא עם שתיים, שתיהן בעלות מזג סוער. אחריו היו רק בנות, אחותו ז'אן ושלוש נוספות, וכן בנות-דודו, בנותיו של פייר גר - כולן רק זאטוטות "משתינות" (pisseuses). ואז, בעוד איבר המין שלו רק החל צומח מאחורי אזור חלציו, נכנסה עוד ילדה לחייו, בֶּרטראנד דה רוֹל.

סאנקסי גֶר אולי לא העלה בדעתו שלבנו יהיו קשיים לממש את נישואיו. בכפר ראו אולי בשידוך של נער כה צעיר דבר פסול בגלל שחסרים לו עדיין האמצעים הכלכליים והתבונה הדרושה כדי לכלכל משפחה משלו, ובגלל שה"ליחות" בגופו המתבגר עוד מימיות וחלשות מכדי לייצר זרע חזק (כך האמינו במאה השש-עשרה). אבל מרגע שנער היה מצמח שער ערווה, כך חשבו, התאוות הטבעיות כבר עושות את שלהן; אם בכלל, הן היו חזקות מדי.

זמן-מה ודאי קיוו מרטן ובני משפחתו שהאימפוטנציה תחלוף. בארץ הבאסקים היה קיים מנהג, שנתן לגברים הצעירים "את החירות לנסות את נשותיהם... לפני שהתחתנו איתן"; אולי אפשר לראות בכך מעין תקופת ניסיון מינית. אבל מרטן צמח והיה לבחור גבה-קומה, דק גיזרה וגמיש מאוד, כמו שגברים באסקים אמורים להיראות, והצטיין במשחקי הסיף והאקרובטיקה של הכפר. ברטראנד צמחה והיתה לאשה צעירה יפהפייה (belle היתה המילה הראשונה שקוֹראס השתמש בה בבואו לתאר אותה כעבור שנים). ובכל זאת, שום דבר לא קרה. משפחתה של ברטראנד לחצה עליה להיפרד ממרטן; כיוון שהנישואים לא מומשו, אפשר היה לבטלם כעבור שלוש שנים, והיא רשאית אז על-פי החוק הקאנוני להינשא לגבר אחר.

זו היתה השפלה, והכפר דאג מן הסתם להלבין את פניהם של השניים ברבים. זוג נשוי שלא הגיע להריון תוך זמן-מה היווה מטרה מושלמת לחיצי הלעג בשאריווארי, Caribari או Calivari, כפי שקראו למנהג באזור פּאמייֶה. אותם נערים שערכו משחקי סיף או איגרוף עם מרטן, ודאי מרחו צבע שחור על פניהם, לבשו בגדי נשים ונאספו ליד בית משפחת גֶר, כשהם מתופפים על חביות, מצלצלים בפעמונים ומשקשקים בחרבות. השפלה של ממש, ללא ספק.

מרטן כושף. בֶּרטראנד אמרה אחר-כך ששניהם "נכבלו" על-ידי "קסמים של מכשפה", כך שלא יכלו לבצע את מעשה ההזדווגות - מכשפה שקינאה במשפחת גֶר ובברית המפוארת שכרתה עם משפחת רוֹל, או אולי סוכנת של גבר או אשה שקינאו בהם. (היום תולים בדרך-כלל את האימפוטנציה של הבעל בשתלטנות או בהצקות של אשתו. במאה השש-עשרה נהגו לתלות את האשם בכוחה של אשה מבחוץ.) בהתאם למסורת של ריפוי עממי הן בלאבּוּר והן בחבל פוּאָה, יש להניח שהזוג נועץ יותר מפעם אחת בידעונית המקומית. לבסוף, אחרי שמונה שנים, הופיעה אשה זקנה, "לפתע, כאילו נשלחה משמים", והורתה להם כיצד להסיר את הכישוף. הם הזמינו ארבע מיסות מידי הכמרים וקיבלו את לחם הקודש ועוגות מיוחדות לאכילה. מרטן הצליח לממש את נישואיו; ברטראנד הרתה מייד, ובן נולד ונטבל בשם הבאסקי של סבו, סאנקסי.

אבל עדיין לא הכל היה כשורה אצל האב הצעיר. אם לשפוט את מצב-רוחו של מרטן גר לפי האופן שבו בחר לבלות את זמנו בשתים-עשרה השנים הבאות של חייו, ברי שלא אהב דבר בארטיגא לבד ממשחקי הסיף והאקרובטיקה עם הבחורים האחרים. מיניותו הרופפת אחרי שנים של אימפוטנציה, הבית המלא אחיות שעתידות להינשא בקרוב, מעמדו כיורש, שהתחזק הודות להולדת בנו סאנקסי - כל אלה לא עניינו אותו כהוא-זה. היחסים בין אב הבית הזקן לאב הבית הצעיר במשפחה באסקית היו רגישים ומורכבים גם כשהיו במיטבם; אפשר לשער כמה קשים הם היו בין האב התקיף סאנקסי לבין הבן הסרבן מרטן. היסטוריונים שחוקרים תנועות אוכלוסין מניחים בדרך- כלל, כי הגירה של איכרים נובעת רק משיקולים כלכליים; המקרה של משפחת גֶר מוכיח כי לא תמיד זו הסיבה היחידה. מרטן חלם על חיים מעבר למגבלות של שדות דוחן, ייצור אריחים, רכוש ונישואים. הוא נסע רק מעט: מזרחה לפּאמייֶה, לטקס הקונפירמציה ומן הסתם גם בהזדמנויות אחרות; ומערבה למאן שעל נהר הסאלא, שם התיידד עם בעל-אכסנייה מקומי. אך כל הדרכים הובילו חזרה לארטיגא. לחברה הכפרית היו אומנם מנגנונים שהעניקו לאיש צעיר מרחב נשימה, שיחרור נאות, ולו זמני, מן המגבלות של חיי המשפחה. בארץ הבאסקים היו אלה הים והמסעות לציד לווייתנים; מרטן שמע בלי ספק על- אודות אלה מדודו ומהוריו. בכל רחבי הפירנאים והמישורים למרגלותיהם, היתה זו תנועת הרועים עם עדריהם, כפי שהראה זאת להפליא לֶה-רוּאָה לָדוּרי לגבי פייר מוֹרי ממוֹנטאיוּ. האפשרות הראשונה לא היתה מעשית לגבי מי שגר באזור פוּאָה שבפנים היבשת; השנייה כבר לא היתה הולמת מבחינה חברתית לבני המשפחות המכובדות של ארטיגא. האנשים שהובילו כבשים "אל ההר", לא היו כבולים ליבולים, למסחר ולשאר העסקים בעמק הלֶז.

האם אפשר היה למצוא דרכים אחרות לעזוב את המקום? בלֶה פוֹסא היה בית-ספר; דומיניק בּוֹאֶרי הצעיר למד בו ועתיד היה להמשיך לאוניברסיטה ולקבל תואר בוגר במשפטים. והיו הגדודים והלגיונות, שפרנסוּאה הראשון גייס בלַנְגְדוֹק כמו במקומות אחרים. במחוז מוצאם בלאבּוּר היו בנים למשפחת דאגֶר ששירתו בצבא המלך. אפילו נוטריון נכבד מלֶה מא-ד'אזיל חלם על כך וצייר דמויות של חיילים בספרי הרשומות שלו. והיתה ספרד, אשר בכל שנה משכה אליה אנשים ממחוז הבישופות של ריֶה. פֵּיי דֶל ריה מסנט- איבּאר, "שגמר בליבו לעבור לספרד ולמצוא בה את פרנסתו," עורך את צוואתו לפני צאתו לדרך כדי שאחותו תוכל לקבל את רכושו אם ימות. פרנסוּאה בּוֹנקאס מלאנוֹ לוקח את אשתו עימו לברצלונה. ויש גם חוזי נישואים, שבהם החתן מציין במפורש כיצד אמורה כלתו לקבל מזון וקורת-גג מהוריו, אם הוא יחליט לעבור לספרד אחרי החתונה.

סאנקסי גֶר לא היה מתיר לבנו מרטן ללכת באף אחת מן הדרכים האלה. אבל אז, בשנת 1548, כשהתינוק סאנקסי היה בן כמה חודשים ומרטן בשנתו העשרים וארבע, נפל דבר שביטל את החשיבות של קבלת רשות מראש המשפחה הזקן. מרטן "גנב" כמות קטנה של גרעיני חיטה מאביו. היות ששניהם גרו באותו בית, גניבה זו משקפת כנראה מאבק כוחות בין שני היורשים. אך מכל מקום, גניבה על-פי הקוד הבאסקי היתה בגדר מעשה בל-יכופר, בייחוד אם נעשתה במסגרת המשפחה. "הבאסקים הם אנשים נאמנים," עתיד לכתוב השופט פייר דה לאנקְר; "הם מאמינים שגניבה היא מעשה של נפש שפלה, לב נחות ואומלל; היא מעידה על המצוקה המשפילה של האיש." מרטן גֶר העמיד את עצמו עתה במצב בלתי-אפשרי. "מפחד חומרתו של אביו," הוא עזב - נטש את נחלתו, את הוריו, את בנו ואת אשתו - ולא שמעו ממנו אף מילה במשך שנים רבות.

מעניין היה לדעת, האם חזר מרטן גר על עקבות מסעו של אביו שני עשורים קודם לכן והאם ביקר בלאבּוּר. מעמדו כיורש היה עתה מוטל בספק, ואפשר שלא רצה לפגוש עכשיו את יוֹאַנטוֹ דאגֶר ואת בני-דודיו האחרים, פן יודיעו למשפחתו על מקום הימצאו. אבל הוא היה זוכה לראות לפחות את מקום הולדתו ואת הגלים שלחוף הים הסמוך. לעומת זאת, ידוע בוודאות שהוא חצה את הרי הפירנאים אל תוך ספרד, למד לדבר קסטיליאנית, והגיע לבּוּרגוֹס כנושא-כלים במשק ביתו של פרנסיסקוֹ דה מֶנדוֹסָה, קרדינל בכנסייה הרומית-קתולית.

בשנת 1550 היתה בּוּרגוֹס עיר משגשגת ובה כ19,000- נפש, עדיין בירתה המסחרית של קסטיליה, מרכז לשיווק צמר, ומארחת לצליינים העושים דרכם אל סנטיאגוֹ דה קוֹמפּוֹסטֶלָה. האיש שהתמנה בשנה ההיא לבישוף בקתדרלה המפוארת של העיר היה פרנסיסקוֹ דה מֶנדוֹסָה אי בּוֹבּאדייָה, לשעבר בישוף בחצר האפיפיור, מלומד והומאניסט, ידידם של אֶראסמוּס וּוִיוֶס כשהיו עוד בחיים, קרדינל מאז שנת 1544, וחבר בסיעה הקיסרית במושב הראשון של ועידת טְרֶנטוֹ. כיוון שהיה מעורב בעניינים של פוליטיקה גבוהה, מטעם הכנסייה ומטעמו של קארל החמישי, שהה דון פרנסיסקו באיטליה במשך שנים אחדות. כדי להציג את כתב המינוי שלו למועצת הקתדרלה באפריל 1550, הוא שלח לשם את אחיו, פֶּדרוֹ דה מֶנדוֹסָה, "קוֹמֶנדאדוֹר" במיסדר הצבאי הספרדי של סנטיאגוֹ וקצין בצבא הספרדי. יש להניח, שפדרו אף דאג לכך שמשק-הבית בארמון הבישוף יתנהל כהלכה ושהוא יוכל לנהל את עסקיו של הקרדינל בהיעדרו.

הארמון הזה היה כנראה המקום שבו הפך האיכר הצעיר מארטיגא לנושא כלים. הוא נמצא מעתה בתחתית עולמם של אנשים חשובים מאוד, קאנונים אריסטוקרטיים בקתדרלה, סוחרים גדולים שהיו חברים במועצת העיר של בּוּרגוֹס, ישועים שזה מקרוב באו, ואחרים אשר יצאו ובאו בביתו של הבישוף. הוא צפה בפולחן המפואר בקתדרלה, שהיה כה שונה מן המיסה בכנסיות הקטנות בבּאז'וּ ובארטיגא. הוא שוטט בעיר ההומה חגור חרב ולבוש במדים של אחת המשפחות הנכבדות ביותר בספרד. האם נקפו אותו אי-פעם רגשי חרטה או געגועים כלשהם אל הכפר שעזב מאחוריו, והאם סיפר לכומר המוודה על עברו?

אחר-כך עבר מרטן לשירותו של אחיו של פרנסיסקוֹ, פֶּדרוֹ, אשר הבחין אולי בכושרו הגופני; וכאיש הפמליה של פֶּדרוֹ, הוא הצטרף לצבא הספרדי. ברגע מסוים הוא נלקח לפלאנדריה והיה לחלק מן הגייסות שבהם השתמש פיליפ השני בקרב נגד הצרפתים בסן-קאנטן. ייתכן שלא עלה על דעתו אף לרגע, שהוא עלול להיחשב בוגד. אבל ייתכן שאף לא עלה בדעתו, שהוא עשוי לרצות אי-פעם לחזור לצרפת. בין אם שירת יחד עם אדונו פֶּדרוֹ בחיל הפרשים הקלים ובין אם בחיל הרגלים - מכל מקום, מרטן שרד ללא פגע את הימים הראשונים של ההפגזה הספרדית על העיר שבחבל פּיקארדי. ואז הגיע ה10- באוגוסט, יום לוֹרַן הקדוש, בשנת 1557, וצבאותיו של פיליפ השני היכו שוק על ירך את החילות הצרפתיים שהגיעו כדי לסייע לעיר הנצורה, הרגו רבים מהם ולקחו שבויים, ביניהם אף את מפקד הצבא הצרפתי. "אספנו שלל רב, כלי-נשק, סוסים, שרשראות זהב, כסף ודברים אחרים," התפאר קצין ספרדי ביומנו. פֶּדרוֹ דה מֶנדוֹסה לקח שני שבויים, שתמורתם קיבל 300 אֶקוּ כדמי כופר. ואילו מרטן גֶר - כדור מאַרקֶבּוּס צרפתי פגע ברגלו. צריך היה לכרות את הרגל, וימיו של מרטן גֶר כלוחם זריז באו אל קיצם